אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

חזור למפתח הערכים

כלב

כלב הבית – Canis lupus familiaris

משפחה – כלביים

כלב הבית הוא תת מין של הזאב המצוי. מחיות הבית הנפוצות ביותר.

כתיבה: אביעד פרנקל

ראשי פרקים:

א. ביות ושימוש בידי האדם

ב. מבנה גוף

ג. תזונה

ד. מאפיינים נוספים

ה. הכלב בפולקלור, בדת ובתרבות

ו. הכלב במקורות ובהלכה

 

ביות ושימוש בידי האדם

כלב הבית נחשב כבעל החיים המבויית הקדום ביותר, והוא היחיד מהטורפים הגדולים שבויית.[1] מוצאם של כל הכלבים מאב קדמון משותף, ככל הנראה הזאב הקדום (שאינו זהה לזאב בן זמננו, שבו התערבו ככל הנראה גם גנים של כלבים).[2] ממצאים ארכאולוגים מלמדים כי ציידים לקטים מן התרבות הנאטופית בארץ ישראל החזיקו כלבים כבר לפני אלפי שנים, ואף קברו אותם לצידם.[3] באתרים שונים ניתן למצוא לצד עצמות כלב שלמות, עצמות מפוצחות של בשר ציד, בהם עקבות שיניו של כלב. ממצא זה מעיד שהאדם חלק עם הכלב את מזונו.[4] מחקר מבוסס עדויות DNA שהתפרסם לאחרונה, טוען כי הכלב בוית  בתחילה בערבות סיביר, ומשם נפוץ מזרחה ליבשת אמריקה ומערבה לרחבי אירואסיה.[5]

מאז הביות הראשוני התפצל הכלב לגזעים שונים, הנבדלים זה מזה במאפינים רבים, עד שלעיתים נדמה כי מדובר בחיה אחרת לגמרי. ברירה מלאכותית של מאות השנים האחרונות, קיבעה שלוש קבוצות עיקריות של כלבים בשימוש האדם: א. כלבי שמירה (הכוללים גם כלבי קרב וכלב רועים) המאופיינים במבנה גוף מאסיבי. ב. כלבי ציד (ונלווים אליהם כלבי נחיה וכלבי גישוש), הניחנים בחוש שמיעה מפותח וכך גם בהגברה של חוש הריח. ג. כלבי נוי ושעשועים. עם זאת, כל גזעי הכלבים מאופיינים בתכונות של נאמנות, מסירות, משמעת וחריצות. תכונות אלו גרמו לכך שהכלב נחשב כבן לוויה ראשון במעלה לאדם.[6]

 

מבנה גוף

מבנה הגוף של הכלב מותאם במיוחד לריצה ולטריפה. השיניים הטורפות גדולות וחזקות, כך שהכלב מסוגל לפצח עצמות עבות. רגליו של הכלב ארוכות וראשו מוארך. לכלב זנב ארוך ושעיר. הרגליים חזקות וגבוהות, כשבכל רגל יש לכלב ארבע אצבעות, וברגלים הקדמיות ניכר גם שריד מנוון של אצבע נוספת. בקצה הרגליים טפרים קהים וכריות המכוסות בעור קשה, המאפשרים לכלב ריצה מהירה וממושכת על סוגי קרקע שונים. הכלב רץ במהירות, וגמישותו הרבה מאפשרת לו להניע את רגליו האחוריות מעבר לרגליו הקדמיות בשעת הריצה. טווח משקלם של הכלבים מגוון מאוד – מגזעים השוקלים 1-1.5 ק"ג, ועד לגזעים שמגיעים ל-80 ק"ג ואף יותר.[7]

 

תזונה

הכלב הינו חלק מסדרת הטורפים. הוא משתמש בשיניו החדות כדי לתפוס את מזונו, שעיקרו בשרני ומיעוטו צמחוני.

