אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.
הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.
צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.
מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.
קצירה- Harvest
א. הגדרה
ג. הקציר כיום
ד. תזמון הקציר
ח. תהליך הקציר
ט. שיטות הקציר
יא. מתנות עניים
יב. שמיטה
יג. שבת ויום טוב
יד. קציר חטים לפסח
טז. המגל כסימן לכשרותה של הערבה
יז. דינים נוספים
יח. אזכורים נוספים
קצירה היא שם הפועל של השורש ק.צ.ר,[1] והיא ניתוק צמח והדומים לו, ממקום גידולם.[2] הקציר הוזכר בתנ"ך ובחז"ל פעמים רבות, וכפי שיפורט להלן. משמעותו של המונח קציר בתנ"ך ובחז"ל הוא על פי רוב לקצירת גידולי החורף.[3]
פליניוס[4] מתאר שלוש שיטות קציר: 1. קציר באמצעות מכונת קצירה. 2. קציר באמצעות מגל. 3. קציר התבואה על ידי תלישתה. שיטות הקציר משתנות במידה ניכרת, והן תלויות בעיקר בהיקף של היבול ובעלות העבודה.
מכונת הקציר שמתוארת היא מכונת קצירה שהיתה נהוגה בחוות הגדולות שבגליה[5] היא היתה עשויה בית קיבול ששפתו משוננת שהרכיבוהו על שני גלגלים ונדחף על ידי צמד בקר, השיבולים נתלשו על ידי שיני המכשיר ונצטברו בתוך בית הקיבול.
שיטת הקציר השניה היא באמצעות מגל, שחותך את הגבעולים באמצע, ולאחר מכן מפרידים את התבואה באמצעות כלי דמוי מזלג.
השיטה השלישית היא עקירת התבואה ביחד עם השורשים מכיוון שהקוצרים מעוניינים להשתמש גם בגבעולים לצרכים שונים.[6]
בחיתוך מוקדם של החיטה מקבלים גבעול עדין וחזק יותר, בקציר מאוחר יותר מקבלים תבואה רבה יותר.
הזמן הטוב ביותר לקצירת החיטה המאוחרת היא שלב המעבר בין הצבע הצהוב לירוק, עונת הקציר המיטבית במצרים היתה בחודש מאי.[7]
קאטו בספרו על החקלאות[8] מציין כי היוונים והרומאים נהגו להקריב קרבנות ולהתפלל לאלילים על מנת שהקציר יהיה מוצלח.
בתרבויות שונות ניתן למצוא טקסים רבים הקשורים לתקופת הקציר, לקבל יבול טוב ולהצלחת התהליך בכללותו.[9]
א, גורן וא. איילון מתארים כיצד הקציר נעשה כיום במקומות מסורתיים[10], סביר להניח כי אופן קציר זה הוכר בארץ בזמן התנ"ך וחז"ל: חודש מאי הוא מועד הקציר, הנעשה תחילה בבקעה החמה ובדרום, ואחר כך בגב ההר ובצפון, הכל בהתאם לגידול : קודם קטניות, לאחריהן השעורה ולבסוף החיטה. בבקעה כבר היה קציר החיטה בעיצומו. הוא נעשה במגלים, ונפסק בשעה 10:30 עקב החום. ממערב למידבא, בגב ההר, לעומת זאת, עדיין לא הבשילה החיטה ובגורן נערמו העדשים, המקדימות להבשיל. גם ממזרח לאירביד, בגבול המדבר, קצרו עדשים במגלים. הלאה מזרחה, ממערב למפרק, וכן בוואדי ולה שמדרום למידבא, שבתוכו חם יותר, עסקו הבדווים בקציר שעורים בתלישה ביד. שיטה זו אופיינית לאזורי השוליים, שם הדגן נמוך ודליל והשימוש במגל אינו יעיל.
כיום ברוב העולם המפותח קציר התבואה הבשלה נעשה באמצעות "קומביין" (combine) כלי זה מבצע מספר פעולות: קוצר את התבואה הבשלה, דש אותה מהמוצים והגלומות, מפריד אותם מהגרעינים. ומעביר את הגרעינים למיכל ייעודי או למשאית, המוצים והגלומות מוצאים אל מחוץ לקומביין. לכל גידול ישנם כלי קציר המתאימים לו.
קציר התבואה המיועדת למאכל בהמה כגון חציר ותחמיץ מתבצע גם כן באמצעות כלי קצירה ייעודיים, תזמונו תלוי בשלב ההתפתחות של הצמח.
במשקים מסורתיים, ובעיקר באזורים הרריים, הקציר מתבצע עדיין באמצעות מגלים וחרמשים.
ההחלטה על קצירת התבואה תלויה במידה רבה בשלב ההבשלה שלה.
גרעינים מהווים קרוב ל90 אחוז מהמזון הצמחי המיועד לאדם. לאחוז הלחות- moisture בגרעין בזמן הקציר קיימת חשיבות משמעותית, כיוון שלחות יכולה לגרום להתפתחות עובשים ופטריות בגרעין שפוסלים את הגרעינים משימוש, לחות גבוהה יכולה גם לגרום להתפתחות תהליכי נביטה בגרעין- דבר שגורם לחוסר היעילות שלו בזריעה בקרקע, ולאי היכולת השימוש בו.[11] אי לכך, בארץ מקובל לקצור את הגרעינים כשאחוז הלחות בגרעין נע בין 12 ל 14 אחוז[12], בארצות בהן ישנה לחות גבוהה יותר גם במהלך הקציר, כגון ארצות שיורדים בהם גשמי קיץ, הקציר מתבצע בזמן בו הגרעין עדיין לא יבש לחלוטין, וישנן שיטות שמטרתן היא יבוש הגרעין לאחר הקציר.[13] ככל שנחוץ לשמור על הגרעין לזמן ארוך יותר כך רמת הייבוש שלו צריכה להיות גבוהה יותר.[14]
למשל, בתירס לפופקורן נמצא כי באיסוף בקומביין הלחות בגרעין חייבת להיות בין 14% ל-18% אחוזי לחות. הלחות האופטימלית היא 17%-18%. לחות גבוהה מ-18% תגרום לקשיים בקילוף ונזקים פיסיקליים רבים יותר בגרגרים.
כמו כן יש לקצור את התבואה בזמן בו אין גשם, על מנת שהגרעינים ישארו יבשים.
בארצות בהם יש בעונת הדייש סכנת קרה, או גשמים רציפים גם בעונת הקציר, רצוי לאסוף את הקלחים בלחות גבוה (מעל האופטימום המתאים לדייש) וליבש בצורה מלאכותית מאשר להסתכן בקרה חזקה. בארץ בעונת הדייש תנאי מזג האויר נוחים למדי ומאפשרים דייש בלחות אופטימלית וייבוש באוויר החופשי עד לתכולה של 12.5 -13.5 אחוזי לחות בגרעין.
לשלבי ההבשלה ואחוז הלחות בגרעיני הדגנים עיין ערך "דגן".
לנח נאמר לאחר המבול[15]: "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ", בביאור פסוקים אלו דנו הפרשנים; יש הסוברים שהשנה מחולקת לשני חלקים: זרע וקציר, שני חלקים אלו מחולקים לארבע עונות, כך שהקציר מסמל תקופה של חצי שנה.[16] ויש המבארים שעונת הקציר נמשכת על פני חודשיים, החל מאמצע ניסן עד אמצע סיוון, עונה זו היא לאחר עונת הקור, ולפני עונת החום.[17]
בלוח גזר, המתאר את העונות החקלאיות בזמן המקרא[18], בשורות השלישית, הרביעית והחמישית, מופיע:
3 ירח עצד פשת
4 ירח קצר שערם
5 ירח קצר?? ל ?
שורות אלו מתארות את השלבים השונים של הקציר, בתחילה נקצר הפשתן, לאחריו השעורים ולאחר מכן קציר נוסף, ויתכן שמדובר בקציר החיטים.
הקציר הוא ציון זמן שבו התרחשו מספר מאורעות[19]: ראובן הולך לשדה ומביא דודאים בימי קציר חטים.[20] רות ונעמי שבות לארץ בזמן קצירת השעורים.[21] המתתם של בני רצפה בת איה נעשתה בזמן תחילת קציר שעורים.[22] עם ישראל ציפה להיוושע במהלך הקציר, אך תקוותו התבדתה:[23] "עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ".
