אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

לבונה

ב"ה

לבונה

כתיבה: ד"ר עקיבא לונדון

כללי – השם העברי הוא לבונה, השם באנגלית Frankincense (Olibanum) שמה המדעי הוא .Boswellia sacra שם נרדף במקורות הוא לבונתא בארמית, והשם בשפה הערבית – לובאן.

לְבוֹנָה (בוזוליה -  [1],(Boswelliaהוא סוג של עץ ממשפחת הבָּשְמִיִים ,גם השרף המופק ממנו קרוי לבונה. השרף הריחני של הלבונה מופק בעיקר מתת המין  Boswellia thurifer הידוע גם כ-Boswellia  sacra  או Boswellia carteri . השימוש העיקרי בלבונה הוא לקטורת מבושמת. הסוג בוזווליה סאקרה (sacra ) הוא מקורם הגנטי של סוגים אחדים, והקרוב אליו ביותר היא בוזווליה קארטרי (Boswellia Carteri)  מוצאה של הבוזווליה סאקרה הוא בדרום חצי האי ערב, של הבוזווליה קארטרי בקרן אפריקה, ושל הבוזווליה סראטה בהודו. הסוג בוזווליה סאקרה גדל רק בדרום חצי האי ערב (בעומאן ובתימן) וממנו מפיקים את הלבונה. המינים בוזווליה (Boswellia) וקומיפורה [2](Commiphora) שייכים למשפחת הבורסריים(Burseraceae) , היא מצטיינת בשרף משמעותי הזורם בתעלות הנחרצות על קליפתן של עצים אלו בשיא הקיץ.

זיהוי הלבונה - הלבונה היא סממן קטורת שאין כמעט מחלוקת לגבי זיהויו. כאמור, צבעו של השרף לבן ומכאן, אולי, אחד מהשמות הערביים של הלבונה הוא אל-לֻובּאן כלומר החלב. השם הערבי הוא מקור שמה השני של הלבונה באנגלית ,Olibanum תרגום זה מופיע ב"ספר השורשים" של אבן ג'נאח (שורש ל.ב.ן) שכתב: לבונה זכה בלשון ערב לובן. שם זה מובא גם ברמב"ם כאשר מנה את סממני הקטורת[3]  אלא שבגרסה שלפנינו נכתב "ולכאן". הכסף משנה (שם) כתב: "ולכאן הוא לבונה". שם ערבי נוסף של הלבונה הוא 'כֻנדֻר' ומובא על ידי הרמב"ם בביאור שמות הרפואות (ערך "כנדר"). הלבונה הייתה בשימוש נפוץ בישראל והעמים ולכן הייתה מפורסמת וזיהויה ברור. מסיבה זו הרמב"ם לא טרח לתרגם את שמה במקומות שהיא הוזכרה.[4]

כך סיכם זאת ז. עמר:[5] הלבונה מזוהה בוודאות הודות למסורת זיהוי רציפה ופעילה עד ימינו בשל שימוש ממושך בה בחברות מסורתיות רבות. גם שמות הלבונה מצביעים מבחינה אטימולוגית על הצבע הלבן- חלבי של שרף העץ טרם קרישתו (בארמית ובסורית הוא נקרא 'לבונתא', בערבית 'לבאן'). למעשה, כל הפרשנים החשובים זיהו את הלבונה עם הסוג .Boswellia sp

מקור השם - המקור העברי של השם לבונה נלקח מהמקרא, מגילת שיר השירים מפרטת מספר סוגי בשמים חשובים מן העת העתיקה ושם נאמר: נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם, כָּל-עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם, כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים [6]".משוער שהשם הגיע מהמילה לָבָן .הוא נקרא כך ככל הנראה על שם השרף הלבן היוצא מקליפת עץ הלבונה, גם שהשרף נקרש ומתקשה צבעו לבן או חום בהיר למדי,[7] כאשר נעשה שימוש בשרף לצורך העלאת קטורת החומר הוא לבן או קרוב לכך. בפניקית הוא קרוי 'לבנת' ובארמית 'לְבוּנְתָּא'. באנגלית הלבונה קרויה "Frankincense שם שמקורו בצרפתית עתיקה: "franc encens"  שמשמעו "קטורת טהורה". הלבונה ידועה גם כ"אוליבאנום(olibanum) , שם שמקורו בערבית "א- (ל)-לֻבַּבאן " (لُبَّان , ומתייחס למוהל החלבי שמפיקים מקליפת עץ הלבונה לשם הכנת הבושם.

