ערבה

ערבה היא שמם של מספר מיני עצים נשירים וכמה מיני שיחים. יש כ-500 מיני ערבה השוכנים בעיקר באזורים הלחים של המקומות הקרים בחצי הכדור הצפוני. משפחת הערבתיים נחשבת למשפחה פרימיטיבית בין הדו-פסיגיים ובמערכת מכוסי הזרע, והיא יחידה בסדרתה, סדרת הערבתאים. במשפחה נכללים שני סוגים בלבד: ערבה וצפצָפה. בארץ גדלים 6 מינים ממשפחה זו.

ערבה היא עץ נשיר או ירוק עד,[1] הגדל בר בארץ בגדות-נחלים ובשאר בתי-גידול לחים, נופו רחב, הוא מהיר-צמיחה, גובהו עד 8 מ', אך לרוב לא יותר מ-5 מ'. הענפים גמישים, אדמדמים, ואלו החיצוניים משתלשלים עד לקרקע. העלים מסורגים, פשוטים, מחודדים בקצה, מלווים בעלי-לואי נשירים. העץ הוא בעל נוף רחב שיוצר הצללה נאה סביביו, כפי שנאמר באיוב:[2] "יְסֻכֻּהוּ צֶאֱלִים צִלֲלוֹ יְסֻבּוּהוּ עַרְבֵי נָחַל", והכוונה היא שערבי הנחל יוצרים הצללה סביבותיהם.[3]

הערבה פורחת באביב, ממרס עד מאי, במקביל ללבלוב העלים. התפרחת עשויה שיבולת רפה של פרחים חד-מיניים זעירים. היא זקופה וקצרה (2–3 ס"מ), נושרת כחטיבה אחת. הפרח חסר עלי כותרת וגביע. לעץ אחד יכולים להיות פרחי-זכר בלבד ובהם 4 או 5 אבקנים, ולעץ אחר יכולים להיות פרחי נקבה (עץ דו-ביתי). הפרחים מפרישים צוף, והם מואבקים על ידי חרקים שוחרי צוף ואבקה או על ידי הרוח. קשוות הפרי יבש נפתחות ובתוכם זרעים רבים הנישאים על פטוטרת של 1–5 מ"מ. כל זרע מצויד בציצת-שערות המסייעת להפצתו ברוח. תכופות מכוסים כל פני הקרקע בשטח נרחב סביב העץ בזרעי ערבה, ואף האוויר מלא מהם. זני הערבה השונים יכולים לעשות הכלאה זה עם זה וליצור תת-זנים מעורבים, הן בטבע והן בזנים מתורבתים בשל כך נוצר קושי משמעותי להבחין בין המינים השונים[4]. ערבה מחודדת ולבנה נפוצה בכל חלקי הארץ פרט לנגב. [5]

ביות:

משפחת הערבתיים נחשבת למשפחה פרימיטיבית וקדומה בין מיני העצים על כדור הארץ. הערבה הוא אינו עץ פרי ועל כן לא עבר תהליך ביות, והוא נשאר בדומה לפרטים המקוריים. אם כי כאמור, ישנם תתי מין רבים הנוצרים מהכלאות שונות בין הזנים. תפוצתה העולמית משתרעת בארצות מזרח הים התיכון והמזרח התיכון. מוצאה ככל הנראה בסין.[6] שרידים מהתקופה הנטופית של עצת עץ הערבה שהיו כפי הנראה בשימוש האדם נתגלו בנחל המערות אשר בכרמל. ממצא נוסף של עצת עץ הערבה נתגלה ביריחו והוא מתוארך לתקופה הניאוליתית.[7]

הערבה בארץ ישראל בימי המקרא והבית הראשון:

במקרא נזכרת הערבה בלשון רבים, ערבי נחל וערבים, ערבי נחל נמנו בין ארבעת המנים הניטלים בחג הסוכות, כפי שנאמר בספר ויקרא: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.[8] צמיחתה המהירה של הערבה סימלה את שגשוגו של עם ישראל: כערבים על יובלי מים".[9] הערבה צמחה גם בבל בשפת הנהרות הרבים הזורמים שם.[10]

הערבה בארץ ישראל בימי הבית ה-II (התקופה הפרסית, היוונית והרומית):

עץ הערבה הנזכר במקרא הוא עץ הערבה הנזכר גם במקורות חז"ל.[11]

זני הערבה:

כאמור יש בארץ ועולם מיני ערבה רבים. עם זאת, מקובל לחלק לחמישה את מיני הערבה הגדלים בארץ: ערבה מחודדת, ערבה לבנה, ערבת שלושת האבקנים, ערבה בוכיה וערבה מדומה. נפרט להלן את שלושת המינים הנפוצים יותר בארץ.

ערבה לבנה

מין זה מזוהה עם ערבי הנחל המקראיים. ערבה לבנה צומחת באופן טבעי בצדי נחלים בארץ, הערבה הלבנה היא צמח מוגן בישראל. החומר הלבן המכסה את חלקי העץ החיצוניים מכיל סליצין (Salicin) מחומר זה ניתן להפיק את הרכיב הפעיל באספירין- חומצה סליצילית, חומר זה משמש כיום גם את תעשיית הקוסמטיקה הסבונים ושמני הגוף.

ערבה מחודדת

גם מין זה מזוהה עם ערבי הנחל המקראיים. ייחודו של מין זה הוא בכך שעליו מאורכים ודקים (רוחבם אינו עולה על 2 ס"מ) עלי ערבה מחודדת הם קירחים, איזמליים צרים, השינון בשפתם עדין ואינו נראה כלל ללא מגדלת, הפטוטרת קצרה, הצד העליון של העלה מבריק מעט, התחתון מכחיל, ואין צבע עליו נוטה ללבן, צבע הענף אדמדם.

ערבה בוכייה

הידוע גם בשמות "ערבת בבל" ו"ערבת בכות" נפוץ בגינות נוי כצמח תרבות, בולט בשפע ענפיו הדקים והמאורכים והעלים הנטויים כלפי מטה הנראים כמו מפלי מים. מקור הערבה הבוכייה בסין והיא הגיעה במשך הזמן לאירופה וללבנט בנתיב דרך המשי. הערבה נזכרת באחד ממזמורי הנהי הידועים ובו קינתם של הגולים מיהודה לבבל לאחר חורבן בית ראשון: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון: על ערבים בתוכה תלינו כנרותינו:"[12] אלו ככל הנראה עצי הערבה עליהם תלו גולי בבל את כנורותיהם.

יש לציין כי תרגום התנ"ך ללטינית זיהה את העץ הערבה עם ה'ערבה הבוכיה'. השם הלטיני של העץ נגזר מכך והיא נקראת ,Salix Babylonica כלומר ערבה בבלית. זיהוי זה נלקח ככל הנראה מפרק קלז בתהילים (לעיל), ומתאים לצורתו של העץ הערבה הבוכיה – הבבלית משום שהם נוטים מטה כאילו היו שחוחים מבכי. בעקבות הלטינית, קיבל העץ באנגלית את השמות crying willow, ו- weeping willow, שפירושם ערבה בוכה או ערבה מתייפחת. ראוי לציין כי בארץ מוצאו של העץ - סין, נקשרה לערבה סמליות הפוכה דווקא: הגדילה המהירה והקלות שבה ניתן להצמיח עץ חדש בתקיעת ענף בריא בקרקע, עשו את הערבה לסמל של התחדשות, חיים ואלמוות.

