אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

מור (בושם)

בס"ד

מור - בושם

כתיבה: ד"ר עקיבא לונדון

עץ המור ,Myrrha - שמו מדעיCommiphora Myrrha - , עץ המור גדל באזורים מדבריים ויבשים, מקורו של העץ הוא בעיקר באתיופיה , סומליה, דרום חצי האי ערב - עומאן, ותימן. את שרף מפיקים מקליפת העץ, השרף משמש כבושם וכקטורת. מור הוא העץ השלישי ברשימת עצי הקטורת התנכ”ית. עץ המור זכה לשמות רבים כמו בושם, בשם, צורי, נטף וקטף וגם בשם סטכת, בלסם ואופובלסם.

מור הגלעד - Commiphora giladensis הוא אחד מימיני המור שצמח בארץ וסביבתה בעבר הרחוק. מור הגלעד הוא ממשפחת עצי המור, הוא עץ קטן יותר ממיני המור האחרים. מוצאו של מין זה ואלו והקרובים לו הוא כנראה מגבעות דרום חצי האי ערב. העץ היה כנראה הגידול העיקרי במה שהייתה אולי, הנטיעה החקלאית המאורגנת הראשונה בארץ של עצי קטורת, עוד קודם להקמת בית המקדש הראשון בירושלים[1]. אפרסמון, לבונה ומיני מור אחרים, שלא היו צמחים מקומיים, נוספו בהמשך לאתרי הגידול של מור הגלעד, עץ הקטורת המקורי, הרבה אחרי הקמת המטעים הראשונים[2].

הגלעד, אזור הסמוך להרי מנשה ממזרח לירדן, היווה את שטח התפוצה העיקרי של עץ המור שהיה שונה, בעל עלים שניחוחם חריף, יש לו פירות קטנים ואדומים, ומוהל דביק ושקוף יוצא מקליפתו. זהו אחד מצמחי הקטורת היחידים שאין חובה להבעיר, בשביל ליהנות עד תום מיתרונותיו, ובהם הניחוח רב העצמה, הנודף מהעלים, מהפרי, מהקליפה ומהמוהל.

הרחבה - שרף המור מופרש במקומות שונים בעץ, סביב הקליפה החיצונית של הגזע והענפים, בתגובה לפגיעות שונות של בעלי חיים או לנזקים סביבתיים. השרף מהווה שכבת הגנה דביקה ועשירה בחומרים מחטאים (שמנים אתריים, שרפים), המקשה על התפתחות זיהומים מיקרוביאליים וטפיליים שונים על העץ.[3]

שרף המור ידוע בשימושים שונים מזה אלפי שנים. המכנה המשותף לכל השימושים הללו נובע מסגולות “הטיהור” הייחודיות, המיוחסות למור – ברמה הפיזית –חיטוי, וברמה המטאפיזית - ריח / קטורת. שרף המור שימש כבר בעבר הרחוק להכנת בשמים ושמנים קוסמטיים שונים באזורי הלבנט (המזרח התיכון), יוון ומצריים העתיקה. ישנן עדויות שונות המאשרות כי הוא היה בשימוש במצרים כבר סביב 3,000 לפנה”ס, בין היתר כאמצעי חשוב לחניטה. שרף המור שימש בטקסי פולחן רבים בעולם העתיק. ככל הנראה זהו המור הנזכר כאחד מסממני הקטורת של בית המקדש.

המור נזכר רבות בתנ"ך. בתורה מופיע המור כבושם הראשון מבין הבשמים להכנת "שמן המשחה" - שמן הקודש, שבו קידשו את כל כלי המקדש - "וְאַתָּה קַח-לְךָ, בְּשָׂמִים רֹאשׁ, מָר[4]-דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת...[5]" המור נמנה עם אחד מסממני הקטורת שהיו מקטירים מידי יום בבוקר ובין הערבים בבית המקדש, וכך נאמר: "... מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום...". בית המקדש שנבנה על הר המוריה ויש האומרים כי: "נקרא שמו מוריה על שם המור[6] ".