מוצא העץ - מוצאו של עץ האפרסמון הוא במזרח אפריקה ודרום חצי האי ערב[8]. אזורי הגידול העיקריים של עצי הלבונה, הם בעיקר בעומאן וכן גם תימן ,סומליה ואתיופיה .באזורים אלו עץ הלבונה ועצי בשמים נוספים גדלים בו באופן טבעי. ככל הנראה האקלים המיוחד, סוג הקרקע, המיקום ההררי, החום הרב, הלחות המתאימה, ומשקעים מספקים, כל אלו מבאים לתנאי הגידול האופטימליים לעץ הלבונה ועצי בשמים נוספים. עצי הלבונה - הבוזווליה סאקרה גדלים באופן טבעי במספר שמורות במחוז זופאר שבעומאן, ובהם: ממערב לסלאלה ,(Salalah) שמורה ששטחה כקילומטר  רבוע, הפארק לאומי וואדי דווכה ,(Wadi Dawkah)  ששטחו כ-5 קמ"ר. שמורת ג'בל סמחאן, במחוז זופאר שבדרום עמאן היא מקום מוצאה של לבונה מסוג חוג'רי, הסוג הנפוץ ביותר של לבונה המופקת מבוזווליה סאקרה. היא משתרעת על שטח של 4500 קמ"ר, והעצים מכסים מחצית משטחה, בצפיפות ממוצעת של  2.3 עצים לכל 0.01 קמ"ר. ישנם מקומות גידול נוספים בעומאן ובארצות נוספות באזור.

חידוש גידול הלבונה בארץ ישראל – הלבונה נזכרת במקרא ובמקורות חז"ל פעמים רבות (להלן). עץ זה הובא לארץ ישראל בעבר הרחוק, וגדל כאן בעיקר באזור עין גדי יריחו ובקעת הירדן. כנראה שלאחר חורבן הבית השני עם הדעיכה בשימוש בקטורת הלבונה בבית המקדש דעך אט אט הגידול עד שנעלם לחלוטין מנופה של הארץ.  בעשור השני של המאה ה-21, החלו לגדל בחוות האפרסמון אשר בצפון ים המלח,[9] מספר סוגי עצי בושם וקטורת ובתוכם: עצי אפרסמון, מור, ועצי לבונת הקטורת שמהם מפיקים שרף [10].

תנאי הגידול[11] - תנאי הגידול המועדפים לעצי הלבונה הם אקלים חם ולח, אספקת מים סדירה, אולם הם מסוגלים להתקיים גם בתנאי צחיחות. עליהם לגדול בקרקע של סלעי דולומיט או גיר בלבד. את הסוג לבונה בוזווליה סאקרה אפשר לגדל בקלות מייחורים, ובתנאים המתאימים הוא יתפתח יפה. הנביטה מתרחשת לאט ובמצב של איסוף שרף מוגבר, הצימוח מועט עוד יותר. תנאי הגידול האופייניים של עץ הלבונה בדרום חצי האי ערב הם: עץ הלבונה צריך כ- 2850 שעות שמש בשנה, על מנת להביא לשרף איכותי ובכמות נאותה. הלבונה זקוקה לאקלים סובטרופי, כ-26 ימי גשם בשנה ובחודש אוגוסט בו נאסף השרף האיכותי, לא יותר מ-11 ימי גשם לכל היותר. במקום הגידול הלבונה מקבלת כ-131 מ"מ בממוצע, ולא יותר מאשר 25 מ"מ בחודשים יולי אוגוסט.

היא גדלה היטב בגובה של 25 – 100 מ' מעל פני הים. הקרקע הררית ועשירה בגיר. הטמפ' בין החודשים ינואר עד מאי 23 – 29 מעלות ובחודש אוגוסט עד כ-36 מעלות. הלחות המתאימה היא כ-65% ובחודש אוגוסט חודש איסוף השרף, רצוי בין 50 – 90% לחות. שיעור התמותה השנתי של עצים בוגרים הוא בין 6% ל-7% בשנה, בלי קשר לאיסוף השרף.  מחקרים שנעשו לאחרונה מצביעים על כך שאוכלוסיית עצי הלבונה מצטמצמת בגלל ניצול יתר. מתברר שאחוזי הנביטה של זרעי עצים שנסחטו באופן אינטנסיבי נובטים באחוזים נמוכים מאד בהשוואה לעצים שלא נסחטו.[12]