גידול עצי ערבה בעת החדשה:

עץ הערבה משמש כיום בעיקר כעץ צל ונוי, וכן בעבור ענפי הערבה הנלקטים לשם מצוות ארבעת המינים. בארץ ישנם מספר מצומם מאוד של מטעי ערבה מחודדת לשם מצווה, כיוון שאת עץ הערבה ניתן לגדל כמעט בכל אזורי הארץ השונים, על כן כמעט בכל מקום ישוב בארץ ישנו עץ או עצים הגדלים בעיקר לשם ענפי המצווה.

תנאי גידול:

עץ הערבה הוא עץ סגלתן, היינו הוא מסוגל לחיות כמעט בכל אזור, כמעט בכל סוגי הקרקעות. ניתן לתקוע בקרקע ייחור מענפי העץ החדשים והוא ישריש על נקלה ויגדל היטב. אולם עץ הערבה זקוק למנות מים גדושות מפני שמיני הערבה גדלים בר על גדות נחלים ובשאר בתי-גידול לחים, עץ הערבה זקוק לאור מלא ולקרקע דשנה על מנת להתפתח לגודלה המרבי.

ריבוי:

הערבה מתרבה ברבייה מינית על ידי פרחים ממין זכר וממין נקבה המופיעים כתפרחת על עצים שונים. כאמור, ההפריה בין מיני הערבה השונים אפשרית בהחלט והדבר גורם מפעם לפעם לחידוש במיני ותת מיני הערבות מוכרות. ניתן לרבות את העץ הערבה בנקל ברביה וגטטיבית, על ידי מקטעי ענפים חד שנתיים, אותן טובלים במים לאחר כמה שבועות הייחור מפתח מערכת שורשים ולאחר עוד כמה שבועות ניתן לשתול את הייחור בקרקע או בעציץ גדול. ניתן גם לתחוב ישירות את הייחור בקרקע לחה ומתוחחת, וייחור זה יוכל להשריש גם בקרקע. בערוצי נחלים קורה לא אחת כי ענפי הערבה נשברים ונסחפים ומשרישים במקום נוסף וכך מתרבים עצי ערבה רבים לאורך גדות הנחלים.

דרכי הגידול:

כאמור, ניתן לרבות את העץ על נקלה, וכן כמעט שאין מגדלים עץ זה באופן מסחרי. יש לשתול עץ זה במקום מואר לגמרי, יש להרבות בהשקיה, חוסר במים יכול לגרום לנשירת עלי הערבה ואו לגרום להתפתחות עפצים על ענפי העץ. יש להרחיק עץ זה מקירות הבית מצינורות ביוב מים וכדומה, זאת מפני שמערכת השורשים של הערבה מסועפת מאוד מגיעה למרחקים גדולים ואלו חודרים אל הצינורות בהם זורמים מים או מי ביוב. מערכת השורשים הנראית כמו צמת שערות סבוכה וגדולה המתפתחת עוד ועוד וזו סותמת את צינורות המים והביוב. ואף יכולה להרים מרצפות או משטחי בטון.

קטיף ושימוש:

לשימוש בחג הסוכות, ראה להלן.

שימושים כיום: הערבה משמשת במקומות רבים כעץ נוי. היא גדלה במהירות ובקלות במקום בו יש מים. ניתן לעצב את הייחורים וליצור גדרות חיים בצורות שונות וכן ליצור מעברים מוצלים. הערבה הבוכייה משמשת גם לטיפול במי שפכים, בביצות סינון מלאכותיות, כמשלימים לצמחי קנה וסוף זאת מכיוון שיש לה מערכת שורשים רחבה ומסועפת מאוד. בארצות סקנדינביה משמש העץ באופן נרחב במערכות טיהור שפכים, זאת כיוון שהעץ מסייע בפירוק חנקות ובקליטת חומרים מסוכנים בהשאירו את המים נקיים.[13] כאמור, החומר הלבן המכסה את חלקי העץ החיצוניים מכיל סיליצין, חומר זה משמש כאמור כיום את תעשיית הקוסמטיקה הסבונים ושמני הגוף. וממנו פותח לראשונה החומר הפעיל באספירין.

שימוש בערבה לצורך קליעת כלים שונים

העצה של עץ הערבה קלה ורכה. ניתן לגדוע עצי ערבה על מנת שיתפתחו מהגדם נצרים ארוכים המתאימים לקליעה, את הנצרים שהתפתחו יש לקצוץ באביב כאשר מוהל העץ מתחיל לזרום אך לפני שמתפתחים פקעים. בשלב זה הקליפה מתקלפת בקלות. את הקליפה רצוי להסיר מיד עם "קציר" הנצרים לפני שהם מתייבשים. נצרים ירוקים גמישים מאד ונוחים לקליעה אך לאחר שהם מתייבשים הם מתכווצים ונוצרים ביניהם רווחים ההופכים את הקליעה לרופפת. מסיבה זו מומלץ להשתמש בנצרים שיובשו כחודש ויותר לאחר ריכוך על ידי השרייה במים במשך 24 שעות. חפצים שהוכנו מנצרים מסוג זה שומרים על צורתם לאורך זמן ולכן רצוי להשתמש בהם כאשר מעוניינים להכין חפצים לשימוש במשך שנים.[14]

העדויות לקליעה בעזרת נצרי ערבה קדומות מאד. מניחים שתעשייה זו היא אחת מהקדומות ביותר בתרבות האנושית. בעזרת תיארוך פחמן 14 נקבע שכבר לפני אלפי שנים שימשו נצרי ערבה להכנת רשתות דיג, סלים, מלכודות, גדרות שבכה ועוד. [15]

סגולות רפואיות:

מקליפת עץ הערבה מפיקים טנין. פרחי הערבה נחשבים לצמח-דבש טוב לדבורים. הקליפה והעלים משמשים ברפואה העממית לשיכוך כאבים, להורדת חום ולריפוי דלקות. סָליציל, החומר הפעיל בתרופת האספירין, בודד לראשונה מקליפות ועלי עצי הערבה ונקרא על שמו המדעי.[16]

היקף גידול הערבה בהווה (2018):

בארץ מגדלים מעט מאוד עצי ערבה למטרות מסחריות ישנם מטעים בודדים ברחבי הארץ. אולם העץ נפוץ מאוד כמעט בכל אזורי הארץ כעץ נוי וצל וכן למטרת לקיטת ענפים לקראת חג הסוכות.

הערבה בהלכה

דיני הערבה בארבעת המינים

לזיהוי מיני הערבה הכשרים ראה עץ הערבה- זיהוי מדעי ומסורת הלכתית (להלן). בספר ויקרא בציווי על חג הסוכות נאמר: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.[17] ערבי הנחל האמורים בפסוק הם הערבה, התנאים נחלקו כמה מינים יש להביא מכל אחד מארבעת המינים, יש הסוברים שיש להביא שתי ערבות ויש הסוברים שדי בענף אחד של ערבה[18], להלכה יש להביא שתי ערבות[19], ויש הסוברים שניתן להוסיף אף מעבר לכך.[20] שיעורה של הערבה הוא לפחות שלושה טפחים.

המאפיינים הבוטניים שהובאו בהלכה לכשרותה של הערבה הם:

א. הקנה (=הענף שהעלה מחובר אליו) שלה אדום, ולהלכה בערבה כשרה גם אם הענף הספציפי הוא ירוק ולא אדום.

ב. עלה שלה משוך- דהייינו עלה ארוך וצר.

