אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

מושק (בושם)

ב"ה

מושק (בושם)

כתיבה: אביעד פרנקל

אחד הבשמים הבולטים מהחי הוא הבושם המופק מאייל המושק (Moschus), איילים אלו מתייחדים בכך שיש להם בלוטה תת-עורית, המפרישה חומר ארומטי דמוי שעווה, הנקרא "מושק" (musk). צבעו של המושק אדמדם חום, והוא נושא ריח חריף וטעם מר. תפקידו של החומר הוא למשוך את הנקבות, והוא מופרש בעונת הייחום. המושק משמש בתעשיית הבשמים, ונחשב כבושם היקר ביותר המופק מבעלי חיים.[1] ישנם בעלי חיים נוספים שניתן להפיק מהם ריחות דומים כגון מושק הבונה והזבד.

איילי המושק הם איילים חסרי קרניים ובעלי ניבים כפופים הבולטים מהפה, הגדלים באזור סיביר, טיבט וסין הצפונית. התעשייה של המושק כללה ציד מאסיבי של איילים אלו, ורוב המינים נמצאים בסכנת הכחדה.[2]

המושק נזכר במפורש בהקשר של ברכות הריח. בגמרא נאמר כי על כל מיני המוגמרות (סוגי שונים של קטורת) יש לברך "בורא עצי בשמים", לבד מהמושק, ש"מן חיה הוא", ועליו מברכים "בורא מיני בשמים", וכך נפסק להלכה.[3]

היו מי שזיהו את ה"מור", המוזכר כאחד מסממני הקטורת, וכבושם בשיר השירים, יחד עם המושק.[4] עם זאת, על זיהוי זה עלו פקפוקים במהלך הדורות, ומקובל היום להניח שהמור הוא דווקא שרף המופק מקליפת עצי הקמפר (Commiphora).[5]

מעניין לראות, שגם בקרב המזהים את המור המקראי עם המושק, היו חילוקי דעות ביחס להפקתו מגוף החיה. היו שכתבו כי המושק מופק מדם שנאגר בצווארה של החיה, בעוד אחרים סברו שהוא מצוי בקרבת הבטן, מה שמתאים יותר לידוע לנו כיום.[6] עם זאת, יש לציין שהקושי בהשגת ידיעה ברורה על הפקת המושק נעוץ בעובדה שאיל המושק לא היה מצוי בארצות של אותם פרשנים, והבושם הובא ממרחק רב. רבי יוסף אבן עקנין, בן המאה ה-12, תיאר עדויות ששמע על אופן הפקת המושק בארצות סין וטיבט. כשלדבריו ניתן לאסוף אותו באחת משתי צורות - בצורה מלאכותית (ע"י כריתת השלפוחית), או על ידי איסוף החומר שמפריש האיל באופן טבעי. לדבריו, הדרך השניה מאפשרת לקבל חומר מוצלח וריחני יותר.[7]

הפרשנים נחלקו האם מקורו של המושק הוא בדם של האייל, הוא שהוא נחשב כמין "זיעה".[8] מחלוקת זו הולידה שאלה נוספת לגבי כשרותו של המושק לאכילה. היה מי שכתב שכיוון שמקורו של המושק בדם, הוא אסור באכילה (למעשה, כל הנוזלים שבבלוטות ההפרשה בגוף בעלי החיים, מקורם ברכיבים שמגיעים בנוזלי הדם).[9] עם זאת, אחרים כתבו שגם אם מקורו של המושק בדם, הרי שאנו צריכים לדונו לפי מה שהוא כעת, והוא פרש בעלמא וכשר.[10] ואחרים כתבו, שכיוון שכל מטרתו של המושק הוא בנתינת ריח ולא טעם, אין לאוסרו, גם כשניתן בתבשיל כתבלין.[11]