אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.
הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.
צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.
מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.
8. נחשים שנזכרו במקרא בשמותיהם הפרטיים
סדרה - קשקשאים
הנחשים מהווים תת סדרה של זוחלים השייכת לקבוצת הנחשאים (Ophidia) שבסדרת הקשקשאים (Squamata), עליה נמנית גם תת סדרת הלטאות. מלבד התואר "נחש", הנחש נזכר בתנ"ך גם בשם הקיבוצי 'פתן', ובשמות המינים 'אפעה', 'צפע' (או 'צפעוני'), 'שרף' ו-'שפיפון'.
כאמור, הנחשים הם קרובי משפחה של הלטאות, ולעיתים ניתן להתבלבל בין תתי הסדרות. בין המאפיינים המבדילים בין הנחשים ללטאות: כל הנחשים חסרי גפיים;[1] הם מצויידים בשתי לסתות תחתונות המחוברות בגיד גמיש ללסת העליונה, מה שמאפשר להם לבלוע טרף גדול בשלמותו; הם מצויידים בשיניים חדות, המעוקלות לאחור; גופם הגמיש ארוך ודק; עיניהם מכוסות במשקף, והם חסרים עפעפיים נעים; מפתח האוזן שלהם חסר, כמו גם עור התוף וכמה מעצמות השמע; חלל הבטן של הנחשים מסוגל להכיל כמות מזון גדולה.[2]
לרוב מיני הנחשים עיניים מפותחות והם מיטיבים לראות.[3] חלק מהמינים אף מסוגלים לזקוף את פלג גופם הקדמי כדי להגדיל את שדה ראייתם.[4] החוש המפותח ביותר הוא חוש הריח. קליטת הריח העיקרית מגיעה דרך הלשון הארוכה, הנשלפת מהפה וקולטת מהאוויר חלקיקים של ריח. בניגוד לחוש הריח, חוש השמיעה של הנחשים חלש מאוד, והיא מוגבלת בעיקר לקליטת זעזועים העוברים בקרקע.[5] גם חוש המישוש מוגבל, עקב הכיסוי הקשקשי של הנחשים.[6]
כל הנחשים הינם מינים טורפים, וחלקם ניזונים גם מנבלות. הטרף משתנה בין מין למין - נחשים קטנים צדים בעיקר חרקים, ואילו נחשים גדולים יותר צדים לטאות, מכרסמים, דגים, דו-חיים, ואף יונקים גדולים.[7] קיימים גם נחשים שניזונים מנחשים אחרים. צורות ההריגה של הטרף מגוונות - נשיכה, חניקה, הטלת ארס ועוד. הנחשים בולעים את הטרף בשלמותו, הודות למפתח הפה הרחב, ולעובדה שפתח קנה הנשימה נמצא בקדמת הפה, מה שמאפשר נשימה תוך כדי בליעה.
עיכול המזון נמשך זמן רב, ונחש יכול להתקיים מארוחה אחת לתקופה ממושכת. רוב המינים אינם שותים מים, ומסתפקים בנוזלים המצויים בגוף הטרף.[8]
הנחשים (ככל הזוחלים), הם יצורים אקטותרמיים (ectothermic), כלומר - בעלי טמפרטורת גוף משתנה, המושפעת בעיקר מן הסביבה.[9] חלק ממיני הנחשים הם פעילי יום, וחלקם פעילי לילה. רבים מהמינים מתאימים את שעות הפעילות שלהם לעונות השנה, על מנת להגביר את חשיפתם לחום. גם בשעת הפעילות, תנועת הנחשים מוגבלת מאוד, והם מסוגלים לשהות בחוסר פעילות במשך מספר ימים, בעיקר לאחר צידת טרף. בחודשי החורף נכנסים מינים רבים של נחשים לתרדמת חורף.[10]
הנחשים ידועים בכך שהם משילים מזמן לזמן את עורם. למעשה, בתהליך ההשלה נפרדת יריעה שטחית מהשכבה החיצונית של העור, שמתחתיו כבר מוכנה שכבה חדשה שמחליפה אותו. הנשל של רוב הנחשים יורד ביריעה שלמה, והוא כולל דפוס שלם של מערכת הקשקשים של הנחש. תהליך ההשלה חשוב לגדילתו של הנחש הצעיר, ולריפוי שריטות ופצעים שטחיים בעור בנחש הבוגר.[11]
הנחשים מצויים במגוון בתי גידול. ישנם מינים שוכני קרקע, מינים תת-קרקעיים המתחפרים במחילות, מינים המתגוררים על עצים ושיחים, ואף מינים המעבירים את רוב חייהם במים. קיים גם סוג אחד של נחשים המסוגל לדאות באוויר.[12]
כפיצוי על העדר הגפיים, אימצו הנחשים דרכי זחילה מורכבות. נהוג לסווג את תנועת הנחשים לארבע צורות עיקריות: תנועה נחשונית, השכיחה ביותר, בה מפתל הנחש את גופו ומפעיל לחץ על המצע שתחתיו כדי להתקדם; תנועה קווית, בה מומנט הכוח מופנה כלפי מטה וההתקדמות היא ישרה; תנועה מפוחית, המשלבת בין שתי הקודמות ותנועה לולינית, המאופיינת במגע מועט עם הקרקע והתקדמות אלכסונית.[13]
בארץ, חלה עונת הרבייה של הנחשים באביב ובקיץ. הזכרים נמשכים לנקבות המפרישות בעונה זו חומרים כימיים מסויימים. רוב הנחשים מטילים ביצים, ולמעט מספר מינים, הם אינם דוגרים או מגינים עליהם. ישנם מינים מסוימים של נחשים שמשריצים ולדות חיים.[14]
הנחשים גדלים במשך חייהם בקצב משתנה - בשנים הראשונות הגדילה מואצת, ולאחר הבגרות המינית היא מתמתנת.[15]
הנחשים המפותחים ביותר הם הנחשים הארסיים. בלוטות הרוק שלהם התמחו לייצור והפרשה של חומרים רעילים, המורכבים בעיקר מחלבונים שונים.[16] קיימים גם נחשים תת ארסיים, בעלי ארס חלש שאינו מסוכן לאדם. הארס מוחדר באחת משתי צורות: בצורה של נשיכה והזרקה, או בהכשה - בה פוער הנחש את פיו ושולף את שיני הארס המחוברות ללסת העליונה (ומקופלות בדרך כלל בחלל הפה), תוך נעיצתן בקורבן. לאחר ההכשה מתחיל להיווצר מחדש מאגר הארס במשך שלושה שבועות בערך.
מידת הרעילות של הארס משתנה בין מין למין. ההשפעה של ארס הנחשים יכולה להוביל להפרעה בפעילות המוח והעצבים (פעילות נוירוטוקסית), הפרעה במערכת הדם (פעילות המוטוקסית), גרימת נזק ישיר לרקמות ולתאים (פעילות ציטולוגית), או לקריסה מערכתית - הלם (שוק). מחקרים שונים הראו שהנחש בעל הארס המסוכן ביותר שקיים בישראל הוא שרף עין גדי, ורעילותו כפולה מזו של הצפע הארצישראלי.[17]
בארץ מצויים שלושים ושמונה מינים של נחשים השייכים לשבע משפחות: הנחשיליים, הנימוניים, החנקיים, הזעמניים, הפתנים, הצפעוניים והשרפיים. מבין המינים השונים, רק 8 ארסיים, והם נמנים על הצפעוניים, השרפיים והפתניים. כאמור, הנחש הנושא את הארס המסוכן ביותר מבין אלו הוא שרף עין גדי. עם זאת, הנחש המסוכן ביותר בארץ הוא הצפע הארץ ישראלי, שכן הוא מצוי באזורי מחייה.[18]
משחר ההיסטוריה היה היחס של האדם אל הנחש מורכב: מצד אחד, הנחש מעורר אצל האדם יחס של רתיעה ותיעוב (מחקרים שונים ניסו לבדוק האם הפחד והרתיעה מנחשים נובעים ממנגנון מולד אצל האדם, או שהינם תוצאה של השפעה סביבתית גרידא).[19] מהצד השני, מאז ומתמיד הוערכו הנחשים גם כיצורים על טבעיים או מקודשים. במצרים העתיקה היתה הקוברה מושא להערצה ולפולחן, ואף שימשה כסמל של המלכים, והופיעה על כתריהם. המצרים האמינו בכוחם של הנחשים לרפא ולהחיות, ובארונות הקבורה שלהם נמצאו פסלי נחשים מזהב שתפקידם להגן על המתים. במקדשי מצריים אף גידלו נחשים, שסייעו לכהנים להטיל רושם על עדתם.[20]
במיתולוגיה היוונית מסופר על מספר אלים ויצורים מיתיים, הקשורים בקשר הדוק לנחשים, או שגופם מורכב משילוש של נחש ואדם. הפיתיה, כוהנת המקדש בעיר דלפי, נקראה בשמה על שם האל-נחש פיתון. לנחש נודעה גם חשיבות גדולה באומנות הריפוי של היוונים, והוא היה גם אחד מן הסמלים של האל היווני הרמס, שהיה הפטרון שלהם.[21]
גופם של הדרקונים, שנזכרו במיתולוגיות רבות, מורכב על פי רוב מגוף של נחש בעל כנפיים גדולות.[22]
הנחש נזכר בתנ"ך בשמו הקיבוצי שלושים ואחד פעמים.[23] בסיפור גן עדן נודע לנחש תפקיד חשוב בהדחתם של אדם וחווה. בין השאר, נאמר עליו "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה".[24] מלשון הפסוק, ייתכן לומר כי יש קשר בין העובדה שעורו של הנחש חלק והוא חסר מעטה של שערות, להיותו סמל לעורמה.[25] הקללה שהוטלה על הנחש - "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ"[26], מתארת היטב את צורת חייו של הנחש, ואת היחסים הרעועים שבינו לבין האדם.[27]
