אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

מגל

המגל הוא כלי עזר שמשמש לקצירת התבואה.

ראשי פרקים:

א. אפיון המגל

ב. תיאור המשנה

ג. ממצאים היסטוריים

ד. נספח

אפיון המגל

הביטוי "חרמש" הוזכר רק בתורה ולא בנביאים, ואילו הביטוי "מגל" הוזכר רק בנביאים ולא בתורה, אי לכך מדובר באותו כלי.[1] עם זאת שני כלים אלו הוזכרו בדברי חז"ל. יש המבארים שהמזמרות המופיעות מספר פעמים בתנ"ך, כוונתם היא למגלים.[2]

בחז"ל הוזכרו שני סוגי מגלים, שני הסוגים שהוזכרו הם מגל יד ומגל קציר. סביר להניח כי המגלים לא שמשו רק לשם קציר התבואה אלא מדובר למעשה בסוגי סכינים שונים[3] שיוצרו באופן שיהיה ניתן להשתמש בהם לצורך מספר שימושים;[4] חיתוך צמחים כאמור, שחיטת בעלי חיים[5]. מגל היד היה מיועד "לשבר בו עצים ועצמות"[6] ומדובר במגל שהסכין הוא חלק מצדו הפנימי ומחוספס מצידו החיצוני, מגל זה היה מגל קטן[7], שאינו קוצר אלא מלוא היד בלבד",[8] מגל הקציר לעומת זאת היה "מלא פגימות ותלמים"[9] ניתן להשתמש במגל שימושים נוספים, כגון חיתוך של חפצים שונים, ישנם מקרים בהם שימושים אלו נחשבו לשינוי מדרך השימוש הרגילה.[10] מפרשנות דברי הנביאים מובן שהמגלים היו כלים חדים שניתן היה להופכם לחניתות, ולהיפך.[11]

יש לציין שבראשונים מצאנו מספר תרגומים ל"מגל", למשל רש"י מתרגם את מגל היד כ"שרפ"א ומדובר במגל/ מזמרה. מגל קציר הוא מתרגם כ"פלציל"א"- ומדובר בחרמש.[12] בספרות הרומית נמצאו כ12 סוגי מגלים שונים[13], ויתכן כי התרגומים השונים מבטאים את סוגי המגלים שהיו מוכרים באזורים שונים. ישנם המציינים כי לפני כ50 שנה נמצאו בארץ כ10 סוגי מגלים שונים.[14]

הנחת היסוד בהבנת סימני השדה של חז"ל הם שהמונחים 'מגל' ('גילא') ו'מסור' הם אותם כלים הידועים בימינו בשם זה. מחקרים היסטוריים, לשוניים וארכיאולוגים הראו שקיים דמיון רב בין המגל שהיה בשימוש בתקופת התלמוד ובין המגל ששימש את הפלאח הערבי עד ימינו.[15] מגלים אלה (ישנם טיפוסים שונים) חסרי שינון או בעלי שינון קטן יחסית, כ-0.5–1.5 מ"מ (במגלים ישנים השינון נשחק), לעיתים השיניים מופנות בזוית לכיוון הקת, ולעיתים הן ישרות. לעומת זאת המסור הוא כלי שהיה בדרך כלל בעל שיניים גסות וגדולות ובמרווחים גדולים מאלה של המגל, מ–2 מ"מ ומעלה.[16]

פליניוס[17] מציין שיש להשחיז מדי פעם את המגל וכלי הקציר, השחזה זו נעשתה על ידי אבני משחזת, אולם השחזה זו היא יקרה, ניתן גם לשמר את המגל על ידי מריחתו בשמן.

הכלי שמוכר בימינו כ"חרמש"- מוט ארוך באורך של כמטר וחצי, ולהב ארוך בראשו, לא הוכר בזמן המשנה בארץ, הוא הומצא באירופה במהלך ימי הביניים.[18]

במשנה[19] מתוארים חלקי המגל:

תוך המגל- החלק הפנימי של המגל, בצד זה משתמשים לביצוע הקציר.

אחר המגל- החלק החיצוני של המגל, צד זה אינו משמש לקציר, אם כי בשל תנועות ידיו של הקוצר יתכן כי הזזתו את המגל תגרום לנפילת שיבולים.

ראש המגל- הקצה הנגדי של המגל- מול ידית האחיזה- נחלקו התנאים האם שיבולים שנפלו מחמת נגיעת ראש המגל בהן נכללות תחת הגדרת "לקט".