ג. פיה (= שפת העלה) חלק, אין צורך שיהיה חלק ממש אלא די בכך שיהיה חלק כ"מגל", דהיינו פגימות קטנות, אך אם הוא כ"מסור"- שיש בו פגימות משמעותיות- אינו כשר.

יש לציין כי מאפיינים אלו ניתן למצוא ביותר ממין ערבה אחד (ראו להלן). מלבד מאפיינים אלו, קיימים מספר פרטים הלכתיים לכשרותה של הערבה: ערבה שיבשה, או שנשרו רוב עליה או שנקטם ראשה, פסולה[21]. לעומת זאת אם היא כמושה בלבד או שנשרו רק מקצת העלים- כשרה.

ערבה שנקטמה: כאמור, הדרישה לכשרותה של הערבה היא שהיא לא תהיה קטומה, אחד הסימנים לזהות את העובדה שהיא אכן לא קטומה היא שיש בראשה את ה"לבלוב", הלבלוב הוא קודקוד הצימוח, העלה הצעיר המתפתח בראש הענף, הימצאותו מלמדת על כך שמדובר בענף שלם, ענף ללא לבלוב גם כן כשר, אך הימצאותו כאמור מקילה על זיהוי מצב הצימוח של הענף.[22]

זמן מה לאחר הגיזום הענף ממשיך לצמוח, ענף שהתחילו בו תהליכי צמיחה מחודשים, גם כן כשר.[23]

כאמור, הערבה מזוהה כ"ערבי נחל", עם זאת, להלכה אין צורך שהערבה תגדל באופן פיזי בסמוך לנחל, אלא די בכך שהמין הוא מין שגדל בדרך כלל סמוך לנחל, אך יכול לגדול גם במקומות אחרים, כגון בהרים ובמקומות שאינם מושקים.[24]

בנטילת ארבעת המינים ואחיזתם יחד, מדגישים חכמינו את הערך של קירוב לבבות ואחדות ישראל. המדרש מוצא סמליות בכל אחד מארבעת המינים החקלאיים בסוכות. הערבה - שאין לה לא טעם ולא ריח, דומה לאלו בישראל אשר אינם עושים מעשים טובים,[25] ואף אינם שומרים את התורה, אף על פי כן יש לקרבם. כן הובאו במדרש משלים נוספים; הקדוש ברוך הוא נמשל לערבה, יוסף ורחל נמשלו לערבה, וכשם שהערבה כמשה (מתייבשת) לפני שאר המינים, כך רחל ויוסף נפטרו לפני לאה ולפני האחים, ומדרשים נוספים.[26] חז"ל המשילו את הערבה לאבריו של האדם, הערבה היא משל לפיו של האדם.[27]

לחיבוט ערבה הנעשה ביום הושענה רבה, ראה להלן.

עלי הערבה מתייבשים על נקלה ועל כן יש לשמור עליהם או בתוך שקית פוליאתילן אטומה או בתוך בד רטוב במקרר.

הערבה במקדש

במשנה[28] נאמר כי הכוהנים היו יורדים לישוב מוצא להביא משם ערבות בכל יום בחג הסוכות, להעמידן סמוך למזבח ולהקיף בהן את המזבח פעם אחת, ביום השביעי (הושענא רבה) היו מקיפים את המזבח שבע פעמים[29]: "מצות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא, יורדין לשם ומלקטין משם מורביות (קבוצת ענפים) של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח". משנה זו תואמת את הידע הבוטני על הערבה שכן עץ זה גדל במקומות גידול לחים ורטובים, סמוך לעין מוצא גדלים עד היום עצי ערבה. גובהן של ערבות אלו היה י"א אמות.[30]

אחת המחלוקות שבין הפרושים לבייתוסים בימי בית שני היתה האם הנפת הערבה דוחה את השבת, הבייתוסים סברו שאינה דוחה את השבת, ואילו הפרושים סברו שהיא דוחה את השבת. בתוספתא מובא ששנה אחת הביתוסים הניחו בערב בשבת אבנים על הערבות כדי שלא יהיה ניתן ליטול אותן בשבת, עמי הארץ הבחינו בכך וגררו את הערבות והוציאו אותן בשבת מתחת האבנים.[31] חז"ל תקנו שהנפת הערבה בשבת היא רק במקרה של הושענה רבא שחל בשבת.

נחלקו התנאים מהו תוקפו של דין זקיפת הערבה על יד המזבח, יש הסוברים שדין זה נלמד מכך שהתורה כתבה "ערבי נחל" בלשון רבים, כך שישנן שתי מצוות שיש לעשות עם הערבה, האחת היא אגידתה עם הלולב והשנייה היא העמדתן והקפתן את המזבח, ומדובר אם כן בדין תורה[32]. ומדובר ב"הלכה למשה מסיני",[33] או שמדובר בתקנה שתקנו מחדש נביאים ראשונים לאחר שנשכח שזו הלכה למשה מסיני.[34]

כזכר למקדש, נוהגים כיום לקחת ביום הושענא רבה חמש ערבות ולחבוט בהן על גבי הקרקע, ומכיוון שמדובר במנהג לא מברכים עליו.[35]

שימושים נוספים בערבה בחז"ל

ניתן להשתמש בענפי ערבה מקולפים[36] גם לשם קליעת סלים שונים, סלים אלו שמשו לצרכים שונים[37] כגון העניים השתמשו בו לצורך הבאת הביכורים[38], או לצורך העברת מזון[39]. כלים אלו נחשבו לכלים פשוטים ולא מכובדים[40]. ניתן להכין מערבה קלופה כלים נוספים כגון כלי שנקרא "טרסקל", שהוא כלי דמוי ספסל שאוכלים עליו לחם, "ורחב אמה אחת או שתיים"[41]

לאחר קילופם, ענפי הערבה הם דקים וחדים ויכולים לגרום לפצעים שונים בפי בעל החיים האוכלו.[42]

כאמור, הערבה הוא עץ שרגיש לחוסר מים, וזמן מועט לאחר הקטיף הוא יכול להתייבש, לכן במקדש, בשנה שבה הושענא רבה חל בשבת, ולא ניתן לקטוף את הערבות בו ביום, קטפו אותן בערב שבת, הניחו אותו בתוך גיגיות של זהב מלאות מים על מנת שלא יכמושו.[43]

יש הסוברים ש"פתילת האידן" שצויינה במשנת 'במה מדליקין',[44] היא פתילה שניתן להפיקה מחלקים שונים של עץ הערבה[45].

