אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

צבי

צבי מצוי/ צבי ארצישראלי (Gazella gazella)

משפחה – פריים Bovidae

הצבי המצוי, הידוע גם בשם צבי ארצישראלי, הוא אחד משני מיני הצבאים הנפוצים בארץ. בערב ובנגב מצוי גם צבי הנגב (Gazella dorcas), הנבדל ממנו בעיקר בצבעו הבהיר, אך גם באורך האזניים ובמבנה הקרניים.[1] ניתן להכליא בין שני המינים, אך תוצאות ההכלאה פוריים באופן חלקי בלבד.[2]

כתיבה: אביעד פרנקל

ראשי פרקים:

א. מבנה גוף

ב. תזונה

ג. מאפיינים נוספים

ד. תפוצה

ה. הצבי והאדם בישראל

ו. הצבי במקורות ובהלכה

מבנה גוף

מבנה גופו של הצבי מותאם לריצה מהירה. רגליו גבוהות ודקות. אורך הגוף הממוצע הוא כמטר, ואורך הזנב – 10 ס"מ. משקלו הממוצע של צבי מצוי הוא כ-25 ק"ג לזכר ו-18 ק"ג לנקבה.[3]

גם הזכר וגם הנקבה נושאים קרניים, אך קרני הנקבה דקות וקצרות מאלו של הזכר (המגיעות לאורך של 30 ס"מ).[4] בקרני הזכר מעין טבעות רוחב, ההולכות ונהיות צרות במעלה הקרן. סיומה של הקרן חד, אך בגילאים מבוגרים היא מתקהה. הקרן ממשיכה לגדול עד גיל שנתיים או שלוש.[5] קרני הזכר משמשות למאבקים על שליטה בטריטוריה ועל הנקבות.[6]

תזונה

הצבי המצוי צמחוני, והוא ניזון בעיקר מעשבים, עלים וענפים. מסוגל לעכל בלוטי אלון בשלים, ואפילו צמחים הנחשבים כרעילים.[7] כמו שאר בני משפחת הפריים, הוא מעלה גירה. בקיבתו ארבעה מדורים, כשהמזון עובר מהאחד לשני דרך מעבר בחלל הפה בתהליך עיכול ממושך.[8]

בתנאים רגילים שותה הצבי מים באופן רציף. אמנם, במקרים של מחסור במים זמינים יכול הצבי לשתות 2.5 ליטר של מים בבת אחת, וייתכן שבתקופות מסוימות הוא מסוגל גם להסתפק בנוזלים המצויים במזונו. בשביה, יכול הצבי לשרוד בקיץ עד חמש ימים ללא מים, גם כשמזונו יבש יחסית.[9]

מאפיינים נוספים

חוש הראיה של הצבי מפותח במיוחד: הוא יכול להבחין בתנועה ממרחק רב (יותר מקילומטר), ויכול להבחין בין פריטים שונים ברזולוציה גבוה. גם החושים האחרים (שמיעה וריח) מפותחים, אם כי פחות מחוש הראיה.[10] האזניים הארוכות משמשות גם לוויסות חום הגוף.[11]

הצבי חי בשטחים הררים, אך כאלו שאינם מסולעים במיוחד. אם הוא נכנס לאזור כזה – הוא יעדיף להמנע מהליכה על הסלעים עצמם. הצבי יכול לעלות ולרדת במדרונות תלולים במיוחד, ויכול לקפוץ כלפי מטה גם מקיר בגובה של מטר.[12]

ריצתו של הצבי מהירה. הוא יכול להגיע עד למהירות של 80 קמ"ש, ולדלג עד לגובה של כמעט 2.5 מטר.[13]

צבעו של הצבי אפור צהוב או אפור חום, כתלות בסביבת מחייתו.[14] בטנו ואחוריו לבנים, ובשוליהם פסים כהים.[15] בזמן מצוקה, הצבי יודע לשכב על בטנו ולהסתוות בשטח, כשמראהו דומה לסלע או לגוש אדמה. ממצב זה יכול לזנק הצבי ולפתוח בריצה במהירות.[16]

הצבאים חיים בדרך כלל בעדרים נפרדים – עדרי זכרים, עדרי צעירים ועדרי נקבות, אלהים מסופחים הוולדות הטריים. אמנם, במקומות רבים חיים הצבאים בזוגות, משפחות ואף כבודדים.[17]