אחת ממלחמותיו של דוד עם הפלישתים נעשתה בזמן שהשדה היתה מלאה עדשים[24], או שעורים,[25] שהיו מוכנים לקציר.
יוסף מציין בפני אחיו לאחר התגלותו אליהם[26]: "כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר", כך שחסרונו של הקציר מהווה סימן מובהק לרעב.
הקציר הוא זמן של שמחה,[27] וכפי שנאמר: "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו"[28] ושורה בו שורה ברכה, ומשאלתו של בועז לקוצרים התקינו חכמים שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם ה' כפי שנאמר[29]: "והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה'", כשלא ניתן לקצור נאמר[30]: "שֶׁלֹּא מִלֵּא כַפּוֹ קוֹצֵר וְחִצְנוֹ מְעַמֵּר, וְלֹא אָמְרוּ הָעֹבְרִים בִּרְכַּת ה' אֲלֵיכֶם בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם ה'".
חג השבועות הוא חג הקציר, כפי שנאמר בתורה: "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ".[31] הקציר בתקופות השנה הוא תהליך שכולל את איסוף כל היבול, היבול הראשון שנאסף הוא השעורים[32], לאחריו החטים הענבים, ולבסוף מסיק הזיתים, כל הפעולות האלו הוגדרו כ"קציר".[33] קציר החטים מסתיים שלושה חודשים לאחר קציר השעורים.[34] זמן הקציר נקבע על הבשלת החיטה באותו מקום, ולכן הנודר "עד זמן הקציר", נדרו חל לפי אותו מקום שבו הוא נמצא.[35]
זמן הקציר הוא הזמן שבו ניתן לאגור מזון[36] זמן הקציר הוא זמן קבוע[37] ולכן, "אם אדם חורש וזורע בחורף, יש לו מה לקצור בקיץ, ואם אין אדם חורש וזורע בחורף, אין לו מה לקצור בקיץ"[38], ומאידך, כשהוא מתרחש באופן קבוע, עם ישראל לא חוזר בתשובה על חטאיו.[39]
הקציר נעשה כשהתבואה מבשילה כדברי יואל[40]: "שִׁלְחוּ מַגָּל כִּי בָשַׁל קָצִיר". על הגרעין להיות יבש דיו בעת הקציר מחד, אולם מאידך יבוש יתר של הגרעין פוגם באיכותו.[41] וכן הרוח יכולה להפיל את השבולת היבישה.[42] ולכן ישנם מקומות בהם התירו את קצירת היבול אף במועד.[43]
בתנ"ך ובחז"ל הובאו מספר גורמים המשפיעים על הקציר; התזמון של הקצירה חייב להיות בזמן המתאים, ואם הקציר נעשה כשהקרקע כבר מתייבשת- אזי היבול יכול להיפסד[44] על מנת שניתן יהיה לקצור את היבול, יש צורך בגשם בעונה המתאימה, חוסר בגשם מונע את צימוח היבול, ומתוך כך הקציר נמנע.[45] וכן הארבה מאבד את היבול ומונע את הקציר.[46]
מזג האוויר בזמן הקציר: בזמן הקציר, הירדן מלא על גדותיו[47] הקציר נעשה בזמן שיש שרב,[48] בשעה שהחמה קופחת על ראשו של האדם.[49] והקוצר מתאווה למעט טל על מנת לקרר את עצמו.[50]
הגשם אינו רצוי בזמן הקציר,[51] וכשיורד גשם בזמן זה יש בכך סימן ואות.[52] עם זאת גשם בזמן הקציר הוא תופעה קיימת, ועל כך אומר קהלת:[53] "שמר רוח לא יזרע וראה בעבים לא יקצור", שהחושש כל העת מגשמים לא יגיע לידי הקציר.
הפועלים המבצעים את הקצירה נקראים "קוצרים"[54] על מנת להקל על הקציר, ולבצע את הקציר בצורה מסודרת, מתחו חבלים מקצה השדה, והקוצר היה עובד בסמוך לחבל זה.[55] הקציר התבצע באמצעות מגל או חרמש, עיין ערכם בהרחבה.
קציר התבואה הוא חלק מהפעולות המקובלות לעשותן בשדה, ולכן מי שמקבל שדה מחבירו יכול לקוצרה ולעשות את שאר הפעולות הנצרכות ביבול.[56]
התבואה נקראת קמה לפני הקציר[57] לאחר הקציר יש לאסוף את התבואה[58] ישנם מספר ביטויים הקשורים לאיסוף היבול לאחר הקציר: צבתים[59], עומר,[60] עומרים,[61] עמיר,[62] כריכות[63], גדיש[64], אלומים[65].
במגילת רות[66] מתואר תהליך הקציר: הקציר היא עבודה קשה ומפרכת הנמשכת מעלות השחר עד חשכה ורוב העבודה נעשתה בשעות שמש הקיץ היוקדת, מוטב לבצע עבודה זו בחבורה של קוצרים הערוכים בשורה שלכל אחד "אומן"- רצועה ארוכה של תבואה שעליו לקוצרה. הקוצרים עודדו איש את רעהו בקריאות הידד ושירה "ברינה יקצורו"[67] "שמחו לפניך כשמחת בקציר",[68] בשמחת הקציר השתתפו גם הקוצרים השכירים ובני המשפחה, מלקטי מתנות העניים, גם עוברים ושבים תרמו את חלקם לשמחה בברכם את הקוצרים ברכת ד' אליכם, והם השיבום ברכנו אתכם בשם ה'"
על הקציר ניצח בעל הבית ובהיעדרו הנער הנצב על הקוצרים. לפי החוקר דלמן מקובל היה אצל הפלחים שהבן הבכור במשפחה היה משגיח על הקוצרים ובשעה שהקוצרים היו עושים את עבודתם שפופים אך הוא היה ניצב עליהם והם שרים לו אנו כורעים לפניך אדוננו' וכדומה. בעל השדה סיפק לקוצרים ולנערות המאלמות מי שתיה וארוחה קלה- פת בחומץ. בנוסף לכך נהגו הפועלים להתקין להם מן השיבולים קלי שגם רות זכתה בו "ויצבט לה קלי"[69] מדובר בשעורים במצב "אביב" שהיבהבו את השיבולים באש בעיקר כדי לשרוף את המלעין- שערות השיבולת הדוקרניות[70].
