אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

קש

ב"ה

קש straw

כתיבה: הרב דוד אייגנר

מבוא: קש ותבן

במקרא ובחז"ל הוזכרו הקש והתבן, ומדובר בשני מושגים שונים: בפרשת שמות נאמר:[1] "ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקשש קש- לתבן", במשנה בשביעית נאמר[2]:  "מאימתי נהנים ושורפין בתבן וקש של שביעית", עסקי קש ותבן שהוזכרו בחז"ל, ואזכורים נוספים, הקש והתבן הוזכרו בפני עצמם: רבקה ולבן אומרים לאליעזר שיש בבית גם תבן וגם מספוא.[3], בנבואת עובדיה נאמר:[4] "היה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש".  

המונח 'קש' במקרא ובחז"ל מתאר בעיקר את חומר הגלם- הגבעול עצמו של הצמח בעודו מחובר, ולאחר תלישתו מהקרקע, או חלקים קשים מהצמח שנותרו לאחר הדיש והזריה[5]. ה'תבן' לעומת זאת הוזכר רק כחלקי הצמח שנותרו לאחר הדיש והזריה, שמוכנים לשימוש, או לאחר עיבוד הקש למאכל.[6] בנוסף לכך הוזכר ה'מספוא' המתאר את המזון האיכותי ביותר שניתן לבעלי החיים[7]. לדעת חלק מהפרשנים גם 'גבבה' היא תבן.[8]

מאפייני הצמחים שהופקו מהם הקש והתבן

כיום אין שימוש בביטוי תבן, אלא רק בביטוי 'קש', אי לכך נתייחס לביטוי 'קש' בסקירה זו.[9]

עיקר השימוש בדגנים וקטניות במקרא ובחז"ל היה בגרעיניהם: צמחים ממשפחת הדגניים- חמשת מיני דגן, דוחן, דורה- סורגום, ועוד, צמחים ממשפחת הקטניות[10] כגון פול, לוביה אפונה ושעועית, צמחים ממשפחת המצליבים: חרדל, כרוב שחור, ועוד, כמו כן, ישנם מיני בר רבים ממשפחות אלו שניתן להשתמש גם בשאריותיהם.

ככלל, הצמחים מורכבים מחלק וגטטיבי הכולל את הגבעול והעלים, וחלק רפרודוקטיבי- רבייתי הכולל את הזרעים, שעטופים בעטיפות שונות, מוץ וגלומות בדגניים, תרמילים בקטניות ובצמחים ממשפחת המצליבים. ההסתעפויות של הגבעולים וגובהם משתנה לפי הגידולים השונים[11]. בעת הבשלת הזרעים הצמח נקצר, ובעזרת פעולות דיש וזריה מפרידים את הזרעים מהשיבולת (בדגניים) או מהתרמיל (בקטניות) ומאחסנים אותם לשימוש במשך השנה.  

ככל שהצמח הולך ומתבגר, וביחוד כשרמת המשקעים יורדת והטמפרטורה עולה, דפנות התאים מתקשות (מתעצות), והצמח נעשה קשיח יותר.[12] למשל בצמח חיטה יבש שנקצר לאחר הבשלה מלאה של הגרעין ("קש חיטה") אחוז המים הוא כ10 אחוז ממשקל הצמח, בעוד שבשלב הפריחה אחוז המים הוא כ80 אחוז מהצמח[13].

מאפייני הקש והתבן:

הקש והתבן מכילים כאמור את שאריות הצמחים, גבעולים ועלים, גלומות, מוצים ולעיתים אף חלק מהגרעינים. מאפייני הגבעול לאחר הקציר הם: 1. אורך של כמה עשרות ס"מ. 2. קשיח. 3. יבש. בנוסף לכך מדובר בתוצרי לוואי הכרחיים ושכיחים, לא ניתן לגדל זרעים למאכל ללא הגבעול. ההשלכות המעשיות לכך הן: 1. אורכו של הצמח וקשיחותו מהווים תכונה חשובה לבניה (בדומה לרשתות ברזל בימינו), הקש מייצב את הלבנה ומסייע לעמידותה. 2. יובשו של הקש מהווה חומר קל לבעירה ולהסקה. 3. מקורו של הקש הוא מן הצומח, וניתן להשתמש בו כחלק מהזנת בעלי החיים. כל אלו עושים את הקש והתבן לאחד מהמקורות החשובים לשימושיו השונים של האדם.

גם מתיאורים של סופרי יוון עולה כי הקש והתבן שימשו לשימושי משנה רבים הכוללים הזנת בעלי חיים, רכיב בבניה, איטום, חימום, קליעת סלים וכובעים, מצע לשכיבה, שימור וחימום מזון וצרכים רבים אחרים.[14]

השימוש בקש כיום

השימוש בקש להזנה: הצמח היבש מכיל שיעור גבוה של תאית, ודל בחומרים מזינים נעכלים, במינרלים וויטמינים, לכן השימוש בחלקי הצמח היבש- הקש, להזנת בעל החיים הוא בעיקר לשם הפעלה תקינה של מערכת העיכול, ואילו חומרי ההזנה העיקריים מתקבלים על ידי הזנת מזון מרוכז, הקרוי בזמננו 'תערובת'. השימוש בקש אינו מתאים להזנת בעלי חיים שזקוקים באופן יומיומי לקבלת אנרגיה רבה, כפרות לחלב או לבהמות צעירות בעת התפתחותן.[15] מלבד זאת, השימוש בקש הוא גם לריפוד מרבץ בעלי החיים.