מזה אלפי שנים, שרף המור מוכר גם בשימושיו הרפואיים, במקרים של פצעים וכיבים שונים בעור, זיהומים שונים של מערכת העיכול, תולעי מעיים, טיפול בסוכרת, מחלות פרקים ועוד (ראו להלן פרוט יתר של תכונות החיטוי והרפואה של המור). בימי האימפריה העותומנית הטורקים ייחסו לו ערך רב כל כך, עש שאסרו באופן מוחלט לייצא אותו. עצים כאלה היו מוגנים וגדלו בין השאר, ב-“גנים שמורים במטאריה ליד קהיר, המור עצמו זוכה להערכה רבה כמוצר קוסמטי בקרב בנות בית המלוכה.

מקור העץ - תפוצת עצי המור היא באפריקה המזרחית, חצי האי ערב ומזרח הודו באזורים צחיחים למחצה, לרוב על תשתית סלעית. חוקרים הסבורים שהמור גדל גם בארץ-ישראל כבר בעת העתיקה. יוסף בן מתתיהו הזכיר בספרו "מלחמות היהודים" בין צמחי הבושם שגדלו באזור יריחו את ה"מירובלנוס", י. פליקס העלה את האפשרות שמדובר באחד ממיני המור. פליקס הצליח לגדל פרטים אחדים באזור עין גדי ובאוניברסיטת בר-אילן. כיום ישנה חווה בצומת אלמוג בבקעת הירדן, אשר בעליה[7] מגדל מספר עצי בושם ובתוכם עץ המור והמור הגלעדי.

צורת העץ - גבהו של העץ מגיע לשניים עד שלושה מטרים, וענפיו מפותלים ומרווחים. העלים קטנים וצבעם ירוק כהה, לקליפת העץ צבע חום אחיד, והקוטיקולה[8] כבדה. מור הגלעד הוא בעל שלושה או חמישה עלעלים. הפרחים קטנים, עם עלי כותרת לבנים ועלי גביע אדמדמים. נראה שיש למין זה מספר וריאנטים, חלקם בעלי פרחים נקביים או פרחים זכריים, ואחרים בעלי פרחים מושלמים בעלי שלושה או ארבעה עלי כותרת. הפרי מעוגל או אובלי, וצבעו הולך מעמיק ומאדים עם הבשלת הזרע. הזרעים מופיעים כבודדים, וחלקם מחורצים בצד אחד. התפרסם מאמר מקיף על מטעי המור במרחב שלנו,[9] והוא מתאר את ההיסטוריה של המטע ואת ההבדלים בין המור המתורבת לבין העצים שהובאו מאוחר יותר מחצי האי ערב.

זיהוי המור - מפת פסיפס שנמצאה בירדן (מידבא) מציגה את העצים ואת בעלי החיים של אזור ים המלח, מתארת את מור הגלעד עם שלושה או חמישה עלעלים באופן זהה לידוע בהווה. בושם המור מופק מכמה מיני עצים קוצניים קטנים, בעלי עלים תלתניים, השייכים לסוג מור. העיקרי בהם הוא עץ המור ,Commiphora Myrrha – שני מינים בולטים נוספים הם Commiphora schimperi ו.Commiphora habessinica  , כיום רוב החוקרים נוטים להסכים לזיהוי זה.

מקור השם - השם מור מופיע עם שינויים קלים בכמה שפות שמיות: באכדית - מֻררֻ, בארמית - מירא, מורא, בערבית מֹר. בכתבי אל-עמרנא מֻאֻרַ. מהשמית הועבר השם ללטינית (myrra, murra) וממנה לשפות האירופאית. באנגלית ,myrrh ובגרמנית ,myrrhe ביוונית משמש המונח Myrrha כשם כללי לבשמים.[10] מקור השם מגיע כנראה מטעמו המר של השרף.