עצי הלבונה גדלים בבתי גידול קשים ביותר ולעיתים ניתן לראותם מבצבצים מסלע קשה. עדיין לא ברור כיצד מתבצעת ההיאחזות הראשונית של הזרע בסלע, אך בהמשכה ניתן לראות את בסיס הגזע בעל מבנה רחב ועגול דמוי דיסקית. מבנה רחב זה מצמיד את העץ לסלע באופן הדוק ומונע את קריסתו במהלך הסערות השכיחות באיזור גידולו. מבנה זה כמעט ואינו מופיע בעצים הגדלים על גבי קרקע או חצץ.[13]

עץ הלבונה בוגר יכול להגיע עד לגובה חמישה מטרים בממוצע, ובתנאי גידול טובים הוא עשוי להגיע גם עד לגובה של 10 או 12 מטרים. בדרך כלל יש לו גזע אחד, לעיתים ישנה התפצלות של כמה גזעים מבסיס הגזע, לגזע קליפה מתקלפת בעלת מרקם דמוי נייר. עונת הפריחה היא בחורף, והיא עשויה להימשך עד אפריל. צבעם של הפרחים משתנה באופן הדרגתי תחילה צהוב, אחר כך כתום-אדום, ואדום כהה, בתגובה לתנאי הסביבה. הפרחים הצהובים מושכים סוגים רבים של חרקים מאביקים, מעת הזריחה ועד לשקיעה (כגון: דבורים, צרעות, נמלים, זבובים ופרפרים). הפרחים האדומים אינם מושכים מאביקים, ואלו הפרחים הכתומים מושכים בעיקר חרקים בלתי מעופפים. הבשלת הפירות מתחילה בדרך כלל לקראת סוף חודש מרץ.

הלבונה ותפקידה במקרא ובמקורות חז"ל[14] - הלבונה מוזכרת פעמים רבות במקרא וספרות חז"ל. הלבונה נזכרת במקרא עשרים ושתיים פעמים: שש עשרה פעמים כחלק מעבודת המשכן והמקדש, פעמיים כביטוי לכבוד, פעם אחת כסחורה ושלוש פעמים כצמח בגני המלך שלמה.

הלבונה הייתה אחד ממרכיבי הקטורת במשכן, וכך נאמר: "ויאמר ה' אל משה: קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה זכה בד בבד יהיה".[15] הלבונה הוקטרה על קרבן המנחה כך: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סלת יהיה קרבנו ויצק עליה שמן ונתן עליה לבנה".[16] הלבונה הובאה בבזיכים יחד עם לחם הפנים כך: "ונתת על המערכת לבנה זכה והייתה ללחם לאזכרה אישה לה'".[17] מעמדה היוקרתי של הלבונה הגביל את הבאתה עם המנחות המהודרות בלבד[18] ולא עם מנחת חוטא ומנחת קנאות של הסוטה,[19] המביא לבונה עם מנחות אלו עובר על מצוות לא תעשה. יוצאת מן הכלל היא מנחת נסכים שאין בה לבונה, כנראה, משום שאין היא עצמאית אלא טפלה לזבחים. לגבי מנחת חוטא נאמר: "ואם לא תשיג ידו לשתי תורים או לשני בני יונה ... לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבנה כי חטאת היא".[20]

בושם הלבונה הוא אחד מהדמויים של הרעיה בשיר השירים: "מי זאת עלה מן המדבר כתימרות עשן, מקטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל",[21] "... אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה",[22] "גן נעול אחתי כלה ... נרד וכרכם, קנה וקנמון עם כל עצי לבונה".[23]

בהמשך המגילה נראה כי עץ זה לא רק הובא מארצות הדרום אם כי התאקלם בארץ בגן המלך וממנו הפיקו את הלבונה כבושם וקטורת מטיבה וכך נאמר:[24] עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה: כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ.... גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם: שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם נְרָדִים: נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים". על פי הנאמר במקרא נראה כי כבר בימי המלך שלמה גידלו את הלבונה בעמק הירדן ובאזור ים המלח שהוא אזור דומה אקלימית לדרום חצי ערב ואתיופיה.

