אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

משתלה

בס"ד

משתלה

כתיבה: ד"ר עקיבא לונדון

מבוא: נושא זו הוא בעל השלכות מעשיות והלכתיות רבות, להרחבה עיינו ערכים: הרכבה, נטיעה,  עציץ נקוב ושאינו נקוב.

הקדמה: בהווה מקובל כי אדם המעוניין לשתול שתיל עץ פרי, עץ נוי או ירקות, פרחי עונה ורב שנתיים, על מנת לגדל בביתו, סר למשתלה טובה, ורוכש משם את אשר הוא צריך, ישנם גדלים שונים של כלי אחסון לשתילים, ובדרך כלל ככל שהשתיל בוגר יותר, הכלי בו נמצא גדול יותר ויקר יותר. כל אחד בוחר את מה שליבו חפץ, את המין את הזן המתאים לו, בודק את הצורה, את גודל כלי האחסון ואת מחיר השתיל, וכך הוא בוחר וקונה ושותל בחצרו. זו היא שיטה נוחה ויעילה מאוד וחוסכת זמן יקר. שאם לא כן היה על האדם להשריש ייחור לאחר ההשרשה להרכיב את הייחור, לזרוע זרעים ועוד, וכל התהליך היה ארוך ומורכב הרבה יותר. 

משתלות בהווה: בעת החדשה, ישנם משתלות רבות, במשתלות אלו ניתן למצוא עצי פרי נשירים, עצי הדר, שיחי נוי ועצי נוי, פרחים שונים, רב שנתיים וחד שנתיים, ירקות ותבלינים מסוגים רבים ומגוונים. בתחילת הדרך רוב עצי הפרי למיניהם היו שתילים חשופי שורש, אשר נשתלו וחלקם הורכבו, אלו נשתלו בתעלות הטמנה בצפיפות רבה, בהגיע עת החורף בו החלה נשירה, הוצאו שתילים אלו מתוך האדמה ונמכרו לכל דורש. כמעט תמיד שתילים אלו הוצאו מן הקרקע ונמכרו בתקופת החורף או בתחילת האביב, אז גם נשתלו בקרקע, עת הקרקע לחה או רטובה, העצים נקלטו בקרקע והחלו לצמוח.

ככל שנקפו השנים, יותר ויותר עצי פרי ונוי נשתלו בתוך כלים שונים מחרס או בשקית פוליאתילן חזקה והם הוחזקו בתוך כלים אלו מעת הכנתם, ועד מועד מכירתם ושתילתם הסופית בקרקע. השתילים מתפתחים בתוך הכלי, שם הם מפתחים מערכת שורשים טובה שתקל עליהם בהמשך. מגמה זו  התפתחה מכמה סיבות ובכללם נוחות העברה, אפשרות שתילה בכל עונות השנה ולא רק בחורף, וכן קליטה טובה יותר בקרקע בעת השתילה, מאחר והשתילה נעשית עם גוש השורשים הקיים. שתילת עץ פרי עם מערכת שורשים מפותחת מקלה מאוד על התפתחותו בשלבי הגידול הראשונים ואולי גם בהמשך. כיום כל שתילי ההדרים וכל השתילים הסובטרופיים, וחלק ניכר של עצי הפרי הנשירים גדלים בתוך שקיות פוליאתילן וכך הם נמכרים לחקלאי ולכל דורש.

יש לציין כי יש להבחין בין סוגי משתלות שונים:1. 'משתלה יצרנית' שבה מכינים את השתילים, על ידי שימוש ביחורים או בזרעים, לרוב משתלות אלו מתמקצעות בסוגים מסויימים של עצים, כגון משתלות הדרים או משתלות נשירים וכדומה. 2. 'משתלה משווקת' שלרוב רוכשת את העצים ממשתלה יצרנית, בה לרוב ישנם סוגים רבים של עצים. הצרכן הפרטי לרוב רוכש ממשתלות משווקות.

