אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

נמיה

ב"ה

נמיה

כתיבה: אביעד פרנקל

נמיה מצויה (Herpestes ichneumon)

משפחה – נמייתיים (Herpestidae)

הנמייה היא מין טורף השייך לתת הסדרה של דמויי החתול בסדרת הטורפים. בעבר נמנו הנמייתיים עם בני משפחת הגחניים, והנמייה היתה למעשה הנציגה היחידה של משפחה זו – הפרימיטיבית שבמשפחות הטורפים. על משפחה זו נמנה גם הגחן שבעבר נטען כי נמצאו פרטים שלו בארץ ישראל, אם כי אין לכך ראיות חותכות. כיום מקובל לראות את הנמיות כחלק ממשפחת טורפי מדגסקר.[1]

מבנה גוף

לנמיה גוף גלילי, נמוך ומוארך. אורך הגוף מגיע עד ל-65 ס"מ, ואילו הזנב מגיע ל-45 ס"מ. בשל ריבוי שערות ארוכות בבסיס הזנב נוצר הרושם כאילו הוא מהווה המשך ישיר לגוף. גובהה של הנמיה כ-20 ס"מ, ומשקלה כ-2.6 ק"ג.

פרוותה של הנמייה אפורה ומנומרת בנקודות קטנות – לבנות וצהובות. בחורף צומחת בתוך הפרווה שכבת שער רכה וסמיכה הנושרת בקיץ.

רגליה של הנמיה קצרות. בכל רגל חמש אצבעות, וביניהם קרומי חיבור. בקצה האצבעות טפרים המגיעים לכ-15 מ"מ, והם כפופים מעט בקצותיהם. בניגוד לקרוביהם בני משפחת החתוליים ההולכים על אצבעותיהם, הנמיות (כמו הגחניים) הולכים על מחצית כף הרגל.

הראש של הנמיה מחודד, של הזכרים רחב מעט משל הנקבות, עקב התפתחות יתר של שרירי הלעיסה. האוזנים קצרות וכך גם העיניים.[2]

תזונה

הנמיה ניזונה הן מטרף והן מפירות וירקות. היא טורפת מגוון של בעלי חיים קטנים – יונקים, עופות, זוחלים ועוד. את טרפה היא הורגת על ידי נעיצת ניביה החדים לתוך עורק הצוואר של הטרף, פעולה הגורמת למיתתו המהירה. עופות היא אוכלת יחד עם הנוצות, אותם היא מקיאה או מפרישה בצואה, וכנראה משתמשת בהם בשעת עיבוד המזון.[3] הנמיה מסוגלת לטרוף גם נחשים, כשהיא מוחצת את ראשם. הנזק הנגרם לה מארס הצפעים במקרה של הקשה קטן באופן יחסי, והיא נחשבת כגורם בוויסות אוכלוסיית הצפעים בארץ.[4]

מאפיינים נוספים

חושיה של הנמיה מפותחים. חוש הריח מפותח במיוחד, והוא משמש לזיהוי גופים נעים ממרחק. כמו כן, הנמיות מתקשרות בעזרת חוש הריח. באמצעות הפרשת חומר בעל ריח חזק מבלוטות הנמצאות מסביב פי הטבעת, ובעזרת הפרשת גללים במקומות קבועים, מסמנת הנמיה את תחום מחיתה.

לנמיות יכולת מוגבלת לטיפוס ולקפיצה, אך אין הן מצטיינות בקפיצה למרחק.