שמו הלועזי של העץ ,Balm -  נגזר כנראה ממלים עבריות לבושם כמו “באלם, בולם או בון”, שמקורן מהמילה בלסם, וייתכן שהיא עצמה באה מהביטוי העברי “בו-תסים” – אדון הבשמים, או “בשאם”, “באלם”, ו-“בשם”, כלומר, ריח מתוק. המור נזכר בתנ”ך מספר פעמים בשם מור ושמות קרובים.”[11] המונח אופובלסמום משמש את דיוסקורידס[12] לתאר את “מה שנוזל מתוך עץ המור.” הוא גם כתב: "למיץ (שמן?) המור יש את ההשפעה החזקה ביותר[13]."

הרמב"ן זיהה גם הוא את המור,[14] באופן זה, ומעניינת ההשוואה שהוא עורך בין שמותיו בשפות השונות,  וכך הוא כתב:  "והקרוב שהוא הנקרא כן בלשון ערבי מור שיש ממנו מינין, מור אחמר (אדום) ואביץ (לבן), ובו מקטירין, וריחו מפיח באור ביותר. והנה כל הלשונות עברית וארמית וגם הערביים שוות בו. ובלשון אגדה פרסית או יונית נקרא אנמרנין קרוב לזה, וגם בלשון רומיים נקרא מירא. ולהשוואת הלשונות בו נראה שהוא המין ההוא, והוא יחשב בשמים"[15].

שם נרדף למור הוא סטכת המופיע בתלמוד ובמדרשים וכך נאמר: "מאי שמן המור? רב הונא בר חייא אמר: סטכת,"[16] יתכן שסטכת אינו זהה לחלוטין למור אלא מציין איכות מיוחדת שלו. פליניוס כתב ש"סטכת" הוא שרף המופרש מעצמו לפני פציעת העץ ונחשב ליקר מבין מיני המור.

המור במקרא - המור נזכר במקרא 12 פעמים מהן 8 פעמים בשיר השירים. בתורה הוא מוזכר בין ארבעת הסממנים שמהם הותקן שמן המשחה: "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות וכו".[17] אונקלוס תירגם: "ואת סב לך בוסמין רישא מירא דכיא וכו'" כלומר מור זך. למור היה תפקיד קוסמטי כפי שנאמר במגילת אסתר: "... כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ששה חודשים בשמן המר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים".[18] בשיר השירים המור מופיע בין בשמים אחרים בהקשרים שונים. הרעיה נמשלה למור: "גן נעול אחותי כלה ... שלחיך פרדס רמונים ... מר ואהלות עם כל ראשי בשמים".[19] וכן ניתן להסיק התייחסות לגידול המור כאן בארץ, אולי בגן המלך, "באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי",[20] ופסוקים נוספים. בכתובים ניתן למצוא התייחסות לשני מצבי הצבירה בהם השתמשו בבושם מור נוזל או כקטורת במצבו המוצק. במקורות רבים המור מופיע כ"שמן המור", הצורה העיקרית בה הוא משמש. לפי פירוש הרמב"ן על התורה, השימוש הנפוץ בשם "שמן המור" נובע מאופן הכנתו, על ידי המסת אבקת המור, או משחת המור בשמן. יתכן שבמצבו הנוזלי שימש בדרך כלל כבושם או שמן מבושם, ובמצבו המוצק כקטורת המעלה ריח נעים.