משתלות בעבר: מקובל לחשוב כי משתלות עצי פרי ירקות ופרחים שכל כך נפוצים בהווה, הם המצאה של העת החדשה. אולם עיון מעמיק במקורות חז"ל, ובמקורות הרומיים והיווניים המקבילים למקורות חז"ל, מעלים תמונה אחרת. נראה כי כבר בתקופת חז"ל ואולי אף מעט קודם, חקלאים יצירתיים ובעלי יוזמה (להלן חלק מהמקורות), החלו להקים משתלות, בתחילה של עצי פרי, ולאחר מכן משתלות לשתילי ירקות. הנחה סבירה כי בשלב הראשון, החקלאים הכינו לעצמם שתילים אלו, וכך חסכו זמן יקר של גידול, וניצול מרבי של הקרקע העומדת לרשותם. בהמשך ראו חקלאים אחרים את השיטה החדשה והחלו גם הם לנסותה. יתכן כי חקלאים לא מעטים הקימו לעצמם משתלות לצריכה עצמית. אולם בהמשך חקלאים אחדים פיתחו מיומנות רבה בהכנת שתילים מסוגים שונים. יש לזכור כי את השתילים הרכים יש להשקות כמעט מידי יום ולכן קירבה למקור מים הייתה כמעט הכרחית, ובשונה מן ההווה לא היו צינורות מים שהביאו מים לכל מקום. ההנחה כי בתחילת הדרך הכנת שתילי עצי פרי היו הנפוצים ביותר, מאחר והזמן הנחסך בגידול שתיל מושרש, בשונה מהשרשה של ייחור הוא משמעותי ביותר, ובהמשך גם ירקות ועוד. הנחה סבירה למדי היא, כי כל השתילים שהוכנו, נשתלו בקרקע בתעלות הטמנה בצפיפות ואו בכלי חרס מסוגים שונים, יתכן כי כמו בהווה בשלב הראשוני הם היו חשופי שורש בתעלות הטמנה ובהמשך הם נשתלו בכלי חרס בגדלים שונים. עתה ננסה לבסס את הנאמר לעיל באמצעות המקורות.

יתרון נטיעת שתילים מושרשים: כפי שציינו לעיל, קיים יתרון להכנת שתילים במשתלה, מאחר ובארץ ישראל בדרך כלל גודל חלקות המטע או השדה היו מוגבלים, יש צורך לנצל את חלקות המטע באופן הטוב ביותר. בדרך כלל מרגע שתילת עץ הפרי בעבר ועד הנבת פרי עוברות 5 – 7 שנים, וזה הוא זמן רב, שבו הקרקע אינה כלכלית לחקלאי, במידה וניתן לקצר זמן זה ולו באופן חלקי הדבר מבורך! על כן הכנת שתילים מפותחים במשתלה ושתילתם בקרקע המטע לאחר שנה שנתיים או שלוש במשתלה, מקדמת ביותר את מועד הנבת הפרי ובכך הקרקע מנוצלת כלכלית הרבה יותר, מכניסה ומסייעת מהר יותר לפרנסת המשפחה.

משתלה במקורות חז"ל - במקורות חז"ל ישנם מספר איזכורים לקיומם של משתלות עצי פרי, וכך נאמר במשנת מעשרות: "העוקר שתלים מתוך שלו ונטע לתוך שלו - פטור. לקח במחובר לקרקע פטור. לקט לשלוח לחברו פטור. ר' אלעזר בן עזריה אומר אם יש כיוצא בהם נמכרים בשוק הרי אלו חייבין"[1]. המקרה הראשון המובא במשנה עוסק בחקלאי אשר הכין שתילים במקום מרוכז על מנת שיתפתחו, לאחר מכן העתיקם לשדהו על מנת לשותלם.[2] ממשנה זו עולה מציאות בה חקלאי מכין משתלה לשתילים רכים במקום מוגן וקרוב למקור מים, לאחר שהשתילים הרכים מתפתחים ומתחזקים, מעתיק החקלאי את השתילים אל המטע. המקרה השני בו עוסקת המשנה הוא במקרה ולקט את השתילים מתוך שדהו, על מנת לשלוח אותם (למכור) לחקלאי אחר. אומרת המשנה כי אם שתילים אלו הניבו פרי במשתלה פטורים ממעשרות, ומפני מה פטורים הם השתילים הרכים ממעשרות? מפרש הירושלמי שם: "שתלים אינן גמר מלאכה".[3] מאחר וכוונת החקלאי לחזור ולנטוע את השתילים שנית באומד סופי בשדהו, לכן אין זו גמר מלאכתם, ולכן פטורים ממעשרות. בתאנים מציאות זו קרובה יותר, מפני שחלק מהפגות נוצרות בקיץ הקודם וחבויות בחיקי הפקעים, וכשהחקלאי משריש את ייחורי התאנים בסוף החורף התאנים החבויות פורצות ומתפתחות על הייחור לעיתים עוד בטרם ההשרשה.