 

מאפיינים נוספים

לכלב חוש ריח חד ביותר. חוש הריח המפותח נובע מנחירי אף רחבים ומחלל אף מרווח ולח ביותר, המכיל קולטני ריח מרובים (פי ארבע מאלו של בני אדם). נוסף לכך, במוח הכלב יש קליפת הרחה (Olfactory cortex) גדולה, המקבילה בדומיננטיות שלה לתפקוד הכלב לקליפת הראייה במוחם של בני אדם.[8] חוש הריח המפותח מאפשר לכלב לזהות ריחות מוכרים ממרחק גדול, ולעקוב אחרי חתימות ריח של אנשים או בעלי חיים בקרקע או בחפצים שונים, גם זמן רב אחרי שהלכו. הכלב מוצא את בת זוגו על פי חוש הריח, אפילו אם עיניו קשורות.[9]

נוסף לחוש הריח, מצטיין הכלב גם בשמיעה מפותחת. הוא מסוגל לשמוע צלילים בעלי תדירויות גבוהות עד פי שלוש מאלו שקולט האדם. קיימים היום סוגי משרוקיות שמאפשרים השמעת קולות שרק כלבים יכולים לשמוע. חוש הריח המפותח הופך את הכלב לחית שמירה יעילה מאוד.[10]

לעומת חוש הריח וחוש השמיעה, הראיה של הכלבים מפותחת הרבה פחות. הוא מסוגל לראות טוב יותר עצמים שבתנועה, והוא מסוגל לזהות אדם ממרחק של 900 מטר, כשהוא בתנועה. עם זאת, הוא רואה בעיקר את צורתם הכללית של דברים, ומסוגל פחות להבחין בפרטים קטנים. לכלב ראיה דו-צבעית (סגול-כחול וירוק צהוב), והוא לא מסוגל להבחין בגוונים שונים. יש לציין כי כלבי ציד ניחנים בחוש ראיה חד יותר משאר הגזעים.[11]

עוד ניחן הכלב בחוש התמצאות במרחב. הוא מסוגל למצוא את הדרך חזרה לביתו גם אם הובל למרחק גדול כשהוא סגור בסל.[12]

לכלב כושר למידה גבוה במיוחד, ורמת האינטלגנציה שלו קרובה לזו של הדוב, הפיל והקוף דמוי האדם. הוא מסוגל לזכור, גם לאחר זמן מרובה, בני אדם, עצמים ומקומות. הכלב ידוע גם בשל תכונת ה"נאמנות" שלו לבעליו.[13]

הכלב משתמש במגוון קולות, בניהם מבחינים בעיקר בין הנביחה ליללה. הנביחה (bark) משמשת למטרות הקשורות לפעילות היומית של הכלב כמו שמירה על טריטוריה, אזהרה מפני סכנה בקשת מזון ועוד. לעומת זאת, היללה (howling) מושמעת בעיקר בלילה, ומשמשת כאמצעי תקשורת בין פרטים.^[14]

ההריון של הנקבה נמשך כשישים יום, ובכל המלטה יוצאים עד 12 גורים. אורך חייו של הכלב נמשך בין 10 ל20 שנה, אך משתנה מאוד בין הגזעים השונים.

 

הכלב בפולקלור, בדת ובתרבות

היחס לכלבים במהלך ההיסטוריה הוא דו קוטבי: מצד אחד נחשב הכלב כחברו הנאמן של האדם, ובתרבויות מסוימות קיבל גם מעמד של קדושה.[15] מצד שני, הוא נחשב כבעל חיים טמא שיש להתרחק ממנו, ובתרבויות רבות קשור הכלב לעולם הרוחות והדמונים. כמו כן, בדרך כלל ההשוואה של אדם לכלב נחשבת כעלבון לו.[16]

כבר בתקופה קדומה נחשב הכלב כמושא ליצירה אומנותית – נמצא בציורי סלעים ומערות קדומים, על תבליטים, אגרטלים ועוד.[17]

 