השימוש הרפואי בערבה הוכר כבר בתלמוד, והובא שרבנן דקיסרין התירו להניף ערבה לחולה בשבת.[46]

מעיקר הדין, כל צמח שגדל בשדה שחל הקדש, אסור ליהנות ממנו ואם נהנה, עובר על איסור מעילה, ערבה שגדלה בשדה של הקדש, מחד גיסא כאמור ליהנות ממנה, כדין הקדש, אך אם נהנה לא עבר על איסור מעילה מכיוון ש"אינה נמכרת ואינה ראויה לכלום"[47]

שימוש בערבה ככנה לעצים אחרים

חלק מהשימוש בערבה שהובא הוא שימוש בעץ ככנה לעצי מאכל, הרכבה זו אסורה גם על ידי גוי מכיוון שאים להרכיב עצי מאכל על עצי סרק, חז"ל דנו האם במקרה שגוי עבר ועשה, האם יש לספור שנות ערלה משעת ההרכבה או משעת נטיעת הערבה.[48]

צמחים נוספים כערבה

יש שכתבו שלמרות שישנם הבדלים מסוימים בין המינים השונים של הערבות, מכל מקום, כל מין שיוגדר כערבה, יוצאים בו ידי חובה.[49]

אחת השאלות שהתעוררו בשנים האחרונות הוא השימוש בעץ האקליפטוס לצורך מצוות הערבה. עץ זה נחלק להרבה מאוד זנים, רובם המוחלט מאוסטרליה, העץ הובא ככל הנראה למערב רק החל מהמאה ה-17. יש מי שסובר שמכיוון שניתן למצוא בענפי האקליפטוס את שלושת התנאים הנצרכים לשם כשרותה של הערבה, ניתן להשתמש בו לצורך ארבעת המינים[50], לכל הפחות בשעת הדחק,[51] אך רבים סוברים שלמעשה לכתחילה אין לנטול אקליפטוס לצורך מצוות הערבה מכמה טעמים: א. יש להם ריח ואילו הערבה היא מין שאין לו ריח. ב. אין עלה בקצה הענף ('לבלוב'). ג. הדרישה היא שהגידול הטבעי של העץ יהיה דווקא סמוך לנחלים, ואילו האקליפטוס גדל באזורים רבים, ולא בהכרח סמוך לנחל.[52]

עץ הערבה- זיהוי מדעי ומסורת הלכתית[53] פרופ' ז. עמר

הבהרה- בראשית הדברים יש לציין שאין כל מחלוקת בקרב כל הפרשנים המסורתיים והחוקרים המודרניים, שהערבה והצפצפה הנזכרים במקורות חז"ל בהקשר לזיהויים עם 'ערבי נחל' הם צמחים השייכים לסוג Salix ולסוג Populus, וכפי שיפורט להלן.

הציווי מן התורה הוא לקחת למצוות נטילת לולב 'ערבי נחל'[54], וחז"ל קבעו ש"הצפצפה פסולה"[55]. מכאן משמע שה'צפצפה' דומה היא לערבה, ולכן נדרשו חז"ל לתת סימנים להבחנה ביניהם, הבדלים אלו נאמרו בשלושה מקומות שונים:

א. תנו רבנן: אי זהו ערבה ואיזהו צפצפה? ערבה: קנה שלה אדום, ועלה שלה משוך, ופיה חלק.

צפצפה: קנה שלה לבן, ועלה שלה עגול, ופיה דומה למגל.[56]

ב. צפצפה (או צפצף): העשוי כמסר. ערבה פסולה: קנה שלה לבן, עלה שלה עגול.[57]

ג. צפצפת: העשויה כמין מגל. תני כמין מגל פסולה, כמין מסר (פסולה) [כשירה]. ערבה פסולה: עלה עגול וקנה לבן. ערבה כשירה: עלה ארוך וקנה אדום.[58]

אם נבחן את כל המקורות התנאיים הללו נראה שקיימות גרסאות שונות, ואף סותרות, וחלק מהסימנים (עלה עגול וקנה לבן) שניתנו לאיפיון הצפצפה במקור אחד מופיעים כסימן לערבה פסולה במקורות האחרים. הבעיה היא בחילופי השמות, אך מבחינה הלכתית אין להם כמעט משמעות, שהרי לא מצאנו מי שיתיר ערבה ו\או צפצפה שעליה עגול. לעומת זאת, הסימן המתייחס לשינון של העלים עשוי להיות בעייתי בהגדרתו, ועליו יתכן שהיו חילוקי דעות; כנראה שזאת הסיבה שעל סימן זה התמקדו בסופו של דבר האמוראים בדיון בתלמוד הבבלי אחרי שנקבע שם שעלה הצפצפה דומה למגל:

"והא תניא: דומה למגל – כשר, דומה למסר – פסול! אמר אביי: כי תניא ההיא – בחילפא גילא. אמר אביי: שמע מינה, האי חילפא גילא כשר להושענה".[59] מכאן שקיים סוג של ערבה שאינה זהה לערבה ה'קלאסית' אך בכל זאת היא כשרה לגמרי, והיא העץ שכונה 'חילפא גילא'.

זיהוי הערבה והצפצפה:

חוקרי העת החדשה עסקו רבות בזיהוי הערבה והצפצפה, ובניסיון ליישב בין הגרסאות השונות של המקורות הקדומים. להלן נביא בטבלה סיכום חלק מדעות אלה (על פי המינוח המודרני):[60]

שם החוקר	ערבה כשרה	חילפא גילא	ערבה פסולה/ צפצפה
לעף	מיני ערבה (Salix)	ערבה לבנה (S. alba)	צפצפת הפרת (Populus euphratica)
צ'יזיק	ערבה מחודדת (S. acmophylla)	ערבה לבנה (S. alba)	צפצפה Populus))
פלדמן	ערבה מחודדת; וי"א ערבה לבנה		Salix safsaf
כסלו	ערבה מחודדת (S. acmophylla)	ערבת שלושת האבקנים (S. triandra)	ערבה לבנה (S. alba)
הראובני	מיני ערבה (Salix)	צפצפת הפרת (Populuseuphratica)	צפצפה שחורה (Populus nigra)
פליקס	כל מיני הערבה(Salix)	ערבה לבנה (S. alba)	צפצפת הפרת (Populus euphratica) צפצפה מכסיפה/שחורה (=צפצפה שבהרים)

אולם מאחר שמקורות חז"ל שנזכרו לעיל הינם חלקיים ומקוטעים, וללא דיון של האמוראים בתלמוד הירושלמי, לא ניתן על פי הנתונים שבהם לבארם באופן חד משמעי, אלא רק להציע פרשנויות שונות. פרשנויות אלה, ככל שתהיינה חשובות, כאשר הן באות כניסיון לשחזר את המציאות הבוטנית שעליה דיברו חז"ל - הן תישארנה בגדר השערות שאין להן תוקף הלכתי. יתירה מזאת, פרשנות שמנסה לכוף מקור תנאי על ההלכה המעשית בימינו, ומתעלמת מספרות ההלכה שנכתבה ולמסורת ההלכה שנהגה בפועל מאז כהמשך ישיר לתלמוד הבבלי (כפי שעולה מכמה מחקרים חשובים שנכתבו בסוגיה), אינה יכולה להיות קבילה מבחינה הלכתית. לכן עלינו להסתפק בטקסט הבבלי, שחשיבותו להלכה המעשית היא מכרעת בכל קהילות ישראל. אנו אפוא נציע דרך אחרת לבחינת הסוגיה, כהמשך לספרות ההלכתית שנכתבה מאז ימי הגאונים.

הפן הבוטני:

כאמור, אין כל מחלוקת בקרב כל הפרשנים המסורתיים והחוקרים המודרניים, שהערבה והצפצפה הנזכרים במקורות חז"ל בהקשר לזיהויים עם 'ערבי נחל' הם צמחים השייכים לסוג Salix ולסוג Populus. מדובר בצמחים קרובים מבחינה בוטנית השייכים בימינו למשפחת הערבתיים (Salicaceae). כיום הערבה שייכת לסוג Salix שמכיל כ-170 מינים בעולם, ואילו הצפצפה שייכת לסוג Populus המכיל כ–30 מינים. בארץ ישראל גדלים בר ארבעה מינים של ערבה (Salix): ערבה מחודדת (S. acmophylla), ערבה לבנה (S. alba), ערבת שלושת האבקנים (S. triandra) וערבה מדומה (S. pseudosafsaf), ומין פליט תרבות נוסף - ערבת בבל (S. babylonica).

