אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

מאכל בהמה

ב"ה

מאכל בהמה

מבוא: ככלל, הצרכים התזונתיים של בעלי החיים דומים, והם כוללים חלבונים, שומנים, פחמימות, מינרלים ויטמינים, ועוד. ההבדלים הם במקורות התזונתיים: מן החי בלבד (טורפים), מן החי ומן הצומח (אוכלי כל, וביניהם האדם) ואוכלי צמחים בלבד (כגון בקר וצאן ועוד). פעמים רבות מקורות המזון של האדם ובעלי החיים הם זהים; החיטה משמשת כמקור חשוב לאנרגיה הן לאדם והן לבעלי החיים, שורשים ופקעות משמשים הן את האדם והן את בעלי החיים. ההבדלים מתבטאים בחלקי הצמח הנדרשים, בעלי חיים יאכלו גם את הגבעול של החיטה בעוד האדם לא יצרוך אותם כלל, וכן בעיבודם של הצמחים, שהאדם מעבד לפי צרכיו על ידי בישול ואפייה.

מקורות המזון: מקורות המזון לבעלי החיים הם רבים, ומורכבים מהחי ומהצומח. בעלי החיים מחולקים לשלוש קבוצות באופן צריכת המזון שלהם: 1. אוכלי בשר: בעלי חיים שניזונים רק או בעיקר מן החי אלו נקראים קרניבורים (Carnivores), לקבוצה זו שייכים מיני הטורפים השונים. 2. אוכלי כל: בעלי חיים הניזונים הן מהצומח והן מהחי- לקבוצה זו שייכים האדם, וכן קבוצות גדולות של בעלי חיים אלו נקראים מרינבורים (Omnivore), לקבוצה זו שייכים מיני חזירים, כלבים, עכברים, מיני עופות ועוד. 3. אוכלי עשב- בעלי חיים שניזונים רק ממזון מן הצומח. אלו מכונים גם הרביורים(Herbivore) .

לכל אחת מקבוצות אלו מערכת עיכול ייחודית המותאמת לעיכול המזון. ההבדלים מתבטאים בחלקים השונים של מערכת העיכול: מבנה הלסתות והשיניים, מספר הקיבות ונפחן, היכולת להעלות גירה, ואורך המעיים וחלקיהם השונים.[1]

ערך זה עוסק במאפייני התזונה של הקבוצה השלישית- אוכלי העשב, לקבוצה זו שייכות בין השאר הבהמות; בהמה גסה (בקר, סוסים וחמורים) ובהמה ודקה (צאן- כבשים ועיזים), ההתייחסות בחז"ל לבהמה ולמאכליה היא לבעלי חיים אלו, מכיוון שאלו בעלי חיים מבויתים שאותם האדם גידל והאכיל.

מטרות ההזנה – בגידול בעלי חיים במשק חקלאי, המגדל מעוניין להשתמש בתוצרים שמפיקים בעלי החיים בחייהם – חלב וביצים, בבשרם ועורם לאחר השחיטה. וכן הוא משתמש בבעלי החיים לעבודות חקלאיות: נשיאת משאות, עבודות אדמה ועוד, הזנת בעלי החיים מכוונת כדי שהתפוקה מהם תהיה המיטבית ביותר. הצרכים התזונתיים של בעלי החיים כוללים פחמימות, שומנים וחלבונים, וכן מינרלים וויטמינים במידה מועטה. עיקר תזונת בעלי החיים בעבר הייתה מבוססת על מרעה טבעי[2] , או על מזון שהוכן או הובא עבורם במיוחד. בזמננו התזונה מבוססת על מרעה (בעיקר בגידול בשר) או הזנה במשק של מזון גס ומזון מרוכז, הכולל גרעינים שלאחר העיכול מתפרקים לחלבונים, שומנים וויטמינים שונים )תערובת(. כפי שיפורט להלן.