הרמב"ם בהלכות מעשר[4], הבין ממשנה זו ופירש, כי השתלים  הם גם צמחי ירקות שיש עליהם פירות וכן בלפת וצנונות. הר"ש על המשנה פירש, כי השתלים הם בצל וכרישין. כך גם הבין פליקס את משנתנו[5], ונטה ללכת בעקבות הריבמ"ץ ולהסביר כי המדובר בשתילים ירקות נאכלים. משנת פאה[6] מתארת מציאות בה החקלאי הכין עצי פרי מלכתחילה על מנת למוכרם (ולא לשימושו האישי), היינו חקלאי המתפרנס מהכנת שתילים לחקלאים אחרים: "המוכר קלחי אילן בתוך שדהו... אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שלא שייר בעל השדה...". ופירש הר"ש שמוכר עצים (אחרי שנות ערלה) לכדי שהקונה ישתלם אצלו. אחרים פרשו:[7] 'קלחי אילן' הם שתילי האילן רכים.

התוספתא הרחיבה תופעה זו ושם נכתב על מציאות בה חקלאי הכין שתילים גם למכירה בחו"ל, וכך נאמר: "העוקר שתלים מתוך שלו, ליטעון בחוצה לארץ, ולזרע ולהפקיר ולמכרן לגוי הרי זה חייב, מפני שמוציאן מידי מעשרות. רבי יהודה אומר משם רבי לעזר בן עזריה: המשלח לחברו שתלין ואטונין והוצני פשתן מעשרן ודיי מפני שנחשדו רוב אדן עליהן"[8]. מתוספתא זו עולה[9] כי שתילים שהוכנו במשתלה, נמסרו (נמכרו) לחקלאים המתגוררים בחו"ל על מנת לגדלם,[10] רבי יהודה הוסיף מקרה בו השתילים נמסרו (נמכרו) לחקלאי אחר בארץ ישראל על מנת שיטע אותם בשדהו.

התוספתא בשביעית מוסיפה ואומרת כי בנוסף ליצוא שתילים מהארץ לחו"ל (כפי שראינו בתוספתא מעשרות לעיל) היה גם יבוא שתילים מחו"ל לארץ ישראל, וכך נאמר: "מביאין שתלים וקרמלים מחוצה לארץ לארץ, אבל לא מחוצה לארץ לארץ לאכל עליהן בארץ". מתוספתא זו[11] עולה כי היה יבוא של שתילי עצים וירקות סביר שהיה זה בעיקר לקראת מוצאי שנת השמיטה, על מנת למהר ולשותלם מיד עם סיום שנת השמיטה,[12] וכך יקבל החקלאי יבול חדש במהרה. ניכר כי חקלאי ארץ ישראל הכירו ופעלו במציאות בה נעשה שימוש בשתילי משתלה (ככל הנראה גם עצי פרי וגם ירקות), הם ידעו מה לעשות בהם, והכירו ביתרונם. במקרה זה של מוצאי שביעית, היתרון הגדול הוא שימוש בשתילי ירקות מוכנים. מחזור גידול הירקות בשונה מעצי פרי הוא קצר בהרבה, ומדובר בגידול של בין 50 – 120 יום עד הבשלה, ולאחר השנה השביעית כל יום של קיצור הגידול הוא ברכה לכולם.