הנביאים מציינים את אורחות חייו של הנחש: ישעיהו מזכיר את העובדה שהנחש מטיל ביצים,[28] וכי הוא חי במאורות ובחורים באדמה.[29] ירמיהו מזכיר את דרכו של הנחש להשמיע לחש בעת זחילתו.[30] עמוס מזהיר כי הוא עשוי להסתתר בקירות הבית.[31] דרך הליכתו של הנחש נחשבה כדבר פלאי.[32]
נשיכת הנחש נחשבת במקרא כסכנה גדולה. הוא נזכר כאחד הסמלים לסכנות המדבר,[33] והוא משמש כשליח המעניש את עם ישראל על תלונותיהם.[34] נחש הנחושת שימש את משה לריפוי נשוכי הנחש,[35] והוא הושמד על ידי חזקיהו המלך בעקבות הפיכתו לעבודה זרה.[36] הנחש משמש גם כסמל לשימוש רע בכוח הדיבור של בני אדם ("שָׁנֲנוּ לְשׁוֹנָם כְּמוֹ נָחָשׁ").[37]
בספר שמות מתואר איך מטהו של משה נהפך לנחש, כאות ומופת לאמיתות שליחותו.[38] בהמשך מתואר איך מטהו של אהרון הופך לתנין, ובולע את תניני החרטומים.[39] רש"י מזהה את התנין עם הנחש.[40] היה מי שכתב שיש לזהותו דווקא עם הקוברה, שכן נחשי הקוברה אוכלים נחשים אחרים.[41] עם זאת, היו שהסבירו כי התנין-נחש שנזכר בהקשר זה, קשור ליצור אגדי-מיתי, אולי ה"תנינים הגדולים" שנבראו ביום החמישי של הבריאה.[42] ייתכן שיש גם קשר בין הנחש ליצור המכונה לויתן, כפי שנאמר בישעיהו - "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה בְּחַרְבוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם".[43]
בברכת יעקב, משמש הנחש כסמלו של שבט דן.[44] בשם הפרטי "נחש" נקרא מלך בני עמון[45], ואביה של אביגיל אחות דוד.[46] עוד נזכרת עיר בשם נחש, המצויה בשפלת יהודה.[47]
נחשים שנזכרו במקרא בשמותיהם הפרטיים
האפעה נזכר שלוש פעמים כנחש ממית. ישעיהו מתאר כי ביצי האפעה נוחים להבקע, וכי אכילתם גורמת למוות.[48] רוב החוקרים מזהים את האפעה המקראי עם אחד ממני האפעה (Echis).[49]
הפתן נזכר שש פעמים. בין השאר הוא נזכר כיצור חרש שאינו שומע, ולכן איננו מציית גם לקול המלחשים, המנסים לאלפו.[50] חלק מהחוקרים זיהו עם קוברה מצרית (Naja haje), אך אחרים זיהו דווקא עם הפתן השחור (Walterinnesia ewgyptia), המצוי בארץ. בניגוד לקוברה, הפתן איננו מושפע מ'קסמי נחשים', ואיננו מתנועע לקולם.[51]
הצפע או הצפעוני נזכר חמש פעמים, ובכל האזכורים הוא מופיע בתקבולת או בסמיכות לנחש. הפרשנים חלוקים בשאלה האם מדובר במין מסויים, או בסינונים לנחש. חלק מהחוקרים מציעים לזהות עם צפע ישראלי מצוי (Vipera palaestinae), אך אין לזיהוי זה אחיזה עם מסורות הזיהוי של הפרשנים.[52]
השפיפן נזכר פעם אחת, כסמלו של שבט דן - "יהי דן נחש עלי דרך שפיפן עלי ארח, הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור".[53] אצל הפרשנים הוא מזוהה כנחש ארסי דק, הקטן שבנחשים. חלק מהחוקרים מזהים עם אחד ממיני העכן (Cerastes), הנוהג להתחפר בחול החם. ממקום מחבואו הוא טורף מכרסמים בציפורים, וגם יכול לנשוך סוס או גמל בעקבם.[54] אחרים זיהו עם המין הנקרא בפינו שפיפון (Pseudocerestes fieldi), השייך למשפחת הצפעוניים.[55]
השרף נזכר חמש פעמים. הנחשים ששלח ה' לפגוע בישראל במדבר נקראו שרפים, וכך גם הנחש שהכין משה לרפואתם.[56] בנוסף, הוא נזכר כאחד הסמלים לסכנות המדבר.[57] ישעיהו מזכיר פעמיים את הצירוף 'שרף מעופף', ונראה שכוונתו לבעל חיים המסוגל להתרומם מעל לקרקע.[58] השרפים נזכרו במקומות נוספים גם ככינוי למלאכים. הפרשנים השונים מסבירים את השם שרף מלשון שריפה - ששורף את הנשוך.[59] חלק מהחוקרים הציעו שהשרפים הם כינוי לנחשים מיתולוגיים, בעלי כנפיים וכיוצא בזה. אחרים זיהו עם מינים שונים. כיום נקרא בשם זה שרף עין גדי (Atractaspis engaddensis), הנושא ארס ייחודי ומסוכן במיוחד.[60]
במשנה שבמסכת ברכות נאמר, שאדם ששוהה בתפילה - "אפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק".[61] הדיון ההלכתי במשך הדורות העלה שהמשנה מדברת על מציאות שאין בה פיקוח נפש, ולכן מסתבר שההנחה היתה שפגישה מקרית בין אדם לנחש אינה מובילה בהכרח להקשה.[62] בתלמוד הבבלי הקשו על דין זה, שממקום אחר נראה שמי שנופל לבור עם נחשים חשוב כמת, והסבירו שבמציאות שבה נופל האדם על הנחש הוא גורם לו להזיק יותר מכרגיל.[63] בירושלמי דייקו שדין זה שייך רק בנחש רגוע, הכרוך על עקבו של אדם, אך אם היה הנחש "מרתיע ובא כנגדו", מותר לאדם לברוח ממנו ("מסתיר מלפניו"), כל עוד אינו מפסיק את תפילתו.[64] הראשונים הוסיפו, שבמקרה שנחש כרוך על עקבו, מותר לאדם ללכת בצורה כזו שתגרום לנחש להתנתק ממנו, וכך נפסק להלכה.[65] האחרונים האריכו בבירור דין זה מכמה היבטים הנוגעים לפיקוח נפש. מסקנת רוב הפוסקים היא שבזמננו, כל עוד לא ידוע בבירור שהנחש שנמצא איננו ארסי, יש להפסיק את התפילה אפילו בדיבור, כדי להזהיר את הציבור.[66] גם אם ידוע שהנחש איננו מסוכן, מותר לאדם שעצם מציאות הנחש טורדת אותו מתפילתו, לעקור רגליו ולהמשיך בתפילה במקום אחר.[67]
אחת מהמלאכות האסורות בשבת היא צידה של בעלי חיים. לגבי צידתה של נחשים נאמר, שאם צדן אדם כדי להמנע מנשיכתם, הדבר מותר, אם אם צדן כדי להשתמש בהם לצורך רפואי, הדבר אסור.[68] מדברי האחרונים נראה כי ההיתר לצוד נחש בשבת כדי להמנע מנשיכתו, שייך גם במיני נחשים שאינם מסוכנים לאדם.[69] לעומת זאת, האיסור לצודו לצורך רפואה, נובע מכך שהוא נחשב כ"דבר שבמינו ניצוד".[70] דין נוסף הוא שמותר ללחוש בשבת לחש כנגד נחשים, ואין הדבר נחשב כצידה, והיתר זה שייך גם אם אין חשש ממשי שהנחש יפגע באדם.[71]
איסור נוסף שקשור בעניין זה הוא איסור הריגת בעלי חיים בשבת. לגבי הריגת נחש - הדין תלוי במקרה: אם מדובר בנחש מסוכן, הרי שמותר להורגו בכל מקרה. אך אם מדובר בנחש שאינו ממית - מותר להורגו רק הנחש מראה סימני התקפה ("רץ אחריו"). ובכל מקרה, מותר לדורסו תוך כדי הליכתו ("לפי תומו"), ואפילו אם מתכוון בכך להורגו. וטעם הדבר, שגם אם אין הנחש ממית, יש צער בנשיכתו.[72]
אדם שהוכש על ידי נחש, מותר לחלל עליו את השבת, אלא אם כן ידוע בוודאות שאינו ארסי.[73] וכתבו האחרונים, שמותר להרוג את הנחש ולהביאו למומחה (אפילו דרך רשות הרבים), כדי שיוכל לזהותו ולהתאים את דרך הטיפול.[74]
בדיני תעניות נאמר שהציבור מתענה ומתריע על חיה רעה שנראתה במקום שמסכן בני אדם.[75] אמנם, בבריתא שבגמרא נאמר שעל "שילוח נחשים ועקרבים" אין מתריעים, אלא צועקים בפה בלבד.[76] הרמב"ם פסק כלשון הבריתא, אך הראב"ד סייג וכתב שהבריתא מתייחסת לנחשים שאינם ממיתים, אך אם הם ממיתים, יש להתענות ולהתריע גם עליהם.[77] וכתב הרב המגיד שמלשון הבריתא ברור שכוונתה גם לנחשים ממיתים, והטעם שאין מתענים עליהם, שאדם יכול להרוג אותם ולהישמר מפניהם.[78] בשו"ע כתב שנחשים ועקרבים שאינם ממיתים, אין מתענים עליהם, ובמשנ"ב כתב שנראה שפסק כדעת הראב"ד, שאם הם ממיתים, יש להתענות. והביא דעה נוספת, בשם הדרכי משה, שאף אם לא ידוע אם הם ממיתים, יש להתענות בכל במקרה.[79]
בהמה שהכישה נחש, איננה אסורה משום טריפה, אך היא אסור לאכלה משום שיש בדבר סכנת נפשות לאוכל.[80] אמנם, היה מי שכתב שאם נשתנה הארס בגופה של הבהמה, אין איסור לאכלה, אך אחרים חלקו עליו.[81] בהמה או חיה שנפסקו רגליה, יש לחוש שמא נחש הכיש אותן, ולכן אין לאוכלן ללא בדיקה מדוקדקת.[82] עם זאת, יש שאמרו שכיום, במקומות שאין מצויים בהם נחשים, אין לחוש לכך.[83]