עונת ההזדווגות של הצבאים בסתיו, וההריון נמשך שישה חודשים בבמוצע. בדרך כלל – הנקבה ממליטה ולד אחד בכל הריון. לנקבה 2-4 פטמות הנקה, וההנקה מתבצעת בעמידה.[18]

בטבע צבאים מגיעים לגיל של 8 שנים, אך בשבייה תוחלת החיים יכולה לצמוח עד גיל 13.[19]

תפוצה

הצבי המצוי או מינים דומים לו שוכנים בכל הסביבה הקרובה (לבנון, דרום סוריה ועבר הירדן), אך גם בצפון מערב אפריקה ובצפון-מערב הודו.[20] בארץ נפוצים שני תתי מין של הצבי המצוי: האחד (Gazella gazella gazella) מצוי ברוב חלקי הארץ לפני כ-35 שנה מנתה האוכלוסיה כ-10,000 פריטים, אך כיום הצטמצמה כמעט בחצי.[21] השני – צבי הערבה (Gazella gazella acaciae) – חי באזור הערבה, וכיום נותרו ממנו רק עשרות בודדות של פרטים ליד יטבתה.[22]

הצבי והאדם בישראל

בימי קדם נאכל הצבי על ידי האדם בכמויות גדולות. בחפירה ביריחו התגלה כי כחצי ממזונו הבשרי של האדם הניאוליטי שם הורכב מבשר צבי. רק עם ביות העיזים צומצמה אכילת הצבאים, אך עדיין המשיכו לצודם באופן נרחב. עם זאת, רק עם התפתחות הנשק החם והשימוש בו לשם ציד התחילה להצטמצם האוכלוסיה של הצבאים באזורנו באופן ניכר. בזמן מלחמת העולם השתמשו יחידות צבאיות שונות בצבאים כמטרות מיוחדות, וחיילים רבים בצבא הבריטי נהגו לצוד אותם לשם הספורט.[23]

התרחבות הציד של הצבאים הביא לכך שבשנות ה-30 וה-40 התדלדלה אוכלוסית הצבאים בישראל באופן דרסטי. התדלדלות זו לוותה גם בשיבוש המבנה החברתי של הצבאים, כשהלהקות האופניות נצפו לעיתים נדירות בלבד. מאז הקמת המדינה ואיסור על צידת הצבאים, השתקמה האוכלוסיה מאוד (אך ראו לעיל).

הצבאים ששוכנים בקרבת איזורים חקלאים יכולים לגרום לנזקים – אכילת יבולים ונזק משני לעצי פרי צעירים, בעקבות חיכוך הקרניים בגזעים. אחת הדרכים הפשוטות להתמודדות עם בעיה זו היא הקמת גדרות מסביב לשדות ולמטעים, שמגבילים את נגישותם לצבאים. דרך בעיתית יותר להתמודדות היא פיזור מזון מורעל.[24]

הצבי במקורות ובהלכה

הצבי נזכר 15 פעמים במקרא.[25] בין השאר, נזכר כחיה טהורה המותרת לאכילה, אך כזו שאין להקריבה על גבי המזבח.[26] בשיר השירים ובמקומות נוספים נזכר הצבי כסמל לכנסת ישראל וכסמל ליופי,[27] וכן כסמל לארץ ישראל.[28] כמו כן, מסמל תכונה של קלות רגלים.[29] בספר משלי נזכר בחיה שרגילים לצודה.[30]

הצבי נזכר ברשימת ל"ט אבות מלאכה האסורים בשבת – "הצד צבי".[31] המפרשים הסבירו שהמשנה בחרה דווקא בצבי כאב טיפוס לאיסור הצידה בשל שכיחותו כחיה ניצודה בתקופת התנאים בארץ ישראל. טעם נוסף הוא הסמיכות במשנה לאיסורים אחרים, הנוגעים גם הם לצבי. בין אלו ניתן למנות את איסור הכתיבה – משום ששכיח היה לעבד את עור הצבי להתקנת קלף לכתיבה. עוד למדו מכאן, שאין חייבים בצידה אלא על בעלי חיים שרגילים לצודם, אך לא על חיות בית וכיוצא בזה.[32] 