ניתן לתלות את המגל באמצעות חוט או חבל מתאימים, חוט זה נקרא "תלוי מגל יד"[20] גם כשהמגל מתפרק ניתן עדיין להשתמש בו ולכן הוא עדיין יכול להיטמא[21].

לחרמש חברו "משיט", וכנראה מדובר בידית, יש לעתים צורך לחזקו באמצעות מסמר על מנת שלא ישמט ממקומו[22].

על אף שהקצירה היא אחת מהמלאכות שנאסרה עשייתן בשמיטה, מותר למכור כלים אלו לחשוד על השביעית, כיוון שיתכן שהוא ישתמש בכלים אלו באופן מותר.[23]

ממצאים היסטוריים

ממצאים ארכיאולוגיים שונים עולה כי המגל הוא מכלי העבודה הקדומים ביותר, ישנם להבי מגלים שנמצאו באתרים שנחשבים לראשית האנושות. כפי שכותב ד"ר דוד עמית[24]:" בתקופות הקדומות[25], גילה האדם את סגולתן של חיטת הבר ושעורת הבר שהן ראויות למאכל. הדבר הביא אותו להמצאת כלי הקציר ששמו במקרא חרמש או מגל".

מעיון בתמשיחים מצריים עולה כי הקציר נעשה באמצעות מגלים, התבואה הוכנסה לתוך סלים, ולאחר מכן לאזור שבו דשו את התבואה.

המגלים הראשונים היו עשויים לסת של בהמה או ענף עץ כפוף שהחקלאים נעצו לתוכם להבי צור והתקינו להם ידית מגולפת לצורך אחיזה נוחה ביד הקוצר. להבי מגל מתגלים בדרך כלל בחפירות לאחר שנשרו מהמגל והם מתאפיינים בברק מיוחד בצדם המשונן. ברק זה נוצר מהחיכוך של הלהב בגבעולי החיטה והשעורה שרקמתם מכילה צורן. השימוש במגלי מתכת, מיעוטם מברונזה ורובם מברזל, החל בארץ באמצע האלף השני לפנה"ס, בתקופת הברונזה, והלך והתגבר בתקופת הברזל היא תקופת הבית הראשון.

מתקופת הבית השני וימי המשנה והתלמוד (התקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית) ואף מתקופות מאוחרות יותר נמצאו מגלי ברזל באתרים רבים ברחבי הארץ. ראוי לציון מגל בעל ידית עץ ולהב משונן שהתגלה בין הממצאים מימי מרד בר-כוכבא במערת האיגרות שבנחל חבר במדבר יהודה. הודות לתנאי היובש של אזור זה השתמר המגל בשלמותו עד כי  ניתן להשתמש בו גם כיום.

המלאכות החקלאיות ובהן קציר השיבולים היו חביבות על אומני הפסיפסים הקדומים והם תיארו אותן ברצפות פסיפס בוילות רומיות, בבתי הכנסת ובכנסיות מהתקופה הביזנטית. כך, לדוגמה, אנו מוצאים את המגל כאחד הפריטים המלווים את דמויות הנשים המייצגות את ארבע עונות השנה בתיאור גלגל המזלות בבית הכנסת הקדום בציפורי".

נספח

תמונת מגל

[1] ראה בשורשים לרד"ק ערך "מגל" שכותב שחרמש ומגל משמשים לאותו כלי, והוסיף שבערבית הכלי נקרא "מנגא"ל", וכן כותב הערוך בערך מגל.

[2] ראה הע'.... שהמגלים שימשו לצרכי חיתוך שונים של הצמח, ולא בהכרח לקצירת התבואה בלבד.

[3] ראה למשל מאירי חולין טו, ב שמבאר שאחד ההסברים למגל יד הוא כלי הנקרא פודאדוייראה בלע"ז ויוצא כמין שן מאחריה שהוא קצר ואין בו שיעור שחיטה, ולכן לדעתו אין לשחט במגל זה, יתכן שכוונתו לאחד מסוגי המגלים שהיו מוכרים באירופה, וראה הע'....

[4] למשל, בלטינית הוזכרו מספר סוגי מגלים, שעוצבו בצורות מעט שונות, אך מטרת כולם היא לשם חיתוך צמחים, כגון כ-falx foenaria (: falx messoria),  falx arboraria, ועוד. הריבמ"ץ מבאר שמגל קציר הוא "פלצ"י"= falce באיטלקית= מגל. מגל יד מתרגם הריבמ"ץ כ"פוניטורו" ויתכן שמדובר בסוג מגל אחר, קטן יותר falx putatoria

[5] כמובא בחולין טו, ב את החלוקה שישנה בין סוגי המגלים.

[6] רש"י חולין טו, ב, רא"ש כלים יג, א.