חכמים אסרו לשתות ממשקים שהונחו בצורה גלויה, ללא כיסוי, במשך זמן, מחשש שמא הגיע נחש לשתות מהם והטיל בהם את ארסו. ומכיוון שההנחה היתה שיש בדבר סכנת נפשות, החמירו בכך מאוד, אפילו במקום של ספק.[84] ואפילו אם שתה אדם מהמשקים ולא ניזוק, גזרו שלא ישתו מהם עוד, שמא דרכו של הארס המיוחד לצוף או לשקוע במים.[85] רבים מהראשונים כתבו שבזמנם לא מצויים נחשים כמו בימי הגמרא, ולכן אין חוששים לדין זה.[86] אלא שהיה מי שכתב שבארצות בהם מצויים נחשים (כמו בארץ ישראל), יש לחזור ולהקפיד על כך.[87] ועוד כתבו אחרונים, שיש להיזהר בדינים אלו ממידת חסידות.[88] ומכל מקום, אם ראה נחש השותה מהמשקים, אין לשתות מהם מכל מקום.[89]
בדיני שומרים נאמר כי שומר שכר אינו חייב על מקרה בו אבד הדבר השמור אצלו על ידי אונס. אם הכיש נחש את הצאן ששמר השומר, הדבר נחשב כאונס, והשומר פטור. אמנם, אם לקח השומר את הצאן למקום שההזיק מצוי בו, אין הדבר נחשב כאונס.[90]
בדיני נזיקין נאמר שהנחש נחשב כבריה מועדת מתחילת בריאתה להזיק. לכן, אם הזיק נחש לרכוש, חייב בעליו לשלם נזק שלם, גם אם נעשה הדבר ללא התרעה, ואפילו אם היה מדובר בנחש מאולף. ועוד אמרו, שהוא נחשב כמועד לכל סוגי הנזק, בניגוד לשאר בעלי חיים המועדים רק לנזק מסויים.[91]
המשנה מתייחסת למצב בו שיסה אדם בחברו בעל חיים והרגו. לגבי הנחש, המשנה מחלקת בין מצב בו שלח האדם את נחשו על מנת להזיק, ובו פטור האדם ממיתה, לבין מצב בו "השיך" האדם את חברו על ידי הנחש.[92] הפרשנים הסבירו שאותה השכה היא מקרה בו פתח בעליו של הנחש את פיו של הנחש והצמיד אותו לגוף הקורבן.[93] לגבי מקרה כזה נחלקו התנאים - רבי יהודה חייב בעליו של הנחש מיתה, ואילו חכמים סבורים כי בעל הנחש פטור. בתלמודים הסבירו שטעם המחלוקת תלוי בהבנת מנגנון ההכשה - לפי רבי יהודה, הארס נתון כל הזמן בין שיניו של הנחש, ולכן, כשהצמיד המזיק את שיני הנחש לחברו, חשוב הדבר כאילו הרגו בעצמו. לעומתו, סבורים חכמים כי הנחש צריך לבצע פעולה אקטיבית כדי לשחרר את הארס ("נחש מעצמו מקיא"), ולכן אין להעניש את בעליו כאילו הרגו בעצמו.[94] נראה שהרמב"ם פסק כשיטת חכמים, ולכן פסק שהנחש נסקל אך בעליו פטור ממיתה.[95] למעשה, ישנם נחשים, כמו בני משפחת הפתנים, המצוידים בשיני ארס קבועות. בנחשים כאלה, מנגנון ההכשה תלוי אך ורק בהמצאות הקורבן בין שיני הארס. לעומתם, ישנם נחשים כמו הצפע, שמצויידים בשיני ארס נשלפות. אצלם פעולת ההכשה תלוי בהפעלה אקטיבית של מנגנון ההכשה.[96]
ה"ניחוש" נאסר מהתורה. הבריתא בגמרא מביאה מספר דוגמאות לניחוש: "מנחש - זה האומר פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו. בנו קורא לו מאחריו. עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו".[97]
אחד מאיסורי "תועבות הגויים", שנזכרו בפרשת שופטים, הוא "חובר חבר".[98] הפרשנים נחלקו בהבנת האיסור - יש שהסבירו שהכוונה היא למי שמצרף נחשים או שאר חיות למקום אחד, על ידי לחש, וכך פסק בשו"ע.[99] וכתבו האחרונים שאיסור זה קיים גם אם מקבצם על מנת שלא יזיקו במקום יישוב.[100] אחרים הסבירו שהכוונה היא למי שעושה השבעות ולחשים ('המדבר בסכלות') שמטרתם למנוע היזק מסויים. אחת הדוגמאות שהם מביאים היא מי שלוחש על נחשים ועקרבים, שלא יזיקו.[101] ולהלכה, מותר ללחוש על מכתם של נחשים ועקרבים שכבר הכישו, שאפילו שאין בלחישה ממש, היא מסייעת ביישוב דעתו של המוכש.[102] ואם היה נחש רודף אחריו, מותר לעבור על איסור "חובר חבר", כדי להנצל ממנו, שיש בדבר פיקוח נפש.[103] היה מי שרצה להסביר שהכוונה באיסור זה היא לפעולה של מעין 'היפנוזה', שמטרתה לנטרל בעל חיים מסוכן, כמו שמצוי אצל מהפנטי נחשים.[104]
כדי להתיר אישה שמת בעלה להינשא, צריך שיהיו עדים שיעידו שראו אותו בשעת מיתתו. אמנם, אם ישנם עדים שראו שנפל אדם לחפירה של נחשים ועקרבים, יכולה אשתו להנשא גם אם לא ראוהו מת, שההנחה היא שעקב הדוחק בוודאי המיתוהו.[105] ולפי דעת רבי יהודה בן ביתרא (שנדחתה מן ההלכה), אין להעיד במצב כזה, שייתכן שהבעל יודע לאלף את הנחשים שלא יזיקו לו ("חבר").[106]
אם העידה האישה בעצמה שמת בעלה, והיה הדבר בשעה של מכת נחשים ("שילוח נחשים"), היא אינה נאמנת. טעם הדבר, שייתכן שהעידה על מותו מסברא, מפני מכת הנחשים, ולא ראתה את מותו בעצמה.[107]
בהלכות פסח נאמר, שאם נראה נחש שנכנס לחור שבתוך הבית ופת בפיו, אינו חייב להביא חבר כדי להוציאו מחורו, אלא די בכך שיבטל את החמץ.[108]
המשנה בנדרים מביאה דוגמאות לנדרי הבאי, כלומר, נדרי גוזמא, שאינם יכולים להתקיים. בין הנדרים הללו נזכר "קונם… אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד".[109] בבבלי תהו על דוגמא זו, והביאו עדות על נחש ענק, ומכאן שמציאות כזו קיימת.[110] לכן, הסבירו שם שהכוונה היא למאפיין אחר הקשור לצורתה של קורת בית הבד, שאיננו מתקיים כלל אצל נחשים.[111] הפרשנים נחלקו בהבנת הפרטים המדויקים - יש שאמרו שהכוונה היא לחריצים המאפיינים את הקורה, ואינם מצויים בגבו של הנחש,[112] ויש שהסבירו שהכוונה היא לכך שהקורה שטוחה, ואילו גבו של הנחש לעולם אינו שטוח.[113]
תלמיד חכם שביזוהו בפרהסיא, אסור לו למחול על כבודו, אלא צריך לנקום ולנטור את הדבר כנחש, עד שיבקשו ממנו מחילה.[114] היה מי שהסביר שהנמשל בדברים מכוון לכך שהנחש איננו נהנה ממעשה ההכשה, והוא ממית בשליחותו של מקום. ובאותו אופן, אין לתלמיד חכם לנקום ולנטור להנאת עצמו, אלא לכבודו של בוראו בלבד.[115]
נחלקו חכמים לגבי דינה שהפילה עובר בדמות של בהמה חיה או עוף - ר' מאיר אומר שהיא טמאה בטומאת לידה וחכמים אומרים שטהורה. להלכה פסק הרמב"ם שאם פניו של העובר הם כפני אדם, הרי היא טמאה.[116] וכתב, שאם הפילה דמות נחש היא טמאה, "מפני שגלגל עיניו עגול כשל אדם".[117] והראב"ד כתב שכיוון שמכלול הפנים של הנחש אינם דומים לפני אדם, אינה טמאה במצב זה.[118] אמנם, להלכה כתבו ראשונים שאיננו בקיאים בצורת הוולד, ובכל מקרה כזה נוהגת האשה בדיני טומאה.[119]
הנחש נחשב כ"שרץ הארץ", והאוכל כזית ממנו לוקה.[120] ועוד נאמר כי דם הנחש מצטרף לבשרו לעניין שיעור כזית, שכן "אין בשרו חלוק מדמו".[121] עם זאת, אין הוא נמנה על שמונת השרצים האמורים בתורה, ואין נבלתו מטמאת את הנוגע בה.[122]
כל בהמה וחיה שהמיתו אדם מישראל, חייבים בסקילה על פי בית דין של עשרים ושלושה דיינים.[123] אלא שחלק מהחכמים פסקו כי נחש שהרג נהרג על ידי יחיד.[124] והיה מי שכתב שטעם הדבר הוא שהנחש נחשב כ"מסית" מאז סיפור גן עדן, ולכן אין סיבה מיוחדת להצילו ממיתה.[125]
במסכת כתובות נאמר כי אף על פי שהסהנדרין בטלו עם חורבן בית המקדש, ארבע מיתות בית דין לא בטלו. לכן, מי שנתחייב במיתת שריפה, נופל בדליקה או שנחש מכישו.[126] ייתכן שהדמוי של הכשת הנחש לשריפה נובע מהתפשטות ההכשה באיברו הפגוע של האדם, או מכך שההכשה פוגעת דווקא באיברים הפנימיים של האדם, בדומה למיתת השריפה כפי שמתוארת במקורות, שבוצעה על ידי החדרת עופרת רותחת לפיו של האדם.[127]
אחד הביטויים השכיחים בשפה ההלכתית, בהקשר של מי שעובר על תקנות וסייגי חכמים - "ופורץ גדר, ישכנו נחש".[128]
[1] אמנם, במשפחות הפרימיטיביות של הנחשים קיימים שרידים מנוונים של עצמות אגן או שרידי רגליים אחוריות.