על מעמדה היוקרתי של הלבונה ניתן ללמוד גם מתוכחות הנביאים המתריעים על כך שאין לקב"ה חפץ בה, למרות ערכה הגבוה, אם הבאתה מלווה בעוונות. בישעיה: "שוחט השור מכה איש ... מזכיר לבנה מברך און".[25] וכן "... לא העבדתיך במנחה ולא הוגעתיך בלבונה".[26] בירמיה נאמר: "למה זה לי לבונה משבא תבוא ... עלותיכם לא לרצון וזבחיכם לא ערבו לי".[27] 'שבא' הוא חבל ארץ המזוהה על ידי החוקרים כממלכה שהשתרעה בדרום ערב וקרן אפריקה איזור שגם היום מהווה תחום התפוצה העיקרי של הלבונה. הנביא ירמיה מנבא ששכר שמירת השבת יהיה החזרת עבודת בית המקדש: "והיה אם שמע תשמעון אלי נאם ה' ... ובאו מערי יהודה ומסביבות ירושלים ... מבאים עולה וזבח ומנחה ולבונה וכו".[28]

הלבונה נמנתה בין אוצרות המקדש כפי שאנו מוצאים בכמה פסוקים: "ויעש לו לשכה גדולה ושם היו נותנים לפנים את המנחה הלבונה והכלים וכו'".[29] וכן: "ואמרה ויטהרו הלשכות ואשיבה שם כלי בית האלוהים את המנחה והלבונה".[30] וכן: "ומהם ממנים על הכלים ועל כל כלי הקדש ועל הסלת והיין והשמן והלבונה והבשמים".[31]

לסיכום, הלבונה מילאה תפקיד חשוב בבית המקדש בכמה תחומים[32]:

א. הלבונה היתה אחד מסממני הקטורת כפי שנאמר בפסוק בספר שמות: "קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה זכה וכו'".[33] על פי הבבלי במסכת מנחות, כמות הלבונה שבה השתמשו בקטורת במשך שנה היתה 70 מנה.[34]

ב. את הלבונה נתנו על רוב המנחות והקטרה על המזבח החיצון.

ג. הלבונה הובאה בתוך שני בזיכים והונחה על השולחן עם מערכות לחם הפנים. הלבונה שבבזיכים הוקטרה על המזבח לאחר הסרת מערכות הלחם ובכך הותר הלחם לכוהנים.

ד. ניתן היה להביא נדבת לבונה לבית המקדש שהייתה עולה ונשרפת על המזבח. לריח הקטורת הנעים הייתה חשיבות מצד עצמו כחלק מ"זה אלי ואנוהו" של המקדש במובן החיובי אך גם כאמצעי לסילוק ריחות רעים כדברי הרמב"ם במורה נבוכים.[35] הלבונה שימשה כחלק מבישום המשכן והמקדש הראשון והשני כך עולה מפסוקים רבים העוסקים בעניין זה במקרא.

במקורות חז"ל רבים נזכרה הלבונה בהקשרים שהוזכרו לעיל. יש לציין כי המושג 'קרטין' הנזכר במקורות אלו הוא צורת הרבים של המילה "קורט" וככל הנראה כוונת התלמוד היא ללבונה, כפי שאנו לומדים מדברי התלמוד במסכת  במנחות.[36]

השימוש בלבונה בפולחן עמי האזור - על פי הרודוטוס נהגו בבבל לשרוף לבונה בשווי של 1,000 כיכר־כסף בחג לכבוד האל  הבבלי מרדוך .הכהנים במצרים העתיקה נהגו להקטיר לבונה במקדשי האלים, והסינים וההודים משתמשים בה עד היום כחלק מעבודת האלילים שם.

מרכז יצור הלבונה - המרכז הקדום של יצור וסחר בלבונה היה כנראה העיר האבודה 'אובר', שלעיתים זוהתה עם האתר "אירם" בעומאן ' שבדרום חצי האי ערב. אובר נתגלתה מחדש בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 ,באתר זה מתבצעות בה חפירות ארכאולוגיות. כיום עיר זו קרויה [37],Shisr – Wubar עיירה קטנה זו נמצאת ברמות ההרריות שבמערב עומאן, כ-170 ק"מ מצפון לעיר הנמל סלאלאלה שבעומן. כל הנראה עיר זו נבחרה, כיוון שהייתה במרכזו של אזור חשוב לגידול עצי הלבונה.[38] עצי הלבונה גדלים באזורים מצומצמים למדי, ומעדיפים שטחי רמות סלעיים צחיחים יבשים וחמים (ראו לעיל בסעיף 'תנאי הגידול').