נחלקו תנאים בהגדרתה של צידת הצבי לעניין איסור שבת: רבי יהודה סבור שרק הכנסתו לבית מחייבת משום צידה, ואילו לדברי חכמים, גם אם הכניסו לחצר או למכלאה חייב, שכן נחשב הוא כניצוד. לדעת רבן גמליאל, הדבר תלוי בגודלה של המכלאה – אם היא גדולה ואי אפשר לתפוס את הצבי בתוכה בקלות, הרי הוא פטור מן התורה, ואם קטנה היא חייב.[33] בגמרא הסבירו שרבן גמליאל לא חולק על שיטת חכמים אלא מבארם.[34] בשו"ע סתם כדעת רבן גמליאל.[35] עוד חילקו בגמרא בין צבי ישן או עיוור, שחייבים על צידתו, לבין חיגר זקן וחולה שאין חיבים על צידתו מהתורה. והסבירו, שכאשר מניחים יד על צבי עיוור או ישן הוא בורח, אך לא כך ביחס לחיגר חולה או זקן.[36] בהלכות יום טוב נאמר שעופר של צבי שנמצא בפרדס שבו נולד, אין בהם דין צידה, ואם הם קרובים לעיר, מותר אפילו אם לא הזמינו לכך מערב יום טוב.[37]

הצבי מוגדר בהלכה כ'חיה' – בעל חיים ההולך על ארבע אך אינו מבויות. בתורה נמנו שבע חיות טהורות, המותרות באכילה, והצבי ביניהן.[38]

איסור 'אותו ואת בנו' נוהג בכל בהמה טהורה, אך לא בחיה, ולכן אינו נוהג בצבי. אמנם, במקרה של הכלאה בין צבי לעז (הנחשבת כבהמה), יש לחלק בין שני מצבים: אם בא צבי על העז וילדה, האיסור נוהג בה. אך אם בא תיש על הצביה, הפטורה מדין זה, אין איסור בשחיטתם מהתורה. אמנם, מדברי חכמים אסרו לשחוט את האם ובנה גם במקרה כזה.^[39]

מתנות כהונה נלקחות מבן הכלאים של עז וכבש. גם כאן, במקרה של הכלאה בין צבי לעז יש לחלק: אם בא הצבי על עז, חייב בחצי מהמתנות. זאת, מפני שברור לנו שחוששים לזרע האם, אך לא ברור האם חוששים לזרע האב, והמוציא מחבירו עליו הראיה. אמנם, אם באה עז על צביה, אין צריך לתת מהוולד מתנות כלל, שלא הוכרע האם חוששים לזרע האב כלל.^[40]

בהלכות טריפות נאמר שבעל חיים שאין לו מרה נחשב כטריפה.[41] אמנם, בספרות ההלכה מצוינים מיני בעלי חיים שאין להם מרה, ואינם נחשבים כטריפה משום כך. בשו"ע נכתב בשם הכלבו שלצבי אין מרה בכבד, אבל יש לו למטה סמוך לזנבו.[42] אמנם, הש"ך כתב בשם ראשונים אחרים מסורת זו דווקא על האייל.[43] העידר קיומה של מרה אצל בני משפחת האילים (Cervidae) היתה ידועה כבר אצל היוונים הקדמונים, והיא מתועדת גם באינציקלופדיה שכתב רבינו גרשון ב"ר שלמה, בסוף תקופת הראשונים.[44] עובדה זו מצויינת גם במחקר המודרני.[45] נראה כי מקור השיבוש בשולחן ערוך נובע מהבלבול הרווח אצל חלק מראשוני אשכנז בין הצבי והאייל.[46]

ה"ניחוש" נאסר מהתורה. הבריתא בגמרא מביאה מספר דוגמאות לניחוש: "מנחש - זה האומר פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו. בנו קורא לו מאחריו. עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו". ונראה מדברי המפרשים שהכוונה היא לאדם שפגע צבי שהלך בניצב לדרך הליכתו, והחשיב את הדבר כסימן רע.[47]