הכלב במקורות ובהלכה

הכלב נזכר במקרא 31 פעמים, בדרך כלל נזכר כחיה בזויה. בין השאר, נזכר הכלב כטורף או אוכל נבלות, המסתובב בחוצות בלהקות ותוקף עוברי אורח.[18] פעמים רבות נזכר כסמל לאדם או למעשה נחות.[19] נזכר גם בתפקידו כשומר על הצאן.[20] נזכר גם בשימוש כשם פרטי – כלב בן יפונה.[21]

בזמן המקרא נחשב הכלב כבר כבעל חיים מבוית למדי באזורנו ובתרבויות האזור. אם כן, יש צורך להסביר מדוע מתייחס המקרא לכלב בצורה כה שלילית? היה מי שהציע שתפקידו המרכזי של הכלב באותה תקופה היה בסיוע לצייד. מכיוון שאצל היהודים פעילות הציד אינה שכיחה (שהרי חיה או בהמה שניצודה נחשבת כטריפה), הרי שהכלבים כמעט ולא התלוו ליישוב היהודי, ונותרו כחיות להקה מבויתות למחצה בשולי הכפרים והעיירות.[22]

מספר חוקרים התעסקו עם היחס לכלבים בתקופת בית שני ובתקופה התלמודית הצביעו על כך שבתקופה זו, היחס לכלבים היה מורכב יותר. מצד אחד, היחס החשדני והמסויג כלפי הכלבים נשמר במידת מה, אך לצדו מופיעה גם תמונה אוהדת יותר ביחס לבעל חיים זה, אולי בהשפעת העמים שמסביב.[23] כך למשל, דרשו חז"ל כי בשכר פועלם במצריים – "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו"[24], ציווה הקב"ה להשליך לפני הכלבים את בשר הטרפה – "לכלב תשליכון אותו".[25] עוד נאמר כי הכלב, בניגוד לחתול, הוא בעל חיים המכיר את קונו.[26]

במשנה נאמר כי אסור לאדם לגדל כלב, אלא אם קושרו בשלשלת.[27] אמנם, בתוספתא הוסיפו שבעיירות הסמוכות לספר מותר לגדל כלבים ולשחררם בלילה.[28] במספר מקומות בבבלי נאמר כי אין לגדל כלל כלב רע.[29] הרמב"ם לא הזכיר חילוק בין כלב רגיל לכלב רע, והסביר את חומרת הדבר – מפני שהיזקן של כלבים מצוי.[30] בהגהות מימוניות סייג את הדברים ואמר שכלב שאינו רע, מותר לגדלו גם בלא קשירה, וכך נראה שפסקו רוב הפוסקים.[31] ברמ"א הוסיף, שבזמן שחיים בין הגויים, מותר הדבר בכל עניין, אך סייג שגם שם, אם מדובר בכלב מזיק יש לקושרו בשלשלת.[32]

כלבי נחיה הם כלבים שתפקידם לסייע בידי אנשים עם לקות ראיה או עיוורים להתנייד. אימון כלבים לצרכי נחיה בצורה מסודרת החל אחרי מלה"ע הראשונה.[33] הפוסקים נחלקו האם מותר לבעלי מוגבלות להיכנס עם כלבם לבית הכנסת. רבי משה פיינשטיין נטה להתיר את הדבר, ואילו אחרים חלקו עליו ואסרוהו.[34]

לעניין השימוש בכלב נחיה בשבת, פסק הרש"ז אוירבעך שאינו נחשב כמוקצה.[35] ולפי הרב פינשטיין, כל חית מחמד אינה נחשבת כמוקצה כלל.[36]

המשנה במסכת כלאים מבדילה בין ה"כלב" סתם, שדומה לזאב ומוכלא עמו, אך אסור עמו בכלאיים, לבין "כלב כופרי", שדומה לשועל (הוא כנראה התן של ימינו), ואסור עמו בכלאים.[37] בתוספתא הובאה מחלוקת בין ר' מאיר וחכמים האם הכלאים הם מין חיה או מין בהמה.[38] הירושלמי מסביר שלדעת ר' מאיר, הסבור כי כלב הוא מין בהמה, הרי שהוא כלאים עם כלב כופרי. לעומת זאת, חכמים הסבורים שכלב הוא מין חיה, הוא איננו כלאיים עם הכלב הכופרי.[39]