אופן ההפקה והכנת הלבונה – כאמור, הלבונה היא שרף ריחני בצבע לבן עד צהוב בהיר המופק מעצים מהסוג לבונה (Boswellia) ממשפחת הבשמיים [39],(Burseraceae) את שרף הלבונה מפיקים בעיקר מ – 4 מינים השייכים לסוג לבונה (ראו להלן), וערכו נקבע על פי עונת ההפקה ואיכותו. האיכות משתנה אפילו בין עצים השייכים לאותו המין כתוצאה מהשפעות הקרקע והאקלים. השרף המופק מעצים בבתי גידול סלעיים משם הוא נחשב לאיכותי יותר בניחוחו.

העצים מתחילים לייצר שרף בגיל 7 - 10 והסחיטה מתבצעת 2-3 פעמים בשנה כאשר הסחיטה האחרונה בשיא הקיץ (במהלך חודש אוגוסט) נחשבת למשובחת ביותר, בגלל תכולה רבה יותר של המרכיבים הריחניים.[40] בדרך כלל ככל שהשרף אטום יותר (פחות שקוף) איכותו גבוהה יותר. הלבונה מזופאר (דרום מערב עומאן) נחשבת למשובחת ביותר אם כי ייצור נרחב, מתבצע גם בתימן ולאורך החוף הצפוני של סומליה.[41]

בתנאים נוחים, אפשר להתחיל באיסוף כשהעץ בן שבע עד עשר שנים. בגיל כזה, גובהו של העץ אמור להיות בין 4 ל 5 מטרים וקוטר הגזע כ-15 ס"מ, את החריץ עושים בגובה של 1.3 ס"מ בערך מעל לפני הקרקע. כל עץ מניב בין 2 ל-4 ק"ג שרף בממוצע. בדרך כלל מוותרים על איסוף מכל עץ פעם בכל חמש או שש שנים, כדי להניח לעץ לחדש את מלאי שרף.

את השרף מפיקים בעזרת חריצת קליפת העץ, הגורמת לשרף לטפטף אל כלי איסוף. השרף הנוזלי מתקשה במשך הזמן ומתגבש לגרגירים ובאופן זה משתמשים בו. תושבי זופאר  אוספים את הלבונה בעזרת סכין מיוחד שנקרא בפיהם "מנגאף". קצהו המחודד משמש להסרת הקליפה וקצהו הקהה משמש להסרת הנוזל לאחר שהתקרש. בשעת האיסוף, פותחים בענף חתך שאורכו שבין 4 ל-8 ס"מ,  רוחבו 3 ס"מ ועומקו בין 2.4 ל-4 מ"מ (כלומר לא חותכים לרוחב כל העץ), במקום אחד או בכמה מקומות. כעבור כשבועיים אוספים  את הנוזל שהצטבר בצורת כדורים דמויי אגס או דמעה מוארכת ומלחלחים את החתך. בכל כמה שבועות נערך איסוף נוסף. הם נוהגים לאסוף רק את הנוזל שנאסף בחתך עצמו, ואת הנוזל שזורם לאורך הגזע הם אוספים רק פעם בשנה.

שרף הלבונה הטרי מונח לייבוש באוויר הפתוח על משטח, כדי שהטיפות לא תידבקנה זו לזו בהמשך הטיפול. בתהליך הייבוש המסורתי מתאדים חלק מהמים ומהמונוטרפנים  [42].(Monoterpenes) נוזל הלבונה הוא שרף-גומי-שמן ,(Oleo-Gum-Resin) שכן הוא מורכב משמן אתרי (Essential Oil) גומי רב סוכרי, ושרף טרפני. הלבונה מיוצרת על ידי ייבוש טבעי של נוזל השרף של עצי הלבונה. הלבונה מופיעה בצורת גרגרים לבנים־צהבהבים או אדומים. הלבונה מסיסה בנוזל אורגני, אך לא במים .טעמה מר, ריחה מוגבר על ידי חימום והוא כבד ומתקתק.