מותר לכתוב ספר תורה על גבי עורו של צבי, ככל בעל חיים טהור.[48] בתוספתא נאמר שמי שמכר ספר תורה בטענה שעשוי מעור של צבי, והתגלה שעשוי מגויל, מקחו בטל.[49] גם מדברי ר' חייא בבבלי נראה שקיים היה נוהג לכתוב ספרי תורה משובחים דווקא על עורות של צבאים.[50] לקלף העשוי מעורו של צבי יתרונות רבים, בין השאר בשל גמישותו ועמידותו.[51] בשו"ע כתב שאם כתב מקצתו של ספר תורה על גויל של בהמה וחציו על גויל של צבי, כשר, אף על פי שאינו מן המובחר.[52]

הצבי והעז אסורים משום כלאי בהמה .[53]

אדם שחשוד למכור בכור בהמה כבשר חולין, אסור לקנות ממנו אפילו בשר צבי. טעם הדבר – שבשרו דומה לבשר העגל, ויש לחשוש שמא ימכור בשר בכור בתורת בשר צבי.[54]

מקורו של הביטוי "הניח מעותיו על קרן הצבי", מצוי במשנה במסכת כתובות. הביטוי מובא על ידי רבי יוחנן בן זכאי כנימוק לדין שהזכיר שם חנן – "מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו".[55] הפרשנים התחבטו בביאור ביטוי זה. בשיטה מקובצת הביא שני פירושים: האחד – שהצבי ממהר לרוץ, ולא ניתן להשיגו כדי לאסוף את הכסף שהופקד על קרנותיו. השני – "שטבע הצבי להפיל קרנותיו לזמן ידוע ושמא יפילם באחת הגאיות או הפחתים ולא ימצאו".[56] נראה שהפירוש השני מכוון דווקא לאייל ולא לצבי, בעל הקרניים הקבועות. קרנותיו של האייל הן חד שנתיות, והן נושרות בסוף עונת הרביה.[57]

[1] לב פישזלון, זואולוגיה, חלק ג: עופות ויונקים (תל אביב, 1959), עמ' 354.

[2] החי והצומח, עמ' 259.

[3] שם, עמ' 263.

[4] שם.

[5] החי והצומח, עמ' 285.

[6] שם, עמ' 261.

[7] שם, עמ' 265.

[8] החי והצומח, עמ' 257.

[9] החי והצומח, עמ' 266.

[10] החי והצומח, שם.

[11] פישלזון, זואולוגיה, שם.

[12] החי והצומח, עמ' 266.

[13] החי והצומח, עמ' 260.

[14] פישלזון, זואולגיה, שם.

[15] החי והצומח, עמ' 263

[16] החי והצומח, עמ' 260.

[17] שם, עמ' 261.

[18] שם.

[19] שם, עמ' 262.

[20] שם, עמ' 264. לא ברור אם אוכלוסיות אלו שייכים לאותו המין או למינים שונים מבחינה טקסונומית.

[21] ראו באתר של החברה להגנת הטבע: https://www.teva.org.il/zvi.

[22] H. Mendelssohn, C.P. Groves & B. Shalmon, "A New Subspecies of Gazella gazella from the Southern Negev", Israel Journal of Zoology, vol. 43, 1997, pp. 209-215

בספרות העדכנית קיים ספק בשאלת שיוכו של תת מין זה לצבי המצוי. על אוכלוסיה זו ומאמצי השימור שלה ראו באתר של רשות הטבע והגנים:  עדhttp://minim.parks.org.il/%D7%A6%D7%91%D7%99/%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9D-%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%AA-%D7%90%D7%95%D7%9B%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%A6%D7%91%D7%99-%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%99%D7%9D-2019/.

[23] שמעון בודנהיימר, החי בארץ ישראל (תל אביב, תשי"ג), עמ' 246.

[24] החי והצומח, עמ' 267.

[25] אלישבע דיין, החי במקרא: יונקים (ירושלים: תשעז), עמ' 141. אחד מן האזכורים הוא בשם "צבאים" ואחד נוסף הוא בשם "צבאות" – כשכל מסורות הזיהוי מזהות אזכור זה כריבוי של הצבי (שם הערה 1270.

[26] דברים יב טו, שם יב כב; שם יד ה; שם טו כב.

[27] שיר השירים ב ט; שם יז; שם ד ה ועוד.

[28] דניאל יא טז; שם מא; שם מה.

[29] שמואל ב, ב יח; דברי הימים א, יב ט.

[30] משלי ו ה.

[31] משנה שבת ז ב.