הקוצרים אינם זקוקים ללהב חד, שכן הם לרוב תולשים מהקרקע את החיטה על שורשיה ולא קוצרים את הגבעולים. כך מרוויחים קנים ארוכים יותר, דהיינו, מזון רב יותר לבהמות. המגל משמש, אפוא, כמנוף להקלת משיכת השיבולים מתוך האדמה החרבה ולהכאה על השורשים כדי לנערם מרגבי העפר שדבקו בהם. רק בשנים גשומות מאוד, כאשר הקמה מתנשאת לגובה רב מהרגיל יעדיפו הקוצרים לקצור ולא לתלוש את השיבולים. אגב, את הקטניות, המכשילות קודם לחיטה, תולשים תמיד ביד ופעולה זו "תלישת אל קטני" (תליש הקטניות) היא אף כינוי של העונה שבה נעשית הפעולה - ימי סוף האביב. ביטוי לשתי פעולות אלה - הקציר והתליש - קיים במשנה העוסקת בדיני לקט שהאיכר העברי מצווה להשאיר בשדה כמתנה לעניים. וכך מצינו במשנה : "לא יעשה אותן כריכות, אבל מניחן צבתים"[71]
ישנם מספר תיאורים לפעולת הקציר; איסוף, קצירה וליקוט, כפי שמנבא ישעיהו[72] "וְהָיָה כֶּאֱסֹף קָצִיר קָמָה וּזְרֹעוֹ שִׁבֳּלִים יִקְצוֹר וְהָיָה כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים בְּעֵמֶק רְפָאִים:" וכן הוזכרה הגזיזה.[73]
בתורה הוזכר החרמש[74] ובנביאים הוזכר המגל[75] ככלים שאיתם קצרו, וכן צוינה הקצירה ביד[76]- קיטוף. בחז"ל הוזכרו גם קצירה באמצעות קרדום[77] וליקוט[78]. לכל כלי ישנם גידולים שניתן לקצרם באמצעותו: חיטים ושעורים[79] נקצרו במגל או חרמש. יבולים אחרים כגון שיפון, שיבולת שועל,[80] קטניות[81], בצלים, שומים[82] נקצרו באמצעות קרדום[83]. דרך הקצירה הרגילה בכלי העבודה כגון אחיזת הקמה ביד אחת, וחיתוכה באמצעות המגל ביד השניה.[84] קצירת התבואה בידיים נקראת "קיטוף", והיא מהווה שינוי מדרך הקצירה הרגילה.[85] חיוב מתנות העניים הניתנות בשדה הוא רק אם הקוצר קצר את השדה באופן שבו רגילים לקצור. [86]
השיבולים היו נושרות גם כן מכח טלטול השבולת, או נגיעה בהן ולא בהכרח מחמת הקציר עצמו[87]
קצירה באמצעות מכונת קצירה נחשב לקצירה לכל דבר, והיא אסורה בשבת ובשמיטה מן התורה.[88]
לדעת אחד מהתנאים, אופן קצירת היבול שניתן לקצור בשדה מגדירה את השדה כשדה החייב בפאה.[89]
היבול משמש לכמה מטרות, בין מטרות אלו ניתן למצוא גם שימוש ביבול לצורך בעלי החיים[90], פעולה זו נקראת "הקוצר לשחת", לקצירת היבול באופן זה ישנן כמה השלכות הלכתיות: האם קצירה לשם כך באמצע השדה נחשבת כתחילת קצירה, ומתוך כך כהפרדת השדה לשני חלקים[91], ויש לתת פאה מכל חלק שנותר בנפרד, או שיש גם לחרוש את החלק הנקצר על מנת להגדיר את הפעולה כתחילת קצירה.[92]
קצירה לשחת מתבצעת בזמן שהצמחים הם צעירים ורכים[93], ויש בקצירתם בשלב זה של גידולם משום השחתתם.[94] כשקוצרים את השדה בשלב זה, שהתבואה עדיין לא הביאה שליש אין חובה להשאיר ממנה לקט שכחה ופאה, נחלקו התנאים האם קצירה לשחת, לאחר שהתבואה הביאה שליש, מחייבת בהשארת לקט שכחה ופאה. [95]
הקציר נעשה לעיתים לא לשם שימוש ביבול, אלא לשם שימוש בגוף הצמח, חז"ל דנו האם במקרה זה כשהגבעולים נטמאו, האם היבול גם כן נטמא אגב הגבעולים.[96]
ישנן מספר מצוות המיוחדות לתהליך הקצירה בשדה, מצוות אלו הן חלק ממתנות עניים (ע"ע):
מצוות פאה כפי שנאמר בתורה[97]: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט" לכן שכשאדם קוצר את שדהו, בין על ידי קצירה ובין על ידי תלישה[98], עליו להשאיר פאה בסוף שדהו על מנת שהעניים ילקטו אותה,[99] אם לא השאיר, לוקה[100]. חיוב השארת הפאה הוא רק בסיום תהליך הקצירה על ידי הבעלים, כפי שנלמד מהמילים: "לא תכלה" לכן גם אם השאיר פאה באמצע השדה, חייב להשאיר פאה גם כן בסופו של השדה, וכן אם קצרו את התבואה גויים או גזלנים, אינו מחוייב כלל בהשארת הפאה.[101] על מנת למנוע סכנה מהעניים, התקינו חז"ל שהפאה לא תיקצר באמצעות כלי עבודה.[102]
חיוב הפאה הוא רק כאשר הבעלים קוצר באופן הקצירה הרגיל[103], ולכן כשהוא מלקט את השיבולים, אין בכך חיוב השארת פאה[104] ויש הסוברים שאף אם קצר באופן הקצירה הרגיל רק חלק משדהו אין לו חיוב השארת פאה.[105]
מצוות לקט: שכשנופלות לקוצר שבולת או שתיים בשעת קצירת התבואה, חייב הבעלים להשאירם בשדה על מנת שהעניים ילקטו אותם.[106] יש הסוברים ששיבולים שנופלות במהלך קציר שמתבצע באמצעות מכונת קציר, יש בו דין לקט[107].
מצוות 'שכחה': כפי שנאמר: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ" שאם שכח עומר בשדה לאחר הקציר, עליו להשאירו.[108]
קצירה היא אחת מארבעת המלאכות שנאסרה עשייתן במפורש בשמיטה וביובל[109] כפי שנאמר[110]: "את ספיח קצירך לא תקצור", ולכן אם עבר וקצר לוקה[111], כמו כן, נאסרה בשמיטה מלאכת הבצירה שהיא תולדה של מלאכת קצירה.[112]
הקצירה האסורה מהתורה היא שכשהיא נעשית באופן שהיא נעשית בכל שנה[113], אך אם עושים אותה באופן שונה, מותר לעשותה.[114] ישנם מספר אופנים שמוגדרים כקצירה באופן שונה: קצירה 'מעט מעט' דהיינו שיעור אכילה[115], שיעור ג' סעודות,[116] או מזון לכל בני ביתו לכמה ימים.[117] טעם הדבר הוא משום שביחס ליבול הגדל בשמיטה נאמר[118]: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ואם חל איסור על הקצירה הרי שאין אפשרות מעשית לאכול את היבול, לכן מותר לקצור באופן שמוכיח שהוא אינו הבעלים על היבול.[119]
איסור נוסף הוא 'קצירה לצורך עבודת הארץ', דהיינו שהקרקע מיטייבת על ידי קצירה זו.[120] העמדת כרי מהיבול ודישתו באמצעות בקר נחשבים חלק מפעולת הקצירה.[121]
איסור הקצירה הוא גם כשהוא נעשה על ידי גוי, גרמא, או מכונה. [122]
חכמים גזרו שאין לקצור את התבואה בשביעית גם בסוריה.[123]
אוצר בית דין: כשהקצירה מתבצעת בשליחות אוצר בית דין יש הסוברים שניתן לקצור את היבול באופן הרגיל בו קוצרים אותו בכל שנה[124], ויש הסוברים שאיסור הקצירה הוא גם לשליחי אוצר בית דין.[125]
היתר מכירה: לאחר שהשדה נמכר ב'היתר המכירה יש הסוברים שאין לקצור את השדה על ידי יהודי, אלא רק על ידי גוי,[126] ויש שמתירים לקצור את השדה גם על ידי יהודי.[127]
קצירה במוצאי שביעית: איסור הקצירה הוא גם בפירות שגדלו בשביעית, ויש בהם קדושת שביעית, והקציר שלהם הוא לאחר השביעית, כפי שנלמד מהפסוק[128]: "בחציר ובקציר תשבות", שפסוק זה עוסק בזמנים שלפני השמיטה (חריש) ולאחריה. (קציר).[129]
ספיחין: חז"ל למדו מהפסוק: "את ספיח קצירך לא תקצור" שיש לאסור את הספיחין בשביעית.[130]
על אף שהקצירה היא אחת מהמלאכות שנאסרה עשייתן בשמיטה, מותר למכור כלים המשמשים לקציר אלו לחשוד על השביעית, כיוון שיתכן שהוא ישתמש בכלים אלו באופן מותר.[131]
הגדרת הפעולה: קצירה הוזכרה כאחת מל"ט אבות מלאכה האסורות בשבת,[132] מלאכה זו היא חלק מ'סידורא דפת'.
כל פעולה שמטרתה היא חיתוך צמח שמחובר למקום גידולו[133], לצורך שימוש בו,[134] בין אם מדובר ביבול הצמח, ובין אם מדובר בחלקים אחרים שלו, פעולה זו אסורה מדין קוצר, ואין משמעות לדרך או לכלי שבו הדבר נעשה.[135] איסור הקצירה הוא אף אם הצמח נתון בעציץ בין נקוב ובין שאינו נקוב[136], שמונח על גבי הקרקע, ולכן גם הרמתו מהקרקע נחשבת למלאכת קוצר[137]. השיעור עליו מתחייבים מן התורה תלוי בכוונת הקוצר; אכילה, הסקה, ועוד.[138] הוצאת צמח שמונח בקרקע בלבד ואינו מושרש בקרקע אינה נחשבת לקוצר.[139]
תלישה: איסור הקצירה בשבת הוא לא רק באמצעות כלי, אלא גם תלישת צמח אסורה מדין קוצר.[140]
נחלקו האם תלישת צמח על ידי זריקת חפץ[141] או תלישת צמח בפה[142] מוגדרת כקוצר.