[7] רמב"ם פירוש המשניות כלים יג, א.

[8] רמב"ם פיהמ"ש שביעית ה, ו.

[9] רש"י חולין טו, ב.

[10] ספר אור זרוע חלק ב - הלכות ראש השנה סימן רסה דבר שהוא משום שבות מגל יד ומגל קציר דאין דרך לחתוך בו שופרות ותיקון כלאחר יד הוא ואין בו אלא משום שבות.

[11] ראה תרגום יונתן, רש"י ליואל,ד י, רד"ק למיכה ד, ג. הפרשנים לישעיהו ב, ד

[12] יתכן שכוונתו לflax

[13] ראה      Agricultural Implements of the Roman World עמ' 74.,William Smith, D.C.L., LL.D.: 
A Dictionary of Greek and Roman Antiquities, John Murray, London, 1875

[14] פרופ' שמואל אביצור מציין, בספרו "כלי האסיף", עשרה טיפוסים שונים של מגלים שהגדול שבהם הוא מגל הקציר החורני ("הקאחוף") שהוא, ככל הנראה, גם הגדול בעולם.

[15] י' פליקס, החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד, ירושלים תש"ן, עמ' 191–193; ש' אביצור, "מזמרה ומגל", בתוך: מבחר מאמרים בידיעת ארץ ישראל: תהליכי ייצור ואורחות חיים, ירושלים תל אביב 1988, עמ' 113–122; הנ"ל, אדם ועמלו: אטלס לתולדות כלי עבודה ומתקני ייצור בארץ ישראל, ירושלים 1976, עמ' 23–25, 165. עוד דוגמאות למגלים שפורסמו, ראו: י' ידין, הממצאים מימי בר-כוכבא במערת האיגרות, ירושלים תשכ"ג, עמ' 88, 91; צ' אילן וע' דמתי, מרות: הכפר היהודי הקדום, תל אביב תשמ"ח, עמ' 146; וכן סיכום הממצא בארץ-ישראל, בתוך: ג' הדס, "חקלאות השלחין בנוה עין-גדי ובמקבילותיה בנאות המדבר סביב ים המלח בתקופה הרומית-ביזנטית, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ג, עמ' 152–154.

[16] ובאוסף הגדול של 'אדם ועמלו' שבמוזיאון ארץ ישראל, שבתל-אביב הממוצע הוא 3.5–5 מ"מ. יש להעיר שלמרות שנמצאו יחסית הרבה מגלים בחפירות הארכיאולוגיות, הרי שבדרך כלל קיימת בעיה של השתמרות הברזל. ממצא של מסורים הוא נדיר יותר, ראו לדוגמה: א' איילון, "כלי האבן והמתכת מחורבת רקית", בתוך: ש' דר, רקית, תל אביב תשס"ג, עמ' 300.

[17] ספר 18 פרק 67.

[18] פליקס...

[19] משנה פאה ד, י.

[20] משנה כלים טו, ד.

[21] משנה כלים יג, א: "מגל יד ומגל קציר שנחלקו הרי אלו טמאין", רבי יוסי מחלק בין החלקים השונים של החלקים שהמגל נחלק בהם לגבי טומאה. יש לציין כי באתרים ארכיאולוגיים רבים נמצאים להבי מגלים ללא ידית האחיזה, שניתן להשתמש בהם גם כיום.

[22] תוספתא כלים (ב"מ) (צוקרמאנדל) ב, יד מסמר... נתנו בחרמש שלא ישמט המשיט... נחלקו התנאים אם מסמר זה נטמא כשמחברים אותו לחרמש, או שאינו נטמא.

[23] משנה שביעית ה, ו. רא"ש שביעית ה, ו מגל יד מגל קציר ועגלה - מותרין שמא הוא רוצה לקצור מן ההפקר ולהביא בעגלה למאכל ביתו ואין אסור אלא להביא הרבה ולעשות אוצר, וראה בשו"ת הר צבי אורח חיים א קכה שדן במכירת מכונת קצירה לחשוד על שימוש בה בשבת.

[24] במאמרו "שלחו מגל כי בשל קציר" באתר רשות העתיקות.

[25] באתרים שונים כגון גשר בנות יעקב, אזור תקוע (מהתקופה האפיפליאותית) ומתקופות מאוחרות יותר ח' אֶ-רָּאיָה [1] רַסְם אֶל- קַעַקִיר ועוד, נמצאו להבי מגל, מהם להבים חלקים ומהם להבים משוננים, ניתן להבחין שלהבים אלו היו בשימוש המתגוררים באותו איזור.