בספר דברים נאמר "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלקיך לכל נדר, כי תועבת ה' אלקיך גם שניהם".[40] חכמים הסבירו שהאיסור הוא להקריב על המזבח כל דבר שניתן בעסקה חליפית תמורת כלב.[41] נחלקו הראשונים בסיבה לכך שמחיר כלב נחשב תועבה ואסור בהקרבה.[42] יש מי שאמר שהוא דרך בזיון למזבח,[43] או שהוא כהרחקה מהתכונות הרעות של הכלב בזמן הקרבת הקרבן.[44] אחרים כתבו שטעם האיסור הוא שבעלי הכלבים מזיקים לאחרים, ואין לתת להם להתכפר בתמורתם.[45] מדאורייתא נאסר מחיר כלב רק במקדש, אך יש שכתבו שאסור מדרבנן בכל דבר מצווה.[46]

 

בדיני קריאת שמע נאמר שצואת כלבים (וחזירים) שנתן בה עורות, שווה בדינה לצואת אדם, וצריך להרחיק ממנה גם אם אינה מדיפה ריח. אך אם לא נתנו בה עורות, דינה כצואת שאר בעלי חיים, שאין מרחיקים מהם אלא אם מדיפים ריח רע.[47] בהקשר דומה נאמר כי "מלקט צואת כלבים", יכולה אשתו לכופו לגרשה ולתת לה את כתובתה, מפני ריחו הרע.[48] נראה כי תיאור זה מתייחס לאדם שתפקידו באיסוף הצואה של הכלבים לצורך עיבוד העורות. בימי קדם השתמשו בתערובת של צואת כלבים כחלק מתהליך העיבוד, כשהאנזימים שבתוך הצואה עזרו לרכך את העור.[49]

יש מי שכתב שמים ששתה מהם כלב פסולים לנטילת ידיים, שכיוון שנוזלים מים מפיו חזרה לכלי, הרי הם מוגדרים כמים שנעשה בהם מלאכה.^[50] אמנם, להלכה פסקו כי אין לחשוש בכך.^[51]

מאכלים שאינם רואיים למאכל הכלב, ומשקים שאינם ראויים לשתיתו, נחשבים לעניניים רבים בהלכה כדבר מאוס שאין להתחשב בו.[52]

 בהלכות שבת נאמר שאין בהמה יוצאה אלא בדבר שמשתמרת בו. לכן, כלבים של ציידים יכולים לצאת ב"שיר" שכרוך להם על צווארם. השיר מתואר כאצעדה הכרוכה מסביב צווארם, ובה קבועה טבעת הקשורה לחבל.[53] 

עצמות שנתפרקו מהבשר בערב שבת, מותר לטלטלם בשבת ואינם נחשבים כמוקצה, משום שראויים להאכילם לכלבים.[54] אמנם, אם אין כלבים מצויים באזור, אין היתר לטלטלם.[55] כמו כן, בשר שהסריח מותר לטלטלו בשבת משום שראוי לכלבים.[56]

השימוש בכלב לשם ציד של חיה נכלל באיסור צד.[57] ויש מי שאמר שדבר זה אסור גם בחול, משום "מושב ליצים".[58]

מותר לחתך נבילה לפני הכלבים בשבת. ודווקא בנבילה קשה, אבל אם היתה רכה, אסור לטרוח בכך, שהרי הכלבים יכולים לאכלה גם בלא חיתוך.[59]

מותר לתת מים לפני הכלב בשבת, אבל לא לפני החזיר. בטעם הדבר נאמר שהכלב – "מזונותיו עליך" (כלומר, על בעליו להאכילו).[60]

לפי דברי חז"ל – המזון שוהה במעיו של כלב שלושה ימים. לכן, אם בלע הכלב בשר מת, אם מת הכלב בתוך שלושה ימים מטמא את הבית.[61]