מספר דוגמאות לשימוש במור כנוזל: "קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור ואצבעותי מור עבר על כפות המנעול",[21]  ו"שפתותיו שושנים נוטפות מור עבר".[22] ייתכן והמיסו את השרף בשמן אנפיקנון שמן זית "שלא הביאה שליש" או בכוהל. מאידך גיסא השימוש במור כקטורת היה ככל הנראה כשרף מוצק ואז כינויו היה "צרור המור דודי לי וכו'".[23]

הנביא ירמיהו[24]שואל שאלה עגמומית: “האם אין מור בגלעד?” אולי כשאלה רטורית, יתכן והדבר מלמד על כך שעץ המור היה נטוע בגלעד עוד בזמנים קדומים לו. לשותפיה של יהודה לסחר נאמר בספר יחזקאל: “יהודה וארץ ישראל המה רכליך בחטי מנית ופנג ודבש ושמן וצרי נתנו מערבך.”[25] משמע שהצורי (מור) הוא מוצר נפוץ, סחיר ואף מיוצא לחו"ל.

המור בספרות חז"ל - בספרות חז"ל המור מופיע מעט ורוב איזכוריו הם סביב דרשות הפסוקים בשיר השירים. בברייתא המובאת במסכת כריתות נמנה המור בין שבעת הסממנים שנוספו לארבעה שנמנו בתורה "ת"ר: פיטום הקטרת, הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעים של שבעים מנה, מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום וכו'".[26]  בשיר השירים רבה[27] אנו מוצאים: "צרור המור דודי לי, מהו צרור המור, רבי עזריה בשם רב יהודה פתר קרייה באברהם אבינו, מה המור הזה ראש לכל מיני בשמים, כך אברהם ראש לכל הצדיקים וכו'". בהמשכו של מדרש זה ניתן למצוא רמזים למאפייני המור: "מה המור הזה אין ריחו מפיח אלא באור, כך אברהם לא נודעו מעשיו עד שהושלך לכבשן האש, ומה המור הזה כל מי שליקטו ידיו מתמרמרות, כך אברהם ממרר עצמו ומסגף עצמו ביסורים וכו'". הכוונה כנראה לשרף המור המוצק המפיק ריח רק אם מבעירים אותו כמוגמר. "כי מי שליקטו ידיו מתמרמרות" הכוונה כנראה לטעמו המר של המור, הנשאר על ידיו של העוסק בו. על יכולתו של המור להתקשות ולהדבק לעצמים קשים אנו לומדים מהתוספתא:[28] שרף המור נחשב כחומר חוצץ בכלים. בסוגייתנו היחס למור הוא כבושם בעל השפעה חזקה על המריח אותו ומושך אותו לדבר עבירה. [29]

המור בדתות ובתרבויות אחרות – פליניוס כותב בספרו כי במקדשים רבים במזרח השתמשו במור להעלאת קטורת לשיפור ריח המקדש, כך גם ביוון וברומא העתיקה ,שם שימשה המילה "מור" במשמעות הכללית של בושם. המור עצמו היה בושם יקר ונדיר, ולפי מקורות רומיים, "שווה את משקלו ויותר מזהב". את הריח הפיקו משריפת האבקה או השמן. השמן מתעבה ומתקשה תחילה בעת שריפתו, ולאחר מכן מפיק עשן כבד בעל ריח חריף, שיש לו דמיון מסוים לקינמון ,והוא בעל תכונות משכרות.

מקורות העבר על גידול המור

ארץ יהודה בית הגידול של עצי המור - פליניוס הזקן[30] קבע: "המור לא יצמח בשום מקום חוץ מארץ יהודה, והאתרוג הסורי מסרב לגדול בכל ארץ אחרת".[31] לעיתים היה בלבול בין סוגי הבשמים שגדלו במזרח  התיכון ובתוכם המור והאפרסמון. פליניוס הזקן כתב שהעץ הובא לרומא על ידי הגנרלים של אספסיאנוס. הם התרשמו שזה היה פרויקט מקומי של היהודים, עצי המור ניטעו בעין גדי ובעין בוקק וביריחו, וצמחו ככל הנראה גם בגלעד, על תקן עצי הקטורת הראשונים. מאוחר יותר העץ כונה אופובלסמום, ענפיו היבשים כונו קסילובלסמום, והפרי המיובש נקרא קרפל-בלסמום. עבד-לטיף, רופא דמשקאי מהמאה ה-12, הבחין שלעץ יש שתי קליפות. קליפה חיצונית דקה שצבעה אדמדם-חום, קליפה פנימית עבה וירוקה, וריח ארומטי חזק הנישא למרחק. הקליפה הפנימית הירוקה היא כמובן מאפיין ידוע של הצמחים ממשפחת הקומיפורה.