[2] עזריה אלון, החי והצומח של ארץ ישראל, כרך ה: זוחלים ודוחיים (תל אביב: משרד הבטחון, 1984), עמ' 106.
[3] שם, עמ' 108.
[4] מנגנון זה מוכר בעיקר אצל נחשי הקוברה המצויים באסיה ובאפריקה, אך לא בארץ ישראל. אמנם, גם מינים המצויים בארץ, כמו תלום קשקשים או ארבע קו, מסוגלים להשתמש במנגנון זה.
[5] הרקדת נחשי הקוברה לצלילי החליל מסתמכת על מעקב אחרי תנועת המרקיד, ולא על שמיעת הנגינה עצמה.
[6] החי והצומח, שם.
[7] מינים של נחשים השייכים למשפחת החנקיים מסוגלים לבלוע תנינים, חזירים או אנטילופות.
[8] החי והצומח, עמ' 109.
[9] יהודה ל. ורנר, חיי הזוחלים בארץ ישראל, (ירושלים: מוסד ביאליק תשפ"א), עמ' 32. בעבר היה מקובל לתאר את הזוחלים כ"בעלי דם קר", כלומר, כיצורים חסרי יכולת עצמאית לוויסות חום הגוף. מחקרים שונים הראוכי בשעות הפעילות שומרים הזוחלים על טמפרטורת גוף קבועה האופיינית למין. עם זאת, הזוחלים עדיין נסמכים בעיקר על תנודות בחום שמקורו העיקרי בסביבה, בניגוד ליונקים ועופות אנדותרמיים, המפיקים את עיקר חום גופם בתהליכים פיזיולוגיים.
[10] ורנר, חיי הזוחלים, עמ' 25-34; החי והצומח, עמ' 107.
[11] ורנר, חיי הזוחלים בארץ ישראל, עמ' 27-26.
[12] נחש מעופף (Chrysoplelea) שמצוי בדרום מזרח הודו.
[13] החי והצומח, עמ' 108.
[14] החי והצומח, עמ' 110.
[15] שם.
[16] על התפתחות מנגנון הארס של הנחשים, ראו אצל ורנר, חיי הזוחלים, עמ' 240-239.
[17] החי והצומח, עמ' 165.
[18] החי והצומח, עמ' 166.
[19] ראו למשל:
Le, Q. V. et al. Pulvinar neurons reveal neurobiological evidence of past selection for rapid detection of snakes. PNAS (2013). doi: 10.1073/pnas.1312648110.
מכון דוידסון, האם אנחנו נולדים עם פחד מנחשים, https://davidson.weizmann.ac.il/online/askexpert/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%90%D7%A0%D7%97%D7%A0%D7%95-%D7%A0%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9D-%D7%A4%D7%97%D7%93-%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%A9%D7%99%D7%9D.
[20] החי והצומי, עמ' 186-184.
[21] שם, עמ' 183-182
[22] שם, עמ' 186.
[23] אלישבע דיין, החי במקרא: חולייתנים (ירושלים, תשפ"ב), עמ' 300.
[24] בראשית ג א.
[25] ראו רש"י שם; אך ראו במה שכתב הרד"ק להפריד בין לשון עירום לעורמה.
[26] בראשית ג יד.
[27]על משמעותה של הקללה "ועפר תאכל כל ימי חייך" ניתנו פירושים רבים, לאור העובדה כי הנחש ניזון מבעלי חיים בלבד. חז"ל כת בו כי "אפילו אוכל [הנחש] כל מעדני עולם, טועם בהם טעם עפר". וכתב הרש"ר הירש (בפירושו למקרא) שאולי יש כאן תיאור ציורי של הליכתו של הנחש על הגחון, כדברי הנביא - "ילחכו עפר כנחש" (מיכה ז, יז). היה מי שרצה להסביר שהקללה מתקיימת בכך שלנחש אין חוש טעם. בלשונו של הנחש אין פקעיות טעם, אלא פקעיות ריח בלבד, בעזרתם הוא "טועם" את המולקולות הנישאות באוויר. ראו משה רענן, "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש – נחש", פורטל הדף היומי, https://www.daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=57362.
[28] ישעיהו נט ה.
[29] שם יא ח.
[30] ירמיהו מו כב
[31] עמוס ה יט; וראו גם קהלת י ח.
[32] משלי ל יט.
[33] דברים ח טו.
[34] במדבר כא ו; עמוס ט ג; ירמיהו ח יז.
[35] במדבר כא ט.
[36] מלכים ב, יח ד.
[37] תהילים קמ ד; קהלת י יא.
[38] שמות ד א-ה.
[39] שם ז ט-יב.
[40] רש"י שם ט.
[41] אלישבע דיין, החי במקרא, עמ' 303.
[42] בראשית א כא.
[43] ישעיהו כז א. על הנחשים במקרא כייצורים אגדיים-דמיוניים, ששמשט כסמל לרוע ואסון, ראו: י' פליקס, החי של התנ"ך: ספר הזאולוגיה המקראית (תל אביב, תשט"ו), עמ' 108. על הקשר בין הנחש, התנין והלוויתן, ראו - משה רענן, מלמד שרכב על ארי זכר, וקשר תנין בראשו – נחש, פורטל הדף היומי, https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=21193.
[44] בראשית מט יז.
[45] שמואל א, יא א.
[46] שמואל ב, יז כה. לפי חז"ל, נחש הוא כינויו של ישי אבי דוד, "שמת בעטיו של נחש" (בבלי שבת, נה ב).
[47] דבה"י א, ד יב.
[48] ישעיהו נט ה.
[49] אלישבע דיין, החי במקרא: חולייתנים, עמ' 128-127.
[50] תהילים נח ה-ו.
[51] אלישבע דיין, החי במקרא: חולייתנים, עמ' 176-175. בנוסף לעובדה שהפתן מצוי בארץ,
[52] שם. עמ' 179-178
[53] בראשית מט יז.
[54] אלישבע דיין, החי במקרא: חולייתנים, עמ' 182.
[55] שם.
[56] במדבר כא ו; שם ח-ט.
[57] דברים ח טו; ישעיהו ל ו.
[58] ראו ישעיהו יד כט; שם ל ו.
[59] אלישבע דיין, החי במקרא: חולייתנים, עמ' 185.
[60] שם, עמ' 186.
[61] משנה ברכות ה א. באופן פשוט, הכוונה היא לכך שהנחש כרוך סביב העקב של האדם. אמנם, הרב קאפח דייק מלשונו של הרמב"ם בפירוש המשנה שמדובר בנחש שמלופף סביב עצמו, ומצוי בסמיכות לעקבו של האדם. מנח כזה של הנחש מעיד על היותו במנוחה, ועל חוסר כוונתו לתקוף. ראו עוד אצל משה רענן, "אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק - נחש", פורטל הדף היומי, https://www.daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=55912.
[62] ראו בפירה"מ לרמב"ם שם. בתלמודים נאמר במפורש שמותר להפסיק מפני "עקרב", מפני שהיזקו רב. הרמב"ם הוסיף גם את האפעה לדין העקרב, שגם הוא נכלל בגדר "סכנת נפשות".
[63] בבלי ברכות, לג א ורש"י שם (ד"ה אגב איצצא).
[64] ירושלמי ברכות פ"ה ה"א.
[65] רבנו יונה שם, כא א, ד"ה "ואפילו"; רמ"א על שו"ע או"ח קד ג.
[66] ראו פסקי תשובות או"ח, קד אות י, ובהפניות שם.
[67] שם; וראו בכף החיים ס"ק כא.
[68] משנה עדויות, ב ה; שו"ע או"ח, שטז ז. במשנה נאמר ש"אם מתעסק שלא ישכנו פטור". בתלמוד הבבלי נאמר בשם שמואל, שזהו אחד משלושת המקומות בהלכות שבת בהם "פטור ומותר" (בבלי שבת קז). על השימוש בנחשים לצרכי רפואה, ראו משה רענן, "הצד נחש בשבת - נחש", פורטל הדף היומי, https://www.daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=42106.
[69] ראו משנ"ב שם, ס"ק כז. ובביאור הלכה שם כתב שאם מדובר במין מסוכן, אפילו צדו לרפואה פטור, שהרי מצווה לבערו מהעולם, שלא יזיק לבני אדם.
[70] הביאור הלכה שם מרחיב את הדיון לגבי השמטת הרמב"ם הלכה זו. לשיטתו, המשנה כאן היא לדעת הסוברים שמלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור עליה. לדעת הרמב"ם, הסבור שחייבים גם על מלאכה שאינה צריכה לגופה, חייב גם אם לא נתכוון לצודו דווקא לרפואה, אלא גם למשחק וכיוצ"ב. לשיטה זו, הפטור מצידה שנובעת מהתגוננות, רואה את הצידה הזו כ"מתעסק בעלמא", כיוון שדעתו של האדם היא להרחיק את נזק הנחש, ולאו דווקא ללוכדו.
[71] שו"ע או"ח, שכח מה, ובמשנ"ב שם. ועוד כתב במשנ"ב שהדבר מותר, אפילו אם הלחש גורם לכך שהנחש לא יוכל לזוז ממקומו.