איסור זה הוא גם כשהפרי כבר בשל לגמרי ואינו ניזון מהצמח כלל, אלא מחובר לו בלבד.[143] אך אם העץ עצמו מנותק, אין בלקיחת הפירות שמחוברים לו משום איסור קוצר. [144]
מטרת הפעולה: חיתוך צמח לשם שימוש בתוצר, ולצורך יצירת צימוח חדש בו, אסור גם מדין קוצר וגם מדין זורע,[145] אולם כשעושה את הפעולה רק לשם מטרה אחת, חייב עליה בלבד.[146]
כשהקצירה מתבצעת שלא לצורך שימוש בצמח, אלא לצורך השבחת הקרקע, פעולה זו אסורה משום נוטע או חורש.[147] יש מי שאומר שניתוק חלקי של שורשי צמח, והצמח עדיין ממשיך לינוק מהקרקע, אינו נחשב לקוצר.[148]
מותר ללכת על גבי עשבים בשבת ואין לחשוש שמא העשבים יתלשו.[149]
גזירות חז"ל: חז"ל גזרו שאין לעלות לאילן, להריח מצמח שמחובר לקרקע[150], או להשתמש בו, לרכב על גבי בהמה בשבת, מכיוון שבמעשיו אלו יכול לבוא לידי תלישת צמח, וכאמור, תלישה אסורה מדין קוצר.[151]
מלאכת קצירה בבעלי חיים: על אף שעיקרה של מלאכת הקצירה בשבת היא בגידולי קרקע,[152] יש הסוברים שישנם מקרים בהם ניתוק בעלי חיים או תוצרתם ממקום גידולם נחשבים למלאכת קוצר, לכן הוצאת דג מהמים אסורה מדין קוצר,[153] רדיית דבש מכוורת המחוברת לקרקע אסורה מדין זה.[154]. יש הסוברים שהוצאת עובר מבטן הבהמה נחשבת כעוקר דבר ממקום גידולו[155] ויש הסוברים שאף חליבה בשבת אסורה מדין קוצר[156]. ויש סוברים שתלישת עור של אדם אסורה מדין קוצר.[157]
יום טוב: אין לקצור ביום טוב גם לצורך אוכל נפש, יש הסוברים שאיסור זה הוא מן התורה[158] ויש הסוברים שאיסור זה הוא מדרבנן.[159]
חול המועד: אסור לקצור שדה בחול המועד, אבל אם יגרם הפסד ללא הקציר מותר לקצור[160]. ובכל מקרה מותר לאדם לקצור בחול המועד לצורך שימוש אישי, ואין מחייבים אותו לקנות תבואה בשוק.[161]
אחד מהתנאים המרכזיים עבור החטים המיועדות לפסח הוא שהן לא יחמיצו, ולכן יש לשמור עליהן שהן לא ירטבו במים[162]. בעוד שבארץ ישראל, גשמים בתקופת הקציר בפרט, ובמהלך הקיץ בכלל הם נדירים למדי, ועל פי רוב כמות הגשמים היא מועטת. בארצות רבות בחוץ לארץ ובעיקר בארצות שצפוניות לארץ ישראל, בעיקר בארצות בהן מזג האוויר הוא "ממוזג",[163] ישנם גשמים במשך כל השנה, ולעיתים רק בקיץ. הפוסקים במשך הדורות דנו בשאלת כשרותם של חטים למצות שנרטבו לאחר הקציר.[164]
בשל העובדה כי להלכה, חיטים שעדיין מקבלות את חומרי המזון שלהן מהקרקע אינן מחמיצות[165], המנהג המקובל בארצות אלו הוא לקצור את החטים לפני הבשלה מלאה, על מנת שגם אם ירד גשם בשעת הקציר, הדבר לא יגרום להחמצת החטים.[166]
קצירת העומר היא זו שמתירה את השימוש בתבואה החדשה, כפי שנאמר בתורה[167]: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ... וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן", לפני הבאת קרבן העומר אין לקצור את התבואה החדש ואין לאכלה. הזמן הקובע את שייכות התבואה לתבואה החדשה היא השרשת הצמח[168]. לשאר פרטי קצירת העומר ע"ע עומר.
ניתן לקצור לאכילת בהמה לפני הבאת העומר, נחלקו התנאים האם ניתו לעשות כן לפני שהתבואה הביא שליש או רק לאחר מכן.[169]
אנשי יריחו קצרו את תבואתם לפני הבאת קרבן העומר, על אף שאין לקצור את התבואה לפני הקרבת העומר, חכמים לא מיחו בידם[170], ויש הסוברים שפעולה זו נעשתה אף "כרצון חכמים". פעולה זו נצרכה בשל העובדה שיריחו היא אזור חם, התבואה מתייבשת מהר, ואם הם ימתינו עד הקרבת קרבן העומר כל תבואתם תיפסד.[171] ויש הסוברים שהיתר זה הוא ביחס לכל מקרה בו יתכן הפסד אם הקציר יתעכב, עם זאת, לאחר הקציר יש לשנות מאופן העימור הרגיל.[172]
יש לקצור את העומר באמצעות חרמש, לאחר הקציר הזה יש להתחיל לספור את ספירת העומר, ולכן יש להתחיל לקצור בלילה על מנת שהספירה תחל כבר מתחילתו של היום כדי ששבעת השבועות יהיו "תמימים".[173]
אחד מסימני כשרותה של הערבה שאליו התייחסו חז"ל הוא שינון העלים: עלים חלקים או משוננים כשל 'חילפא גילא', היינו ערבת המגל, ששינון עליה קטן ועדין כשל מגל – מצביעים על ערבה כשרה, בניגוד לצפצפה ו\או הערבה הפסולה שלהן שינון גס כשל מסור. לפי זה יוצא, ששינון ה'מסור' הוא בהחלט תואם את השינון של עלי צפצפת הפרת (euphratica Populus).
חזקה: קצירת היבול בלבד ללא הכנסתו לתוך הבית אינה מהווה ראיה לכך שהקוצר מחזיק בקרקע.[174]
מקח וממכר: בדיני מקח וממכר אסור לקבוע מחיר של יבול לפני שהיבול קיים, מותר לקבוע מחיר של חיטים עם התחלת עונת הקציר.[175]
דיני פועל: קצירה נחשבת לעבודה שכשפועל עושה אותה יכול לאכול מהתבואה של בעל הבית מדין 'כי תבוא בקמת רעך'.[176] היתר זה הוא רק כשהפועל עסוק בקציר, מותר לו רק לאסוף יבול בידיו ואסור לו להשתמש במגל או בחרמש לצרכיו הפרטיים[177]. אסור לפועל לקצור את התבואה לתוך קופתו, משום שבשל כך השיבולים אינן יכולות ליפול לקרקע, ויש בכך משום הפסד העניים[178]
אפוטרופוס: כשבית הדין מעמידים אפוטרופוס לנכסי האדם, מוטל עליו בשעת הצורך, לקצור את היבול.[179]
הקצירה הובאה בחז"ל[180] כמשל לאדם שפועל פעולה ואינו מנצל את תכליתה: "כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה - דומה לאדם שזורע ואינו קוצר". קציר זהו גם ביטוי לענף[181] נתינת צדקה נמשלה לזריעה, ואילו חסד נמשל לקצירה.[182] הקציר נמשל לגאולה, וכשם שלא ניתן להפיק יבול מקציר שלא בזמנו, אך כשהוא בזמנו הוא טוב, כך היא הגאולה שצריכה להיות בעונתה המתאימה,[183] הקציר הוא ביטוי גם כן להשלמת תוכניות האדם וביצוען.[184]
א. אפרת, מילון לגיאוגרפיה, ידיעת הארץ ואיכות הסביבה, רעננה 2002, עמוד: 16
א. גורן וא. איילון סיור אתנוגרפי בירדן בעקבות בדווים, פלחים ומלאכות מסורתיות, בתוך אריאל : כתב עת לידיעת ארץ ישראל – כרך ירדן, ירושלים תשנ"ט עמ' 105.
א. צוקרמן, גידול תירס פופקורן בישראל.
אנציקלופדיה לחקלאות, ערך "דגניים", עמ' 50.
י. פליקס, החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא, המשנה והתלמוד.