השרף נוטף באופן טבעי בימי הקיץ החמים בטיפות דמויות דמעות שרף. חתכים בקליפה מסייעים לתהליך הזה. על פי האגדה והמסורת ניתן לבצע חתכים כאלה רק בעזרת להב מזכוכית או מאבן. חוט דק המוצמד לחתך בסיכה ומסתיים בכלי קיבול קטן, מאפשר לבקבק את הטיפות השקופות. בימי קדם הפרידו את המוהל לשני חומרים: שמן, ומים ארומטיים. תהליך זה התבצע בחשאיות מוחלטת. כמות השמן שהופקה בתהליך זה הייתה קרובה לעשירית מכמות המוהל. לפי המסורת, הבושם שהיה מבוסס על שמן, הופק מענפי המור ועליו שהורתחו במים. לפרי יש צבע אפור או סגול לפני ההבשלה, הוא בגודל של גרגר אפונה, ויש לו טעם מתוק, ערב לחך וארומטי. כשהפרי מסיים להבשיל הוא מקבל צבע כתום בהיר או אדום עמוק ונופל מהעץ. מור גלעד הוא אחד ממיני הקומיפורה בעלי ההתאמות הייחודיות לאזור, הוא נשיר ולכן עמיד יותר בפני טמפרטורות נמוכות בהשוואה לקרובי משפחה אחרים שלו.

עדויות על השימוש בעבר - עדויות על שימושו נמצאו בכתובות רבות כמו תעודות אכדיות, מצריות וארץ ישראליות. באחת מתעודות כתבי אוגרית[32] נזכר "כד שמן מור". הוא מוזכר בתעודות תענך (המאה ה – 15 לפנה"ס) ובתעודות אל-עמרנה.[33]  בין תעודות אלו קיים מכתב ממלך גזר המבקש ממלך מצרים שישלח לו מור לרפואה.

רכיבים עיקריים ידועים של המור: Gum, Volatile oil (myrrhol), Myrrholic acid, Monoterpens (pinene, limonene, dipentene, eugenol), Sesquiterpenes (cadinene, heerabolene), Phenols (cinnamaldehyde, cuminaldehyde), Furano-sesquiterpenoids, Sterols, Resins (commiphoric acids, myrrhin), Triterpenoid resins, Ash, Salts, Sulphates, Benzoates.

הפקת שרף המור - הפקת השרף מתבצעת על ידי פציעת קליפת העץ בחתכים רבים המגיעים עד לצינורות הובלת המוהל (בשיפה) דבר הגורם לשרף לזלוג החוצה. שרף המור שעוותי והוא מתקשה במהירות. לאחר איסופו השרף מתקשה ונעשה מבריק וצבעו צהוב אטום או שקוף. במהלך הזמן הוא הופך כהה ומופיעים בתוכו פסים לבנים. כיום נאסף רוב השרף משיחי בר והשרף מופרש מאליו בקיץ.

