אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

מי פירות

ב"ה

מי פירות

כתיבה: הרב דוד אייגנר

רקע מדעי

הפירות שהוזכר בחז"ל שהפיקו מהם את הנוזלים שלהם

מעמדם ההלכתי של מי הפירות

הכשר לטומאה

דיני חלה וחמץ

המצוות התלויות בארץ

דיני ברכות

כשהמשקים נוצרים על ידי סחיטה, כתישה או שזבו מאליהם

ברכתם של משקים שנוצרו על ידי בישול וכבישה

פירות שגדלים במיוחד עבור מי הפירות

עיסה שנילושה במי פירות ("לחמניית מזונות")

שימושים במי פירות

        כתיבה

רקע מדעי

תא הצמח מכיל אברונים שונים האחראים על מבנהו, יצור ואחסון ותוצרי התא וחומרים שונים המוטמעים בתהליך הפוטוסינתיזה, כגון עמילן, סוכרים, חלבונים, חומצות, שומנים[1], טאנינים,[2] חומרי צבע[3], מינרלים, ועוד, חומרים אלו לרוב מומסים במים, שהם המרכיב העיקרי הקיים בתא הצמח, והם מהווים 85- 90 אחוז מהרכב התא.[4] כמה חומרים אפשר שיימצאו במצב מוצק או גבישי, הנוזל המומס בתא נקרא "מוהל". תאי הצמח בפרי הבשל המכילים חומרים אלו הם לרוב תאים גדולים יותר מאשר תאי שאר הצמח.[5]

עם הבשלת הפרי מתרחשים בצמח מספר תהליכים: הכלורופיל[6] (הנותן לפרי את צבעו הירוק) מתפרק ובאים לידי ביטוי פיגמנטי צבע יחודיים לפרי[7] טעמו של הפרי נעשה טעים יותר בשל צבירת הסוכרים, העמילן מתפרק ונעשה לסוכר, החומציות יורדת.[8] שקיקי המיץ מתמלאים בהדרים, הטאנינים[9] מתפרקים, מצטברים שומנים ועוד, הפרי מתרכך בשל שינויים שונים בדופן התא ונוצרים חומרים נדיפים המקנים לפרי את הניחוח האופייני.

כשתהליכים אלו הם במיטבם (עבור הצרכן) קוטפים את הפרי, (עיין ערך הבשלה) כשאחד השימושים המקובלים בפרי הוא סחיטתו או כתישתו. פעולות אלו נעשות באמצעים שונים, סחיטה, מעיכה, ריסוק ועוד, בעשיית פעולות אלו "שוברים" את דופן התא ובכך הנוזל פורץ מהתא, יש ויציאת הנוזל נעשית מעצמה כאשר לחץ המים בתוך התא עולה לעיתים לחץ זה גורם לקריעת דופן התא וליציאת הנוזל החוצה.

נוזל זה, המכיל כאמור מים וחומרים רבים נקרא בחז"ל מי פירות, או משקים היוצאים מן הפירות, הואיל והוא מכיל מלבד המים גם את החומרים הייחודיים של אותו צמח, בלשון חז"ל יש להבחין בין מי הפירות, שהם הנוזלים המופקים מהפרי, לבין השרף, שהוא הנוזל המופק משאר חלקי הצמח, עיין ערך 'שרף'.

מי הפירות שימשו למגוון שימושים, כפי שיפורט להלן. גם המקורות היווניים והרומיים המקבילים למקורות חז"ל בזמן כתיבתם[10], כתבו על השימוש במיצי פירות שונים בעבר לשימושים מגוונים, וכפי שלמשל כותב יוסף בן מתתיהו[11]: "והמינים הדשנים[12] (של התמרים) נדרכים ביקבות ומוצאים דבש לרוב, שאנו נופל בטעמו הרבה מדבש הדבורים".