הנמיות פעילות בדרך כלל בשעות היום. אמנם, באזורים מיושבים התרגלו הנמיות לפעול בשעות בין הערבים ובלילה, כדי למזער את הפרעת האדם. הנמיות חיות במאורות של בעלי חיים אחרים, בנקיקי סלע או בסבכי צמחים.[5]

תפוצה

הנמיה שוכנת בקרבת ביצות ובסבכים, בוואדיות, בפרדסים ובקרבת יישוב אדם. היא נפוצה באסיה הקטנה ובאפריקה הצפונית.[6] גבולות התפוצה שלה הם דרום ספרד וצפון אפריקה במערב, וקדמת אסיה במזרח. בארץ מצויה הנמיה ברוב אזורי הארץ – מן הצפון והמרכז, בקעת הירדן וים המלח ובצפון עמק הערבה. מאז הקמת היישובים באזור באר שבע, הופיעו נמיות גם בצפון הנגב.[7] הנמייה חובבת חום לכן היא לא נמצאת בראשי ההרים הגבוהים והקרים בארץ.[8]

הנמיה והאדם

במצרים העתיקה נחשבה הנמיה לחיה קדושה, ככל הנראה בשל התועלת שהפיקו ממנה בחקלאות כמשמידת מזיקים. לשם כך היא אף גודלה בבתים. לאחר מותה, היו נוהגים המצרים הקדמונים לחנוט את גופתה.[9] גם כיום נחשבת הנמיה כמועילה לאדם, בייחוד בסילוק של עכברים נחשים ומזיקים אחרים. הנמייה נחשבת כבעל חיים חברתי שניתן להרגיל לחיים בחברת האדם, וגם כיום נוהגים במצריים ובהודו לגדל נמיות בבתים לצורך הרחקת המזיקים.[10]

חוץ מהתועלת שבהשמדת המזיקים, נחשבת הנמיה גם כמזיקה – היא מסוגלת להתגנב ללול של תרנגולים ולטרוף עשרות עופות, גם במקרה שהיא אוכלת רק אחת מהן. אמנם, גידור מתאים של הלול מונע נזק זה.[11]

הנמיה במקורות ובהלכה

הנמיה לא נזכרה בשמה בתנ"ך. אמנם, יש שהציעו כי ה"צִיִּים" שנזכרו שלוש פעמים במקרא,[12] כבעלי חיים השוכנים בחרבות, הינם נמיות.[13]

זיהוי הנמיה

הפרשנים אינם חד משמעיים ביחס לזיהוי הנמיה אצל חז"ל. הערוך (ערך "נמייה") כתב: "פירוש חיה קטנה כגון חתול וכיוצא בו". מדבריו נראה כי לא מדובר במין מסויים אלא בקבוצה של טורפים קטנים. רש"י פירש - "נמייה - חיה היא ויש אומרים שהיא מרטרינ"א בלע"ז".[14] לפי הזיהוי הלעזי, נראה שרש"י התכוון לסמור או לדלק.[15] אמנם, פרטים שונים במהלך הסוגיות מרמזים לכך שישנה סבירות גדולה שהנמיה המוזכרת אצל חז"ל היא אותו מין הנקרא בפינו נמייה.[16]

הלכות הקשורות לנמיה

בתלמוד הירושלמי נאמר כי אדם הקורא קריאת שמע צריך להרחיק מצואת הנמייה לפחות ארבע אמות, בדומה להרחקה מצואת האדם, וכך נפסק להלכה.[17] וכתבו הראשונים שהזכיר שם את צואת הנמיה דווקא, משום שהיו רגילים לגדלה בבתים.^[18] כאמור לעיל, הנמיה גודלה בבתים לצורך חיסול מזיקים. ייתכן גם כי הצואה של הנמיות מסריחה במיוחד בשל העובדה שהיא אוכלת עופות עם נוצותיהן.[19]