המאפיינים התזונתיים של הצמחים: מבחינה תזונתית הצמחים מכילים בעיקר תאית, שהיא פחמימה מורכבת שמתפרקת לפחמימה פשוטה לאחר העיכול, וכן חלבונים וחומרי הזנה נוספים.[3] בבעלי חיים מעלי גירה המזון הגס נדרש גם כן להפעלה תקינה של מנגנון העלאת הגירה וכמקור לפחמימות. בבעלי חיים שאינם מעלים גירה – סוסים וכדומה – תפקיד התאית מסתכם בהיותה מקור לפחמימות. בעלי החיים משיגים את המזון הגס ברעייה בשדה, שם הם ניזונים מכל סוגי הצמחים (מלבד הצמחים הרעילים: כלך מצוי, שבטבט ענף, הרדוף וכדומה(. ובמשקים מודרניים, ברפתות, בדירים ובאורוות הם מקבלים אותו משומר, לאחר שעבר תסיסה והחמצה (תחמיץ), או מיובש (חציר).[4]

להלן מקורות המזון:

1. מרעה- הזנה ירוקה: צמחי המרעה משמשים בעיקר להזנת בעלי חיים מעלי גרה (Ruminantia) כבקר וצאן, ובעלי חיים חד קיבתיים (Monogastric) כגון חמורים וסוסים. ערכם של צמחי המרעה כמזון לבעלי חיים נקבע לפי תכונות שונות: מידת אכילתם ברצון על ידי בעלי החיים; מידת עיכולם ויכולתם לספק את כל יסודות ההזנה; היכולת לחדש את צמיחתם במשך עונת הגידול גם כאשר בעלי חיים רועים עליהם; חידוש הצמיחה מזרעים או מניצנים; היכולת לצמוח בבתי גידול רבים ומידת הרגישות למזיקים ולמחלות, וכן מידת רעילותם של הצמחים. בין צמחי המרעה בולטים העשבוניים, לרוב בני משפחות הדגניים, כגון שיבולת שועל נפוצה – Avena sterilis, שעורת התבור – Hordeum spontaneum, צמחים ממשפחת הפרפרניים כגון ביקיה ארץ ישראלית – Vicia palaestina, תלתן ארץ ישראלי – Trifolium palaestinum וכן רחבי עלים רבים, לחך מצוי – Plantago lagopus ועוד. גם שיחים ועצים מסוימים, בהם עצים ממשפחת האלונים – Fagaceae, משמשים כצמחי מרעה לעיזים, לכבשים ולפרות.[5] בשדה תבואה לאחר הקציר נותרים גבעולים, צמחים שלא נקצרו ועוד. כל אלו משמשים למאכל בהמה.

במרעה, הצמחים נוחים להשגה ולמאכל, אך פעמים רבות הערך התזונתי שלהם הוא נמוך, ועל מנת להשיג את כל הצרכים התזונתיים על בעל החיים לאכול במשך זמן רב מהיממה. בעלי חיים מעלי גירה מסוגלים לאכול כמות גדולה של מזון, לאחסנה בקיבה, להעלות גירה וללעוס שוב את המזון.[6] במשקים מודרניים קוצרים את הירק מהמרעה ומביאים אותו לרפת או לדיר. פרה אוכלת מדי יום 50-70 ק"ג של מזון ירוק טרי המתעכל בקלות במערכת העיכול של הבקר, מרווה את הגוף בחלבונים, חומצות אורגניות, ויטמינים, מינרלים ועוד.

 .2חָצִיר- החציר הוא תבואה שנקצרה בעודה טריה, יובשה ונאספה לחבילות חציר, ניתן לשמרם למשך זמן רב. פרה צורכת עד 30 ק"ג חציר מיובש ביום. החציר עשיר בוויטמינים, מינרלים וסיבים.

 .3שורשים, פקעות – מגוון רחב קיים ובתוכו: סלק, לפת, גזר, דלעת, קישוא, מילון, אבטיח, תפוחי אדמה ועוד. בדרך כלל ירקות אלו הם כבר אינם ראויים למאכל אדם, או פסולת של ירקות אלו, פעמים רבות מדובר בתוצרי לוואי של תעשיית המזון.