דיון הלכתי

הפירות שהוזכר בחז"ל שהפיקו מהם את הנוזלים שלהם

זיתים- מוחל המופרש מהזיתים[13] המוחל הוא אחד מהמרכיבים של פרי הזית, ומדובר בנוזל שאינו חלק מהשמן, ומדובר במי הזיתים, צבעו הוא שחור.[14]

סתווניות- ענבים גרועים שלא הבשילו דיים, מסתווניות אלו לא ניתן להפיק יין אלא הם למאכל בלבד,[15] או להפקת חומץ.[16]

רימונים, מי סחיטתם נקראו עסיס,[17] ניתן להפיק ממנו יין.[18]

שומשום- הופק שמן.[19]

תאנים- מי תאנים.[20]

תות עץ- מי תותים.[21]      

תמרים- הופק מהם דבש[22], מי תמרים, שיכר, דבש תמרים יכול להיחשב הן כאוכל והן כמשקה לדיני טומאה וטהרה,[23] דבש תמרים נעשה תמיד מתמרים לחים.[24]

תפוחים- ממי סחיטתם יצרו גם יין.[25] יין זה נשמר לאורך שנים רבות, לא חל על יין זה איסור יין נסך, אלא אם כן עירבו בן יין שהופק מענבים, יין זה שימש לרפואה[26], אחד מהאופנים בהם החמיצו את העיסה היה בעזרת תפוחים, שגרמו לתהליכי התסיסה בעיסה[27], עיין ערך 'שאור'.

מעמדם ההלכתי של מי הפירות

הכשר לטומאה: חז"ל קבעו שישנם שבעה סוגי משקים שבמידה והם נגעו במאכל כל שהוא, הוא מוכשר לקבל טומאה, ולכן במידה ונגע בו דבר טמא לאחר מכן מאכל זה נטמא. שבעת המשקים הם: יין, דבש דבורים, שמן, חלב, טל, דם ומים. כל שאר המשקים, וביניהם אלו שמקורם הוא מי פירות- אינם מכשירים את המאכל לקבל טומאה,[28] וגם אם הם הורטבו במשקים אלו, ונגע בהם אחר כך דבר טמא, הם אינם נטמאים.

דיני חלה וחמץ: עיסה שנילושה במי פירות חייבת בהפרשת חלה[29], אך היא אינה מוכשרת לקבלת טומאה[30], ובמידה והיא החמיצה, חמץ זה אינו אסור מהתורה[31]. אמנם יש מהראשונים הסוברים שמדובר ב'חמץ נוקשה' והוא אסור מדרבנן בפסח[32], ויש סוברים שכלל לא מדובר בחמץ, אף לא מדרבנן.[33] מותר לקלות זרעי חיטה זה עם זה, למרות שהם נרטבים מהנוזלים היוצאים מהם.[34]

על מנת לפתח בקמח תהליכי תסיסה ויצירת עיסה, השמרים זקוקים למים ולסוכרים, אלו מצויים במי הפירות, שכאמור מכילים לפחות 85% מים וסוכרים, ולכן עירובם בקמח יוצר עיסה שראויה למאכל וחייבת בהפרשה, אלא שבשל החומרים הנוספים המצויים במים אלו ישנה השפעה על תהליך התסיסה וההחמצה, ולכן על אף שלדיני חמץ, עשיית עיסה עם מי פירות אינה גורמת לחמץ הנאסר מהתורה, וחיוב חלה הוא רק בעיסה שבאה לידי חמוץ, מכיוון שהמין עצמו ראוי להחמצה- עיסה זו חייבת.

המצוות התלויות בארץ: התנאים חלקו האם מי פירות נחשבים כפירות עצמם בדיני המצוות התלויות בארץ, ערלה[35], ביכורים, תרומה, שביעית ועוד. לדעת רבי אליעזר, מעמדם של מי הפירות הוא כפירות עצמם וחלים עליהם כל דיני הפרי[36], ואילו לדעת רבי יהושע מי הפירות אינם נחשבים כפירות עצמם. משמעות מחלוקתם היא האם ניתן להביא מי פירות כביכורים, והאם מותר לסחוט את פירות תרומה ושביעית, ועוד.[37]

דיני ברכות: הבהרה- ישנם פרטי הלכות רבים ודעות רבות ושונות ביחס לברכה הראויה למי הפירות, וכן ישנה משמעות לאופן ההפקה של מי הפירות מהפרי, עד כמה ממשות הפרי קיימת במשקה שנוצר. בפסקה זו אנו מביאים רק את יסודות ההלכה בלבד, ללא הפרטים הנוגעים הלכה למעשה, וכל אחד יעשה כמנהגו וכהוראת רבותיו.