ראוי לציין שהסוג Salix נחשב לאחד מהמסובכים ביותר להגדרה בעולם הצמחים, בשל מציאותם של בני כלאים פוריים שמטשטשים את גבולות המינים. בארץ מצויים בני כלאים בין ערבה מחודדת לערבה לבנה, בין ערבה מחודדת לערבת בבל ובין ערבת שלושת האבקנים לערבה מדומה[61] .

אשר לצפצפה (Populus), בארץ ישראל גדל רק מין בר אחד בסמוך למקווי המים, הוא המכונה בימינו בשם צפצפת הפרת euphratica) (P.. מין זה גדל לעיתים בסמיכות למיני הערבות, והמייחד אותו הוא דמיונם של עליו הצעירים לאלו של הערבות - עלים מאורכים וצרים ששפתם תמימה, בעוד שהעלים הבוגרים של צפצפת הפרת הם מעוגלים ובעלי שינון גדול בחלקם העליון. הכלאות בין מיני הצפצפה לערבה אינן שכיחות.

ראוי לציין שהערבה המחודדת, הערבה הלבנה וצפצפת הפרת גדלים גם בבבל באופן נרחב.[62] קרוב אפוא לוודאי שחז"ל התייחסו בכל הקשור להגדרה המקראית של 'ערבי נחל' למיני הבר של ה-Salix ול-euphratica Populus, עצים שמתאפיינים כצמחי מים. עדויות לשימוש בעצים אלו בעת העתיקה בארץ ישראל ניתן למצוא בממצא הבוטנוארכיאולוגי[63] . להדגשת הדמיון ביניהם סיפר לי מורי פרופ' יהודה פליקס ז"ל, כי באחד הקיבוצים הדתיים בעמק בית שאן נהגו בעבר במשך שנים לקחת בטעות את ה- Populus euphraticaכ"ערבה", עד שהעמידו אותם על טעותם[64]

מיני צפצפה (Populus) אחרים, שאפשר וגדלו בארץ כעצי תרבות, כגון צפצפה מכסיפה (P. alba), זהים כנראה ל"צפצפה שבהרים" (סוכה לד, א); גם בערבית הם מכונות בשם אחר –"חור"[65]

הפן הלשוני:

בשל הדמיון הרב שקיים בין מיני ה-Salix ל-euphratica Populus נכללו בעבר לעיתים כולם בשם 'ערבה'. כלומר, 'ערבה' היא גם שם קיבוצי- בוטני לשני הצמחים, וגם שם ספציפי ל-Salix. תופעה זו, וכן ריבוי המינים וצורות הביניים בתוך הסוג Salix, מסבירים כנראה מדוע בכל המובאות במקרא נזכרת הערבה בלשון רבים: 'ערבים'[66] או 'ערבי נחל'[67]. זאת גם הסיבה לחילופי השמות ביניהם, כפי שמובא בתלמוד שמאז שחרב בית המקדש נתחלפו השמות: ערבה – צפצפה, צפצפה – ערבה; חלפתא – ערבתא, ערבתא – חלפתא'[68] כלומר, העץ הקרוי בלשון המקרא 'ערבה' התחלף בשם 'צפצפה'. תופעה זו באה לידי ביטוי גם בשפה הערבית, כפי שמציין הרמב"ם את כל השמות הללו יחדיו: "חלאף הוא אלצפצאף, ואלסנדאר ואלע'רב, גם אלסוחר ואלסאלג' (Salix)"[69] הרופא היהודי אבו אלמנא הכהן שפעל במצרים בדור שאחרי הרמב"ם, ביאר בחיבורו הפרמקולוגי כאשר דן בערבה: 'ערב – יש אומרים שהוא נקרא שג'רה אבראהים (שיח אברהם; Vitex agnus-castus), ויש אומרים 'אלצפצאף', וזהו השם הנכון בלשון העברית שכן 'צפצאף' בעברית הוא ערבה'[70]. גם בימינו נקראת ה- Salixבארץ ישראל ובבבל בערבית בשם 'צאפצף' וה-Populus בשם 'ע'ארב'[71]

הפן המורפולוגי:

אמנם חילופי השמות אינם תמיד משמעותיים מבחינה הלכתית, כמו למשל לגבי 'פתילת האידן' שניתן להפיק פתילות באופן דומה הן מהערבה והן מצפצפת הפרת[72]; אולם בענין 'ערבי נחל' שדווקא בהם ניתן לצאת ידי חובה בסוכות - הזיהוי המדוייק בין המינים הוא כמובן הכרחי. אמוראי בבל היו ערים כאמור לבעייתיות של חילופי השמות, ולכן יכלו להסתמך רק על סימני השדה המורפולוגיים, שהבדילו בין הערבה הכשרה שעליה מאורך ובין הצפצפה ו\או הערבה הפסולה שעליהן עגול. סימן נוסף שאליו התייחסו הוא שינון העלים: עלים חלקים או משוננים כשל 'חילפא גילא', היינו ערבת המגל, ששינון עליה קטן ועדין כשל מגל – מצביעים על ערבה כשרה, בניגוד לצפצפה ו\או הערבה הפסולה שלהן שינון גס כשל מסור.

כך גם הבינו בפשטות הגאונים והראשונים. רב סעדיה גאון, שנולד במצרים, פעל בארץ ישראל ושימש כגאון בבבל, העיר בענין זה: 'ותאור הערבה: מין שקנה שלו אדום ועליו מרובים וקצוות עליו חלקות הוא הנלקח, אבל מין שקנהו לבן ועליו עגולים וקצוות עליו פגומות כמסור הוא פסול. והראשון נקרא בארץ ישראל (=אלשאם) ומצרים צפצפה (צפצאף), והשני ערבה (גרב). וראיתי אנשי הארץ הזאת (=בבל) מחליפים את שני השמות האלה'[73] . כלומר גם רס"ג מעיד על חילופי השמות, ולכן מביא את ההבחנה המורפולוגית בין הערבה המותרת היא ה- Salixובין הערבה הפסולה היא ה-Populus בעלת העלים העגולים והשינון הגס דמוי המסור. רס"ג אינו מתייחס ל'חילפא גילא', כלומר למין הערבה בעלת השינון הקטן, שהיא אופיינית לכל מיני ה- Salixבאזורנו. לעומת זאת, הרמב"ם מביא שלושה מיני צמחים: ערבה כשרה, צפצפה פסולה וערבת המגל (חילפא גילא) שכשרה. וז"ל (הלכות לולב פ"ז הל' ג-ד): 'ערבי נחל האמורות בתורה אינן כל דבר הגדל על הנחל, אלא מין ידוע הוא הנקרא ערבי נחל, עלה שלו משוך כנחל ופיו חלק וקנה שלו אדום, וזה הוא הנקרא ערבה. ורוב מין זה גדל על הנחלים, לכך נאמר ערבי נחל, ואפילו היה גדל במדבר או בהרים כשר. ויש מין אחר דומה לערבה אלא שעלה שלו עגול ופיו דומה למסר וקנה שלו אינו אדום, וזהו הנקרא צפצפה, והיא פסולה. ויש מין ערבה שאין פי העלה שלה חלק ואינו כמסר, אלא יש בו תלמים קטנים עד מאוד כמו פי מגל קטן, וזה כשר. וכל הדברים האלו מפי השמועה ממשה רבנו נתפרשו'. והוסיף על כך הרב יוסף קאפח בפירושו: 'והמין השלישי שפגימותיו דומות לפי מגל קטן הוא שהיה מצוי הרבה בתימן, ובו היינו יוצאים ידי חובה"[74] כפי שנראה בהמשך, ערבת המגל (חילפא גילא) היא ה"מין ההלכתי" השכיח ביותר, שעשוי מבחינת תורת המיון המדעי לכלול מיני ערבה (Salix) רבים, ובכללם את כל מיני הבר הגדלים בארץ.

