אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

צמר

ב"ה

צמר

כתיבה: הרב דוד אייגנר

כללי

המונח 'צמר' מתייחס לסוגי סיבים שונים המופקים הן מבעלי חיים כגון ארנבים, גמלים, "חיה שבים", והן מצמחים שונים, כגון קנבוס, כותנה (צמר גפן) והכלך,[1] עם זאת, צמר שהוזכר בתורה ובחז"ל ללא קריטריון נוסף, הכוונה היא לצמר כבשים בלבד[2].

זקיקי השערות של הצמר, מצויים בשכבת הדרמיס שבעור, שבה מצויים זקיקי השערות, משכבה זו השערות עולות לשכבת האפידרמיס, ויוצאות מעל העור[3] הצמר עשוי בעיקר מחלבון- קרטין, לחלבון זה יש נטיה להסתלסל. צמר הכבשים נחשב לאחד מהחומרים המבודדים הטובים ביותר הקיימים בטבע, יותר מפשתן ומחומרים טבעיים אחרים. הדבר נוסע בשל מבנהו המיוחד של הצמר: סיבי השיער מכוסים בקשקשים מרובים. הודות לקרטין סיבי הצמר מצטיינים בפיתוליות הרבה והצפופה שלהם. כך, נלכד אוויר רב יותר בתוך אריג הצמר, והוא משמש כמבודד יעיל.[4] הצמר אף סופג לחות רבה, דבר השומר על לובש האריג לבל ירטב.

בזנים המבויתים של הכבשים התפתחות הצמר היא בכל משך חייו של הכבש, קצב ההתפתחות של הצמר הוא 6 מ"מ בחודש, במידה והכבש לא נגזז הדבר יכול לגרום לו לנזקים בריאותיים.

כיום, כבש המרינו הוא הנפוץ ביותר בעולם לצורך צמר ובשר, כמות הצמר המופקת תלויה במין (זכר או נקבה), גיל ובגזע, כמות הצמר נעה בין 5 ל20 ק"ג בכל שנה. הצמר הגולמי מורכב בעיקר מחלבון ומעט שומן, והוא מכיל מלבד הסיבים גם את העור המת, שאריות זיעה של כבשים וחומר צמחי שנתפס בו ולכן יש לנקותו על ידי השרייה במים והוספת חומרי ניקוי שונים, במהלך העיבוד הצמר מאבד כ40 אחוז ממשקלו[5].

גוונו של הצמר: הצמר האיכותי ביותר הוא בצבע לבן.[6] והוא סמל לכפרת עוונות[7] מדמשק הובא צמר לבן שאיכותו גבוהה. [8] צמרו הלבן של הכבש נזכר כסמל לתום ולטוהר.[9]  הצמר של טלה בן יומו נחשב כלבן ביותר.[10] גוונו הלבן של הצמר נזכר כמדד לדיני נגעים, נחלקו התנאים האם הצמר לבן יותר מקרום הביצה[11]  ה'סס', הוא סוג של תולעת, והוא מזיק לצמר. [12]

עיבוד הצמר והכנתו לשימוש

לאחר הגז יש לעבד את הצמר, הצמר הגולמי נקרא "גיזי צמר", ומדובר בחתיכות צמר שאינן ראויות ללבישה. הצמר הוא "צואי"- מלוכלך ויש לנקותו וללבנו, לאחר מכן טווים אותו ועושים ממנו בגדים[13]. סדר הפעולות שיש לעשות בצמר הוזכר במשנה[14]: גזיזה, ליבון, ניפוץ, צביעה וטוויה.

הליבון כולל ניקוי הצמר משאריות שונות על ידי שטיפתו במים ובחומרי ניקוי, הניפוץ כולל הפרדת הצמר לארכי סיב שונים, ויצירת חוט אחיד מהצמר.

השלכות הלכתיות לשלבי העיבוד

הצמר הגולמי אינו מעובד ולא ניתן לזהות את מקורו, ולכן המוצא גיזי צמר אינו חייב להכריז, אך אם הם נמצאו בבית האומן, במקום שבו מתחילים לעבדם, קיימת החובה להשיבם למאבדם.[15]. כשאדם נותן לכהן את ראשית הגז, יכול לתת לכהן צמר גולמי- צואי שאינו מלובן, אך שיעור הנתינה הוא לפי כמות של צמר מעובד ולא של צמר גולמי.[16]

כאמור חלק משלבי העיבוד הם ליבון וניפוץ, חז"ל דנו במקרים בהם אדם גזל צמר ועשה רק אחת מהפעולות האלו מתי הדבר נחשב כשינוי בחפץ, ויש להשיב את הגזילה כפי שהיא כעת, או כפי שהיא נגזלה.[17]

חלק מהמלאכות שהאישה מחויבת לעשות לבעלה היא עשייה בצמר, לדעת רבי אליעזר אף אישה שיש לה שפחות רבות בעלה יכול לכפותה לעשות בצמר.[18] השימוש המקובל בצמר הוא רק כשהוא מעובד ללבישה, ולכן הנודר שאין לו ללבוש צמר יכול להתכסות בגיזי צמר[19].  