אופן ההפקה של מי הפירות: א. סחיטה, כתישה, מעיכה, משקים שיצאו מעצמם- משקים שזבו. ב. בישול או כבישה של הפירות במים, והמים מקבלים את טעם הפרי.

כשהמשקים נוצרים על ידי סחיטה, כתישה או שזבו מאליהם: לדעת רובם של הפוסקים משקים אלו אינם נחשבים כפרי עצמו, אלא כזיעה בלבד מכיוון שהנוזל אינו נחשב כחלק אינטגרלי מהפרי ולכן ברכתם היא 'שהכל'.[38] ויש הסוברים שברכתם שהכל רק אם הוסיפו להם מים, אך אם מדובר במי הפירות בלבד, ברכתם היא כברכת הפרי או הירק שמהם הם נוצרו.[39]

יש הסוברים שמשקים שזבו מעצמם, ללא כל פעולה חיצונית של האדם (סחיטה או מעיכה) נחשבים כמי הפירות, אך אם סחט אותם והוציא גם את הממשות של הפרי ברכתם כברכת הפרי שמהם הם נוצרו.[40] וכן מי פירות שנוצרו על ידי כתישה, וממשות הפרי עדיין קיימת, ברכתם היא 'העץ',[41]

ברכתם של משקים שנוצרו על ידי בישול וכבישה: ניתן להפיק את מי הפירות גם על ידי כבישה ושליקה, אלו נקראו מי כבשים ומי שלקות.[42] בשל העובדה כי המים קיבלו את טעם הפרי, ישנם מקרים בהם ברכת המים היא כברכת הפרי או הירק.[43]

פירות שגדלים במיוחד עבור מי הפירות: יש שהסתפקו במקרה שבו מגדלים את הפירות במיוחד עבור המיץ- מי הפירות, האם בשל כך יש לברך גם על מי הפירות כברכתם.[44]

עיסה שנילושה במי פירות: הפוסקים הסתפקו באיזה מקרה יש לברך על עיסה שנילושה במי פירות "בורא מיני מזונות" ומתי יש להתייחס אליה כפת לכל דבר.[45] ("לחמניית מזונות").

שימושים במי פירות

השתמשו במי פירות בבישול, בסיכת המזון לאחר הבישול[46] ובאפייה.[47] מכיוון שבצק שנילוש במי פירות לא מקבל טומאה, השתמשו בו כדי לגבל בצק, ובבצק זה לאטום כלים כדי שכלים אלו לא יקבלו טומאה, אין לעשות כן לכתחילה משום שיתכן שהבצק יוכשר אחר כך לקבלת טומאה.[48] אין לבשל את קרבן הפסח במי פירות, אך ניתן לסוכו במים אלו.[49]

השתמשו במי פירות גם כדי לחבר עיגולי של דבילה זה לזה[50] ניתן להשתמש בשרף התאנה, שהוא מי פירות, כדי לגבן את הגבינה[51], עיין ערך פיסין ficin. בשעת הדחק ניתן ליטול ידיים במי פירות.[52]

כתיבה: ניתן לכתוב במי פירות, כתיבה זו אינה מתקיימת, ולכן אסור לכתוב גיטין במי פירות, מכיוון שהכתב לא מתקיים[53], כתיבה במי פירות אינה נחשבת לכתיבה האסורה מהתורה בשבת.[54] חלק מדיני הסוטה הוא לכתוב את שם ה' במגילה ולמחותו על המים, אין לכתוב את שם ה' במי פירות מכיוון שמדובר בכתב שאינו מתקיים, ואילו בדיני הסוטה נאמר שי שלמחות את שם ה' על המים.[55]