שתילה בכלים בעבר: שלב נוסף בהכנת שתילים הוא הכנתם בתוך כלי חרס. ישנן מספר יתרונות בהכנת שתילים בכלים ובהם:

א.      הוא היכולת לפתח שתיל על שורשיו ונטיעת השתיל על שורשיו המפותחים בקרקע. נטיעה כזו מקדמת את התפתחות השתיל בקרקע.

ב.      אפשרות להעביר את השתיל גם למקומות רחוקים יותר מבלי החשש שהוא יתייבש.

ג.        אפשרות לנטוע את השתיל המושרש גם בתקופות יבשות יותר, מבלי לחשוש שהשתיל יתייבש.

האם בעבר היו שתילות של עצי פרי בכלים? נראה שכן, כך עולה גם מתוספתא (ליברמן) ערלה נאמר[13]: "הנוטע בספינה ובעציץ ובראש הגג חייב בערלה. נטעו בעציץ שאינו נקוב, נשבר וחזר ונטעו בעציץ נקוב, אם יכול לחיות חייב, ואם לאו פטור (הא) כיצד יודע אם יכול לחיות אם לאו חופר לו גומא בארץ ונטעו בה, אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור". מתוספתא זו ברור כי היו נטיעות בכלי חרס. אין ספק כי בספינה כמעט אין דרך אחרת לשתול כי אם בעציצי חרס. נראה כי היו עציצי חרס נקובים והיו שלא, יתכן כי העציצים הבלתי נקובים היו בנפח יחסית גדול.  

בעבר לא היה פוליאתילן, וכמובן שקיות פלסטיק שונות שבהם ניתן היה לנטוע. בעבר היו כלי עץ, אך עמידות כלים אלו לאורך זמן היו פחות טובות, מאחר והמים פוררו אותם במהלך השנים, כלי מתכת היו בנמצא אך היו יקרים למדי, והסבירות שעשו בהם שימוש לעניין זה נמוכה למדי. אם כך האופציה של נטיעה בכלי חרס הוא הקרוב ביותר למציאות. נראה כי ברוב המקרים היה חור בתחתית הכלי, שאם לא כן, המים עומדים בתוך הכלי היו ממיתים את השתיל מחוסר חמצן. ברור כי השתלנים ידעו עובדה זו מתוך הניסיון החקלאי שהיה להם.

שתילים דו שנתיים בעבר: מכאן עולה השאלה נוספת וחשובה, האם החקלאים הנוטעים החשיבו את זמן השתיל במשתלה כחלק משנות הערלה האסורות באכילת הפרי. זאת מפני שהשתילים היו נטועים בכלי ועמדו על הקרקע והחור שהיה בכלי מופנה גם הוא כלפי הקרקע. אפשרות נוספת שהשתיל היה בקרקע והוציאו אותו עם גוש עפר לח ועטפו אותו עם בד, כך עד השתילה במטע. מה דעת חכמים בעבר על סוגיה זו. לכאורה משמע מהירושלמי שכן, בירושלמי ערלה נאמר:[14] "רבי יאשיה מייתי נטיעות מחו"ל בגושיהן, ונציב לון בארץ. רבי יונה: לשכרו שנים. רבי יוסי: לשכרו רבעי." רבי יונה סובר שהביאם עם גוש עפר כדי להרוויח שנות ערלה. ורבי יוסי סבר שרצה להרוויח נטע רבעי, מאחר שסבר שאין רבעי נוהג בחו"ל. אמנם לא כתוב שהביאם בתוך כלי אך סביר להניח שהביאם לפחות בגוש עטוף בבד בלי כלי. במשנת פאה נכתב:[15] "המוכר קלחי אילן בתוך שדהו... אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שלא שייר בעל השדה...". ופירש  שם הר"ש: "שמוכר עצים (אחרי שנות ערלה) לכדי שהקונה ישתלם אצלו". בזהירות הראויה ניתן להסיק ממקורות אלו ועוד, כי כבר בעבר היו מקרים בהם חכמים והחקלאים בעקבות כך, החשיבו את שנות המשתלה כחלק מספירת שנות הערלה.