 .4הזנה מרוכזת- על מנת להגביר את תפוקת בעלי החיים, הם מקבלים מזון מרוכז הכולל גרעיני חיטה, שעורה ושיבולת שועל, ויטמינים ומינרלים מזון זה הוא ספק מצוין של עמילן לגוף הבקר, הדרוש לשמירה על האנרגיה. לפרה חולבת נותנים עד 5 ק"ג ליום. על מנת להגביר את ניצול המזון של גרעינים אלו מקובל כיום להשתמש בגרעינים שעברו טיפולים שונים של גריסה ומעיכה על מנת להקל על בעל החיים לעכלם, לעיתים גרעינים שלא עברו טיפול ולא נלעסו כראוי נפלטים בעודם שלמים מבעל החיים.[7] עיקר האנרגיה של בעלי החיים מתקבלת מגרעינים אלו.[8]

5.  הזנת קש אביבי: קש אביבי הוא מזון באיכות נמוכה המכיל מעט חומרים מזינים וויטמינים. אבל, בהיותו גס, יש לו השפעה חיובית על עיכול המזון הבקר. הוא משמש בחודשי החורף כמזון לבהמות בתפוקה נמוכה ובינונית. עבור בקר בעל פרודוקטיביות גבוהה, יש לשלב קש עם מזון עסיסי, וסובין כדי להעלות את הערך התזונתי.

6. תחמיץ – התחמיץ הוא תבואה שנקצרת בשלב שבל 'הבשלת דונג', כשאחוז החומר היבש הוא כ30 אחוז, קוצצים את התבואה לחתיכות של עד 5 ס"מ ומשמרים אותו. מזון זה הוא מזון פופולרי לבהמות בשל ערכו התזונתי הגבוה ועלותו הנמוכה. רכיבי התזונה הכלולים במזון מבטיחים תנובת חלב גבוהה במהלך חודשי החורף. התחמיץ[9] הנפוץ בישראל הוא תחמיץ חיטה ותחמיץ תירס, גם שיירי\קליפות פירות הדר מעורבבים לעיתים בתחמיץ, אלו המיועדים להזנת בקר לחלב. ברפת החלב הישראלית, משמש בדרך כלל תחמיץ החיטה כרכיב המזון הגס המרכזי במנת המזון של הפרות החולבות וכיוון שהוא מיוצר פעם אחת בלבד בשנה, נודעת חשיבות מרכזית לאופן הכנתו ולאיכותו. ראה בהרחבה בערך 'תחמיץ'.

החלק ההלכתי: צמחים המיועדים למאכל בהמה הוזכרו רבות בחז"ל באזכורים רבים, כגון הצמחים ששימשו לשם כך, והכנתם לשימוש, צמחים שניתן להאכילם בשבת ואופן ההכנה שלהם, דיני מעשרות, חדש, קדושת שביעית ועוד.

מגוון המאכלים העולה מהמקורות הוא רחב, חלק לא מבוטל של מאכלי הבהמה הנזכרים במקורות, אלו צמחי בר שנמצאו בשטחי המרעה לאחר רדת הגשמים. חלק אחר אלו גידולים שהאדם זרע\שתל לטובת שימוש ביתי, השתמש בהם לצרכיו, כחלק ממכלול שימושים שונים[10] בחלקים מסוימים הוא עשה בהם שימוש או אכל, והאחרים העביר למאכל הבהמות.[11] לעיתים אף היה צורך בפעולות שונות על מנת להכין את המזון עבור בעלי החיים, התרת חבילות, שפשוף המזון, ריסוקו[12] חיתוכו[13], ועוד.

להלן חלק מצמחים אלו (לפי א"ב): גמי לח[14],  גרעינים[15], דלועים[16], זמורה[17], זרדים[18] ככל הנראה אלו ענפים לחים שיש להם ערך תזונתי, חוחים ודרדרים,[19] חציר[20] , חרובים[21], ירקות,[22] וירקות שדה,[23] כרשינים[24] ואלו נחשבים למאכל איכותי לבהמה,[25] לוף- מאכל לעורבים.[26] מורסן,[27] סיאה אזוב וקורנית הם צמחים שניתן להשתמש בהם בשל ריחם הטוב לשימושים רבים, מאכל אדם, מאכל בהמה, וכן להסקה או למולל אותם ביד, דיני הצמח נקבעים לפי מחשבת האדם.[28]  עולשין[29], עידית[30] ככל הנראה בצמח העירית,[31], עמיר,[32] עצים,[33] עשבים[34], פירות וירקות[35] וזה האוכל הרגיל של הבהמה,[36] קוצים,[37], קליפות אפונים ועדשים,[38] קש- תוצר של גידולים שונים שגדלו בשדות החקלאיים, ניתן להשתמש בקש זה למאכל בהמה, לשריפה או לשימוש כמצע- כר או סדין,[39] שחת,[40] שעורים[41] ענפי תאנים ותמרים- ענפים צעירים ובהם פירות  ניתן להשתמש בהם גם למאכל בהמה וגם לעצים, השימוש בהם ביום טוב תלוי במחשבה הראשונית של האדם,[42] תורמוס יבש[43]. 