מי שנשכו כלב שוטה, אף על פי שאין ידוע בהכרח שנשיכתו ממיתה, מחללים עליו את השבת.[62]

חמץ שנפלה עליו מפולת – אם קבור בעומק שיכול הכלב להגיע אליו, חייב לבערו. ושערו חכמים עומק זה בשלושה טפחים. ואם היה חמץ עמוק מכך, מבטלו בליבו ודיו.[63]

אין יוצאים בה ידי חובת מצה בפסח בעיסה שמיועדת למאכל כלבים, אלא אם הרועים אוכלים ממנה. ואם היתה עשויה בצורת לחם, חייבת בכל מקרה.[64]

אסור לבשל או לאפות ביום טוב לצורך הכלב, אך מותר להרבות בשבילו בקדירה שמבשל האדם לעצמו.[65]

בדיני טריפות נאמר כי מכתו של הכלב אינה הופכת את הבהמה שפגע בה ל"דרוסה".[66]

מותר לכהן להאכיל את הכלב במתנות כהונה.[67] אמנם, יש מי שכתב שלכתחילה אסור להאכיל כלבים בבשר כשר הראוי למאכל, אם אין צורך גדול בכך, אך רבים חלקו עליו.[68]

אסור לעשות מלאכה בכלב ועז או צבי יחדיו, אע"פ שזה חיה וזו בהמה, משום כלאים.[69] ונחלקו ראשונים האם מותר לאחוז בחבל הקשור לכלב בשעה שרוכב על הסוס.[70]

עיסה שמיועדת למאכל כלבים, אינה חייבת בחלה, אלא אם הרועים אוכלים ממנה. ואם היתה עשויה בצורת לחם, חייבת בכל מקרה.[71]

אלמנה לא תגדל כלב, מפני החשד.[72]

בדיני השומרים נאמר, כי אם תקפו קבוצה של כלבים את הצאן, מוגדר הדבר כאונס (ולכן, שומר שכר פטור מלשלם). אמנם, אם היו שם רק שני כלבים, אין זה אונס, וחייב לשלם.[73]

הכלב מועד להזיק בדרך קפיצה, ולכן, אם לא שמר עליו בעליו, משלם נזק שלם.[74] עם זאת, אין הוא מועד להמית כבש או כיוצא בזה, ועל כן אינו משלם אלא חצי נזק.[75]

המשסה כלב של אחרים באדם, פטור מדיני אדם אך חייב מדיני שמיים.[76] אלא שבעליו של הכלב חייב לשלם חצי נזק, שהיה לו לשמור את כלבו ולא שמר. אמנם, אם הניזק הוא זה ששיסה את הכלב וגרם לו להזיק, הבעלים פטורים מתשלום.[77]

 

[1] Freedman, Adam H; Wayne, Robert K (2017). "Deciphering the Origin of Dogs: From Fossils to Genomes". Annual Review of Animal Biosciences. 5: 281–307. 

[2]  Anders at al. (2020). "Origins and genetic legacy of prehistoric dogs". Science. 370 (#6516): 557–564; Frantz, Laurent A. F.; Bradley, Daniel G.; Larson, Greger; Orlando, Ludovic (2020). "Animal domestication in the era of ancient genomics". Nature Reviews Genetics. 21 (#8): 449–460;

מוצאו של הכלב מן הזאב והדמיון הרב בינהם מסביר את קביעתו של ר' מאיר לגבי זמן קריאת שמע – "משיכיר בין זאב לכלב" (בבלי ברכות, ט ב). וראו בהרחבה על העניין אצל משה רענן, פורטל הדף היומי, https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=17657#9.

[3] Tchernov, E., & Valla, F. F. (1997). Two new dogs, and other Natufian dogs, from the southern Levant. Journal of Archaeological Science, 24(1), 65-95.

[4] ל.ב פישלזון, זאולוגיה, כרך ג: עופות ויונקים (תל אביב: הקיבוץ המאו”חד, תשמ"ג), עמ' 362.

