אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

ערוד

ב"ה

ערוד

כתיבה: הרב דוד אייגנר

הערוד הוזכר פעם אחת בלבד בתנ"ך, בספר איוב[1] ביחד עם הפרא "מי שלח פרא חופשי, ומוסרות ערוד מי פיתח".

הערוד הוזכר הן במשנת כלאים[2], והן בגמרא במסכת ברכות כבעל חיים הדומה לחמור. בדיני כלאים, הדין הוא שלמרות דמיונם אסור להרביעם האחד בשני, ויש בכך משום איסור כלאים. וכן מובא בתוספתא[3] שאסור לרתום חמור וערוד יחדיו, ויש בכך משום איסור 'לא תחרוש בשור וחמור יחדיו'.

במסכת ברכות[4], הובא שההבחנה בין החמור והערוד היא מדד לכמות האור הנצרכת על מנת להבחין בין תכלת ללבן, ובכך יהיה ניתן להגדיר שכבר התחיל היום ומותר לקרוא את קריאת שמע של שחרית. מובן אם כן שמדובר בשני מינים דומים שנצרכת כמות מסוימת של אור על מנת להבחין ביניהם.

הגדרתו של הערוד

במשנה[5] הובא שהערוד הוא 'מין חיה', מתוך שהמשנה הוצרכה לבאר את מין הערוד, מובן שהחמור שהוזכר עימו הוא מין בהמה. ההבדל בין חיה לבהמה הוא שחיה הוא שם כולל לבעל חיים שאינו מבויות, לעומת בהמה שהוא שם כולל לבעל חיים מבוית.[6] אם כי היו נסיונות לבייתו ובריחיים של "מר יוחני" השתמשו בערודים כבהמה הנושאת את הריחיים, ראה להלן.[7]

הערוד הוזכר כבעל חיים הניזון מהצומח, שמזיק לגידולו של האדם, עד כדי הצורך לבנות גדר מיוחדת שתעצור אותו מלהגיע להזיק את שדהו של האדם.[8]

זיהויו של הערוד

הערוד הוא בעל חיים ממשפחת הסוסיים (Equidae), והוא מזוהה כאחד משלושת הקבוצות של מיני החמור. ישנו קושי רב לזהות בוודאות האם הערודים שמוכרים בימינו הם אותם הערודים שהוזכרו במשנה, אולם, לדעת רוב הפרשנים והחוקרים, הערוד הוא מין של חמור בר, אלא שנחלקו הדעות בפרטים: יש סוברים כי החמור והערוד הם שני זנים של חמור הבר השונים במקצת זה מזה וכי הערוד הוא-  Equus hemionus onager- אונאג'ר, ואילו החמור הוא Equus Kiang  או Equus asinus . או שמדובר בחמור-הבר האפריקאני. ויש סוברים שהערוד הוא שם נרדף לפרא, וכי מדובר באותו מין. לדעת רבים מהחוקרים, חמור הבית כפי שמוכר לנו כיום בוית מהערוד.

הערוד נראה כחמור בעל ראש גדול ואפרכסות אוזניים ארוכות. הוא חי בערבות, באזורי מדבר, במישורים ובאזורים מבותרים ומטפס היטב במדרונות תלולים. מסיבה זו החמור שבויית ממנו יעיל יותר בטיפוס בהשוואה לסוס. הערודים מסוגלים לשרוד חיים בתנאי מדבר קשים על מזון דל ביותר ומים מועטים. כדי לשרוד ימים חמים על הערודים להסתתר רוב היום בצל עצים או סלעים. הערודים זקוקים לשתיית מים סדירה לפחות אחת לשלושה ימים. בתקופות בצורת הם נאלצים לנדוד למרחקים בחיפוש אחר מזון ומים. יכולתם של הערודים לעמוד בתנאים קשים גם היא תורמת ליתרונות של החמורים שבוייתו מהם כבהמת עבודה.

הערוד היה מצוי בעדרים קטנים באזורנו ובמיוחד במדבר סוריה ובערבות מיסופוטמיה ופרס, עוד בראשית המאה היו מצויים ערודים במדבר סוריה ומשם היו עוברים לעתים לעבר הירדן המזרחי. בעבר ניסו לבייתו ולאלפו ונשתמרו ידיעות על רתימת מרכבות ורכב מלחמה לחמורי בר. אבל משנתברר כי הסוסים יצלחו יותר לשימוש חדלו מניסויים אלו בחמורי הבר. גם בגמרא מסופר על אבני ריחיים שהניעום ערודים[9], ובשרו נחשב למאכל תאוה לאדם וגם לאריות בזירות רומיות[10]. וכן מובא שהגויים היו אוכלים ערודים בירושלים, מהתיאור בגמרא נראה שהיה זה מאכל נפוץ וכי נחרו בירושלים כמויות גדולות של ערודים.[11]

הערודים הושבו בתשל"ג לחי בר ביוטבתה, אך עדיין לא הושבו לטבע.

יש לציין כי בחז"ל הוזכר הערוד גם כשם של נחש ארסי,[12] ומדובר בהכלאה של נחש וצב[13]

מקורות הערך:

אנציקלופדיה מקראית: ערך 'חמור' וערך 'ערוד', אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו ירושלים תשל"ב

החי והצומח של ארץ-ישראל : אנציקלופדיה שימושית מאויירת - כרך 7 –רעננה 1988

י' פליקס, בעלי החיים שבתשובת ה' לאיוב, נתיבות לתרבות ולחינוך תורניים בתפוצות ירושלים תשל"ז 

מ' רענן, פורטל הדף היומי, ד"ר "חמור וערוד- בין זאב לכלב", וכן: "שדומה לערוד במדבר- ערוד".

ז' עמר, פרא וחמור ומה שביניהם, לשוננו עו, תשע"ד, עמ' 265- 283, בהוצאת האקדמיה ללשון עברית.