השלכות מעשיות:

תרומות ומעשרות: אין חובה לעשר צמח שמיועד למאכל בהמה[44], ואף צמחים שמטרתם גידולם הוא למאכל אדם, ניתן לתת לבהמה לאכול מהפירות באופן ארעי לפני הפרשת תרומות ומעשרות.[45]  ובמידה ומדובר ב'פירות דמאי'- שיש ספק אם הופרשו מהם מעשר ראשון ומעשר שני, ניתן גם כן להאכילם לבהמה ואין חובה לעשרם לפני האכלתם.[46]

שביעית: יש קדושת שביעית בצמחים שמיועדים למאכל בהמה,[47] וזו חומרא מיוחדת שקיימת בשביעית.[48] אסור לתת לבהמה לאכול פירות שביעית אך אם הלכה מעצמה לא צריכים למנוע ממנה לאכול[49] מותר בשביעית לאפשר לבהמה לאכול ספיחין מעצמה [50]  אין לעשות תרופות לאדם או בהמה מצמחים המיועדים למאכל אדם, אך ניתן לעשות תרופה לאדם מצמחים המיועדים למאכל בהמה[51].

שבת: יש להאכיל את כל בעלי החיים הביתיים בשבת לפי צרכם, היתר זה הוא הן לבעלים והן לאדם אחר,[52] ואף ניתן להעביר מזון מבהמה לבהמה בשבת[53],  מותר לטלטל בשבת את תרמילי הפרי של אפונים ועדשים, מפני שהם מאכל בהמה.[54] השיעור שעוברים עליו בהוצאת מזון לבהמה בשבת מרשות לרשות הוא כבמלוא פי הגדי[55].  במידה ונדרש לתת מזון לבהמה בשבת  ניתן לטלטל רק מזון שהוכן מראש.[56] 

חמץ: איסור חמץ חל גם על מאכל בהמה, וכל עוד מותר לאדם לאכול חמץ, ניתן להאכיל גם את הבהמה בחמץ.[57]

חדש: אין להשתמש בתבואה החדשה עד הקרבת קרבן העומר. התנאים חלקו האם איסור זה חל על האכלת בהמה בתבואה החדשה, יש הסוברים שניתן להאכילה רק תבואה שלא הביאה שליש, ויש הסוברים שניתן לעשות כן גם בתבואה שהביאה שליש.[58] 

נזיקין: בהמה שאכלה משל אחרים, גם אם מדובר באוכל שאינו ראוי לה, משלמת נזק שלם.[59]

עיכול המזון: לעיתים בעל החיים לא עיכל את גרעיני החיטה והשעורה, והם נפלטו מגופו, חז"ל דנו באלו מקרים נשאר עליהם דין 'אוכל'[60].

ה"סילו" בקבוצת יבנה, בו אחסנו בעבר את התחמיץ, וכדי ליצור בו תהליכי תסיסה. 

זכויות: מיכאלי 

בור תחמיץ כיום, שבו מאחסנים את התחמיץ למשך שנה שלימה

 
Loaders compacting silage, Revivim 2007.jpg זכויות: 

נספח 1. – האם שעורה היא מאכל בהמה או אדם[61]

כיוון שהדוגמא הבולטת ביותר למאכל בהמה בעיקר במקורות חז"ל, היא השעורה שהיא אחד ממיני הדגן, הבאנו לכאן נספח מיוחד (שכתב משה רענן) המרחיב בעניין זה על השעורה בהיבטים שונים שלה, תוך ניסיון להבין מן המקורות מקרא וחז"ל, למה שימשה השעורה בעבר, ומדוע היה זה מעמדה.