משתלה בעולם ביוון העתיקה (ריבוי שתילי תאנה בעבר) – משתלת עצי הפרי נזכרת בכתבי החקלאות ביוון העתיקה,[16] וכבר אז עשו שימוש במשתלה על מנת להכין שתילים מפותחים יותר ורק אז לנטוע אותם בקרקע המטע, ובכך להרוויח זמן עד ההנבה. יתרונם היה שקיבלו שתילים אחידים ואיכותיים יותר, וכן מניעת השלמות של עצים שמתו בשנתם הראשונה.[17]  מגוון שיטות ריבוי התאנה היו ידועות בעבר הרחוק גם ביוון וברומי, וכך כתב תאופרסטוס: "התאנה צומחת בכל השיטות, מייחורים מזרעים, בנוסף לכך גם מייחורים מושרשים".[18] כמו בחקלאות המודרנית כך גם בחקלאות הרומית הייתה התלבטות בשימוש באחת משתי שיטות הריבוי המקובלות: מייחורים מושרשים מהמשתלה, או שתילה של ייחורים בלתי מושרשים בימי החורף, וכך כתבו קולומלה ופליניוס: "המומחים אינם תמימי דעים בינם לבין עצמם, יש החושבים שעדיף לטעת מטע מייחורים (mallet) אשר השרישו, ויש כאלה המעדיפים לטעת מטע מייחורים לפני השרשה".[19]

משתלת עצי פרי בעולם הרומי (טיפול בשתילי התאנה במשתלה בעבר) -  גם בעולם החקלאי הרומי העתיק הייתה משתלת עצי פרי נפוצה וידועה, היה בה שימוש מרובה ותדיר כמעט בכל חוות חקלאית, במשתלה הכינו שתילי עצי פרי וסרק לנטיעה בחוות, (לא ברור מדברי הסופרים האם כל חווה או חקלאי הכין משתלה לצורך שתילה עצמית, או שהיו חקלאים אשר התמחו בעשיית שתילים למכירה), מדברי חוקרי חקלאות רבים[20] בעולם היווני[21] והרומי עולה מסקנה זו. דוגמה אחת מדברי קולומלה, שמהם עולה בברור כי הייתה משתלה גם בעולם החקלאי הרומי, עוד כתב כיצד יש לטפל בשתילים טרם השתילה: "במשתלות quae- (nurseries) שלא נעשה בהם קיטום לעצי התאנה (ועצי פרי אחרים) הצעירים בהיותם במשתלה, יש לגוזמם לפני ההוצאה ולהחזירם לגזע בודד. השתילים הללו נקטמים היטב בשעת תחילת הלבלוב".[22] תופעה נפוצה היא התפרצויות משנה בתחתית הגזע, או מבית השורשים (סורים), על מנת לקבל שתיל איכותי יש להשאירו על גזע אחד בלבד. על מנת להביא לסיעוף הענפים בחלקו העליון של הגזע, יש לעשות קיטום של פריצות-לבלוב  אשר אינן בקצהו העליון.

סיכום המקורות ההסטוריים – הבאנו לעיל חלק ממקורות חז"ל וחלק קטן מהמקורות היוונים והרומיים העוסקים במשתלות עצי פרי בעבר. המסקנה העולה ממקורות חז"ל ומהמקבילות החיצוניים, היא שהחקלאים הארץ ישראלים היוונים והרומיים הכינו משתלות עצי פרי וגם משתלות לירקות. קרוב לוודאי כי המשתלה הייתה במקום מוגן וקרוב למקור מי השקיה, ולאחר שהשתילים התחזקו, התעבו, עוצבו, ונופם התפתח, העבירו אותם לנטיעה בשדה. כמה מסקנות נוכל להסיק לסיכום ערך זה.

1.      מאוד יתכן כי חלק מהעצים הוכן משתילי עצי הפרי הוכן בצפיפות בקרקע, ומשם הועתק למטע לאחר 1-3 שנים לערך. נראה כי לפחות חלקם הועתק למטע עם גוש קרקע.

2.      נראה כי חלק מהעצים הוכנו בתוך כלי חרס על מנת שניתן יהיה להעבירם ולשותלם בקלות יחסית לקרקע.

3.      עוד יכולים אנו ללמוד כי משתלות העצים לא היו רק לתצרוכת עצמית כי אם גם למכירה לחקלאים אחרים.