הדרוסה היא אחת משמונה הטרפות שנאמרו למשה מסיני – בהמה חיה או עוף שפגעה בהם חיה טורפת או עוף דורס – נאסרה לאכילה. הגמרא בחולין מחלקת בין סוגים שונים של חיות ועופות לעניין פגיעתם, ודנה בפרוטרוט בעניין הנמיה.[20] למסקנת הדברים שם, פגיעת הנמיה גורם לגדיים טלאים ולעופות להחשב כדרוסה, אך לא כבשים גדולים (וכל שכן שאינה דורסת בהמה גסה), וכך נפסק גם להלכה.^[21] במהלך הסוגיה התלבטו חכמים האם הנמיה (וכן החתול והנץ) גורמים לדריסה רק כאשר הם מנקבים את חלל הגוף של הטרף. נראה שהתלבטות זו קשורה לצורת הטריפה של הנמיה, הנועצת את ניביה לתוך כלי הדם של הנטרף, כפי שתואר לעיל. אמנם, הראשונים כתבו שמדיון זה עולה שבציפורני הנמיה יש ארס מיוחד שגורם להטרפת החיה או העוף הניצודים על ידה. שהרי, הגמרא איננה תולה את האיסור במקרה כזה משום "נקובה" – שהיא טריפה בפני עצמה, אלא משום דרוסה.[22]

בדיון על נזקי שכנים, המשנה קובעת כי אסור לאדם להניח את סולמו בסמיכות לשובך לגידול יונים, השייך לחבירו, אלא אם הרחיק ממנו ארבע אמות, וכך נפסק להלכה.[23] הנימוק לקביעת מרחק זה הוא "כדי שלא תקפוץ הנמיה".[24] בבבלי הסבירו שהחשש הוא שמא תקפוץ הנמיה על הסולם בזמן שהציב אותו המזיק, וממנו תקפוץ לשובך הסמוך, ותטרוף את היונים של חבירו.[25] יכולתה של הנמיה לעמוד על רגליה האחוריות ולקפוץ למרחק מסויים, כמו גם זריזותה גמישותה הרבה, עומדים ככל הנראה ברקע של הלכה זו. בירושלמי אמרו בשם רבי אלעזר שהחשש בהעמדת הסולם בסמוך לשובך קיים רק כשהסולם מוצב בצד ימין של השובך, אך אם היה הוצב בשמאל השובך אין חשש בדבר.[26] בפני משה כתב בהסבר הדברים ש"כשהסולם בימין השובך מיומן ביותר להנמיה לקפוץ דרך שם להשובך, אבל כשהסולם בשמאל השובך אינה ממהרת כל כך לקפוץ משם להשובך".[27] פירוש זה אינו מובן ביחס לידוע לנו מבחינה ביולוגית.[28] וראו בפירושו המורחב ("מראה הפנים") שם, שהסביר את הדברים באופן אחר: "דלימין דקאמר פירושו לאלתר הוא כמו דבר המיומן ומזומן מיד הוא... ובשמאל הוא היפוך הדבר שאינו מזומן מיד",[29] ולפירוש זה הדברים קרובים יותר לאוקימתא שבבבלי.

דין נוסף שנקשר על ידי הפרשנים ליכולת הקפיצה של הנמיה, נזכר ביחס למכירת חצי שדה. המשנה מפרטת את צורת החלוקה במקרה של מכר חצי שדה, ומוסיפה – "והוא מקבל עליו מקום הגדר, חריץ ובן חריץ. וכמה הוא חריץ? ששה טפחים, ובן חריץ? שלשה".[30] הפרשנים התלבטו בפירוש הדברים המדויק.[31] מכל מקום, התלמוד הבבלי הסביר שתפקידו של החריץ ובן החריץ (שמהווים למעשה מכשול משלים לגדר) הוא למנוע מחיות לקפוץ לתוך השדה. הסיבה לכך שלא מסתפקים בחריץ, ומוסיפים לו גם בן חריץ (כלומר, חריץ צר יותר), הוא החשש שמא תיכנס החיה לתוך החריץ הרחב ותקפוץ ממנו ("איידי דרווח, קיימא בגויה וקפצה).[32] הרמב"ם ופרשנים נוספים הסבירו שהכוונה היא לנמיה ולחיות הדומות לה,[33] ובשו"ע סיכם דין זה בפשטות – "כל זה, שלא תקפוץ הנמיה".[34] זיהוי זה מתאים לגודלה של הנמייה, שאורכה המצוי הוא כאורכו של החריץ – שישה טפחים.[35]