מגל ומסור

כאן המקום לציין, שהנחת היסוד בהבנת סימני השדה של חז"ל הם שהמונחים 'מגל' ('גילא') ו'מסור' הם אותם כלים הידועים בימינו בשם זה. מחקרים היסטוריים, לשוניים וארכיאולוגים הראו שקיים דמיון רב בין המגל שהיה בשימוש בתקופת התלמוד ובין המגל ששימש את הפלאח הערבי עד ימינו.[75] מגלים אלה (ישנם טיפוסים שונים) חסרי שינון או בעלי שינון קטן יחסית, כ-0.5–1.5 מ"מ (במגלים ישנים השינון נשחק), לעיתים השיניים מופנות בזוית לכיוון הקת, ולעיתים הן ישרות. לעומת זאת המסור הוא כלי שהיה בדרך כלל בעל שיניים גסות וגדולות ובמרווחים גדולים מאלה של המגל, מ–2 מ"מ ומעלה.[76] לפי זה יוצא, ששינון ה'מסור' הוא בהחלט תואם את השינון של עלי צפצפת הפרת (euphratica Populus).

כידוע, קיימים שני פירושים מהי צורת פגימות שולי העלים ב'ערבה' הכשרה וב'צפצפה' הפסולה. לפי שיטת רש"י, בחילפא גילא הפגימות של השיניים נוטות בזוית, ואילו בצפצפה הן ישרות[77]; סימן זה היה פוסל לכאורה מיני ערבות רבות שבהם השינון הוא ישר. אולם פירושו של רש"י לא התקבל להלכה, ובשולחן הערוך נפסק כמו הפירוש השני של הרמב"ם, שההבדל בין הערבה הכשרה לצפצפה הפסולה הוא בגודל השינון של שולי העלים.[78]

מסקנות

לסיכום, הערבה הכשרה ה'קלאסית' היא הערבה שעליה מאורכים ושפתותיהן חלקות; תאור זה יכול להתאים למשל לערבה המחודדת ((Salix acmophylla, ששינון עליה הוא זעיר, ולעיתים חסר כמו בזן הגדל בבבל[79]. לעומת זאת בארץ ישראל כל מיני ה-Salix שפתות עליהם משוננים כמגל, ולפיכך הם מוגדרים כ"חילפא גילא" הכשרה למצוה; בתוכם נכללת גם הערבה הלבנה[80] שיטת הרמב"ם פוטרת אותנו למעשה מלבדוק מהי הערבה ה'מקורית' שהיתה נהוגה בימי קדם, שכן מהבחינה הבוטנית אין כיום באפשרותנו להתחקות אחר הזן ה'טהור' בשל ההכלאות השונות שקיימות בין המינים השונים. יתירה מזאת, לעיתים בענפים של פרט מסויים ניתן לראות שוֹנוּת בצבע, בגודל ובצורת שינון העלים. בשל כך אפשר שבימינו הסימן "קנה אדום" לערבה כשרה אינו מעכב כלל, כפי שהעיר מרן ר' יוסף קארו: "והא דאמרינן דערבה קנה שלה אדום וצפצפה קנה שלה לבן, מספקא לי אי אדום ממש בעינן וכל שאינו אדום אף ע"פ שהוא ירוק ככרתי לבן מיקרי ופסול, או דלמא לבן שאמרינן היינו לבן ממש, וכל שאינו לבן ממש אדום מיקרי, שאע"פ שהוא ירוק מאחר שכשהשמש מכה בו הוא נעשה אדום בכלל אדום הוא. ולזה דעתי נוטה, דאם לא כן לא משכחת לדידן ערבה כשרה, שהרי ערבה שלנו קנה שלה ירוק, ואפילו אותה שהקנה שלה אדום אינו אלא מצד שמכה בו השמש, שהרי כן תמצא באילן ענפים שקנה שלהם אדום וענפים שקנה שלהם ירוק, ואפילו בענף אחד תמצא קצתו אדום וקצתו ירוק"[81].

כמו כן יש להעיר, שהדיון הבוטנו –היסטורי בסוגיית ההבדל הבוטני בין הערבות של בני ארץ ישראל לאלה של בני בבל, שעסקו בו כמה מן החוקרים, הוא עקר, מפני שהוא מתעלם מכך שבשאר קהילות ישראל היו מינים אחרים של ערבות. כך למשל, במצרים ישנם מיני ערבה(S. mucronata & S. tetrasperma) שאינם גדלים בארץ כלל, ולהם עלים משוננים[82] [24]. מינים אלה הם בחזקת 'חילפא גילא' והם כשרים (לעומת צפצפת הפרת, שאף היא גדלה שם, והיא פסולה), ובהם אכן השתמשו יהודי מצרים לדורותיהם. אשר ליבשת אירופה, גדלים בה כשישים מיני ערבה[83] , וברי שחלק מהקהילות היהודיות שם יצאו ידי חובת המצוה במינים אחרים המצויים בארצותיהם ושעמדו בקריטריון המורפולוגי של 'ערבה כשרה' או של 'חילפא גילא'. די בכך אם נזכיר, שלפי הנתונים המופיעים בפלורה אירופיאה נמצא שהערבה המחודדת, שעליה חלקים, אינה שכיחה בארצות מרכז ומערב אירופה. יתירה מזאת, עצם העובדה שספרות ההלכה לדורותיה לא עסקה באופן מעשי בסוגיה זו (לעומת הדיונים הרבים בנושא אתרוגים מורכבים למשל) מראה שבפועל התקבלה ללא עוררין הגישה הגמישה שמתירה את כל מיני ה-Salix המתאימים לסימנים שהיתוו חז"ל,[84] ובכך אפשר לקבוע שבכל קהילות ישראל לתפוצותיהם השתמרה אותה מסורת רציפה ואמינה של זיהוי "ערבי נחל". לכן ההסתמכות על מחקר המנותק ממסורת זיהוי זו אינו יכול להתקבל מבחינה הלכתית. הדברים אמורים למי שסבור שצפצפת הפרת euphratica) Populus) היא ה"חילפא גילא" ולכן היא לכאורה כשרה למצוה[85], וכן הדבר לגבי האקליפטוס (Eucalyptus) שיש שסברו שהוא כשר בדיעבד[86]. לחילופין אין לקבל את הטוענים שהערבה הלבנה (S. alba) היא פסולה, כי בכך אוסרים את המותר ויוצרים חומרות שאינן לצורך[87]. לעומת מיני הערבה (Salix) שבהם ניתן לצאת ידי חובת ארבעת המינים, ניתן לקבוע שמיני הצפצפה ((Populus הם פסולים בשל מתאר עליהם העגול ושינון עליהם הגס כשל מסור, ולא מצאנו בין פוסקי ההלכה מי שהתירם.

כתיבה מדעית: ד"ר עקיבא לונדון

כתיבה הלכתית: הרב דוד אייגנר

תמונות הערבה באתר צמחיית ישראל ברשת

וכן ב פורטל הדף היומי- משה רענן

[1] המגדיר לצמחי בר בא"י, עמ' 95.