4.      נראה כי היו חקלאים שתחום התמחותם היה הכנת עצי פרי לחקלאים אחרים.

5.      עוד עולה כי חלק מהשתילים שהוכנו במשתלה בארץ ישראל יוצאו לחקלאים בחו"ל.

6.      בזמן מחסור בשתילים בארץ, היו שדאגו לייבא שתילי עצי פרי וירקות אף מחו"ל. נראה כי עיקר הבעיה הייתה בסיום שנת השמיטה.

7.      לא ברור מהמקורות לעיל אם העתקת השתילים מחו"ל הייתה עם הכלי וגוש העפר סביב בית השורשים או כחשופי שורש (בחורף). אולם הבאת שתילים מחו"ל, כאשר זמן ההובלה משם ארוך יותר, חייבה ככל הנראה גם שימוש בשתילים השתולים בכלי או לכל הפחות בעלי גוש עפר סביבם[23].

השלכות הלכתיות 

ערלה: אחת ההשלכות ההלכתיות המרכזיות למשתלות בזמננו הוא ספירת שנות הערלה. השתילים אותם שותלים במטעים מגיעים על פי רוב למטע באופן שהם יכולים להניב פרי בכמות מסחרית זמן יחסית קצר לאחר שתילתם, ולא רק שלוש שנים לאחר שתילתם, אלא מכיוון שזו שתילה מחודשת יש לספור לעץ זה שנות ערלה מחדש, ואם כן הדבר מביא לכך שיש על העץ כמויות פרי גדולות שהן למעשה פרי ערלה.

על מנת לפתור בעיה זו, וכדי שלא יהיה הפסק במנין שנות הערלה בין המשתלה למטע פותחה שיטת ייצור שתילים שנקראת 'שתיל דו שנתי'. עיקרה של שיטה זו הוא שהשתיל נחשב למחובר לקרקע מבחינה הלכתית כבר מרגע ייצורו.

השתלן (האחראי על הכנת השתיל) מניח את השתיל בתוך שקית שיש בה חורים שקוטר אחד מהם הוא לכל הפחות 2.5 ס"מ[24] שקית זו מונחת באופן ישיר על גבי האדמה, או על גבי רשת שגבוהה מעט מעל פני האדמה, ובכך השתיל מוגדר כ'רואה פני הקרקע' ונחשב באופן הלכתי למחובר לקרקע. העברת השתיל מהמטע למשתלה מתבצעת באופן שהעציץ לא יהיה מנותק מהקרקע יותר מיממה. שתילת הצמח מתבצעת באופן שגוש האדמה נשאר שלם ללא התפרקות, ולכן הצמח נחשב כל הזמן כמחובר לקרקע, במקרה וגוש האדמה מתפרק.[25] על מנת לוודא כי אכן השתיל אותו רוכשים היה מחובר לקרקע בכל גידולו, וניתן לסמוך על גילו הכרונולגי, יש לרכוש שתילים רק במשתלה בה יש פיקוח מסודר על נושא זה.

כלאי זרעים: מקובל להנביט את הזרעים בתוך מגשים קטנים, פוסקי זמננו דנו באלו מקרים יש דין כלאים במגשים אלו.[26]

כלאי הכרם: הפוסקים דנו כיצד להתייחס למשתלת גפנים שנוטעים בצפיפות, מכיוון שהמטרה היא גידול קצר עד לשתילתם בקרקע, האם יש להתייחס אליהם ככרם, ואזי ההרחקה היא ארבע אמות מהגפנים, כגפנים בודדות ואז ההרחקה היא שישה טפחים, או שמכיוון שמדובר בנטיעות צפופות, הן נחשבות כ'עומדות להיעקר' ולא חלה עליהם כלל חובת הרחקה. יש הסוברים שמותר לזרוע בסמוך להם במרחק קצר משישה טפחים, כיון שכלם מיועדים לעקירה[27]. ויש חולקים ומצריכים הרחקת ארבע אמות גם מגפנים אלו שהיות והם מיועדים לשתילה במקום אחר - לא בטל מהם דין כרם[28].