[72] שו"ע או"ח, שט"ז י. וראו בבית יוסף שהסביר את סוגיית הגמרא (בבלי שבת, קכא ב) לפי שיטות הראשונים השונות. מדבריו עולה, שהפוסקים כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה (כמו הרמב"ם), יסבירו שההיתר לדרוס את הנחש הוא רק במקום שיש ספק פיקוח נפש, אך לפוסקים כר' שמעון, הדבר מותר גם במקום צער גרידא, וכך פסק להיתר במשנ"ב. אמנם, בפסקי תשובות הביא בשם שולחן ערוך הרב שבעל נפש צריך להמנע מדרך כזו של הריגת נחש שאינו מסוכן בדריסה, משום שכשאין חשש פיקוח נפש, ראוי לחוש לדעת הרמב"ם.
[73] פסקי תשובות, שכח יח.
[74] שם. והביא שם (בהערה 141), בשם קצוה"ש, שהתיר להכין בשבת מהנחש (או העקרב) סגולה - שמטגנו בשמן ומניחו על גבי מקום ההכשה. ובוודאי שאין הדברים אמורים כיום למעשה, שדרך הטיפול בהכשות היא על ידי מתן נסיוב מיוחד שהופק לשם כך על ידי מומחים (שם).
[75] שו"ע או"ח, תקעו ו. וראו שם בהגדרה המדוייקת לעניין זה.
[76] בבלי תענית, יד א.
[77] רמב"ם תעניות, ב ט; הגהות הראב"ד שם.
[78] שם.
[79] שו"ע או"ח, תקעו ז, ובמשנ"ב שם.
[80] שו"ע יו"ד, ס ב.
[81] פר"ח שם; וראו דרכי תשובה שם, ס"ק כ.
[82] שו"ע יו"ד, ס ג. בגמרא (חולין נט א) מסופר על חיה שהובאה לבית ראש הגולה, ורגליה היו חתוכות. הדרך לבדוק אם לא נחשה נחש הוא לשים אותה בתנור, ואם הבשר איננו נושר חתיכות חתיכות, היא בטוחה באכילה.
[83] רמ"א על שו"ע שם בשם רבינו ירוחם.
[84] בבלי חולין, ט א; וראו ברמב"ם הלכות רוצח, יא ה-ו, שכתב שמי שמסתכן בדבר זה, מכין אותו מכת מרדות. על עצם החשש להטלת ארס על ידי נחש בנוזלים, ועל הסכנה שבשתייתם, ראו משה רענן, "כדי שיצא הרחש ממקום קרוב", פורטל הדף היומי, https://www.daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=13119.
[85] בבלי ע"ז, ל ב.
[86] כך כתבו התוספות, הרא"ש, הרשב"א וראשונים נוספים, וכך פסק בשו"ע או"ח, קטז א. ראו בית יוסף יו"ד, קטז, ד"ה "והאידנא".
[87] ראו פר"ח על שו"ע שם, ס"'ק א; ערוך השולחן יו"ד, קטז ב, ועוד.
[88] ראו ט"ז שם בשם השל"ה והגר"א.
[89] לבוש שם.
[90] משנה בבא מציעא, ז ט; שו"ע חו"מ, שג ו.
[91] שו"ע חו"מ, שפט ח; וראו בטור ובבית יוסף שם.
[92] משנה סנהדרין, ט א.
[93] פירוש המשנה לרמב"ם שם; רע"ב הסביר באופן דומה - ,שאחז הנחש בידו והוליכו והגיע שיני הנחש לגוף חבירו"
[94] בבלי בבא קמא, כג ב; ירושלמי סנהדרין, פ"ט ה"ב
[95] רמב"ם נזקי ממון, י ח. יש לציין כי במקום אחר הדגיש הרמב"ם שהפטור כאן שייך לדיני האדם, אך הוא עדיין נחשב כרוצח ו"דורש דמים דורש ממנו דם" (הלכות רוצח ושמירת הנפש, ג י). עיון בשיטת הרמב"ם בעניין זה מעלה תמיהה, שכן הוא איננו מחלק בין שיסוי נחש ל"השכת" נחש לעניין סקילתו של הנחש עצמו, כפי שחילקו במשנה. ובאבן האזל (שם) כתב, שנראה שלדעת הרמב"ם אין בנחש דין שיסוי כלל. שכיוון שמטבעו הוא מזיק, ואינו יכול להיות בן תרבות, הרי שתמיד פעולת ההריגה היא "ביוזמתו" של הנחש.
[96] וראו בהרחבה אצל משה רענן, "השיך בו את הנחש רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים" פורטל הדף היומי, https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=33959.
[97] בבלי סנהדרין, סה ב ורש"י שם; שו"ע יו"ד, קעט ג. על השימוש בבעלי חיים לצורך ניחוש בעת העתיקה ראו מנחם הרן (עורך ראשי), עולם התנ"ך: ויקרא (רביבים, 1987), עמ' 136.
[98] דברים יח יא.
[99] ראו רש"י שם ורש"י על הבבלי סנהדרין, סה א; שו"ע יו"ד, קעט ה.
[100] ש"ך שם.
[101] ראו רמב"ם ע"ז, יא י; חינוך על דברים שם ועוד.
[102] שו"ע יו"ד, קעט ו.
[103] שם, קעט ז.
[104] יעקב בזק, "חובר חבר", סיני סב (תשכ"ז), https://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/chubar-4.htm.
[105] שו"ע אה"ע, יז כט.
[106] בבלי יבמות, קכא א.
[107] שו"ע אע"ה, יז נא.
[108] רמב"ם חמץ ומצה, ב יג. בגמרא שאלו על מצב כזה ולא הגיעו למסקנא ברורה בדבר ('תיקו'), ופסק הרמב"ם לקולא. אמנם, ראו בראב"ד שם (הלכה יד) שהציע לקרוא את הסוגיה באופן אחר. וכתב הפר"ח (על השו"ע או"ח, תלח א) שדין זה שכתב הרמבם שייך רק קודם לשעת הביעור, כשעוד יכול לבטל את החמץ. אך אם ראה את הנחש נכנס לאחר שעת הביעור, חייב להביא חבר כדי להוציאו.
[109] משנה נדרים ג ב; שו"ע יו"ד, רלב ב.
[110] אמנם, היה מי שהציע שתיאור המשנה דווקא מתאים לנחשים שבאזור ארץ ישראל, שאינם מתקרבים לגדלים כאלו. ראו משה רענן, פורטל הדף היומי, "ראיתי נחש כקורת בית הבד – נחש", https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=7681.
[111] בבלי נדרים כה ב.
[112] כך הסביר רש"י שם.
[113] כך הסביר הרמב"ן, וקצת משמע מלשון הירושלמי כדבריו. המחלוקת הפרשנית קשורה בהבנה של תירוץ שמואל לקושיית הגמרא: שמואל טוען שיש להבין את האמירה - אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד, ב"טרוף". הגמרא ממשיכה להקשות, שהרי כל הנחשים טרופים, ולכן הסבירה שכוונתו לומר שראה נחש שטרוף מגבו. הפרשנים חלוקים איך יש להבין את המונח "טרוף". רש"י הבין שהכוונה היא לחריצים או לצורה המנומרת של קשקשי הנחש, ואינם מצויים על גבו. התוספות מקשים על פירוש זה, שלכאורה אין קשר בין הנימור של הנחש לקורת בית הבד, ולכן מעדיפים להסביר שטרוף משמעו שטוח. אכן, הגחון של הנחש שטוח וגבו מעוגל, מה שמתאים למהלך הסוגיה. לסיכום השיטות השונות, ראו אצל משה רענן, שם.
[114] שו"ע יו"ד, רמג ט.
[115] הרב יהונתן אייבשיץ, יערות דבש, א ט"ו.
[116] רמב"ם איסורי ביאה, י ח.
[117] שם, הלכה י. מקורו של ביטוי זה בסוגיה בבבלי נידה כג א. בהמשך הסוגיה (שם, כד ב) סופר שדין זה נפסק להלכה למעשה על ידי חנינא, בן אחיו של רבי יהושע, ולפי חלק מהפרשנים זוהי הסיבה שהרמב"ם פסקו. דמיון נוסף של הנחש לאדם הובא גם בדברי אגדה - "הכל משמשים פנים כנגד עורף, חוץ משלושה שמשמשין פנים כנגד פנים ואלו הן: דג, אדם ונחש. ומי שנא הני תלתא? כי אתא רב דימי, אמרי במערבא, הואיל ודיברה עמהם שכינה" (בבלי בכורות, ח א). וראו עוד על הקשר בין דמותו של הנחש לדמות אדם אצל דרור שילה, "בעטיו של נחש - הנחש בהלכה ובאגדה", עלון שבות 138, https://asif.co.il/wp-content/uploads/2021/04/138nachash.html#_ftn5.
[118] השגות הראב"ד, שם. וראו במגיד משנה שם שנשאר בצ"ע על שיטת הרמב"ם, ובבית יוסף על יו"ד, קצד (אות ג) שניסה ליישבו.
[119] שו"ע יו"ד, קצד ג, ובבית יוסף שם.
[120] רמב"ם מאכלות אסורות, ב ו.
[121] שם, הלכה ט.
[122] רמב"ם שאר אבות הטומאה, ד יד.
[123] רמב"ם נזקי ממון, י ב.
[124] רמב"ם סנהדרין, ה ד. במשנה (סנהדרין א ד) הובאה מחלוקת בין החכמים לגבי הריגתם של בעלי חיים שהרגו - לדעת תנא קמא מיתתן בבית דין של עשרים ושלושה דיינים, ואילו רבי אליעזר סבור כי "כל הקודם להורגן זכה". בהמשך מובאת גם דעתו של ר' עקיבא - "מיתתן בעשרים ושלושה". הגמרא (בבלי סנהדרין, טו ב) שואלת מה ההבדל בין שיטת ת"ק לשיטת רבי עקיבא, וטוענת ש"איכא בינייהו נחש". הפרשנים מסבירים שרבי עקיבא מחריג את הנחש, מכיוון שהנחש מועד לעולם להיזק (רש"י שם, וראו בפסקי הרי"ד שם).
[125] אור שמח על הרמב"ם, שם.
[126] בבלי כתובות ל ב.