י. פליקס, טבע וארץ בתנ"ך
ע. זהרוני (עורכת) דרך ארץ : אדם וטבע, תשמ"ה, עמודים 34- 36
ר. מעוז, התפיסה של מקצב העונות החקלאיות מתקופת המקרא ועד סוף תקופת התלמוד, פרק ד, באתר 'דעת'.
D.S. Jayas1,*, P.K. GhoshP, reserving quality during grain drying and techniques for measuring grain quality
Drying wheat and barley כאן
Falx, William Smith, D.C.L., LL.D.: A Dictionary of Greek and Roman Antiquities, John Murray, London, 1875
השפעת הטמפרטורה על התפתחות התבואה[185]
יבול החיטה נפגע באופן קשה מטמפרטורות גבוהות. טמפרטורות גבוהות מאיצות את התפתחות הצמח ומשפיעות במיוחד על הפריחה, התפתחות הגרגירים ותיפקוד המערכת הפוטוסינתטית. אמנם, בדרך כלל, כמות המים הזמינה לצמח והטמפרטורה פועלים במשותף הגורם הראשון לנזק הוא מנגנון הטרנספירציה (אידוי המים דרך העלים) שנועד, בין השאר, למנוע את התחממות הצמח וגורם לביזבוז אנרגיה. הטרנספירציה מונעת התחממות דבר המתבטא בהפרש בין טמפרטורת איברי הצמח והסביבה המגיע לכמה מעלות. בעת מחסור במים הצמח מפסיק לאדות מים וטמפרטורת העלים מגיעה לטמפרטורת הסביבה ואף עלולה לעבור אותה. קצב הפוטוסינתזה מושפע באופן שלילי כאשר טמפרטורת העלה עולה מעל 25°C בצמחים שאוקלמו לאיזורים קרים. בחיטה שאוקלמה לטמפרטורות גבוהות הירידה בקצב הפוטוסינתזה מתחילה רק כאשר טמפרטורת הסביבה עולה מעל 35°C. בטמפרטורה של 45°C הפוטוסינתזה נעצרת לחלוטין.
עקת טמפרטורה מפחיתה את ביומסת החלקים העל אדמתיים של הצמח ויבול הגרגירים. טמפרטורה גבוהה גורמת להשתבלות מוקדמת המתבטאת בהתפתחות גרגירים והבשלה טרם זמנה המקצרת את הזמן העומד לרשות התפתחות הצמח.
בעיה נוספת הנובעת מהתחממות היא התייבשות החיטה כתוצאה מכך שהחום מגביר את קצב אידוי המים מהצמח אך יכולת ספיגת המים מוגבלת לערך הקטן מקצב האידוי. מערכת השורשים וההובלה בחיטה מותאמים לטמפרטורות נמוכות יחסית לכן הם אינם מצליחים לעמוד בקצב האידוי הקיים בטמפרטורות גבוהות.
התפרקות השיבולת
אחת מהתכונות המאפיינות את מיני הדגניים השונים היא העובדה שהשיבולת, או חלק ממנה נפרדים מהצמח בעת הבשלתם.[186] אי לכך אם האיכר לא יקצור בזמן את היבול, יתכן שחלק גבוה מהזרעים (היחד עם המוצים והמלענים שעוטפים אותם) יפול מעצמו בשל סיבות שונות, רוח שמכה על השיבולים, מעבר בעלי חיים בתוך השדה ועוד. לעובדה זו יש כמה השלכות: היתר הקצירה לפני העומר באזורים חמים, וכן הימצאות של כמות רבה של זרעים בקרקע במהלך הקציר, פעמים רבות זרעים אלו נאספים על ידי הנמלים, חז"ל דנו בשאלה למי שייכים הזרעים הנמצאים בקרקע בזמן הקציר.[187]
[1] מילון בן יהודה ערך קצירה.
[2] רמב"ם שבת ח, ג.
[3] פליקס עמ' 173.
[4] ספר 18 פרק 72- THE HARVEST.
[5] אזור מערב אירופה של ימינו.
[6] בין הצרכים שהוא מזכיר ניתן למנות שימוש בנוזלים שישנם בצמח, שימוש בגבעולים לצורך סיכוך הבתים, ועוד, שימושים אלו תלויים גם בסוג הצמח.
[7] ספר 18 פרק 47.
[8] פרק 134
[9] Frazer
[10] תיאורם הוא של אזורים במדינת ירדן.
[11] לא ניתן לזרוע גרעין שהתחילל לנבוט, וכן איכות הקמח שניתן להפיק מגרעין שהתחילו בו תהליכי נביטה באופן בלתי מבוקר, תהיה נמוכה יותר.
[12] לעומת זרעי הלפתית, המיועדים לשמן קנולה, אחוז הלחות בשעת הקציר צריך להיות בין 8 ל9 אחוז.
[13] ראה למשל: Preserving quality during grain drying and techniques for measuring grain quality
[14] ראה למשל Drying wheat and barley, https://extension.umn.edu/small-grains-harvest-and-storage/drying-wheat-and-barley#process%3A-how-it-works-1407510 אגב, פליניוס מציין כי בחיטת הספלטה יש להשאיר את הגרעין יחד עם המוצים.
[15] בראשית ח, כב, ראה ירמיהו ח, כ: "עבר קציר כלה קיץ".
[16] רד"ק בראשית ח, כב: זרע וקציר - חלק השנה לשני חלקים זרע וקציר ואחר כן לארבע תקופות, קר וחם, קיץ וחורף.
[17] בבלי ב"מ קו, ב חצי ניסן, אייר וחצי סיון - קציר, חצי סיון, תמוז וחצי אב - קיץ, חצי אב, אלול וחצי תשרי – חום. לדעה זו השנה מחולקת לשישה חלקים. בלוח גזר,הלוח שמסמל את העונות החקלאיות בזמן המקרא, ישנן 7 שורות, ואם כן מדובר ב7 חלקים חקלאיים של השנה.
[18] לוח זה מתוארך לתקופתו של שלמה המלך, בלוח ישנן 8 שורות, שמתארות את העונות השונות.
[19] ראה פליקס עמ' 173 שמציין כי מבחינה מטאורולגית אין שינויים דרסטיים במזג האוויר, והחלוקה לעונות מזמן ימי המקרא ועד ימינו, וכן הבצורות והרעב שהוזכרו בתנ"ך ובחז"ל מבטאים את אותן עונות הגשמים כפי שמוכרים גם בימינו.
[20] בראשית ל, יד.
[21] רות א, כב.
[22] שמואל ב, כא, ט
[23] ירמיהו ח, כ
[24] שמואל ב כג, יא.
[25] דברי הימים א, יא, יג, ראה רד"ק שמואל ב כג, יא.
[26] בראשית מה, ו.
[27] ישעיהו פרק ט, ב: "הִרְבִּיתָ הַגּוֹי לא לוֹ הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל".
[28] קכו.
[29] רות ב, ד. ראה משנה ברכות ט, ה, "והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם".
[30] תהלים קכט ז- ח.
[31] שמות כג, טז. שמות לד, כב, וכפי שנלמד בגמרא חגיגה יז, ב: "ובקצרכם איזהו חג שאתה קורא וקוצר בו - הוי אומר זה חג עצרת".
[32] וכפי שמובא ברות ב, כג: שרות דבקה בנערותיו של בועז עד כלות קציר השעורים וקציר החטים", מובן שקציר השעורים נעשה בתחילה.
[33] ירושלמי תרומות טו, ב.
[34] רות רבה פרשה ה, פסוק יא.נ
[35] משנה נדרים ח, ג. בבלי נדרים סב, ב.
[36] כפי שנאמר במשלי ו, ח "תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ", וכן משלי י, ה אֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל נִרְדָּם בַּקָּצִיר בֵּן מֵבִישׁ:
[37] ראה למשל ברכות לה, ב: רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים.
[38] מסכתות קטנות מסכת שמחות דרבי חייה פרק ב
[39] כדברי ירמיהו ה, כד: "וְלֹא אָמְרוּ בִלְבָבָם נִירָא נָא אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ הַנֹּתֵן גֶּשֶׁם וירה יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בְּעִתּוֹ שְׁבֻעוֹת חֻקּוֹת קָצִיר יִשְׁמָר לָנוּ".
[40] ד, יג.