[5] Perri, Angela R.; Feuerborn, Tatiana R.; Frantz, Laurent A. F.; Larson, Greger; Malhi, Ripan S.; Meltzer, David J.; Witt, Kelsey E. (2021). "Dog domestication and the dual dispersal of people and dogs into the Americas". Proceedings of the National Academy of Sciences. 118 (#6).

[6] פישלזון, שם.

[7] ע. אלון, החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 7: יונקים, עמ' 183-181; פישלזון, שם.

[8] Coren, Stanley (2004). How Dogs Think. First Free Press, Simon & Schuster.

[9] פישלזון, עמ' 363.

[10] שם.

[11] האנציקלופדיה העברית, 'כלב הבית', כרך כ, עמ' 811.

[12] פישלזון, שם.

[13] האנציקלופדיה העברית, שם, עמ' 812.

[14] משה רענן, פורטל הדף היומי, https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=55448.

[15] יהושע שוורץ, על כלבים בחברה היהודית בתקופת הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד, על אתר, כרך יב (תמוז תשס"ג), עמ' 50-49. http://www.herzog.ac.il/vtc/tvunot/al-atar12_schwartz.pdf.

[16] האנציקלופדיה העברית, שם, עמ' 818.

[17] שם.

[18] שמות כב ל; מלכים א, כא כג; תהילים כב יז ועוד.

[19] דברים כג יט; שמואל א, יז מג ועוד.

[20] איוב ל א.

[21] ראו במדבר יג ועוד.

[22] הרב עדין שטיינזלץ, טבע וארץ יג (ו) (תשל"ב), עמ' 321-319. הרב שטיינזלץ לא מסייג את הדברים רק לתקופת המקרא, אך כפי שנראה בהמשך, נראה שבתקופות מאו”חרות יותר, היחס לכלבים השתנה מעט.

[23] ראו למשל אצל שוורץ,  על כלבים בחברה היהודית, עמ' 51-50. שוורץ מזכיר בהקשר זה את גישתם האוהדת של היוונים הרומאים והפרסים לכלבים; וראו גם אצל יחיעם שורק, הכלב כפי שמשתקף בספרות חז"ל, החינוך וסביביו כו (תשס"ד), עמ' 193-181. הנ"ל, היחס לכלבים בימי בית שני (הרצאה באוניברסיטת בר-אילן, יוני 2003), https://anonymous.org.il/art72.html, שם הביא, בין השאר, דוגמאות רבות ליחס חיובי שהביעו חז"ל לכלבים; משה רענן, פורטל הדף היומי, https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=40960.

[24] שמות יא ז.

[25] שמות כב ל ורש"י שם. מקורו של המדרש במכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דכספא כ.

[26] בבלי הוריות, יג א. וראו מהר"ל בחידושי אגדות שם

[27] משנה ב"ק, ז ז.

[28] תוספתא ב"ק, ח יז; בבלי שם, פג א. אך ראו שם שיטתו של ר' אליעזר, שהמגדל כלבים כמגדל חזירים, ועומד ב"ארור".

[29] ראו למשל שבת סג א-ב. בטעם הדבר נאמרו שני טעמים עיקריים: אחד הוא שהכלב מצוי להזיק בנביחתו גם אם קשור. בהקשר זה  הובא שם סיפור על אשה הרה שהפילה מחמת הפחד מהכלב. הטעם השני שמוזכר שם הוא שהמגדל כלב מונע מעניים לבוא לביתו. וראו גם בבלי ב"ק, טו ב. וראו אצל משה רענן, פורטל הדף היומי, https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=33921

[30] רמב"ם נזקי ממון, ה ט.  

[31] הגהות מימוניות שם; שו"ע חו"מ, תט ג. וראו ביש"ש על ב"ק, פרק ז סימן מה סייג את ההיתר רק לכלבי נוי וכיוצ"ב. וכן ראו שו"ת שאילת יעב"ץ א יז; שו"ת שבט הלוי חלק ו סי' רמא.