[127] משה רענן, "ומי שנתחייב שריפה, או נופל בדליקה או נחש ממיתו", פורטל הדף היומי, https://www.daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=30126#11.
[128] ראו למשל - בבלי עבודה זרה, כז ב; שו"ע יו"ד, יט א; שם, קצו יג ועוד. מקור הביטוי הוא בקהלת י ח.
סדרה - קשקשאים
הנחשים מהווים תת סדרה של זוחלים השייכת לקבוצת הנחשאים (Ophidia) שבסדרת הקשקשאים (Squamata), עליה נמנית גם תת סדרת הלטאות. מלבד התואר "נחש", הנחש נזכר בתנ"ך גם בשם הקיבוצי 'פתן', ובשמות המינים 'אפעה', 'צפע' (או 'צפעוני'), 'שרף' ו-'שפיפון'.
מבנה גוף
כאמור, הנחשים הם קרובי משפחה של הלטאות, ולעיתים ניתן להתבלבל בין תתי הסדרות. בין המאפיינים המבדילים בין הנחשים ללטאות: כל הנחשים חסרי גפיים; הם מצויידים בשתי לסתות תחתונות המחוברות בגיד גמיש ללסת העליונה, מה שמאפשר להם לבלוע טרף גדול בשלמותו; הם מצויידים בשיניים חדות, המעוקלות לאחור; גופם הגמיש ארוך ודק; עיניהם מכוסות במשקף, והם חסרים עפעפיים נעים; מפתח האוזן שלהם חסר, כמו גם עור התוף וכמה מעצמות השמע; חלל הבטן של הנחשים מסוגל להכיל כמות מזון גדולה.
חושים
לרוב מיני הנחשים עיניים מפותחות והם מיטיבים לראות. חלק מהמינים אף מסוגלים לזקוף את פלג גופם הקדמי כדי להגדיל את שדה ראייתם. החוש המפותח ביותר הוא חוש הריח. קליטת הריח העיקרית מגיעה דרך הלשון הארוכה, הנשלפת מהפה וקולטת מהאוויר חלקיקים של ריח. בניגוד לחוש הריח, חוש השמיעה של הנחשים חלש מאוד, והיא מוגבלת בעיקר לקליטת זעזועים העוברים בקרקע. גם חוש המישוש מוגבל, עקב הכיסוי הקשקשי של הנחשים.
תזונה
כל הנחשים הינם מינים טורפים, וחלקם ניזונים גם מנבלות. הטרף משתנה בין מין למין - נחשים קטנים צדים בעיקר חרקים, ואילו נחשים גדולים יותר צדים לטאות, מכרסמים, דגים, דו-חיים, ואף יונקים גדולים. קיימים גם נחשים שניזונים מנחשים אחרים. צורות ההריגה של הטרף מגוונות - נשיכה, חניקה, הטלת ארס ועוד. הנחשים בולעים את הטרף בשלמותו, הודות למפתח הפה הרחב, ולעובדה שפתח קנה הנשימה נמצא בקדמת הפה, מה שמאפשר נשימה תוך כדי בליעה.
עיכול המזון נמשך זמן רב, ונחש יכול להתקיים מארוחה אחת לתקופה ממושכת. רוב המינים אינם שותים מים, ומסתפקים בנוזלים המצויים בגוף הטרף.
מאפיינים נוספים
הנחשים (ככל הזוחלים), הם יצורים אקטותרמיים (ectothermic), כלומר - בעלי טמפרטורת גוף משתנה, המושפעת בעיקר מן הסביבה. חלק ממיני הנחשים הם פעילי יום, וחלקם פעילי לילה. רבים מהמינים מתאימים את שעות הפעילות שלהם לעונות השנה, על מנת להגביר את חשיפתם לחום. גם בשעת הפעילות, תנועת הנחשים מוגבלת מאוד, והם מסוגלים לשהות בחוסר פעילות במשך מספר ימים, בעיקר לאחר צידת טרף. בחודשי החורף נכנסים מינים רבים של נחשים לתרדמת חורף.
הנחשים ידועים בכך שהם משילים מזמן לזמן את עורם. למעשה, בתהליך ההשלה נפרדת יריעה שטחית מהשכבה החיצונית של העור, שמתחתיו כבר מוכנה שכבה חדשה שמחליפה אותו. הנשל של רוב הנחשים יורד ביריעה שלמה, והוא כולל דפוס שלם של מערכת הקשקשים של הנחש. תהליך ההשלה חשוב לגדילתו של הנחש הצעיר, ולריפוי שריטות ופצעים שטחיים בעור בנחש הבוגר.
הנחשים מצויים במגוון בתי גידול. ישנם מינים שוכני קרקע, מינים תת-קרקעיים המתחפרים במחילות, מינים המתגוררים על עצים ושיחים, ואף מינים המעבירים את רוב חייהם במים. קיים גם סוג אחד של נחשים המסוגל לדאות באוויר.
כפיצוי על העדר הגפיים, אימצו הנחשים דרכי זחילה מורכבות. נהוג לסווג את תנועת הנחשים לארבע צורות עיקריות: תנועה נחשונית, השכיחה ביותר, בה מפתל הנחש את גופו ומפעיל לחץ על המצע שתחתיו כדי להתקדם; תנועה קווית, בה מומנט הכוח מופנה כלפי מטה וההתקדמות היא ישרה; תנועה מפוחית, המשלבת בין שתי הקודמות ותנועה לולינית, המאופיינת במגע מועט עם הקרקע והתקדמות אלכסונית.
בארץ, חלה עונת הרבייה של הנחשים באביב ובקיץ. הזכרים נמשכים לנקבות המפרישות בעונה זו חומרים כימיים מסויימים. רוב הנחשים מטילים ביצים, ולמעט מספר מינים, הם אינם דוגרים או מגינים עליהם. ישנם מינים מסוימים של נחשים שמשריצים ולדות חיים.
הנחשים גדלים במשך חייהם בקצב משתנה - בשנים הראשונות הגדילה מואצת, ולאחר הבגרות המינית היא מתמתנת.
הנחשים המפותחים ביותר הם הנחשים הארסיים. בלוטות הרוק שלהם התמחו לייצור והפרשה של חומרים רעילים, המורכבים בעיקר מחלבונים שונים. קיימים גם נחשים תת ארסיים, בעלי ארס חלש שאינו מסוכן לאדם. הארס מוחדר באחת משתי צורות: בצורה של נשיכה והזרקה, או בהכשה - בה פוער הנחש את פיו ושולף את שיני הארס המחוברות ללסת העליונה (ומקופלות בדרך כלל בחלל הפה), תוך נעיצתן בקורבן. לאחר ההכשה מתחיל להיווצר מחדש מאגר הארס במשך שלושה שבועות בערך.
מידת הרעילות של הארס משתנה בין מין למין. ההשפעה של ארס הנחשים יכולה להוביל להפרעה בפעילות המוח והעצבים (פעילות נוירוטוקסית), הפרעה במערכת הדם (פעילות המוטוקסית), גרימת נזק ישיר לרקמות ולתאים (פעילות ציטולוגית), או לקריסה מערכתית - הלם (שוק). מחקרים שונים הראו שהנחש בעל הארס המסוכן ביותר שקיים בישראל הוא שרף עין גדי, ורעילותו כפולה מזו של הצפע הארצישראלי.
נחשים בישראל
בארץ מצויים שלושים ושמונה מינים של נחשים השייכים לשבע משפחות: הנחשיליים, הנימוניים, החנקיים, הזעמניים, הפתנים, הצפעוניים והשרפיים. מבין המינים השונים, רק 8 ארסיים, והם נמנים על הצפעוניים, השרפיים והפתניים. כאמור, הנחש הנושא את הארס המסוכן ביותר מבין אלו הוא שרף עין גדי. עם זאת, הנחש המסוכן ביותר בארץ הוא הצפע הארץ ישראלי, שכן הוא מצוי באזורי מחייה.
הנחש בפולקלור
משחר ההיסטוריה היה היחס של האדם אל הנחש מורכב: מצד אחד, הנחש מעורר אצל האדם יחס של רתיעה ותיעוב (מחקרים שונים ניסו לבדוק האם הפחד והרתיעה מנחשים נובעים ממנגנון מולד אצל האדם, או שהינם תוצאה של השפעה סביבתית גרידא). מהצד השני, מאז ומתמיד הוערכו הנחשים גם כיצורים על טבעיים או מקודשים. במצרים העתיקה היתה הקוברה מושא להערצה ולפולחן, ואף שימשה כסמל של המלכים, והופיעה על כתריהם. המצרים האמינו בכוחם של הנחשים לרפא ולהחיות, ובארונות הקבורה שלהם נמצאו פסלי נחשים מזהב שתפקידם להגן על המתים. במקדשי מצריים אף גידלו נחשים, שסייעו לכהנים להטיל רושם על עדתם.
במיתולוגיה היוונית מסופר על מספר אלים ויצורים מיתיים, הקשורים בקשר הדוק לנחשים, או שגופם מורכב משילוש של נחש ואדם. הפיתיה, כוהנת המקדש בעיר דלפי, נקראה בשמה על שם האל-נחש פיתון. לנחש נודעה גם חשיבות גדולה באומנות הריפוי של היוונים, והוא היה גם אחד מן הסמלים של האל היווני הרמס, שהיה הפטרון שלהם.
גופם של הדרקונים, שנזכרו במיתולוגיות רבות, מורכב על פי רוב מגוף של נחש בעל כנפיים גדולות.
הנחש בתנ"ך
הנחש נזכר בתנ"ך בשמו הקיבוצי שלושים ואחד פעמים. בסיפור גן עדן נודע לנחש תפקיד חשוב בהדחתם של אדם וחווה. בין השאר, נאמר עליו "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה". מלשון הפסוק, ייתכן לומר כי יש קשר בין העובדה שעורו של הנחש חלק והוא חסר מעטה של שערות, להיותו סמל לעורמה. הקללה שהוטלה על הנחש - "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ", מתארת היטב את צורת חייו של הנחש, ואת היחסים הרעועים שבינו לבין האדם.