[41] ולכן הוצרכו אנשי יריחו לקצור את יבולם לפני זמן הקרבת קרבן העומר, וכפי שיפורט להלן.
[42] רבנו גרשום מנחות סח, א.
[43] ירושלמי (וילנא) מו"ק א, א, ובפנ"מ במקום.
[44] ראה רש"י מנחות סח, א - דכיון דשדה יבישה היא אי משהו לה לאחר בשולה אזלה לאיבוד.
[45] עמוס ד, ז: "וְגַם אָנֹכִי מָנַעְתִּי מִכֶּם אֶת הַגֶּשֶׁם בְּעוֹד שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים לַקָּצִיר וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת וְעַל עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר וְחֶלְקָה אֲשֶׁר לֹא תַמְטִיר עָלֶיהָ תִּיבָשׁ".
[46] יואל א, יא: "הֹבִישׁוּ אִכָּרִים הֵילִילוּ כֹּרְמִים עַל חִטָּה וְעַל שְׂעֹרָה כִּי אָבַד קְצִיר שָׂדֶה".
[47] יהושע ג, טו: "וּכְבוֹא נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עַד הַיַּרְדֵּן וְרַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו כֹּל יְמֵי קָצִיר".
[48] תוספתא מסכת כלים (בבא בתרא) (צוקרמאנדל) ד, ד: עור שעשאו שטיח להיות נותנו על לבו בשעת הקציר מפני השרב.
[49] ראה משלי כה, יג: "כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו וְנֶפֶשׁ אֲדֹנָיו יָשִׁיב". ירושלמי יבמות טו, ב, .
[50] כדברי ישעיהו יח, ד: "כִּי כֹה אָמַר ה' אֵלַי אֶשְׁקֳטָה וְאַבִּיטָה בִמְכוֹנִי כְּחֹם צַח עֲלֵי אוֹר כְּעָב טַל בְּחֹם קָצִיר", וברש"י ורד"ק במקום.
[51] משלי כו, א: "כַּשֶּׁלֶג בַּקַּיִץ וְכַמָּטָר בַּקָּצִיר כֵּן לֹא נָאוֶה לִכְסִיל כָּבוֹד".
[52] ראה שמואל א יב, יז, שהוכיח שמואל את העם על כך שרוצים למנות להם מלך, הוריד להם גשם בזמן קציר החיטים, ובבבלי תענית ב, ב: "יצא ניסן וירדו גשמים סימן קללה הם".
[53] יא, ד.
[54] רות ב, ג, ועוד.
[55] משנה פאה ד, ה.
[56] תוספתא ב"מ (ליברמן) ט, יד.
[57] שמות כב, ה: "כי תצא אש ומצאה קצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה", ראה אב"ע במקום. ראה גם שופטים טו, ה, משנה פאה ה, א.
[58] ירמיהו ט, כא: "וכעמיר מאחרי הקצר".
[59] רות ב, טז, משנה מנחות י, ט.
[60] העומר משמש גם ביטוי למדידת נפח: שמות טז, לו, "והעומר עשירית האיפה הוא".
[61] משנה פאה ו, ה- ו
[62] עמוס ב, יג, תוספתא מעשרות (ליברמן) ב, כ.
[63] משנה מנחות י, ט.
[64] שמות כב, ה, פסחים נה, ב, נו, א.
[65] בראשית לז, ז, תהלים קכו, ו.
[66] פליקס טבע וארץ, 374
[67] תהלים קכו, ה.
[68] ישעיה ט, ב.
[69] רות ב, יד
[70] ראה פליקס טבע וארץ, 374 במצב כרמל אביב' עדיין הגרגירים רכים ומכילים סוכר מלטוזה שאף הוא קל לעיכול ומוסיף מרץ עם התייבש התבואה הופכת המלטוזה לעמילן.
[71] משנה מנחות י, ט.
[72] יז, ה.
[73] ראה תוספתא שביעית (ליברמן) ב, יב, תוספתא ב"מ (ליברמן) ט, ל, בבלי סוכה ל, א- ב.
[74] ראה דברים טז, ט; כג, כו
[75] ראה למשל: ירמיהו נ, טז: "כרתו זורע מבבל ותפש מגל בעת קציר".
[76] ראה תהילים קכט, ז, פסחים יא, א
[77] משנה פאה ד, ד.
[78] משנה פאה ד, ה.
[79] רא"ש פאה ד, ד.
[80] רא"ש פאה ד, ד.
[81] שנות אליהו פאה ד, ד.
[82] רש"ס פאה ד, ד.
[83] רמב"ם פירוש המשניות פאה ד, ד.
[84] רש"י ישעיהו יז, ה.
[85] בבלי פסחים יא, א, ירושלמי פאה ג, ו; ד, ז, רבנו גרשום מנחות סח, א.
[86] ירושלמי פאה ד, ז.
[87] משנה פאה ד, י.
[88] הר צבי א, קכה.
[89] משנה פאה ג, ו, לדעת רבי יהודה בן בתירה שדה שניתן "לקצור ולשנות בה" חייבת בפאה.
[90] משנה מנחות י, ח.
[91] ראה ירושלמי פאה ב, א, שאין להפריש פאה משדה על חברתה.
[92] מחלוקת רבי מאיר וחכמים במשנה פאה ב, א, ראה ריבמ"ץ במקום. ראה שנו"א פאה ב, א הפירוש הקצר, שמבאר שקצירה לשחת לדעת רבי מאיר נחשבת הפסק כיוון שיש שינוי במטרת הקצירה, לבהמה ולא לאדם., ועי' ברעק"א במקום שדן בשיטה זו.
[93] מחלוקת תנאים במשנה מנחות ח, י, האם מדובר בתבואה שהביאה שליש, או לפי הבאת השליש, לשתי דעות אלו מדובר שהתבואה היא בשלבים מוקדמים של צימוחה, הריבמ"ץ פאה ב, א נוקט שמדובר בתבואה שהביאה שליש.
[94] רמב"ם פירוש המשניות פאה ב, א.
[95] תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) י, לב.
[96] בבלי סוכה יג, ב: ורב מנשיא בר גדא אמר רב הונא: הקוצר לסכך אין לו ידות.
[97] ויקרא יט, ט.
[98] רמב"ם, מתנות עניים א, א.
[99]ספר המצוות לרמב"ם ל"ת רי.
[100] רמב"ם סנהדרין יט, ד מצווה קיד.
[101] משנה פאה ב, ז.
[102] משנה פאה ד, ד.
[103] ירושלמי פאה ד, ז.
[104] ירושלמי פאה ג, ב.
[105] דעת רבי אלעזר בירושלמי פאה ג, ב.
[106] משנה מתנות עניים ד, י; רמב"ם סה"מ עשין קכא, ישנן מספר הגדרות הקשורות לאופן הקצירה של התבואה ולחיובה בלקט, כגון נפילה מחמת המגל (כלי הקצירה) ועוד, להרחבת הדברים עיין ערך 'לקט'.
[107] חזו"א מעשרות ז, יא ד"ה ומ"מ.
[108] דברים כד, יט.
[109] סה"מ לרמב"ם ל"ת רכה, ספר החינוך מצוה שלד.
[110] ויקרא כה,ה, ראה חזו"א שביעית יז, ג, שדן בהבדל שיש בין הגדרת מלאכת הקצירה בשבת, לעשייתה בשמיטה.
[111] רמב"ם שמיטה ויובל פירוט המצוות מצוה יד; פרק א, הלכה ב, סנהדרין יט, ד מצוות קט וקיב.
[112] מועד קטן ג, א "בצירה בכלל קצירה", ראה רש"י במקום ד"ה זמירה, שכתב שבצירה מוגדרת תולדה של קצירה משום שמטרת שתיהן היא חיתוך הצמח, ראה חזו"א שביעית יז, ג, שביאר שהכוונה בהגדרת הבצירה כתולדה היא לגבי דימוי דין לדין.
[113] משנה שביעית ח, ו: "תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה".
[114] ירושלמי שביעית ח, ו, כשהקצירה נעשית לצורך אישי בלבד, ביד ולא בכלי, ולא מעמידים ממנה כרי, מותר לעשותה. ראה רמב"ם שמיטה ויובל ד, א, תוס' ר"ה ט ע"א ד"ה וקציר, ביאור הגר"א שביעית ח, ו, מהרי"ל דיסקין דיני שביעית אות ו, חזו"א שביעית סי' יב, ה ו-ט, מעדני ארץ סי' ג אות ג,ד.