השעורה במקרא - השעורה נזכרה במקרא 32 פעמים, מספר דומה לחיטה שהוזכרה 34 פעמים. ב – 10 איזכורים מתוכן הן נזכרו יחד, דבר המעיד על מרכזיותה בתקופת המקרא. על מעמדה החשוב של השעורה ניתן ללמוד בראש ובראשונה מתוך כך שהיא נמנתה בין שבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל: "ארץ חיטה ושערה וגפן ותאנה ורמון.....".[62] כבר בפסוק המונה את שבעת המינים שבהם השתבחה ארץ ישראל, ניתן ללמוד שמעמדה היה נחות ביחס לחיטה, משום שהיא נמנתה אחריה .על נחיתותה ביחס לחיטה ניתן ללמוד גם מהעובדה שהמנחות במקדש, הובאו בדרך כלל מחיטה, מלבד מנחת העומר ומנחת קנאות שהובאו משעורים, בגלל טעמים ייחודיים. מסיבה זו אפילו אם נדר אדם להביא מנחה משעורים עליו להביא מחיטים.[63]

מתוך פסוקי המקרא משתמע שהשעורה שימשה כמזון לאדם אך גם לבהמה. השעורה שהוגשה לדוד וצבאו במחנים שימשה למאכל אדם: "משכב וספות וכלי יוצר וחטים ושערים וקמח וקלי ופול ועדשים וקלי".[64] השעורה נמנתה בין החטים ובין הקמח, הקלי, הפול והעדשים שהם מזון אדם כך שלא סביר להניח שהם יועדו לבהמות. שלמה המלך התחייב לספק צידה לחוטבי העצים, ששלח לחירם, שכללה גם שעורים: "והנה לחטבים לכרתי העצים נתתי חטים מכות לעבדיך כרים עשרים אלף ושערים כרים עשרים אלף ויין ... ושמן". גם בפסוק זה תפסה השעורה מקום שווה ערך ברשימת סוגי המזון שהיו מקובלים באותה תקופה. האישה המנאפת נקנתה בשעורים: "ואכרה לי בחמשה עשר כסף וחמר שערים ולתך שערים".[65]

המשנה במנחות,[66] מונה את מנחת העומר ומנחת סוטה, שהן משעורה, בין המנחות ששיריהן נאכלים לכוהנים. קשה להניח שהתורה הייתה מצווה על הכוהנים לאכול את שיירי המנחה אם הם מזון בהמות בלבד, רק כדי להשפיל את הסוטה, משום שלמטרה זו די היה בשריפת השיירים. רות לקטה שעורים בשדה בועז לצורך מאכל אדם: "וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים".[67] הדישה נועדה להפריד את הגרגירים מהשיבולים שאין בהן צורך למאכל אדם אלא לבהמות.

על הכנת לחם משעורה אנו לומדים בפסוק מפורש במלכים:[68] "ואיש בא מבעל שלשה ויבא לאיש האלוקים לחם בכורים עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו...".[69] העובדה שהאיש מ"בעל שלשה" הביא לאלישע לחם שעורים אינה קשורה בהכרח לכך שהייתה זו תקופת בצורת, שבה ניתן לגדל מעט שעורה אך לא חיטה, שהרי גם בתקופה של שפע יחסי כפי שאנו קוראים במגילת רות:[70] "וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם" השעורה שימשה למאכל אדם.

יחד עם זאת ייתכן ובעתות שפע יוצא דופן כבימי שלמה הופכת השעורה בעיקר למאכל בהמות. על תקופה זו נאמר "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלמה",[71] ומיד בפסוק סמוך "וְהַשְּׂערִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים וְלָרָכֶשׁ.[72] רמז למעמדה המורכב של השעורה ניתן למצוא ביחזקאל:[73] "וְאַתָּה קַח לְךָ חִטִּין וּשְׂעֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדֹחַן וְכֻסְּמִים וְנָתַתָּה אוֹתָם בִּכְלִי אֶחָד וְעָשִׂיתָ אוֹתָם לְךָ לְלָחֶם" אך בהמשך[74] מסמלת השעורה לחם בזוי: "וְעֻגַת שְׂעֹרִים תּאכֲלֶנָּה וְהִיא בְּגֶלְלֵי צֵאַת הָאָדָם תְּעֻגֶנָה לְעֵינֵיהֶם".[75] ניתן לסכם ולומר שאמנם מעמד השעורה במקרא היה אולי נחות בהשוואה לחיטה ושימשה כמאכל בהמות אך היא שימשה גם כמזון מקובל לאדם.