צפיפות ממוצעת של עצי הלבונה הגדלים בטבע באזורים אלו הם  2.3 עצים לכל 0.01 קמ"ר, כ-230 עצים לכל קמ"ר בממוצע. כל עץ מבוגר מניב 3.3 ק"ג לבונה בשנה. על פי חשבון זה ניתן להפיק מכל קמ"ר כ-760 ק"ג לבונה בממוצע בשנה, ואם נחשב את כל היקף השמורה הגדולה בעומאן נקבל תפוקה של 34 טון לבונה בשנה.

מה משפיע על איכות השרף? לפני האיסוף: האקלים שבו צמח העץ, יובש וחום לאורך זמן, משפעים לטובה על שרף הלבונה. גם לגילו של העץ יש משמעות, השרף משתבח עם עליית גילו של העץ, מעל גיל 10 – 12 שרף הלבונה משתבח. עונת האיסוף הטובה היא שיא הקיץ בחודשים יולי אוגוסט אז כמות השרף ואיכותו טובים יותר.

סוגי  לבונה המופקים מבוזווליה סאקרה, לפי איכותם [43]:

א.      נג'די : (Najdi)נאסף מעצים הגדלים במדבר, במקום חם ויבש, ומצטיין בצבע לבן אטום.

ב.      חוג'רי רגיל (Hougari Regular): נאסף מעצים הגדלים בהרים ובעמקים שבהם הגשמים מעטים והלחות ממוצעת.

ג.       חוג'רי ירוק (Hougari Green): גרסה של החוג'רי הרגיל, בצבע ירקרק.

ד.      שזרי (Shazri)

ה.      שעבי (Sha'bi) עממי: לשד חום כהה. נאסף בעיקר מעצים שגדלים באזור החוף, שבו הלחות גבוהה.

ו.        נאעם (Na’em) דק : שם מסחרי כולל לשרף שלא נכלל בשום סוג.

הרכב שרף הלבונה - הלבונה מורכבת מ 11% שמנים אתריים (מונוטרפנים,[44] ססקויטרפנים[45] ודיטרפנים[46]), 23% גומי (רב סוכרים המורכבים מגלקטוז ומארבינוז או מגלקטוז ומחומצה גלקטורונית[47]), ו בין 44% ל-59%  שרף (המורכב מטרפנו-אידים[48] ומחומצה בוזוולית[49]), בין 5.5% ל-11% מים ועד 1% אפר. הרב-סוכרים מגבירים את ענני הלבונה.

הלבונה מסיסה רק חלקית במים ויוצרת תרחיף בלתי מתערבב. לשרף הלבונה ארומה של קטורת קמפורית עצית, ונגיעה של ניחוח הדרים מתוק הניחוח, או הריח הוא התחושה שנקלטת באף. הארומה היא התחושה שנקלטת באף וגם בלוע האפי. כלומר היא ריח, אולם היא נקלטת תחילה בבלוטות הטעם.

מצב הצבירה של הלבונה -  ניתן להסיק מהתלמוד שהשתמשו בלבונה כקטורת כאשר היא במצב גרגירי.[50] מצב הצבירה הגרגירי של הלבונה מאפשר להבין את המונח "קורט". במילונים  ניתן למצוא פירושים שונים למילה זו כמו למשל "קומץ", "קמצוץ" "כמות קטנה", ו"גרגיר". בדרך כלל המשמעות היא דבר קטן מאד או כלשהו. על צורת הגרגירים של הלבונה נוכל ללמוד מדבריו של רבי אברהם פורטלאונה:[51] "... והראשונה במעלה היא הלבונה... והגרעין שלה כדורי בטבעו ושלם בגופו ולבן, ומבפנים כשישברו אותו הוא שמן ודשן, וכשישרפו אותו תכף תעלה לבת אש ממנו. והלבונה המביאים אותו מהודו, תטה לאדמימות והיא בצבעה דומה לאפר והגרעין שלה נעשה כדורי במלאכת היד, כי חותכים את הלבונה הזאת בחלקים קטנים מרובעים, ומשימים אותם בכלי חרס ומנענעים הכלי באוויר בחזקת היד סביב סביב בעגול עד שיהיה הגרעין כדורי ... ויקראו אותו אטומו אטומום בלשון יון רוצה לומר קטן ובלתי מתחלק".