[32] רמ"א על חו"מ שם.

[33] Putnam, Peter Brock (1997). Love in the Lead: The Miracle of the Seeing Eye Dog (2nd ed.). University Press of America. p. 20. מעניין הוא כי כבר במאה ה-15, הזכיר רבי יצחק עראמה מציאות כזו: "ובאין עינים יקשור כלב בידו ומקלו יגיד לו". עקידת יצחק דברים, שער צ.

[34] ראו אג"מ או"ח, ח"א סימן מה, וספר פתיחת האגרות שם; חלקת יעקב או"ח, סימן לד; שערים המצויינים בהלכה ח"א סימן יג; ילקוט יוסף או"ח, קנא כה, בהערה לו ועוד.

[35] ראו שמירת שבת כהלכתה, יח סב.

[36] אג"מ או"ח, ח"ה סימן כב אות כא.

[37] משנה כלאים, א ו; שו"ע יו"ד רצז, ו. הפרשנים חלוקים בזיהויו של הכלב הכופרי. יש כאלו שכתבו שמדובר בכלב גדול, המשמש לציד או לשמירה על הצאן (ראו רש"י יבמות נט ב; רא"ש נדרים כו ב ועוד), ואחרים מסבירים שמדובר בכלב קטן הדומה לשועל (ראו ריבמ"ץ כלאיים א ו; רא"ש, שם; רש"י בבא קמא פ א ועוד). על הזיהויים השונים של כלב כופרי ראו שורק, שם; משה רענן, פורטל הדף היומי, https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=28990).

[38] תוספתא כלאים, ה ז. התוספתא מביאה נפקות הלכתית לשאלה זו, במקרה שאדם מצווה בדין ירושה לבנו את כל החיות שלו או לחלופין, את כל הבהמות שלו.

[39] ירושלמי כלאים א ו.

[40] דברים כג יט; מוני המצוות נחלקו ביחס שבין שני האיסורים: יש שמנו אותם כלאו אחד (בה"ג בהקדמה רנא; סהמ"צ לרמב"ם לא תעשה ק ועוד), ואחרים מנו אותם בנפרד (רמב"ן בהשגות, שורש ט; סמ"ג לאוין שטז ועוד). מכל מקום, ברור שמדובר בשני איסורים שונים, ואין הכוונה ל"אתנן" שנעשה במחיר כלב. ראו בבלי תמורה, ל א.

[41] ראו משנה תמורה, ו ג; רמב"ם איסורי מזבח, ד טז.

[42] במושב זקנים (מבעלי התוספות) על דברים כג יט כתב שכל בהמה טמאה נכללה באיסור זה, והביטוי מחיר כלב אינו אלא כנגד הדבר המצוי, אך לפי כל שאר הפרשנים והפוסקים התייחד האיסור למחיר כלב בלבד.

[43] ראב"ע כג יט; רמב"ן שם, בשם אחרים ועוד.

[44] ספר החינוך מצווה תקעא – "והכלבים ידוע שהן עזי נפש, ושמא מתוך חשבו בהן ובטבען החזק תחזק נפשו ותקשה ערפו מהנחם על חטאיו כאשר ראוי לו"; אלשיך דברים כג יט – "שכח בלתי טהור היה מעורב בו ונראה שנהנה בו"; וראו ברקאנטי שם.

[45] רמב"ן שם; וראו במשך חכמה שם, שכתב שהכלב היה מיוחד לזנות, והיו רגילים הגויים להקריב לע"ז מחיר כלבם כדי לכפר עוונם, ועל כן אסרתו תורה.

[46] רבינו ירוחם, תולדות אדם וחווה, נתיב כג, חלק א; רמ"א על שו"ע או”ח, קנג כא.

[47] שו"ע או”ח, עט ד. אמנם, בבבלי (ברכות כה א) מובאת גם בריתא חלוקה, ולפיה יש להרחיק מצואת כלבים כמו מצואת אדם, גם אם לא נתן לתוכה ריחות. על מאפיני צואת הכלבים, ראו אצל משה רענן, פורטל הדף היומי, https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=55701.

