אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

שדה לבן

כתיבה: הרב דוד אייגנר

ראשי פרקים:

א. הגדרה

ב. חרישה בו בערב השביעית

ג. הרבצה

ד. ציד האישות

ה. דיני חזקה

ו. אבל

ז. ביבליוגרפיה

הגדרה: שדה הלבן הוא שדה שזורעים בו תבואה וקטנית[1], והוא מיועד לזריעת צמחים חד שנתיים.[2] הוא נקרא כך מכיוון שאין בו אילנות ולכן אין בו צל[3]. או שכשהתבואה מבשילה היא נראית לבנה[4]. שדות מסוג זה מצויים בבקעה[5] ומדובר בשדות שאינם מושקים- שדה בעל.[6] איסוף התבואה בשדה זה נעשה בפעם אחת.[7]

בספרות חז"ל הוזכרו שני סוגי שדות מבחינת הגידולים שלהם: שדה לבן ושדה אילן, ושני סוגי שדות מבחינת מקור המים שלהם: שדה בית השלחין ושדה בית הבעל.[8] לדיני השקייתו ראה בערכים בית השלחין ובית הבעל.

ממקורות רבים עולה כי רוב השדות בארץ בזמן המשנה היו שדות בעל, דהיינו שדות המבוססים על מי הגשמים ולא על השקיה.[9] מכיוון שבארץ ישראל עונת הגשמים היא בחורף בלבד, וכן השקיית השדות היא מורכבת בשל הקושי הרב להוביל את המים מהנחלים או הבארות אל השדה, קיים צורך משמעותי להגיע לניצול מיטבי של הגשמים. חלק מכך הוא ניצול מיטבי של רטיבות הקרקע. ולכן חז"ל דנו בשאלה עד מתי מותר לחרוש שדה זו בערב השביעית. מכיוון ששדה זו מיועדת לזריעת תבואה היעילות של ניצול המים המצויים בקרקע הוא באזור חג הפסח.[10]

במדרש מובא שחלקת השדה שיעקב קנה היתה שדה לבן, הדבר נלמד מכך מהמילים "חלקת השדה- מלשון חלק.[11]

חרישה בו בערב השביעית: בירושלמי[12] מובא שמטרת החרישה בשדה הלבן היא מכיוון שהבעלים מעוניין לזרוע בשדה זה, לכן מותר לחרוש בו בערב השמיטה רק כאשר תיתכן אפשרות לזרוע בשדה זה בשנה השישית. המדד להיתכנות הזריעה הוא הרטיבות שקיימת בקרקע. כל עוד ישנה רטיבות ניתן לזרוע בשדה, ולכן מותר לחרוש אותו, אך כשאין רטיבות, לא ניתן לזרוע ולכן ניכר שהחריש הוא לצורך השמיטה ולא לצורך השנה השישית. מותר לחרוש עד חג הפסח, ובזמן זה על פי רוב מנהגם של האנשים הוא לזרוע במקשאות ובמדלעות[13]. עם זאת, איסור זה חל רק בזמן בו "תוספת שביעית" נוהגת[14], אך כשתוספת שביעית אינה נוהגת, מותר לחרוש בשדה לבן עד ערב השמיטה.[15]

גם כיום ישנם גידולי קיץ, כגון תירס וסורגום, שנזרעים לקראת סוף החורף, קרוב לזמנם של הגשמים האחרונים של החורף, ולעתים די בתזמון נכון של הזריעה, כשהאדמה רוויה דיה, כדי שלא יהיה צורך להשקות שוב את השדה לאחר הזריעה.

הרבצה: פעולה נוספת שנעשתה בשדה הלבן היא "הרבצה"[16], מטרת הפעולה היא השקיית השדה בכמות מסוימת של מים כדי לגרום לזרעים המצויים שם לנבוט. לדעת פליקס, מטרת "ריבוץ העפר", שהוזכר במשנה[17] שביעית ב, י, שנחלקו רבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב האם מותר לרבץ את העפר בשביעית, היא השקיה מוקדמת בזמן שאין בשדה גידולים, כדי להנביט את עשבי הבר ולרכך את האדמה, וכך להקל על החרישה לאחר מכן ולהמית את עשבי הבר.

ציד האישות: דין נוסף הקשור לשדה הלבן הוא ציד האישות (החולד) ממנו. נחלקו התנאים באיזה אופן מותר לצודה במועד ובשביעית משדה הלבן, אולם אף לדעת חכמים הסוברים שבשדה לבן מותר לצודה רק שלא כדרכו, אישות הקרובה לשדה אילן מותר לצודה כרגיל גם משדה לבן.[18]

החולד הוא בעל חיים שהתזונה המרכזית שלו היא שורשים, פקעות ובצלים, וייתכן כי שורשי התבואה הגדלים בשדה לבן בלבד אינם מהווים מזון מספק עבורו, לכן הנזק שהוא יוצר שם אינו משמעותי, לעומת שדה אילן, שבו שורשי האילנות משמעותיים יותר, הנזק גדול יותר ולכן מותר להשמידו כרגיל אם הוא מזיק שם.

דיני חזקה: כאמור, שדה הלבן הוא שדה שהגידולים בו מבוססים על מי הגשמים, אי לכך ניתן לקבל ממנו יבול רק אחת לשנה, בדיני חזקה קיים כלל שרק שימוש של שלוש פעמים בדבר מסוים מהווה חזקה, לכן חזקה על שדה זה תהיה רק לאחר שלוש שנים שמהווים אכילת שלוש תבואות.[19]

אבל: על אף שאבל אסור במלאכה, מותר להרטיב מעט את שדהו של האבל לפני הזריעה.[20]

ביבליוגרפיה

י' פליקס, החקלאות בא"י בימי המקרא, המשנה והתלמוד, ירושלים תש"ן. עמ' 38, 119

י' פליקס, ביאור למסכת שביעית, ירושלים תש"ם, עמ' 87, 89.

מ' רענן, פורטל הדף היומי, צדין את האישות ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן – חולד.

[1] רמב"ם פיה"מ שביעית ב, א, רע"ב שביעית ב, א.

[2] ראה רש"י ב"מ קא, א.

[3] ר"ש שביעית ב, א.

[4] ר"ש פאה ג,  א, ראה ריבמ"ץ שביעית ב, א שדה העשויה לזרוע בה תבואה, כלומר שהיא לבנה ואין בה אילן שיעשה צל.

[5] רש"י ב"ב ב, א:  אבל בבקעה - שדה הלבן.

[6] רש"י מו"ק ו, ב:  שדה לבן - בית הבעל.

[7] רש"י ב"ב כח, א.

[8] פליקס, שביעית, 87.

[9] ראה פליקס החקלאות, 119

[10] ירושלמי שביעית ב, א.

[11] שכל טוב (בובר) וישלח, יט.

[12] שביעית ב, א.

[13] משנה שביעית ב, א.

[14] משנה שביעית ב, א.

[15] תוספתא שביעית א, א.

[16] בבלי מו"ק ו, ב.

[17] שביעית ב, י

[18] בבלי מו"ק ו, ב, תוספתא מו"ק (ליברמן) א, ד.

[19] משנה ב"ב ג, א.

[20] מסכת שמחות ה, ו ראה גם מסכת שמחות ברייתות מאבל רבתי ג, ז