במדור ה"לשון" בתלמוד המבואר של הרב שטיינזלץ מועלת השערה שהמילה קורט קרובה למילה היוונית "קראטיון" וכנראה גם למשקל הקראט המקביל לגרעין חרוב. לאור כך שנראה שמקור המילים הוא שמי מובאת השערה ש"קרט" הוא כשינוי קל של "קרץ" כלומר חתך והכוונה לחתיכה קטנה.

אופן הבעירה של הלבונה – מהתלמוד ניתן ללמוד שאופן הבעירה של הלבונה שונה במקצת מבשמים אחרים, בניגוד לבשמים אחרים בהם העשן עולה ישר כלפי מעלה, הרי שעשן הלבונה מתפזר במקום לעלות באופן ישר כלפי מעלה.[52] עוד משמע מדברי ה'ערוך לנר'[53] שהלבונה מתאפיינת בכך שהיא ניתכת במהירות ונשרפת ומעלה מעט עשן. ייתכן וזו כוונת ה'שלטי הגבורים':[54] "דתיכף שיתנוה על האש תעלה לבת אש ממנה". הלבונה ניצתת במהירות ונשרפת כליל.

שימושי הלבונה – ללבונה ריח עדין ונעים, וכאשר מקטירים אותה על גבי גחלים ריחה מתחזק מאד. הלבונה הייתה נפוצה מאוד, ועדיין נפוצה, כצמח בושם וקטורת.

לפי המספר הרב של אזכוריה, היא הייתה סממן הקטורת השכיח ביותר בשימושיו בעבר. היא יובאה עם הזהב בדרכי המסחר משבא.[55] ללבונה היה תפקיד חשוב כחלק מתמרוקי הנשים בעת העתיקה, בשיר השירים נאמר:" מִי זֹאת, עֹלָה מִן-הַמִּדְבָּר, כְּתִימְרוֹת, עָשָׁן: מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה, מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל".[56]הלבונה שימשה לפולחן בדתות השונות, קטורת הלבונה שימשה להעברת ריחות רעים, לבישום מקומות ציבוריים ופרטיים. ללבונה יש יכולת חיטוי  ,ולכן אחד השימושים בה הוא לתרופות .הרופאים היווניים והרומאיים השתמשו בשרף הלבונה לריפוי כמעט כל מחלה שעלתה בדעתם. הלבונה נזכרת גם ב"ספר הרפואה" הסורי, בכתבי רופאים מוסלמיים בימי הביניים ובספרי רפואה סיניים.

ממקורות חז"ל ניתן ללמוד שמדובר במוצר יקר שרק ידם של עשירים או בעלי אמצעים השיגה, ואילו עניים הסתפקו בשאריות שנותרו במחתה. אלו שלא השיגה ידם את השרף הסתפקו בשאריות לאחר ההדלקה של השרף, אלו הן ככל הנראה "עפר לבינתא"[57] שהוסיפו אותן לבישום "סבון" ששישמש לרחיצת ידים. להבדיל, הלבונה שימשה כחלק מעבודה זרה ולכן נאסר למוכרה לגוי: "אלו דברים אסורים למכור לעובד כוכבים: אצטרובלין ובנות שוח ופטוטרותיהן ולבונה ותרנגול הלבן וכו'".[58]

סגולות רפואיות[59] - הלבונה מכילה מספר חומרים בעלי השפעה אנטי דלקתית (טרפנים וחומצות בוזווליות). הם מסיעים להפחתת התסמינים של דלקת מפרקים ניוונית, באמצעות עיכוב הלויקוטריאנים (מתווכים דלקתיים). היא גם מגבירה את תנועתיות המפרקים, מפחיתה את נוקשות הבוקר, מגבירה את טווח התנועה, ומפחיתה את הנפיחות והכאב. הלבונה מסייעת לשליטה במחלות מעיים דלקתיות- קרוהן וקוליטיס כיבי. הלבונה מפחיתה את הסיכון להתקפי אסתמה אצל אנשים בסיכון, ומקלה את תסמיני המחלה, כגון קוצר נשימה וצפצופים, באמצעות עיכוב לאוקוטריאנים המשמשים כמתווכים דלקתיים. הללו שיפרו את קיבולת הריאות  וסייע להפחתת התקפי האסתמה אצל חולי אסתמה כרוניים.

תרכובות לבונה יכולה לסייע בהפחתה של תאי סרטן ולמניעת התפשטות גידולים.