השעורה בתקופת המשנה והתלמוד

השעורה כמאכל אדם - מקורות חז"ל רבים מצביעים על כך שהשעורה משמשת כמזון לאדם נביא את חלקם: "חמשה דברים חייבים בחלה החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל ושיפון ... האוכל מהם כזית מצה בפסח יצא ידי חובתו כזית חמץ חייב בהכרת.[76] אדם המכלכל את אשתו על ידי שליש חייב להעניק לה, בין שאר מוצרי המזון, גם שעורים.[77] ברור שמדובר במזון לאדם ולא לבהמה שהרי הגמרא[78] מקשה: "אמר רבי יוסי: לא פסק שעורין וכו . אלא באדום הוא דאכלין שעורים, בכולי עלמא לא אכלי? הכי קאמר: לא פסק שעורים כפלים בחטין אלא רבי ישמעאל, שהיה סמוך לאדום, מפני ששעורין אדומיות רעות הן". במשנה בפאה[79] אנו לומדים: "אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים וקב שעורים. רבי מאיר אומר: חצי קב. קב וחצי כוסמין וקב גרוגרות או מנה דבלה ... ושאר כל הפירות אמר אבא שאול כדי שימכרם ויקח בהם מזון שתי סעודות". התלות בקניית מזון שתי סעודות מוכיחה שגם השעורה מיועדת למאכל אדם ולא למזון לבהמותיו של העני. אחד משלושת עשירי ירושלים הבטיח לזון את העיר בחיטים ושעורים בעת מצור אספסיינוס.[80] מהתלמוד בסוטה[81] אנו לומדים שמשעורה הכינו ככר לחם. פת שעורים הייתה מזון מקובל ולא הוגבלה רק למצבים קיצוניים. מסיבה זו הצריכה המשנה בנגעים[82] להדגיש ששיעור זמן שהייה בבית מנוגע נקבע על פי פת חיטין דווקא ולא על פי שעורין, [83]שהוא ארוך יותר.

השעורה כמאכל בהמה - כמה מקורות מעידים על מעמדה של השעורה כמזון לבהמות. לגבי מנחת סוטה נאמר: "רבן גמליאל אומר: כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה[84]" ובתוספתא נאמר[85] "... היא האכילתו מעדנים לפיכך מנחתה מאכל בהמה". אמנם יתכן כי בעת מתן תורה מעמד השעורה היה ירוד ולכן היא יועדה למנחת סוטה אך ייתכן והניסוח החד משמעי של חז"ל מבטא עמדה קיצונית יותר. בתלמוד פסחים מסופר:[86] "יוחנן חקוקאה נפק לקרייתא, כי אתא אמרו ליה: חיטין נעשו יפות? אמר להם: שעורים נעשו יפות. אמרו ליה: צא ובשר לסוסים ולחמורים! דכתיב השערים והתבן לסוסים ולרכש", משמע כי השעורה נועדה לבהמות. בביצה נאמר: "לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו ביום טוב, אבל קודר הוא קב או קבים ונותן לפני בהמתו, ואינו חושש" .[87] על חמורו של רבי פנחס בן יאיר מסופר[88] שסירב לאכול שעורים שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות [89].

שעורה כמאכל נחות – ההנחה העומדת בבסיס הסוגיה בתלמוד הבבלי בברכות[90] היא שאיכות השעורה כמאכל אדם ירודה בהשוואה לאיכות החיטה. מסיבה זו עלתה המחשבה בסוגיה זו, שאם ברכת קמח חטים היא "שהכל" הרי שבקמח שעורים אין צורך בברכה כלל, מכאן נסיק על מעמדה. למסקנה דומה ניתן להגיע מהלכה נוספת [91]:""... אבל פרוסה של חטין ושלמה מן השעורין, דברי הכל מברך על הפרוסה של חטין, ופוטר את השלמה של שעורין." באגדות החורבן[92] בסיפור על מרתא בת בייתוס העשירה שהייתה בירושלים בעת המצור על העיר, אנו מוצאים שוב שמעמד לחם שעורים היה הנחות ביותר מבין כל שאר מיני הלחם ."

השעורה נחשבה כמזון עניים: "משל אומרים לאדם מפני מה אתה אוכל פת שעורים? אמר להם מפני שאין לי פת חטים. מפני מה אתה אוכל חרובים? אמר להם מפני שאין לי דבילה".[93] על מעמדו של לחם שעורה בהשוואה ללחם חטה אנו לומדים גם מדבריו של רב חסדא[94] האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי קעבר משום בל תשחית".

מעמדו הנחות של לחם השעורים נובע ככל הנראה גם מתכולה נמוכה של גלוטן [95], תכולת הגלוטן הנמוכה בשעורה גורמת לכך שהבצק נעשה נוקשה ולא גמיש.[96] ברור מאליו שעיסת לחם קשה דורשת זמן רב יותר למאכל ועיכול מאשר לחם פריך. השעורה הייתה מאכל עניים משום שמחירה היה נמוך והן בגלל שהתאמתה לאפיית לחם פחותה.

תכונות השעורה - אכילה של שעורים בתנאים מסויימים גורמת למוות: "מי שלקה ושנה בית דין מכניסים אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת" .[97] ניתן להסיק מכאן שהשעורה מכילה מרכיב שאיננו מתעכל כראוי וגורם להתנפחות, כנראה הכוונה לסיבים התזונתיים שבה. שעורה הינה הדגן העשיר ביותר בסיבים תזונתיים בהשוואה לשאר הדגנים, השעורה מכילה כ 17% סיבים תזונתיים, לשם השוואה חיטה מכילה 12%, שיבולת שועל 10%, תירס מכיל 7%, ואורז חום מכיל 3.5% סיבים. בעוד שהסיבים ברוב הדגנים מתרכזים בקליפת הגרעין, הסיבים בשעורה נמצאים בכל חלקי הגרעין, עובדה שיכולה להסביר את כמות הסיבים הגבוהה בה וכך גם בשעורה קלופה. בצד המלצת המומחים לצרוך סיבים תזונתיים, מסיבות בריאותיות, הם מזהירים מפני תופעות לוואי לאחר אכילה מרובה של שעורה, כמו התנפחות והרגשת אי נוחות עד כדי חסימת מעיים. תופעות אלו נובעות מכך שהסיבים סופחים אליהם מים וחומרים אחרים ומתנפחים בקיבה.

לשעורה יש יתרון גדול, משום שהיא גדלה בתנאים קשים שבהם חיטה אינה יכולה לגדול. היוצא מכך, כי גם בשנים שחונות, בהם יבולי החיטה דלים, יבול השעורה יכול להיות טוב. ובשנים מעין אלו, גם בני אדם יעשו שימוש בשעורה לשם הכנת לחם, ויבול השעורה יכולה לעשות את ההבדל בין רעב ללא רעב. השעורה מתפתחת היטב בקרקעות דלות ובכמות משקעים נמוכה (250 מ"מ בשנה) בהשוואה לחיטה (350 - 400 מ"מ בשנה). השעורה פחות רגישה לקור גבוה במקומות הגבוהים, וכן לקרה שיכולה להתפתח בעמקים השונים.

סיכום - התמונה המתקבלת מסקירת המקורות המקראיים וספרות חז"ל מורכבת למדי, ומציגה לכאורה סתירות ביחס לקביעת מעמדה של השעורה. ככלל ניתן להציע שדברי רבן גמליאל: "כך קרבנה מאכל בהמה" אינם מתפרשים כפשוטם שהרי גם בני אדם אוכלים שעורה. ייחודה של השעורה בניגוד לחיטה, הוא בכך שבעתות שפע כאשר אין מגבלה בכמויות החיטה היא משמשת בעיקר כמזון לבהמות. העובדה שהשעורה נתפסת בתקופת חז"ל ולאחריה כמזון בהמות מבטאת אולי את מנהגי הסעודה בחברות השפע של יון ורומא שבהן כמעט ולא גידלו שעורה. בהעדפת לחם חיטה היה משום "פינוק" דבר המתבטא בדברי רב חסדא: "האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי קעבר משום בל תשחית" ראוי לציין שהיום רוב יבול השעורה העולמי מיועד למספוא. השעורה זכתה בשנים האחרונות לעדנה והיא הפכה לפופולארית בשוק מזון הבריאות בצד היותה מרכיב עיקרי בתעשיית הבירה.

נספח 2

יסוד ההבדל בין מאכל אדם למאכל בהמה במקרא[98] - בסיומו של היום השישי, לאחר תיאור בריאת האדם, מתארת התורה את מאכליהם של האדם ושל הבהמות, וכך נאמר" :ויאמר א-להים - הנה נתתי לכם את כל עשב זֹרֵעַ זֶרַע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זֹרֵעַ זָרַע לכם יהיה לאָכלה: ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן".[99]

ממבט ראשון בפסוקים, נראה שהתורה מייעדת אוכל זהה לחיות ולבני האדם. דרך פעולת גופו של האדם דומה לדרך פעולת גופן של החיות, ולכן הוא אף ניזון מאותם מאכלים שהחיות ניזונות מהם.

ברם, מעיון מדוקדק בפרשה עולה תמונה שונה: התורה מתירה לאדם לאכול את "כל עשב זורע זרע" ו"כל פרי עץ זורע זרע". לחיות, לעומת זאת, הותר לאכול רק "כל ירק עשב". אם כן, קיים הבדל כפול בין מאכלי האדם והחיות: האדם אוכל רק "עשב זורע זרע" - משמע, רק את העשבים בעלי הזרעים; וכן הותר לו לאכול את פירות העץ שיש להם זרעים. על החיות - לעומת זאת - נאסרה אכילת פירות העץ לחלוטין.

התפתחות איסורי האכילה - לאחר חטאו של האדם, התורה מתירה לו במפורש לאכול את כל סוגי העשבים: "ואכלת את עשב השדה". היתר זה משתלב היטב במסגרת התפתחות איסורי האכילה בתחילת ספר בראשית: כידוע, הקב"ה אסר על האדם לאכול בשר ביום בריאתו והתיר לו לאוכלו רק לאחר המבול[100] כעת יכולים אנו להוסיף שלב ביניים: כשנברא, הותר לאדם לאכול רק עשבים מזריעי זרע, לאחר שחטא - הותר לו לאכול את כל סוגי העשבים, ולאחר המבול הותרה לו אפילו אכילת בשר.

ההסבר המקובל לביטולם ההדרגתי של איסורי האכילה הוא ביטוי לירידה בדרגה. כאשר האדם נמצא בגן העדן, מייד עם בריאתו, אסר עליו הקב"ה לאכול בשר ועשבים חסרי זרע. לאחר שחטא - ירדה דרגתו של האדם, ובדרגתו הנמוכה יותר התיר לו הקב"ה לאכול את כל סוגי העשבים. לאחר שהמשיכו בני האדם וחטאו - ירדה דרגתם עוד יותר, ולאחר המבול התיר הקב"ה לנח גם את אכילת הבשר.

עשב מזריע זרע - כאמור לעיל, רק לאחר החטא הותר לאדם לאכול עשבים שאינם מזריעי זרע. כדי להבין את ההבדל שבין עשבים מזריעי זרע לבין עשבים שאינם מזריעי זרע, עלינו להיזכר בסיבה שבגללה נאסר על האדם לאכול בשר. כשם שאכילת בשר כרוכה בהריגת חיה, כך אף אכילת עשב שאינו מזריע זרע כרוכה בהשמדתו. רק כאשר יש לעשב את יכולת הפרייה והרבייה - משמע, הוא מזריע זרע - מותר לאוכלו, שכן אכילתו אינה כרוכה בהשמדתו.

כעת מבינים אנו את התפתחות איסורי האכילה בפרשת בראשית: עם בריאתו, הותר לאדם לאכול רק עשב מזריע זרע, ולאחר שחטא - ירדה דרגתו, והותר לו לאכול את כל סוגי העשב, בדומה לבהמות.