[2] מ, כב.

[3] רש"י איוב שם.

[4] המגדיר לצמחי בר בא"י, עמ' 95.

[5] מייק ליבנה – אתר צמח השדה: http://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=633

[6] שם.

[7] אתר צמח השדה: http://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=633

[8] ויקרא כג מ.

[9] ישעיה מד ד; איוב מ, כב

[10] תהלים קלז א – ד.

[11] שם.

[12] תהלים קלז א- ב.

[13] Biomass and Bioenergy, https://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0961953498000877

[14] ראה פליניוס, תולדות הטבע ספר 16 פרקים 68- 69 שמתאר שימושים שונים שנעשו בערבה, ואת התאמת המינים השונים לאותם שימושים. ישנם במרשתת מאמרים והסברים רבים העוסקים בכך, ראה למשל: How to craft a rustic willow basket, וכן How to Weave a Willow Basket?

[15] ראה למשל: The palaeoenvironment of the Antrea Net Find, Karelian Isthmus. Helsinki: Finnish Antiquarian Society, p. 71-87

[16] אתר צמח השדה: http://www.wildflowers.co.il/kkl/plant.asp?ID=633 ראה פליניוס, תולדות הטבע ספר 24 פרק 37 שמתאר מספר שימושים רפואיים שונים בעץ ובפרי הערבה.

[17] ויקרא כג, מ.

[18] תורת כהנים אמור יב, טז, ז מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא.

[19] תוספתא סוכה (ליברמן) ב, ח, שו"ע או"ח תרנא, א.

[20] תוספות ראש השנה כח, ב: "כן בהדס וערבה שבלולב אפילו נותן כמה הדסים וכמה ערבות בלולב אין זה בל תוסיף... אלא אם כן מוסיף מין אחר", סמ"ג עשין סימן מב: אף על פי שרגילין לתת יותר משתי ערבות ושלשה הדסים בלולב אין כאן בל תוסיף", שו"ת הרמב"ם סימן שיג שכתב כן בשם הגאונים, ולדעתו אין לנקוט כך הלכה למעשה.

[21] סוכה לד, ב, אמנם לדעת רבי טרפון אם נקטמו- כשרה, וכך נוקט הרמב"ם למעשה שופר ח, ו, השו"ע תרמז, ב סובר כדעת ת"ק שלא כשר, אך מביא גם כן את דעת הרמב"ם.

[22] ראה אבן ישראל (פישר) חלק ט עמ' קכה, שכתב "וקהל ישראל עד דור האחרון לא חפשו ערבה עם לולב".

[23] שערי תשובה תרמז, ג.

[24] תוספתא סוכה ב, ז, הדוגמאות שהובאו בירושלמי הן "ערבה של בעל ושל הרים" שו"ע או"ח תרמז, א, דין זה נלמד מכך שהתורה כתבה "ערבי" ברבים. יש לציין כי באופן מעשי אין ערבה כשרה שיכולה לגדול לגמרי בעל! עליה נושרים בקיץ והיא תתייבש לאחר זמן. תמיד היא תהיה על יד מקור מים כל שהוא עילי או תחתי או אף מי קולחין ואף מי ביוב גולמי.

[25] מדרש ויקרא רבה, ל, יב.

[26] מדרש רבה, ויקרא, פרשת אמור פרשה ל.

[27] ויקרא רבה (וילנא) פרשת אמור ל, יד.

[28] סוכה ד, ה.

[29] במשנה סוכה מה, א, ישנו דיון האם הקפה זו היתה בערבה או בלולב.

[30] סוכה מה, א.

[31] תוספתא סוכה (ליברמן) ג, א.

[32] ספרא אמור יב, טז, ו: וערבי נחל אין לי אלא של נחל של בעל ושל הרים מנין תלמוד לומר וערבי נחל, אבא שאול אומר ערבי נחל שתים ערבה ללולב וערבה למקדש.

[33] תוספתא סוכה (ליברמן) ג, א. בבלי סוכה מד, א, "דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים - הלכה למשה מסיני". תענית ג, א, ועוד.

[34] ירושלמי שביעית א, ה, יש לציין כי בירושלמי משמע שתוקפה של הלכה למשה מסיני הוא לא מן התורה, ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך "הלכה למשה מסיני" לדעות השונטת לגבי תוקפה של הלכה למשה מסיני, כאן כתבנו את הדעה המרכזית הסוברת שתוקפה של הלכה למשה מסיני הוא מן התורה.

[35] בבלי סוכה מד, א.אורחות חיים חלק א הלכות לולב סע' לה- לח.

[36] ראה רמב"ם פיה"מ ביכורים ג, ח.

[37] ראה שבת נג, א; קא, א.

[38] משנה ביכורים ג, ח

[39] מו"ק כז, א בראשונה היו מוליכין לבית האבל עשירים בקלתות של זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה והיו עניים מתביישין התקינו שיהו הכל מוליכין בסלי נצרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניים.

[40] בגמרא ב"ק צב, א, הובא משל לכך: "בתר עניי אזלי עניותא", כלומר, עניות הולכת אחר העניים, מכאן שהכלים העשויים מערבה נחשבים לכלים פשוטים.

[41] ערוך ערך טרסקל.

[42] ראה בבלי בכורות לו, א, במקרה של בכור שאכל נצרי ערבה קלופה.

[43] משנה סוכה ד, ו.

[44] שבת ב, א

[45] ראה ז. עמר, א. שוויקי, במה מדליקין, עמ' 47- 50.

[46] ירושלמי סוכה ג, יא, הפרשנים במקום דנו בפעולה הרפואית הנעשית בערבה.

[47] משנה מעילה ג, ז, וכפירוש הרמב"ם שם, אמנם הפרשנים השונים דנו במקרה שבו השתמשו בערבה שהשתמשו בה למזבח, לשם מצווה אחרת, האם יש בכך דין מעילה, ראה רע"ב ותפא"י במקום.

[48] ירושלמי ערלה א, ב, יש לדין זה השלכה ביחס לעשיית ההרכבה לפני השמיטה.

[49] תשובות והנהגות כרך ג סימן קפז.

[50] ראה בספר ארחות פתחיה עמ' 51

[51] הרב י. עמיחי, אמנות עתיך 12 מהי ערבה, וראה בספר ארבעת המינים (שטרן) עמ' קכט שכתב כך: "אקליפטוס אין רצוי לקחתה לערבה, יש לה ג' סימנים קנה אדום, עלה משוך, ופיה חלק לגמרי. למעשה לא נהגו לקחתה אע"פ שצריך בירור בסיבת הדבר, ואמר לי הרב שבתי רוזנטל שליט"א שבכתב יד לדודי הגאון ר' צבי פסח פראנק זצ"ל הובא בשם הגאון המהרי"ל דיסקין זצוק"ל שדן להכשירה והגרצי"פ פראנק פסלה", כדהללן.

[52] שו"ת הר צבי יורה דעה סימן קפא ד"ה ובדבר עצי, תשובות והנהגות ג, קפז, ראה הרב י. זולדן אמונת עתיך 13, הערבה אינה אקליפטוס.

[53] המעיין מח, א תשס"ח..https://www.machonso.org/mishol/item.asp?id=607 – אתר ישיבת שעלבים. בדבר הזיהוי הבוטני של הערבה ערך גם משה רענן, פורטל הדף היומי ערך 'חלפתא ערבתא, ערבתא חלפתא – ערבה מחודדת'.