[48] שו"ע אה"ע, קנד א.

[49] ראו תיאור של התהליך אצל משה רענן, פורטל הדף היומי, https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=30399

[50] ראו תרומת הדשן, סימן רס.

[51] שו"ע או”ח, קס ד.

[52] ראו למשל שו"ע או”ח, קס ט; שם, שח כז; שם, תמב ב ו-ט;

[53] שו"ע או”ח, שה ה.

[54] שם, שח כט. וראו בבית יוסף שם.

[55] באר היטב שם.

[56] שו"ע או”ח, שח לא.

[57] רמ"א על שו"ע או”ח, שטז ב. וראו במגן אברהם שם, שהבין מלשון הרמב"ם דאין חייב עד שיעשה מעשה צידה בעצמו, אך מלשון הכולבו הבין שהאיסור הוא בכל מקרה שמשתמש בכלב לצורך הצידה.

[58] רמ"א שם בשם האו"ז. ובפרמ"ג שם כתב שאם פרנסתו בכך, אין בזה איסור.

[59] שו"ע או”ח, שכד ז.

[60] שם, יא.

[61] בבלי שבת קנה ב; רמב"ם טומאת מת, כ ד.

[62] שו"ע או”ח, שכח ו.

[63] בבלי פסחים, לא ב; שו"ע או”ח תלג ח.

[64] שו"ע או”ח, תנד ב וראו בב"י שם שהביא מחלוקת בעניין זה: לדעת הרמב"ם, צריך שיתכוון להאכילה לרועים כדי שתתחייב בחלה ויצא בה ידי חובתו כמצה. אמנם, לדעת הר"ש, מספיק שתהיה ראויה לאכילה.

[65] שו"ע או"ח, תקי"ב ג.

[66] שו"ע יו"ד, נז א. הדרוסה היא אחת משמונה הטרפות שנאמרו למשה מסיני - בהמה שפגעה בה חיה טורפת או עוף דורס. הגמרא בחולין (נב ב-נג א) מחלקת בין סוגים שונים של חיות ועופות לעניין פגיעתם (יש מהם שפגיעתם גורמת רק לבהמות גסות להיות טריפה, ויש שגם לבהמות דקות ואף לעופות). לפי דברי רב יוסף (שם), שננקטו להלכה, הכלב אינו גורם לדרוסה בכלל.

[67] שו"ע יו"ד, סא יג.

[68] ראו בהרחבה בדרכי תשובה שם, ס"ק פב.

[69] שו"ע יו"ד, רצז י.

[70] רמ"א שם. רבינו אפרים אוסר את הדבר משום כלאי הנהגה, אך לעומתו טוען אבי העזרי, שכל עוד אין עושה מלאכה בשניהם ביחד (בקשירתם לקרון לצורך הנהגתו), אינו חייב משום כלאים. וראו בטור שם ובדרישה ס"ק טו.

[71] שו"ע יו"ד, של ט; וראו לעיל הערה @51@.

[72] שו"ע אע"ה, כב ח.

[73] שו"ע חו"מ, שג ד. במשנה (ב"ק ז ט) הובאו שתי דעות בעניין: לפי ת"ק שני כלבים אינם אונס, ולדעת החכם ידוע הבבלי, אם באו משתי רוחות הרי זה אונס. הרמב"ם (הלכות שכירות ג ד) פסק כת"ק, וכך פסק גם בשו"ע (שם). אמנם, הטור פסק כדעת ידוע הבבלי – שאם באו שני כלבים משתי רוחות הרי זה אונס, והסביר בבית יוסף שלשיטת הטור אין כאן מחלוקת אלא הסבר לשיטת ת"ק.

[74] שו"ע חו"מ, שצ יב.

[75] שם, שצא ו.

[76] שו"ע חו"מ, שצה א. ופטור משום שמדובר בגרמא בנזיקין. סמ"ע שם.

[77] שם.