מצב צבירה - "התלמוד הבבלי מביא מדרש: "וברגליהן תעכסנה - אמר רבי יצחק: שהיו מביאות מור ואפרסמון ומניחות במנעליהן, וכשמגיעות אצל בחורי ישראל בועטות ומתיזות עליהן, ומכניסין בהן יצר הרע כארס בכעוס".[34] מתוך מדרשו של רבי יצחק משתמע באופן חד משמעי שהמור והאפרסמון הם מיני בשמים המופיעים גם במצב נוזלי ולא רק כמיני קטורת גבישיים שריחם נודף כאשר הם בוערים.[35]

שימושי המור - מצב צבירה צמיג, מסביר מדוע המור עלול לחצוץ או לאטום בדומה לזפת: "אלו חוצצין בכלים: הזפת והמור בכלי זכוכית בין מבפנים בין מבחוץ...".[36] הוא שימש במהלך ההיסטוריה כבושם, קטורת וכתרופה. לעתים הוא שימש כתרופה, כשהוא מהול בכוס יין. את הפרי בצורתו הנוזלית היו מוסיפים ליין ומשקאות כוהליים אחרים, הוא נחשב לבריא ביותר, ואפילו קיבל מעמד רשמי של סם עיכול בקרב המשפחות האמידות וחצרות המלוכה.

הסיבה החשובה ביותר להוספת עשבי תיבול ותבלינים למשקאות כוהליים הייתה האיכויות הרפואיות שלהם. יין נחשב לדרך מצוינת לבליעת עשבי מרפא, אחרי שהתגלה שהוא ממיס יותר חומרים פעילים בהשוואה לחליטה פשוטה במים, או מיצוי. היו מספר תערובות של יין ומור ובתוכם: יין יחנון - לאפילפסיה, יין חצבים - לסילוק מחשבות מרושעות ויין כורכום - לחיזוק הקיבה והלב. כל אלה היו תרופות רשמיות של עולם הרוקחות במאה ה-17.

תכונות רפואיות עיקריות של המור[37]:מכייח ,(Expectorant)  אנטי עוויתי  ,(Spasmolytic) קרמינטיבי[38] (Carminative), משפר תהליכי עיכול וספיגה ,(Digestive stimulant) מחטא ,(Antiseptic) אנטי פטרייתי ,(Antifungal) אנטי בקטריאלי ,(Antibacterial) אנטי ויראלי ,(Antiviral) נוגד טפילים (Antiparasitic). תכונות רפואיות משניות: נוגד חמצון ,(Antioxidant) אנטי דלקתי ,(Anti- inflammatory ), מאלחש כאבים בשימוש חיצוני ,(Analgesic) משפר זרימת דם מקומית / פריפריאלית Circulatory stimulant)).[39]

התוויות ושימושים רפואיים עיקריים: זיהומים טפיליים במערכת העיכול, לרבות – Schistosomiasis / Fascioliasis.. זיהומים טפיליים בנרתיק (Trichomoniasis) – טיפול פנימי ומקומי. תולעי מעיים. זיהומים בקטריאליים של מערכת העיכול. זיהומים פטרייתיים של מערכת העיכול וחלל הפה (Candida). זיהומי הליקובקטר פילורי בקיבה ובתריסריון (לא בזמן כאבים וצרבות אקוטיים, עלול להחריף את הגירוי). זיהומי הרפס (Herpes Simplex) של השפתיים ומע’ המין (טיפול מקומי). דלקות וזיהומים של הגרון וחלל הפה (גרגור מקומי). זיהומים פטרייתיים וחיידקיים של הנרתיק וצוואר הרחם (שטיפות מקומיות). דלקות זיהומיות כרוניות ואקוטיות של דרכי השתן. דלקות חניכיים וטיפול מחטא לאחר טיפולי שיניים.

 התוויות ושימושים רפואיים משניים: כוויות, פצעים וזיהומים שונים על גבי העור. טיפול ביבלות ויראליות (טיפול מקומי)[40].

ערכו של המור - בעת העתיקה ערכו של המור היה כשוויו ומשקלו בזהב ובעיתות מחסור ערכו היה רב אף יותר. מור הגלעד היה שווה הרבה יותר מהלבונה וממיני מור אחרים, בשוק של אותם ימים. עדות לערכו הרב של מור הגלעד היא גידול העצים שנמשך בתקופות התנ”ך והתלמוד, ובמהלך הכיבוש הרומי.