ביו דיזל: הקש מהווה את אחד מחומרי הלם הנפוצים לייצור ביו דיזל (דלק ביולוגי- מקורו הוא מצחים), ביו פלסטיק מיוצר גם כן מקש אורז.[16]

בניה[17]: ישנן חברות המתמחות בבניית בית העשוי מקש.[18]תכונותיו דומות גם כן לחלקי עצים וניתן להוסיפו כחומר חיזוק ללוחות עץ.[19]

הקש במקורות

מאפייני הקש

הקש נשרף במהירות, והדבר הוא משל לכך שהרשע ומצדיקיו יכלו במהירות[20] הקש הוא משל לדבר שאינו מתקיים[21] ואינו חשוב.[22] בית עשיו נמשל לקש, ולעתיד לבוא הוא ישרף על ידי בית יעקב שיהיה אש ובית יוסף שיהיה להבה.[23]

השימוש בקש

במקרא ובדברי חז"ל מובאים שימושים רבים בקש:

בניה: הקש היווה במצרים את חומר הגלם לתבן לצורך בניית הלבנים[24], חלק מהחמרת שעבודם של ישראל במצרים היה שהם יצטרכו ללקוט להם קש ותבן באופן עצמאי[25]. בחז"ל הוזכר גם בניית גג מקש.[26] וכן כוורת[27] דלת[28] קורה לצורת הפתח.[29] גדר ומחיצות[30] נעשו גם מקש.

זיבול: ניתן להוסיף קש לזבל כדי שתיווצר כמות גדולה יותר של זבל, כפי שמקובל בזמננו להכין קומפוסט.[31] יש הסוברים שאף שריפת שאריות הקש והתבן שנותרו בשדה נועדה לשם דישון השדה.[32]

קש כחיפוי קרקע: כשהקש מחפה את הקרקע, הדבר מוכיח שלא ניתן לזרוע שם, ולכן בשמיטה מותר ליטול אבנים המונחות על הקש, ואין בכך משום הכנת הקרקע לזריעה.[33] 

מאכל בהמה: ניתן להשתמש בקש גם כמאכל בהמה[34], אולם כשהוא נתון בחבילות, יש להכינו במפורש לשם כך כדי שיהיה ניתן להשתמש בו בשבת.[35] יש הסוברים שהמדד להכנת חבילת הקש למאכל בהמה היא העובדה האם ניתן לטלטל את החבילה ביד אחת[36].

סוכה: ניתן להשתמש בקש לשם סכך בחג הסוכות, אך במידה ומדובר בחבילות קש לא ניתן להשתמש בחבילות אלו לשם סכך, ויש להתירן כדי להשתמש בהן לשם כך.[37]

תמחור הקש מראש: מחיר הקש היה משתנה משנה לשנה, בכפוף ליבולים המתקבלים מהשדה, ולכן לא ניתן לקבוע את מחירו מראש.[38]

סנדל: ניתן להכין סנדל העשוי קש. התנאים חלקו האם סנדל העשוי קש נחשב להיות כסנדל לכל דבר: לצאת עימו בשבת, האם חלים עליו דיני טומאה וטהרה והאם ניתן להשתמש בו לשם קיום מצוות חליצה.[39]

שימוש כחומר דלק: הקש הוא חומר שניתן להדליקו בנקל, ולכן במידה והודלקה מדורה בערב שבת, אין צורך להדליק את רוב הערימה בערב שבת, אלא די בכך שהאש תתחיל לשרוף את הערימה[40].

הקש כ'יד' לדיני טומאה וטהרה: ככלל, הקש נחשב כ'יד' לשיבולת, שלמרות שהקש- היד- אנו ראוי לשימוש בפני עצמו, מכיוון שהוא מסייע להחזקת השיבולת ומיקל על הובלתה לגורן, גם הוא מקבל טומאה. אולם בחג הסוכות, מכיוון שניתן לסכך רק בקש ולא בשיבולת מכיוון שהיא אוכל, הקש אינו נחשב ליד זו[41].

תכונות נוספות: לא ניתן למלול את הקש, אך אם הקש הוא רך, ניתן לעשות כן.[42]. אחסנו את התבן התוך חריץ[43]

פעולות נוספות

פינוי הקש מהשדה: הקש מקשה על חרישת הקרקע וכן בשריפתו הוא מדשן את הקרקע, מאידך העניים משתמשים בקש כחומר גלם לצרכיהם השונים, ובעלי החיים ניזונים ממנו. כדי לוודא שהבעלים יוכלו לסלק את הקש מהקרקע ולא יגרם להם או לעניים נזק, חז"ל קבעו זמנים שונים בהם ניתן לשרוף את הקש שנותר, ומשפם ואילך יהיה ניתן לחרוש את הקרקע.[44]

שימוש כחומר מבודד: הנחת קש על גדם עץ אינה מרפאת את גדם העץ, אך שומרת שהוא לא ימשיך להינזק.[45]

ביטול לקרקע: קש ותבן אינם מתבטלים לקרקע, ולא ניתן להשתמש בהם לצורך מיעוט גובהה של הסוכה.[46]