[54] ויקרא כג, מ

[55] משנה סוכה ג, ג.

[56] סוכה לד, א.

[57] תוספתא סוכה ב, ז.

[58] ירושלמי סוכה ג, ג.

[59] בבלי, סוכה לד, א.

[60] pp. 322-340; I. Löw, Die Flora der Juden, III, Vienna-Leipzig,1934,

ב' צ'יזיק, אוצר הצמחים, הרצליה 1952, עמ' 214–218; א' פלדמן, צמחי התנ"ך, תל אביב תשי"ז, עמ' 54–57, 155; הנ"ל, צמחי המשנה, תל אביב תשכ"ב, עמ' 249–252, 256–257; מ' וייכסלפיש (כסלו), "איזהו ערבה ואיזהו צפצפה", טבע וארץ, יא (תש"ל), עמ' 285–290; הנ"ל, "ערבה כשרה, ערבה פסולה וצפצפה", המעין, תשרי תשל"א (יא, א) עמ' 37–49 [להלן: כסלו ערבה]; נ' הראובני, טבע ונוף במורשת ישראל, נאות קדומים 1980, עמ' 81–83 [להלן: הראובני]; י' פליקס, חי וצומח בתורה, ירושלים תשמ"ד, עמ' 159–163 [להלן: פליקס]. ועי' בתרשים המצורף.

[61] M. Zohary, Flora Palaestina, I, Jerusalem 1966, p. 26, וכן נ' פינברון-דותן וא' דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים תשנ"א, עמ' 95; כסלו, הערבה, עמ' 37.

[62] C. C. Towensend & E. Guest, Flora of Iraq, 4, Baghdad 1980, pp. 31-40.

[63] נ' ליפשיץ וג' ביגר, כי האדם עץ השדה, עצי ארץ-ישראל: מאפייניהם, תולדותיהם ושימושם, אריאל 124–125, תשנ"ח, עמ' 115, 120–123

[64] וכן עי' פליקס, עמ' 163. על הבעייתיות שעשויה להיות בהחלפה בין ערבות וצמחים דומים כתב המשנה ברורה סי' תרמז סע' ו: 'והנה כמה פעמים מלקטין ערבות נערים קטנים שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם, וצריך הקונה להשגיח על זה'

[65] פליקס, עמ' 160.

[66] ישעיהו מד, ד; תהילים קלז, ב.

[67] ויקרא כג, מ; איוב מ, כב.

[68] שבת לו, א; סוכה לד, א.

[69] רבנו משה בן מימון, ביאור שמות הרפואות (מהדורת ז' מונטנר), ירושלים תשכ"ט, מס' 393.

[70] אבו אלמנא אלכוהין אלעטאר אלאיסראילי, מנהאג' אלדכאן ודסתור ואלעיאן פי אעמאל ותראכיב אלאדויה ואלנאפעת לאלבדאן, בירות 1992, עמ' 249. למעשה הוא יוצא כנגד הזיהוי עם הצמח 'שיח אברהם' שמופיע בחלק מהמובאות בתרגום השבעים, וכן כנגד השומרונים שאחזו במנהג זה; ראה מ"ש ז' ארליך, "ארבעת המינים אצל השומרונים", חלמיש 8 (תשנ"ג), עמ' 37.

[71] J. E. Dinsmore & G. Dalman, Die Pflanzen Palastinas, Z.D.P.V, 34 (1911), p. 201-202; S. M. Husain & M. H. Kasim, Cultivated Plants of Iraq and their Importance, Mosul 1975, p. 37; הפלורה של עירק עמ' 32.

[72] ז' עמר וא' שווקי, במה מדליקין, אלקנה תשס"ג, עמ' 48. ולדעתו של זהרי 'ערבי נחל' במקרא כוללים את שניהם, ראה M. Zohary, Plants of the Bible, Cambridge 1982, pp. 130-131.

[73] סידור רב סעדיה גאון (רס"ג), מהדורת י' דודזון, ש' אסף וי' יואל, עמ' רלו.

[74] הלכות שופר סוכה ולולב פ"ז, הערה ח עמ' תקעד.

[75] י' פליקס, החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד, ירושלים תש"ן, עמ' 191–193; ש' אביצור, "מזמרה ומגל", בתוך: מבחר מאמרים בידיעת ארץ ישראל: תהליכי ייצור ואורחות חיים, ירושלים תל אביב 1988, עמ' 113–122; הנ"ל, אדם ועמלו: אטלס לתולדות כלי עבודה ומתקני ייצור בארץ ישראל, ירושלים 1976, עמ' 23–25, 165. עוד דוגמאות למגלים שפורסמו, ראו: י' ידין, הממצאים מימי בר-כוכבא במערת האיגרות, ירושלים תשכ"ג, עמ' 88, 91; צ' אילן וע' דמתי, מרות: הכפר היהודי הקדום, תל אביב תשמ"ח, עמ' 146; וכן סיכום הממצא בארץ-ישראל, בתוך: ג' הדס, "חקלאות השלחין בנוה עין-גדי ובמקבילותיה בנאות המדבר סביב ים המלח בתקופה הרומית-ביזנטית, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ג, עמ' 152–154.

[76] ובאוסף הגדול של 'אדם ועמלו' שבמוזיאון ארץ ישראל, שבתל-אביב הממוצע הוא 3.5–5 מ"מ. יש להעיר שלמרות שנמצאו יחסית הרבה מגלים בחפירות הארכיאולוגיות, הרי שבדרך כלל קיימת בעיה של השתמרות הברזל. ממצא של מסורים הוא נדיר יותר, ראו לדוגמה: א' איילון, "כלי האבן והמתכת מחורבת רקית", בתוך: ש' דר, רקית, תל אביב תשס"ג, עמ' 300. תודתי מסורה לד"ר איתן איילון, מנהל אוסף אדם ועמלו במוזיאון ארץ ישראל, על בדיקת הממצאים באוסף והערכתו המקצועית.

[77] רש"י לסוכה לד, א.

[78] מאחר שהרמ"א לא העיר בענין זה, נראה שפירושו של רש"י לא התקבל להלכה. וע"ע בערוך השולחן סימן תרמז סע' ד.

[79] עי' מ"ש כסלו, הערבה, עמ' 41 הערה 7; הפלורה של עירק, עמ' 33.

[80] בניגוד לדעתו של כסלו הסובר שהיא הערבה הפסולה; וראו דברי ביקורת שכתב על כך פליקס, עמ' 161–163.

[81] בית יוסף לטור או"ח סי' תרמז.

[82] L. Boulos, Flora of Egypt, I, Cairo 1999, pp. 13-15.

[83] Flora Europaea (T. G. Tutin & al.), Cambridge 1964-1993, I, pp. 53-56.

[84] ואפשר שאם ימצאו מיני צמחים המוגדרים בתורת המיון המודרנית בסוג ערבה (Salix), שאינם מתאימים לסימנים המורפולוגיים של חז"ל, הרי שלכאורה יהיו פסולים, שכן ברור הוא שאין בהכרח חפיפה בין המיון הסיסטמתי ההלכתי לזה המדעי.

[85] הראובני, עמ' 83.

[86] ראה- מינים נוספים לערבה.

[87] כסלו, הערבה, וכן הרב ע' שטיינזלץ, תלמוד בבלי, מסכת סוכה, ירושלים תשמ"ד, עמ' 142; וכנגדם פליקס, עמ' 162.

אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית