אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

לוף

ב"ה

לוף

צמח הלוף הוזכר במשנה כצמח תרבותי רב שנתי[1] שגודל בעיקר לשם פקעותיו[2] אך נאכלו בו גם העלים.[3] הפקעת היא רב שנתית, ואילו העלים הם חד שנתיים.[4] ניתן לשמר את הלוף על ידי טמינתו בקרקע.[5]

בחז"ל הוזכרו לוף, לוף השוטה, ו'לוף העליון'. מ. כסלו מזהה את הלוף עם קולקס הקדמונים -   Colocasia estculenta  ובאנגלית- [6],Taro מין מתורבת של הלוף, ממשפחת ה-  ,Araceae אליה משתייך גם הלוף הארץ ישראלי. במזרח הרחוק נאכלים בעיקר הפקעות העמילניות אך גם העלים עד היום. משערים כי תורבת בהודו לפני למעלה מ- 5,000 שנה, ומשם עבר למצרים, ליוון ורומא. היוונים והרומאים הזכירו אותו כגידול רב חשיבות במצרים.[7]

לעף ופליקס מזהים אותו עם הלוף הארץ ישראלי, Arum palestinum  צמח רב שנתי שגודל לדעתו בארץ כגידול תרבותי. כל חלקיו רעילים, מכילים חומצת אוקסלט הסידן, שמתגבשת למחטים זעירים ורעילים שנוקבים את המעיים. אכילתם של העלים ללא בישול גורמת לתחושת צריבה חזקה ול"תרדמת" בחלל הפה. כמות גדולה עלולה להיות אף קטלנית.[8]

י. פליקס סובר כי הוא הלוף המנומר[9] אותו מזהה לעף דווקא כלוף התרבותי שגודל כגידול תרבות גם הוא, בדומה ללוף הארץ ישראלי.[10] דיוסקורידס מתאר מין לוף בר בשם Arum dracuculus בעל עלים מלופפים ופרח סגול מנומר, שגדל במקומות מוצלים לאורך משוכות. יש לו פקעות נהדרות, הוא אומר, לבנות בעלות קליפה כהה. חופרים את הפקעות בזמן הקציר, חותכים אותן לפרוסות, משחילים על שרוך ומייבשים בצל.[11] מן הצמחים והתיאורים השונים ניתן להסיק כי לכל אזור היה מין לוף שאופייני לו, ולארץ ישראל אופייני הלוף הארץ ישראלי. חשיבותו הייתה גדולה במיוחד בשנה השביעית. "אמר רבי יהודה מעשה והיינו בעין כושי והיינו אוכלין לוף במוצאי החג של שביעית"[12] מקרה זה היה זכור לו במיוחד משום שאכלו אותו במוצאי שביעית למרות שספיחים אסורים באכילה עד חודש לאחר השנה השביעית.

המתקת הלוף

עלי לוף ופקעתו מרים ועל כן זקוקים ל"המתקה", כפי שאומרת המשנה[13]. אחת האפשרויות ל"המתקה", שפרושה בלשון חז"ל להכשירו לאכילה, היא בישול איטי והחלפת המים מספר פעמים, בדומה לתורמוס.[14] דרך נוספת להכנתו, מתוארת אצל דיוסקורידס: "יש לו שורש גדול, עגול, לבן בעל קליפה דקה. הוא נאסף ונסחט ממיצו כאשר הוא בשל היטב ולאחר מכן מונח להתייבש בשמש. את השורש ניתן להוציאו מהקרקע בעת הקציר (קיץ), יש לרוחצו, לחתוך אותו לחתיכות קטנות, ולייבש בצל.[15] הלוף שימש גם כן כמאכל לבעלי חיים.[16]

השלכות לרב השנתיות של הפקעת

שביעית: בשל העובדה שהעלים הם חד שנתיים ואילו הפקעת היא רב שנתית קיימת חובת ביעור פירות שביעית לעלים מכיוון שהם כלים, אך חובה זו אינה קיימת בפקעת שהיא רב שנתית[17] על אף שאין איסור ספיחין בצמח רב שנתי[18], חכמים גזרו שלא ליטול את עלי הלוף שהחלו לגדול בשביעית מפני מראית העין.[19] חכמים דנו בעלים שמתפתחים לאחר השמיטה, באיזו מידה יש לנהוג בהם קדושת שביעית[20].  

זריעת טבל: הפקעת נחשבת כדבר שאין זרעו כלה, ולכן במידה ואדם שתל את הפקעת, גם הגידולים וגידולי הגידולים נחשבים כטבל.[21]