צביעת הצמר נעשתה בתוך יורה, קליטת הצבע היא אינה מיידית, אלא נמשכת זמן מה[20]. ניתן לצבוע את הצמר בגוונים שונים, חז"ל דנו במקרים בהם הצמר ניזוק בעת הצביעה, או שתוצאת הצביעה היא אינה כפי שסוכם מלכתחילה.[21]

בעלי מלאכה בהכנת הצמר: הגרדי הוא האורג ותפקידו הוא ליצור אריג מהחוטים על ידי שילובם שתי וערב, תפקידו של הסורק הוא לסרוק את הצמר, כחלק מתהליך ניקויו והכנתו לשימוש, שתי פעולות אלו כרוכות בשימוש בשמן.[22]

ניפוץ הצמר נעשה בעזרת מסרק בעל שיניים.[23]

ראשית הגז

במשנה נאמר שמצוות ראשית הגז אינה נוהגת אלא בכבשים.^[24] טעם הדבר הוא שמצווה זו תלויה ב"דבר הראוי לשירות", ומכאן שבגדי הכהונה גם הם כשרים רק בצמר כבשים.^[25] בברייתא המובאת בגמרא נאמר שאם היה צמרן של הכבשים קשה ולא ראוי ללבישה, פטורים הן ממצווה זו.^[26] היה מי שרצה לקשור בין שתי ההלכות ולטעון שהטעם לפסול בגדי כהונה בצמר אחר נובע מכך שהוא אינו ראוי ללבישה, וממילא גם מצוות ראשית הגז, שהיא חלק ממתנות הכהונה, אינה שייכת בצמר שלא ראוי ללבישה.[27]

ציצית

לפי חלק מהפוסקים אין בגד חייב בציצית מהתורה עד שיהיה עשוי בצמר כבשים או מפשתן.[28] ולכתחילה נהגו לעשות טלית רק מצמר של כבשים.[29] פתילי הצמר שבציצית כשרים רק אם באו מצמר כבשים, ולא מצמר אחר.[30]

האליה מהווה חלק מתיאור התורה את הכבש עצמו[31], ולכן התעוררו ספיקות בקשר למינים חסרי אליה (ככבש המרינו, הנפוץ בימינו בתעשיית הצמר). היו שרצו לטעון שאין הם נכללים בגדר כבשים, ולכן לא ניתן להכין מהם פתיל תכלת לציצית, אין בצמרם איסור שעטנז מהתורה, הם אינם חייבים בראשית הגז ועוד. אמנם, נראה כי רוב הפוסקים הכריעו להתייחס אליו כצמר, והסתפקו רק לגבי הקרבתו כקרבן (וראו עוד בערך 'אליה').[32]

האליה מכסה את איברי המין של הכבש או הכבשה.[33] הגמרא[34] קובעת שהכבשים קודמים לשעירים לעניין קדימות בקרבן, משום שיש להם אליה. יש מי שרצה להסביר שהדבר נובע ממידת הצניעות שמתגלמת בכיסוי הערווה על ידי האליה.[35]

כלאי בגדים

 שעטנז: הצמר והפשתים הם שני חומרי הגלם המרכזיים ששימשו לצורך ביגוד, הצמר הוא סיב המורכב בעיקר מחלבון, הנוטה להסתלסל ולהתכווץ, ואילו סיבים שמקורם מהצומח, מורכבים מתאים בעלי דופן קשיחה, המעניקים לסיב גמישות וקשיחות. הצמר כאמור הוא חומר בעל יכולת בידוד גבוהה, אך בשל נטייתו להסתלסל קשה לייצר ממנו בגד שישמור על צורתו, אי לכך בעת הכנת בגדים מקובל להשתמש בצמר לצורך הבגד ובפשתים כדי לתפור את היריעות אחת לשניה ולייצר בגד יציב שאינו מתכווץ, לעיתים אף בעת הכנת סיבי הצמר מערבים מעט סיבי פשתן כדי לייצר סיב קשיח יותר[36]. 

נאמרו כמה דינים החלים רק על מינים אלו:  דיני שעטנז חלים מהתורה רק על צמר כבשים שמתערב בפשתן, ולא על מיני אריגים אחרים.[37] בירושלמי הסבירו שרק צמר כבשים הוא שנקרא צמר סתם, ולמדו זאת מן הפסוק על מישע מלך מואב ש"הֵשִׁיב לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מֵאָה אֶלֶף כָּרִים וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר".[38] האיסור חל רק על הצמר של הכבשים, אך אם הבגד עשוי מעור של כבש, מותר לתופרו בפשתן, ואין לחשוש לנימי צמר שנשארו בו.[39] וכן דיני נגעי בגדים ועשיית בגדי כהונה הם רק ממינים אלו[40]. לדיני שעטנז עיין ערכים 'שעטנז' ו'פשתן'.