[32] ראו תוספות יום טוב על שבת ז ב; הון עשיר שם ועוד.

[33] בגמרא (בבלי שבת, קו ב) הציעו אפשרויות שונות להגדרתה של מכלאה גדולה לעניין זה. ובמשנ"ב פסק שההגדרה הקובעת להפיכתה של מכלאה לגדולה היא – "שאין יכולין לתפסו בשחיה אחת היינו בריצה אחת אלא צריך להנפש קודם שיגיענו" (משנ"ב על או"ח, שטז, ס"ק ג).

[34] בבלי שבת, קו ב.

[35] שו"ע או"ח, שטז א.

[36] בבלי ורש"י שם; שו"ע שם ב. עוד חילקו שם בגמרא בין שני סוגי חולי – "אישתא" ו"אובצנא". על אחד מסוגי החולי חייב הצד, ועל השני פטור. אמנם, המפרשים נחלקו בהבנת החילוק בין סוגי החולי, וראו בבית יוסף שם.

[37] שו"ע או"ח, תצז ח. וראו בערוך השולחן שם, ס"ק יג.

[38] דברים יד ה; רמב"ם הלכות מאכלות אסורות, א ח.

[39] שו"ע יו"ד, טז ח.

[40] שו"ע יוד, סא יח.

[41] שו"ע יוד, מב א-ג.

[42] שם, מב ח. בבית יוסף, שם, הביא המחבר מסורת זו בשם הכלבו. https://www.machonso.org/mishol/item.asp?id=676#_ftnref12

[43] ש"ך שם בשם מהרא"י, אגודה וראשונים נוספים.

[44] ספר שער השמים (ווארשא תרל"ו) עמ' 28. למקורות נוספים שתיעדו עובדה זו בספרות ישראל ראו במאמרו של זהר עמר, ה'מרה' – אמצעי להבחנה בין צבי לאייל, https://www.machonso.org/mishol/item.asp?id=676#_ftn20.

[45] . D. McMaster, "The Significance of the Gall Bladder", Proceeding of the American Philosophical Society, 62 (1923), pp. 185-189 ;E. P. Walker, Mammals of the World, II, Baltimore 1968, p. 1383

[46] עמר, שם. הוא מצטט, בין השאר, את דברי רש"י על חולין נט ב: "הרי צבי דאין [קרניו] מפוצלות. לא ידענא מאי קאמר, דהא ודאי מפוצלות הן! ונראה בעיני שמה שאנו קורין צבי לא היו הם קורין צבי, אלא אותן הנקראים שטיינבו"ק וקרנים שלהן אינן מפוצלין".

[47] בבלי סנהדרין, סה ב ורש"י שם; שו"ע יו"ד, קעט ג. על השימוש בבעלי חיים לצורך ניחוש בעת העתיקה ראו מנחם הרן (עורך ראשי), עולם התנ"ך: ויקרא (‫רביבים, 1987), עמ' 136.

[48] שו"ע יו"ד, רעא א.

[49] תוספתא בבא בתרא, ד ז.

[50] ראו בבלי כתובות, קג ב.

[51] משה רענן, פורטל הדף היומי, http://www.daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=30569. במאמר זה ניתן למצוא הסבר מעמיק לתכונות הייחודיות של קלף כזה, וכן דיון על מסורת קלף הצבי לאורך הדורות. וראו עוד על כתיבה בעור של צבי אצל מאיר בר אילן, מ. בר אילן, 'כתיבת ספרי תורה תפילין מזוזות וקמיעות על עור צבי' בית מקרא, ל/קב (תשמ"ה), עמ' 381-375.

[52] שו"ע יו"ד, רעא ד. מקורו של דין זה בירושלמי מגילה, א ט: "אבל כותב הוא חציו על עור בהמה טהורה וחציו על עור חיה טהורה". במסכת סופרים, ב טז, נכתב בפירוש: "אבל עושה חציו גויל וחציו צבאים, אף על פי שאינו מן המובחר"

[53] שו"ע יו"ד, רצז* ו.

[54] שו"ע יו"ד, שיא א וט"ז שם.

[55] משנה כתובות, יג ב. בשו"ע השתמש בביטוי זה להלכה

[56] שיטה מקובצת על בבלי כתובות, קז ב.

[57] משה רענן, פורטל הדף היומי, https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=30610.