הפסקת גידול הפקת המור בעבר - בשנת 800 לספירה לערך, בעקבות הפלישה המוסלמית, נפסק גידול העץ הזה, הוא נעלם ממטעי ארץ הקודש ומהשוק הבינלאומי ושרד רק כמין פליט באזורים מבודדים ובמקדשים, עד שנעלם לחלוטין. במטאריה, כשמונה ק”מ צפונית לקהיר, גידלו את העץ במידה מסוימת של הצלחה עד שנת 1615, כאשר העצים האחרונים בשושלת ארוכה של עצי מור הוצפו על ידי הנילוס ונסחפו למרחקים. אזור הגלעד נמצא בימינו בין ישראל וירדן, מור הגלעד שצמח באזור זה אלפי שנים כבר לא גדל שם. אך כאמור, בשלהי המאה ה-20 חודש גידול עצי הבושם והקטורת באופן מצומצם בבקעת הירדן סמוך ליריחו ומעט בעין גדי.

המור בעידן המודרני - במאה ה-19, כמה משקאות אלכוהוליים שהכילו מור הפכו למוצרים תעשייתיים:

בחרובקה, הומצאה בשנת 1807 על ידי ג’וזף בחר, ליקר עשבי תיבול שמיוצר ברפובליקה הצ’כית, הוא מכיל 32 צמחים שונים וביניהם מור, מה שהפך אותו לתרופה פופולרית לבעיות עיכול. פרנט ברנקה, הומצא ב-1845 (חברת פרטלי ברנקה, מילנו), מכיל 40 עשבי תיבול שונים, כולל מור. המשקה הזה פופולרי מאד בצפון ובדרום אמריקה, שם מגישים אותו נקי, עם קרח, או מעורבב במשקאות אחרים. המשקה נמכר גם כתרופה ביתית לבעיות עיכול וקדדת.

תחיית מור הגלעד בעידן המודרני הייתה מבלבלת ומרגשת מבחינת החוקרים. מסתבר שישנם כמה וריאנטים שונים לצמח וביניהם אבותיו הפראיים של המין התרבותי, והם שונים בתצורת העלים, בריח ובהרגלי הפריחה שלהם. אבל ההכלאה המוצלחת של שני הווריאנטים השונים ביותר, בשנת 2013, בישראל, הוכיחה שכל הווריאנטים של מור הגלעד הם תתי-מינים של אותו צמח.  בימים אלה, חוקרים את תכונותיו נוגדות הסרטן של מוהל העץ.

על רצפת בית הכנסת העתיק בעין גדי ישנה כתובת ומצורפת אליה קללה וכך נכתב: “מי שיגלה את סוד העיר לגויים, זה שעיניו צופות עד קצווי ארץ ורואה את הנסתר, הוא יזעיף פניו אל אותו אדם ואל זרעו, ויעקור אותו ממקומו תחת השמים". רוב החוקרים סבורים שכתובת זו מתייחסת להפקת שמן האפרסמון המפורסם והיקר. אולם יש  מהחוקרים הסבורים,[41] שהכתובת אינה קשורה כלל לאפרסמון, אלא לסודות עצי המור כגון: הפקת השרף, זיקוק הבשמים והתרופות, הפצת הזרעים והטיפול בעצים, כל אלה היו סודות מקצועיים חשובים שהגנו על תושביה היהודים של עין גדי במשך מאות שנים, מפני גלים רבים של כובשים ופולשים.

 מטעי האפרסמון והמור בחוות האפרסמון

ביבליוגרפיה:

ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 138-139).

ז. עמר, 'ספר הקטורת', תל-אביב תשס"ב, עמ' 95-104.

י. פליקס, עצי בשמים יער ונוי - צמחי התנ"ך וחז"ל (89-97).