הנביאים מציינים את אורחות חייו של הנחש: ישעיהו מזכיר את העובדה שהנחש מטיל ביצים, וכי הוא חי במאורות ובחורים באדמה. ירמיהו מזכיר את דרכו של הנחש להשמיע לחש בעת זחילתו. עמוס מזהיר כי הוא עשוי להסתתר בקירות הבית. דרך הליכתו של הנחש נחשבה כדבר פלאי.
נשיכת הנחש נחשבת במקרא כסכנה גדולה. הוא נזכר כאחד הסמלים לסכנות המדבר, והוא משמש כשליח המעניש את עם ישראל על תלונותיהם. נחש הנחושת שימש את משה לריפוי נשוכי הנחש, והוא הושמד על ידי חזקיהו המלך בעקבות הפיכתו לעבודה זרה. הנחש משמש גם כסמל לשימוש רע בכוח הדיבור של בני אדם ("שָׁנֲנוּ לְשׁוֹנָם כְּמוֹ נָחָשׁ").
בספר שמות מתואר איך מטהו של משה נהפך לנחש, כאות ומופת לאמיתות שליחותו. בהמשך מתואר איך מטהו של אהרון הופך לתנין, ובולע את תניני החרטומים. רש"י מזהה את התנין עם הנחש. היה מי שכתב שיש לזהותו דווקא עם הקוברה, שכן נחשי הקוברה אוכלים נחשים אחרים. עם זאת, היו שהסבירו כי התנין-נחש שנזכר בהקשר זה, קשור ליצור אגדי-מיתי, אולי ה"תנינים הגדולים" שנבראו ביום החמישי של הבריאה. ייתכן שיש גם קשר בין הנחש ליצור המכונה לויתן, כפי שנאמר בישעיהו - "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה בְּחַרְבוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם".
בברכת יעקב, משמש הנחש כסמלו של שבט דן. בשם הפרטי "נחש" נקרא מלך בני עמון, ואביה של אביגיל אחות דוד. עוד נזכרת עיר בשם נחש, המצויה בשפלת יהודה.
נחשים שנזכרו במקרא בשמותיהם הפרטיים
האפעה נזכר שלוש פעמים כנחש ממית. ישעיהו מתאר כי ביצי האפעה נוחים להבקע, וכי אכילתם גורמת למוות. רוב החוקרים מזהים את האפעה המקראי עם אחד ממני האפעה (Echis).
הפתן נזכר שש פעמים. בין השאר הוא נזכר כיצור חרש שאינו שומע, ולכן איננו מציית גם לקול המלחשים, המנסים לאלפו. חלק מהחוקרים זיהו עם קוברה מצרית (Naja haje), אך אחרים זיהו דווקא עם הפתן השחור (Walterinnesia ewgyptia), המצוי בארץ. בניגוד לקוברה, הפתן איננו מושפע מ'קסמי נחשים', ואיננו מתנועע לקולם.
הצפע או הצפעוני נזכר חמש פעמים, ובכל האזכורים הוא מופיע בתקבולת או בסמיכות לנחש. הפרשנים חלוקים בשאלה האם מדובר במין מסויים, או בסינונים לנחש. חלק מהחוקרים מציעים לזהות עם צפע ישראלי מצוי (Vipera palaestinae), אך אין לזיהוי זה אחיזה עם מסורות הזיהוי של הפרשנים.
השפיפן נזכר פעם אחת, כסמלו של שבט דן - "יהי דן נחש עלי דרך שפיפן עלי ארח, הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור". אצל הפרשנים הוא מזוהה כנחש ארסי דק, הקטן שבנחשים. חלק מהחוקרים מזהים עם אחד ממיני העכן (Cerastes), הנוהג להתחפר בחול החם. ממקום מחבואו הוא טורף מכרסמים בציפורים, וגם יכול לנשוך סוס או גמל בעקבם. אחרים זיהו עם המין הנקרא בפינו שפיפון (Pseudocerestes fieldi), השייך למשפחת הצפעוניים.
השרף נזכר חמש פעמים. הנחשים ששלח ה' לפגוע בישראל במדבר נקראו שרפים, וכך גם הנחש שהכין משה לרפואתם. בנוסף, הוא נזכר כאחד הסמלים לסכנות המדבר. ישעיהו מזכיר פעמיים את הצירוף 'שרף מעופף', ונראה שכוונתו לבעל חיים המסוגל להתרומם מעל לקרקע. השרפים נזכרו במקומות נוספים גם ככינוי למלאכים. הפרשנים השונים מסבירים את השם שרף מלשון שריפה - ששורף את הנשוך. חלק מהחוקרים הציעו שהשרפים הם כינוי לנחשים מיתולוגיים, בעלי כנפיים וכיוצא בזה. אחרים זיהו עם מינים שונים. כיום נקרא בשם זה שרף עין גדי (Atractaspis engaddensis), הנושא ארס ייחודי ומסוכן במיוחד.
הנחש בהלכה
דינים הקשורים להיזקו של הנחש
במשנה שבמסכת ברכות נאמר, שאדם ששוהה בתפילה - "אפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק". הדיון ההלכתי במשך הדורות העלה שהמשנה מדברת על מציאות שאין בה פיקוח נפש, ולכן מסתבר שההנחה היתה שפגישה מקרית בין אדם לנחש אינה מובילה בהכרח להקשה. בתלמוד הבבלי הקשו על דין זה, שממקום אחר נראה שמי שנופל לבור עם נחשים חשוב כמת, והסבירו שבמציאות שבה נופל האדם על הנחש הוא גורם לו להזיק יותר מכרגיל. בירושלמי דייקו שדין זה שייך רק בנחש רגוע, הכרוך על עקבו של אדם, אך אם היה הנחש "מרתיע ובא כנגדו", מותר לאדם לברוח ממנו ("מסתיר מלפניו"), כל עוד אינו מפסיק את תפילתו. הראשונים הוסיפו, שבמקרה שנחש כרוך על עקבו, מותר לאדם ללכת בצורה כזו שתגרום לנחש להתנתק ממנו, וכך נפסק להלכה. האחרונים האריכו בבירור דין זה מכמה היבטים הנוגעים לפיקוח נפש. מסקנת רוב הפוסקים היא שבזמננו, כל עוד לא ידוע בבירור שהנחש שנמצא איננו ארסי, יש להפסיק את התפילה אפילו בדיבור, כדי להזהיר את הציבור. גם אם ידוע שהנחש איננו מסוכן, מותר לאדם שעצם מציאות הנחש טורדת אותו מתפילתו, לעקור רגליו ולהמשיך בתפילה במקום אחר.
אחת מהמלאכות האסורות בשבת היא צידה של בעלי חיים. לגבי צידתה של נחשים נאמר, שאם צדן אדם כדי להמנע מנשיכתם, הדבר מותר, אם אם צדן כדי להשתמש בהם לצורך רפואי, הדבר אסור. מדברי האחרונים נראה כי ההיתר לצוד נחש בשבת כדי להמנע מנשיכתו, שייך גם במיני נחשים שאינם מסוכנים לאדם. לעומת זאת, האיסור לצודו לצורך רפואה, נובע מכך שהוא נחשב כ"דבר שבמינו ניצוד". דין נוסף הוא שמותר ללחוש בשבת לחש כנגד נחשים, ואין הדבר נחשב כצידה, והיתר זה שייך גם אם אין חשש ממשי שהנחש יפגע באדם.
איסור נוסף שקשור בעניין זה הוא איסור הריגת בעלי חיים בשבת. לגבי הריגת נחש - הדין תלוי במקרה: אם מדובר בנחש מסוכן, הרי שמותר להורגו בכל מקרה. אך אם מדובר בנחש שאינו ממית - מותר להורגו רק הנחש מראה סימני התקפה ("רץ אחריו"). ובכל מקרה, מותר לדורסו תוך כדי הליכתו ("לפי תומו"), ואפילו אם מתכוון בכך להורגו. וטעם הדבר, שגם אם אין הנחש ממית, יש צער בנשיכתו.
אדם שהוכש על ידי נחש, מותר לחלל עליו את השבת, אלא אם כן ידוע בוודאות שאינו ארסי. וכתבו האחרונים, שמותר להרוג את הנחש ולהביאו למומחה (אפילו דרך רשות הרבים), כדי שיוכל לזהותו ולהתאים את דרך הטיפול.
בדיני תעניות נאמר שהציבור מתענה ומתריע על חיה רעה שנראתה במקום שמסכן בני אדם. אמנם, בבריתא שבגמרא נאמר שעל "שילוח נחשים ועקרבים" אין מתריעים, אלא צועקים בפה בלבד. הרמב"ם פסק כלשון הבריתא, אך הראב"ד סייג וכתב שהבריתא מתייחסת לנחשים שאינם ממיתים, אך אם הם ממיתים, יש להתענות ולהתריע גם עליהם. וכתב הרב המגיד שמלשון הבריתא ברור שכוונתה גם לנחשים ממיתים, והטעם שאין מתענים עליהם, שאדם יכול להרוג אותם ולהישמר מפניהם. בשו"ע כתב שנחשים ועקרבים שאינם ממיתים, אין מתענים עליהם, ובמשנ"ב כתב שנראה שפסק כדעת הראב"ד, שאם הם ממיתים, יש להתענות. והביא דעה נוספת, בשם הדרכי משה, שאף אם לא ידוע אם הם ממיתים, יש להתענות בכל במקרה.
בהמה שהכישה נחש, איננה אסורה משום טריפה, אך היא אסור לאכלה משום שיש בדבר סכנת נפשות לאוכל. אמנם, היה מי שכתב שאם נשתנה הארס בגופה של הבהמה, אין איסור לאכלה, אך אחרים חלקו עליו. בהמה או חיה שנפסקו רגליה, יש לחוש שמא נחש הכיש אותן, ולכן אין לאוכלן ללא בדיקה מדוקדקת. עם זאת, יש שאמרו שכיום, במקומות שאין מצויים בהם נחשים, אין לחוש לכך.