[115] ספר השמיטה פ"ג הערה 12, בשם הרידב"ז.
[116] ספר השמיטה פ"ג הערה 12, בשם הגר"ח ברלין.
[117] חזון איש שביעית כו, ו.
[118] ויקרא כה, ו.
[119] רמב"ם שמיטה ויובל ד, א, ספר המצוות ל"ת רכב.
[120] רמב"ם שמיטה ויובל ד, א, וראה דרך אמונה שם ס"ק יב, שבת הארץ ד, כב אות ב, ספר השמיטה פרק ג סעיף א.
[121] מקדש דוד סי' נט ס"ק ו ד"ה כתב הרמב"ם.
[122] עי' שבת הארץ קונ"א סי' א אות א, ועי' באהלה של תורה חלק ג סי' מח שדן בקצירה בגרמא בשמיטה.
[123] משנה שביעית ו, ב, בירושלמי הובא טעם הדבר: "שלא יהו הולכין הולכין ומשתקעין שם", דהיינו שמכיוון שסוריה קרובה לארץ ישראל חכמים גזרו שיהיה בה את איסור המלאכות שלא יעזבו את ארץ ישראל וילכו לגור בארצות הסמוכות לה.
[124] עפ"י התוספתא שביעית ח, א: ספר השמיטה עמ' כא, "דאחרי שכל עיקר הטעם הוא כדי להראות שהכל הפקר אין לך מנהג הפקר גדול מזה"; וכך כתב הרב שאול ישראלי חוות בנימין חלק ג סימן צח. ועי' מצות השמיטה כהלכתה עמ' צט-ק.
[125] חוט שני קונטרס אוצר בית דין עמ' שמט.
[126] ישועות מלכו סי' נו, שבת הארץ מבוא אות טו, משפט כהן סי' עא, הרב ישראלי התורה והמדינה ד עמ' קסא – קעב, (נדפס גם בחוות בנימין חלק ג סימן קא), וראה מעדני ארץ סימן ב, שדן בדבריהם, ובמו"מ עם הרב ישראלי.
[127] מעדני ארץ סימן ב, ולדעתו איסור הקצירה בשמיטה הוא רק בפירות הקדושים בקדושת שביעית, ומכיוון שהיתר המכירה מפקיע את קדושת השביעית, אין איסור לקצור על ידי יהודי, וכ"כ שיש לנהוג למעשה בספר השמיטה עמ' קג- קד.
[128] שמות לד, כא.
[129] דעת רבי עקיבא בגמ', ר"ה ט, א, רמב"ם שמיטה ויובל ד, יג, ראה תוס' ר"ה ט ע"א ד"ה וקציר שדן באלו גידולים מדובר, והאם מדובר בגידולים שנאסרו משום ספיחין, יש לציין כי בשונה מחרישה שאיסורה בערב השביעית הוא רק בזמן שבית המקדש קיים, איסור הקצירה הוא גם בזמננו, ועי' מקדש דוד סי' נט ס"ק ז ד"ה והנה תוספת שביעית, בית זבול חלק ו, קונטרס בענייני שביעית עמ' צח אות ד, ובית ישי חידושים סי' ד.
[130] ירושלמי שביעית ח, ו.
[131] משנה שביעית ה, ו. רא"ש שביעית ה, ו מגל יד מגל קציר ועגלה - מותרין שמא הוא רוצה לקצור מן ההפקר ולהביא בעגלה למאכל ביתו ואין אסור אלא להביא הרבה ולעשות אוצר, וראה בשו"ת הר צבי אורח חיים א קכה שדן במכירת מכונת קצירה לחשוד על שימוש בה בשבת.
[132] משנה שבת ז, ב גמ' עג ע"א, רמב"ם שבת ז, א.
[133] שבת קז, ב- קח, א, רמב"ם שבת ח, ג: "כל העוקר דבר מגידוליו חייב משום קוצר, לפיכך צרור שעלו בו עשבים וכשות שעלה בסנה ועשבים שצמחו על גב החבית, התולש מהן חייב שזה הוא מקום גידולן". ראה בגמ' שם שאם עוקר דבר ממקום שהוא אינו מקום הגידול- פטור.
[134] ראה רמב"ם שבת ח, א, שכתב שחיתוך צמח לשם תיקון הקרקע ולא לשם הצמח עצמו נאסר מדין חורש ולא מדין קוצר.
[135] תוספתא שבת (ליברמן) ט, יז; ירושלמי שבת ז, ב; גמ' שבת עג, ב: "הקוצר הבוצר והגודר והמסיק והאורה כולן מלאכה אחת הן".
[136] שו"ע או"ח שלו, ז.
[137] שבת צה, א התולש מעציץ נקוב חייב, ירושלמי שבת ז, ב; "הנותן עציץ נקוב על גבי עציץ נקוב חייב שתיים, אחת משום קוצר ואחת משום זורע", רמב"ם שבת ח, ד. עיין ערך עציץ נקוב לסוגים השונים של עציצים ולדיניהם.
[138] תוספתא שבת (ליברמן) ט, טז; גמרא שבת קג, א: "התולש עולשין, והמזרד זרדים, אם לאכילה - כגרוגרת, אם לבהמה - כמלא פי הגדי, אם להיסק - כדי לבשל ביצה קלה, אם לייפות את הקרקע - כל שהן", רמב"ם שבת פ"ח ה"ג, והלכה ה, ערוך השלחן או"ח שלו, ח. ראה קרית ספר פרק ח שביאר את המקור ממנו לומדים את שיעור הקצירה.
[139] טושו"ע או"ח שלו, ו.
[140] תוספתא שבת ט, יד, רמב"ם שבת כא, ו, רש"י שבת עג, ב, סובר שתולש הוא תולדה של קוצר וכ"כ הרמב"ם שבת ח, ג; כא, ו מתנות עניים א, א, ראה אור שמח שבת ז, ד, שדן בשאלה האם תולש היא תולדה של מלאכת קוצר, או שמא היא חלק מהגדרת האב של מלאכת קוצר, ועי' ערוך השלחן או"ח סי' שלו סעיף ו שכתב שאב המלאכה הוא כשהוא קוצר בכלי, והתולדה היא כשהוא תולש בידיים, ללא כלי, איסור תלישה הוא גם ביחס למלאכת גוזז.
[141] שבת עג, ב: "האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתיים, אחת משום תולש אחת משום מפרק, בר אשי אמר אין דרך תלישה בכך ואין דרך פירוק בכך".
[142] לדעת רש"י סוכה לז ע"ב ד"ה אבל, אכילת פרי בפה בעודו מחובר אסורה משום תולש: "ואף אם אוכלו במחובר אין לך תולש גדול מזה", ראה מג"א סי' שלו ס"ק יא, ערוך השלחן או"ח סי' שלו סע' כו.
[143] חולין קכז ע"ב: "תאנים שצמקו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין והתולש מהן בשבת חייב חטאת", רמב"ם שבת ח, ד, שו"ע או"ח סי' שלו סע' יב. יש לציין כי ישנם מינים של צמחים שבהם הפרי כבר בשל לגמרי ויכול להישאר מחובר לעץ ובכך להשתמר, במינים כגון ענבים, הדרים, ועוד, אך ישנם מינים שהפרי נושר מהעץ מיד עם הבשלתו, כגון אפרסקים, תאנים, ועוד.
[144] דעת הרמ"א, שו"ע או"ח סי' שלו סע' ח.
[145] שבת עג ע"ב, רמב"ם שבת ח, ד, יש לציין כי בגמרא הובא שדין זה הוא גם מדין נוטע, ע"ע 'נטיעה'.
[146] ירושלמי שבת ז, ב. "קצר לצורך עשבים חייב משום קוצר ואינו חייב משום מייפה את הקרקע" ועי' ערוך השלחן או"ח סי' שלו סע' ח-ט, שדן במקרים שונים של מטרת הקצירה, באלו מקרים מתחייבים בשתי מלאכות ובאלו מתחייבים באחת.
[147] רמב"ם שבת פי"ב, שתלוי בנסיבות הקצירה.
[148] אור שמח מאכא"ס יד, יד, לדעתו אם צמח מחובר משני צדדיו לאדמה, וחתך רק צד אחד מהם, אין בכך משום איסור קוצר.