חומצות בוזווליות המצויות בתמצית לבונה וקבוצות ססקיטרפניות המצויות בשמן האתרי שלה פועלות נגד גידולים ממאירים. התגלתה השפעה של הלבונה על תאים של סרטן השד, הערמונית, העור, והמעי הגס. לבונה פועלת בחוזקה נגד בקטריות והיא מסייעת למנוע ריח רע מהפה, כאבי שיניים, חורים בשיניים לטיפול בזיהומי פה כגון כיבי פיה. תמציות לבונה יעילות בטיפול בזיהומי חניכיים תוקפניים. לסייע בנסיגת חניכיים. לבונה במינון גבוה שימשה לשיפור פעולת הזיכרון. שמן לבונה הפגין יכולת להצעיר את העור וכן תרביות של רקמת שלפוחית השתן. יש האומרים כי היא מסייעת להוריד את רמת הסוכר בדם. היא משמשת גם כסם מכווץ ומפיג גזים. (יש לציין כי אין במאמר זה כל המלצה לטיפול או לנטילת לבונה או כל חומר אחר לטיפול במחלות תסמינים או כל דבר דומה).

מחקר חדש של חוקרים ישראלים גילה שלצמח יש השפעה בהפחתת חרדה ודיכאון. במחקר קליני מבוקר שנערך באוניברסיטאות ג'ונס הופקינס והעברית בירושלים הוכח, כי הרחת קטורת המופקת משרף הלבונה יעילה להרגעה ולהפחתת דיכאון.[60] במקורות חז"ל נזכר גם כן השימוש בלבונה בהקשר זה, וכך נאמר בתלמוד:[61] "היוצא ליהרג, משקין אותו (אחר שהתוודה) קורט של לבונה בכוס של יין כדי שתיטרף דעתו". ברפואה העממית משתמשים בלבונה בחבישה של פצעים וכיבים, כתרופה נגד הכשות נחשים ועקרבים ולמחלות של דרכי הנשימה והעיכול.

שינוע הלבונה לאירופה בעבר – הלבונה נסחרה בחצי האי ערב ובצפון אפריקה אלפי שנים. ציורי קיר המתארים שקי לבונה שהובאו מארץ הפונטים[62] מקשטים את קירות קברה של המלכה Hatshepsut  ממצרים העתיקה שמתה בשנת 1458 לפנה"ס. הלבונה הועברה יחד עם האפרסמון והמור מאזורי הגידול העיקריים על גבי שיירות גמלים בדרך הנקראת היום "דרך הבשמים" (Spice Route).[63] לאורך הדרך היבשתית הארוכה הזו  שלטו הנבטים[64] ובעיקר על הסחר באפרסמון, מור ולבונה. ולאורך הדרך שהובילו בה את השיירות, דרך הבשמים הקימו את עריהם. הדרך החלה ככל הנראה במרכז הקדום של הסחר בלבונה כנראה בעיר אובר (Ubar) או סביבותיה שבעומאן, היא השתרעה לאורך כל הגדה המזרחית של ים סוף והיא חדרה לארץ ישראל מהנגב ואו מהגלעד עד לנמלי הארץ על הים התיכון.

שיירות  אלו של הנבטים הכילו מעשרות ועד מאות גמלים בכל שיירה, לשיירה זו צורפו פרשים רבים וחמושים על מנת להגן על השיירות. לאורך דרך זו הקימו הנבטים עשרות תחנות לחניה, לינה ואוכל, על מנת לסייע לשיירות שהובילו את הבושם היקר. חלק מתחנות אלו היו מתחמים מוגנים ולא גדולים במיוחד, חלק הפכו במהלך השנים לישובים וחלק לערים ממש, לדוגמא : פטרה, עבדת, ממשית ניצנה ועוד. הדרך הסתיימה לחופי הים התיכון ובייחוד בנמל עזה. משם הועברה הסחורה היקרה (בדומה לזהב) ליוון ולרומא ולצפון אפריקה. כשכבש אלכסנדר הגדול את עזה הוא מצא מחסנים של לבונה שמהם שלח ספינה שלמה ליוון.[65]

הסחר בלבונה פסק סביב שנת 300 לספירה עקב עליית הנצרות, התפשטות המדבר שהקשתה על חציית השיירות ופשיטות של פרתים.[66]