חכמים אסרו לשתות ממשקים שהונחו בצורה גלויה, ללא כיסוי, במשך זמן, מחשש שמא הגיע נחש לשתות מהם והטיל בהם את ארסו. ומכיוון שההנחה היתה שיש בדבר סכנת נפשות, החמירו בכך מאוד, אפילו במקום של ספק. ואפילו אם שתה אדם מהמשקים ולא ניזוק, גזרו שלא ישתו מהם עוד, שמא דרכו של הארס המיוחד לצוף או לשקוע במים. רבים מהראשונים כתבו שבזמנם לא מצויים נחשים כמו בימי הגמרא, ולכן אין חוששים לדין זה. אלא שהיה מי שכתב שבארצות בהם מצויים נחשים (כמו בארץ ישראל), יש לחזור ולהקפיד על כך. ועוד כתבו אחרונים, שיש להיזהר בדינים אלו ממידת חסידות. ומכל מקום, אם ראה נחש השותה מהמשקים, אין לשתות מהם מכל מקום.
בדיני שומרים נאמר כי שומר שכר אינו חייב על מקרה בו אבד הדבר השמור אצלו על ידי אונס. אם הכיש נחש את הצאן ששמר השומר, הדבר נחשב כאונס, והשומר פטור. אמנם, אם לקח השומר את הצאן למקום שההזיק מצוי בו, אין הדבר נחשב כאונס.
בדיני נזיקין נאמר שהנחש נחשב כבריה מועדת מתחילת בריאתה להזיק. לכן, אם הזיק נחש לרכוש, חייב בעליו לשלם נזק שלם, גם אם נעשה הדבר ללא התרעה, ואפילו אם היה מדובר בנחש מאולף. ועוד אמרו, שהוא נחשב כמועד לכל סוגי הנזק, בניגוד לשאר בעלי חיים המועדים רק לנזק מסויים.
המשנה מתייחסת למצב בו שיסה אדם בחברו בעל חיים והרגו. לגבי הנחש, המשנה מחלקת בין מצב בו שלח האדם את נחשו על מנת להזיק, ובו פטור האדם ממיתה, לבין מצב בו "השיך" האדם את חברו על ידי הנחש. הפרשנים הסבירו שאותה השכה היא מקרה בו פתח בעליו של הנחש את פיו של הנחש והצמיד אותו לגוף הקורבן. לגבי מקרה כזה נחלקו התנאים - רבי יהודה חייב בעליו של הנחש מיתה, ואילו חכמים סבורים כי בעל הנחש פטור. בתלמודים הסבירו שטעם המחלוקת תלוי בהבנת מנגנון ההכשה - לפי רבי יהודה, הארס נתון כל הזמן בין שיניו של הנחש, ולכן, כשהצמיד המזיק את שיני הנחש לחברו, חשוב הדבר כאילו הרגו בעצמו. לעומתו, סבורים חכמים כי הנחש צריך לבצע פעולה אקטיבית כדי לשחרר את הארס ("נחש מעצמו מקיא"), ולכן אין להעניש את בעליו כאילו הרגו בעצמו. נראה שהרמב"ם פסק כשיטת חכמים, ולכן פסק שהנחש נסקל אך בעליו פטור ממיתה. למעשה, ישנם נחשים, כמו בני משפחת הפתנים, המצוידים בשיני ארס קבועות. בנחשים כאלה, מנגנון ההכשה תלוי אך ורק בהמצאות הקורבן בין שיני הארס. לעומתם, ישנם נחשים כמו הצפע, שמצויידים בשיני ארס נשלפות. אצלם פעולת ההכשה תלוי בהפעלה אקטיבית של מנגנון ההכשה.
המנחש והחובר חבר
ה"ניחוש" נאסר מהתורה. הבריתא בגמרא מביאה מספר דוגמאות לניחוש: "מנחש - זה האומר פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו. בנו קורא לו מאחריו. עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו".
אחד מאיסורי "תועבות הגויים", שנזכרו בפרשת שופטים, הוא "חובר חבר". הפרשנים נחלקו בהבנת האיסור - יש שהסבירו שהכוונה היא למי שמצרף נחשים או שאר חיות למקום אחד, על ידי לחש, וכך פסק בשו"ע. וכתבו האחרונים שאיסור זה קיים גם אם מקבצם על מנת שלא יזיקו במקום יישוב. אחרים הסבירו שהכוונה היא למי שעושה השבעות ולחשים ('המדבר בסכלות') שמטרתם למנוע היזק מסויים. אחת הדוגמאות שהם מביאים היא מי שלוחש על נחשים ועקרבים, שלא יזיקו. ולהלכה, מותר ללחוש על מכתם של נחשים ועקרבים שכבר הכישו, שאפילו שאין בלחישה ממש, היא מסייעת ביישוב דעתו של המוכש. ואם היה נחש רודף אחריו, מותר לעבור על איסור "חובר חבר", כדי להנצל ממנו, שיש בדבר פיקוח נפש. היה מי שרצה להסביר שהכוונה באיסור זה היא לפעולה של מעין 'היפנוזה', שמטרתה לנטרל בעל חיים מסוכן, כמו שמצוי אצל מהפנטי נחשים.
כדי להתיר אישה שמת בעלה להינשא, צריך שיהיו עדים שיעידו שראו אותו בשעת מיתתו. אמנם, אם ישנם עדים שראו שנפל אדם לחפירה של נחשים ועקרבים, יכולה אשתו להנשא גם אם לא ראוהו מת, שההנחה היא שעקב הדוחק בוודאי המיתוהו. ולפי דעת רבי יהודה בן ביתרא (שנדחתה מן ההלכה), אין להעיד במצב כזה, שייתכן שהבעל יודע לאלף את הנחשים שלא יזיקו לו ("חבר").
אם העידה האישה בעצמה שמת בעלה, והיה הדבר בשעה של מכת נחשים ("שילוח נחשים"), היא אינה נאמנת. טעם הדבר, שייתכן שהעידה על מותו מסברא, מפני מכת הנחשים, ולא ראתה את מותו בעצמה.
דינים שונים
בהלכות פסח נאמר, שאם נראה נחש שנכנס לחור שבתוך הבית ופת בפיו, אינו חייב להביא חבר כדי להוציאו מחורו, אלא די בכך שיבטל את החמץ.
המשנה בנדרים מביאה דוגמאות לנדרי הבאי, כלומר, נדרי גוזמא, שאינם יכולים להתקיים. בין הנדרים הללו נזכר "קונם… אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד". בבבלי תהו על דוגמא זו, והביאו עדות על נחש ענק, ומכאן שמציאות כזו קיימת. לכן, הסבירו שם שהכוונה היא למאפיין אחר הקשור לצורתה של קורת בית הבד, שאיננו מתקיים כלל אצל נחשים. הפרשנים נחלקו בהבנת הפרטים המדויקים - יש שאמרו שהכוונה היא לחריצים המאפיינים את הקורה, ואינם מצויים בגבו של הנחש, ויש שהסבירו שהכוונה היא לכך שהקורה שטוחה, ואילו גבו של הנחש לעולם אינו שטוח.
תלמיד חכם שביזוהו בפרהסיא, אסור לו למחול על כבודו, אלא צריך לנקום ולנטור את הדבר כנחש, עד שיבקשו ממנו מחילה. היה מי שהסביר שהנמשל בדברים מכוון לכך שהנחש איננו נהנה ממעשה ההכשה, והוא ממית בשליחותו של מקום. ובאותו אופן, אין לתלמיד חכם לנקום ולנטור להנאת עצמו, אלא לכבודו של בוראו בלבד.
נחלקו חכמים לגבי דינה שהפילה עובר בדמות של בהמה חיה או עוף - ר' מאיר אומר שהיא טמאה בטומאת לידה וחכמים אומרים שטהורה. להלכה פסק הרמב"ם שאם פניו של העובר הם כפני אדם, הרי היא טמאה. וכתב, שאם הפילה דמות נחש היא טמאה, "מפני שגלגל עיניו עגול כשל אדם". והראב"ד כתב שכיוון שמכלול הפנים של הנחש אינם דומים לפני אדם, אינה טמאה במצב זה. אמנם, להלכה כתבו ראשונים שאיננו בקיאים בצורת הוולד, ובכל מקרה כזה נוהגת האשה בדיני טומאה.
הנחש נחשב כ"שרץ הארץ", והאוכל כזית ממנו לוקה. ועוד נאמר כי דם הנחש מצטרף לבשרו לעניין שיעור כזית, שכן "אין בשרו חלוק מדמו". עם זאת, אין הוא נמנה על שמונת השרצים האמורים בתורה, ואין נבלתו מטמאת את הנוגע בה.
כל בהמה וחיה שהמיתו אדם מישראל, חייבים בסקילה על פי בית דין של עשרים ושלושה דיינים. אלא שחלק מהחכמים פסקו כי נחש שהרג נהרג על ידי יחיד. והיה מי שכתב שטעם הדבר הוא שהנחש נחשב כ"מסית" מאז סיפור גן עדן, ולכן אין סיבה מיוחדת להצילו ממיתה.
במסכת כתובות נאמר כי אף על פי שהסהנדרין בטלו עם חורבן בית המקדש, ארבע מיתות בית דין לא בטלו. לכן, מי שנתחייב במיתת שריפה, נופל בדליקה או שנחש מכישו. ייתכן שהדמוי של הכשת הנחש לשריפה נובע מהתפשטות ההכשה באיברו הפגוע של האדם, או מכך שההכשה פוגעת דווקא באיברים הפנימיים של האדם, בדומה למיתת השריפה כפי שמתוארת במקורות, שבוצעה על ידי החדרת עופרת רותחת לפיו של האדם.
אחד הביטויים השכיחים בשפה ההלכתית, בהקשר של מי שעובר על תקנות וסייגי חכמים - "ופורץ גדר, ישכנו נחש".
ניצן, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