[149] טושו"ע או"ח שלו, ג; ערוה"ש שלו, כא.
[150] סוכה לז ע"ב, בחלוקה שישנה בין הרחת הדס להרחת אתרוג; ראה רש"י שם ור"ח שנחלקו בשאלה איזה צמח נאסר בהרחה בעודו במחובר, אתרוג או הדס; שו"ע או"ח סי' שלו סע' י.
[151] משנה ביצה לו ע"ב, רמב"ם שבת כא, ו, טושו"ע או"ח סי' שלו.
[152] ראה תוס' רי"ד, רמב"ן שבת קז ע"ב.
[153] ירושלמי שבת ז, ב: "הדן דצייד כוורא וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר", מג"א תצז, ו בשם המהרש"ל.
[154] רמב"ם שבת כא, ו, מגיד משנה שבת כא, ו, אגלי טל, מלאכת קוצר סעיף יט בביאורם את הגמרא שבת צה, ב, שהרודה חלות דבש חייב חטאת. ראה במגיד משנה שתלה את החיוב רק כהכוורת מחוברת ולא כשהיא מנותקת מהקרקע.
[155] שבת קז ע"ב: "הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עוברה שבמעיה... אמר רבא חייב משום עוקר דבר ממקום גידולו" לדעת הר"ח במקום זו מסקנת הסוגיה, יש לציין שלדעת הרמב"ם שבת יא, א, איסור דלדול עובר הוא משום נטילת נשמה.
[156] דעה זו הובאה ברש"י שבת צה, א ד"ה מפרק, אך רש"י חולק על דעה זו וסובר שהחלב אינו מחובר בתוך עטיני הפרה, ויש לקצרו, אלא הוא רק מונח שם.
[157] ט"ז או"ח שלו, י.
[158] כך מבאר הטור סימן תצה את הירושלמי ביצה א, י, ולדבריו התורה התירה מלאכת אוכל נפש רק בפעולות שלא ניתן היה לעשותן מערב יום טוב, אך פעולות שניתן היה לעשותן אין לעשותן ביום טוב, ולכן התורה אסרה מלאכות כגון קצירה, דישה וזרייה, והתירה רק את הפעולות הנעשות בפת החל מהלישה, ראה ב"י שם, מ"ב סי' תצה ס"ק יג בשם כמה פוסקים. ועי' ברכי יוסף סי' תצה סע' ד.
[159] על אף שביום טוב הותר לעשות מלאכות שהן לצורך אוכל נפש, אין לקצור תבואה ביום טוב גם לצורך אוכל נפש, חכמים גזרו שלא יעשו מלאכות מסויימות ביום טוב, כדי שלא יטרח כל היום וימנע משמחת יו"ט, טוש"ע או"ח סי' תצה סע' ב, רא"ש ביצה פ"ג סי' א בשם הירושלמי ביצה א, י; רמב"ם יו"ט א,ז.
[160] ראה באהלה של תורה חלק ה סימן מב, שדן בשאלת קצירת תבואה בחול המועד פסח, ולהשלכות שישנן לכך לענין חמץ.
[161] רמב"ם יום טוב ז,ו שו"ע או"ח סי' תקלז סע' טו.
[162] ראה למשל שו"ע או"ח תנג, ד: "החטים שעושים בהם מצת מצוה טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה".
[163] אזור ממוזג הוא אזור המשתרע בין קווי הרוחב 23,5 מעלות ו - 66.5 רוחב צפוני או דרומי, שהם הרחבים הבינוניים, ברחבים אלה אין השמש מגיעה לרום השמים , קרניה נופלות אלכסונית על פני כדור הארץ , כך שקיימות בהם עונה חמה וקרה , קיץ וחורף . האזור ממוזג מבחינה אקלימית בעיקר בחצי הכדור הדרומי ובמערבן של הייבשות בחצי הכדור הצפוני , ואילו ערכי אקלים קיצוניים קיימים בו בפנימיותן של היבשות .
[164] יש לציין כי הדיונים בבבלי על חטים שנרטבו נוסבים על פי רוב על חטים שהיו בספינה שטבעה בים כמובא בפסחים מ, ב, או חטים שהיו במחסן וטפטפו עליהם גשמים במהלך אחסונם- דהיינו הרטבת החטים לאחר הקציר והדיש.
[165] שו"ת הרשב"א ז, כ, בביאור את הגמרא פסחים לג, א.
[166] ראה שו"ת מהר"ם שיק אורח חיים סימן ריז: וממילא אתי שפיר מנהג העולם דקודם קצירה אינם משמרים אפילו הוא יבש, דאז איכא חזקת שלא נתייבש לגמרי ועדיין יונק. ואם כן אפילו אם מצאו בשעת קצירה חטים מבוקעות, בהמותר שאינם מבוקעות יוצא בהן. מ"ב תנג ד, ס"ק כב, משעת קצירה - ר"ל שישמור מעת ההיא והלאה שלא יפול עליהן מים לשם מצת מצוה אבל קודם קצירה שעדיין היו מחוברים אין לחוש אפילו שידעינן שירד עליהן גשמים. ועיין לקמן סימן תס"ז ס"ה דאפילו מחובר אם נתייבשו לגמרי ואין צריך עוד לקרקע מקבל חימוץ אם ירדו עליהן גשמים [לב] וע"כ המנהג לקצור דגן של שמורה בעודן לחין קצת:
[167] ויקרא כג, י.
[168] משנה מנחות י, א.
[169] משנה מנחות י, ח.
[170] משנה פסחים ד, ח: "ששה דברים עשו אנשי יריחו ואלו הן שלא מיחו בידם... וקוצרין וגודשין לפני העומר".
[171] מנחות סח, א תוספתא פסחים (ליברמן) ג, יט.
[172] משנה מנחות י, ט, תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) י, לא: אף על פי שאמרו אסור לקצור בית השלחין שבהרים בית הבעל שבעמקים קוצרין מפני הנטיעות ומפני האבל ומפני ביטול בית המדרש לא יהא קוצר ועושה אותה בריכות אלא קוצר ומניח כדרכו:
[173] ספרי דברים ראה פיסקא קלו (ט).
[174] טושו"ע חו"מ סי' קמא סע' ז.
[175] משנה ב"מ ה, ז, בבלי ב"מ עב, ב.
[176] דברים כג, כו; משנה ב"מ ז, ב, סה"מ לרמב"ם עשין רא, ספר החינוך מצוה תקעו, לפרטי הדין, באלו מצבים יכול לאכול ובאלו מצבים לא, ראה רמב"ם שכירות יב,ב- ח, שו"ע חו"מ סי' שלז.
[177] ספרי דברים כי תצא רסז, כו.
[178] תוספתא פאה (ליברמן) ב, ג, ראה בפירוש ש. ליברמן במקום.
[179] טושו"ע חו"מ סי' רפה סע' ג.
[180] סנהדרין צט, א, ראה מהרש"א במקום.
[181] אבן עזרא איוב יד, ט.
[182] הושע י, יב. "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד", ראה רד"ק במקום שביאר שהקב"ה מבטיח לעם ישראל שכשהם יעשו את הראוי בעיניו, הדבר יניב עבורם, מעבר למה שהם נתנו בפועל.
[183] שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ח
[184] כך מבארים הפרשנים את דברי ישעיהו יח, ה: "כִּי לִפְנֵי קָצִיר כְּתָם פֶּרַח וּבֹסֶר גֹּמֵל יִהְיֶה נִצָּה וְכָרַת הַזַּלְזַלִּים בַּמַּזְמֵרוֹת וְאֶת הַנְּטִישׁוֹת הֵסִיר הֵתַז", שהעמים מעוניינים לקצור את קצירם ולעלות על ירושלים, ולפני שתוכניתם יוצאת אל הפועל הקב"ה מקלקל את תוכניתם.
[185] רענן, פורטל הדף היומי.
[186] אחת התכונות המרכזיות של דגניים הגדלים באופן טבעי היא שיחידת התפוצה של הצמח, לאחר שהגרעין הגיע להבשלה מלאה, מתפרקת מהשיבולת, בעוד שבשיבולים המבוייתות השיבולת נשארת שלמה, וכל יחידות התפוצה מתפרקות רק לאחר סיום ההבשלה.
[187] משנה פאה ד, יא, בבלי חולין קלד, א.
ניצן, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
