אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

כבש האליה

ב"ה

אליה (כבשים)

כתיבה: אביעד פרנקל

כבש האליה (Ovis orientalis platyura)

משפחה:   ovis

כבש האליה הוא גזע של מין "כבש הבית" (ראו ערך). לגזע זה מספר תתי-גזע נבדלים זה מזה. ערך זה יעסוק בכבש האליה באופן כללי, ובעיקר ב'אליה' על שמה נקרא גזע זה. האליה היא למעשה זנב מפותח ומעובה, המשמש כמאגר של שומן. דינים שונים בהלכה התייחדו לאליה.

ביות הכבש והתפתחות האליה

מוצאו של כבש הבית הוא מכמה מינים שונים של כבשי בר (בניגוד לבקר למשל, שבוית ממין אחד או ממספר מינים קרובים). הגזע המזרח תיכוני מוצאו בכבש הערבה (Ovis Vignei) – החי בערבות אסיה המרכזית. ביות הכבשים היה מהליכי הביות הראשונים, והיתה תהליך ממושך: תחילת ביותם מתוארכת לזמנים פרהיסטוריים – למן סופה של תקופת האבן התיכונה. הכבשים שימשו בעיקר חברות נודדות, וייתכן שהם היו הסיבה הראשונית להיפרדותם מיושבי הקבע הראשונים. 

הביות הארוך של הכבש הוליד מגוון עצום של מינים וגזעים של כבשים מבויתים (כיום מוכרים כ-200 זנים נבדלים). כבש האליה הוא אחד מהגזעים הראשיים של כבש הבית. משערים שכרבע מאוכלוסיית הכבשים המבויתים בעולם הם בעלי אליה, והם נפוצים בעיקר בחלקים הצפוניים של אפריקה, סומליה, המזרח התיכון, פקיסטן, אפגניסטן, אירן, צפון הודו, מרכז אסיה ומערב סין. האליה התפתחה ככל הנראה ממוטציה גנטית שהתרחשה בכבש בית בעל זנב ארוך.[1]

החוקרים משערים שהאליה התחילה להתפתח אצל הכבשים לפני יותר מ-5,000 שנים. מקובל לחשוב שהתארכות הזנב והיאספות השומן בו משקפים את תחילתו של תהליך הביות של הכבשים. במשך הדורות, האדם ערך סלקציה מכוונת כדי להגדיל את כמות השומן באליה (וראו להלן).[2]

מבנה האליה

בחלק מתתי הזנים האליה היא למעשה הרחבה שומנית של הזנב, ואצל תתי-זנים האחרים התוספת היא בעיקר באורכו של הזנב.[3] האליה מורכבת מחלק פנימי, המגיע עד לאזור הכליות, ומחלק חיצוני. שם, השומן משתקע באזורים האחוריים של הכבש משני צדדי הזנב, כך שנוצרות שתי אונות של האליה, ומסביב החוליות הראשונות של הזנב.[4] תפקידה של האליה מבחינה ביולוגית היא לשמש כמאגר שומן לשעת צרה, בדומה לדבשת של הגמל.  כבשי האליה נחשבים כחזקים, והם מתאימים במיוחד לעמוד בתנאי שטח מדבריים. [5]

משקלה של האליה משתנה. הוא יכול להגיע לשישה ק"ג אצל הכבשה, ועד לעשרה ק"ג אצל האיל. הרודוטוס (ההיסטוריון היווני) מזכיר כבשים בעלי אליות בגדלים וצורות שונות. בעבר היו נפוצים זנים בעלי אליה מפותחת עד שנזקקו להתקין עגלה כדי שלא תיגרר על הארץ. זנים כאלו קיימים עד היום בהודו. מחקר מקיף על מופעי הכבשים בארכיאולוגיה הארץ ישראלית ובסביבותיה מצא כי כ-60 אחוז מהכבשים שתוארו (בפסלים, בפסיפסים ועוד) היו בעלי אליה. זאת, בניגוד לתיאורים ארכיאולוגים מארצות רחקות יותר, בהם שיעור הכבשים בעלי האליה היה נמוך לאין ערוך (כ-15 אחוז). ממצא זה תואם לעולה מן המקורות (להלן), המדגישים את חשיבות כבשי האליה באזורנו.[6]

האליה בשימוש האדם

כאמור, החוקרים משערים שהתפתחות האליה היא תוצר של מוטציה גנטית. עם זאת, התפשטות הגזע בעל האליה היא תוצאה של ברירה מלאכותית. כלומר, האדם העדיף לשמור ולהרבות פרטים בעלי אליה, בשל התועלת שמצא בה. האליה שימשה כחלק מובחר בתעשיית המזון הקדומה. נראה כי האליה נחשבה בימי קדם כחלק מועדף בסעודה. בנוסף, העובדה שרוב השומן של הכבש מתרכז באליה, הופך את בשר הכבש לאיכותי במיוחד.[7] עד היום נחשב שומן האליה כמוצר עילית במטבח.[8] עם זאת, יש לציין כי צמרם של הזנים בעלי האליה גס מאוד וקשה לעבדו.

את העובדה שהאליה נחשבת כנתח מובחר ניתן ללמוד גם מן המקורות. בספר שמואל מסופר כי שמואל מניח לפני שאול את המנה שנבחרה עבורו, והיא כוללת את האליה.[9] במסכת פסחים מסופר על גוי שהתרברב בפני רבי יהודה בן בתירא שהצליח לאכול מקרבן הפסח. על מנת להכשיל אותו, שאל אותו רבי יהודה אם האכילו אותו גם מהאליה, ובכך גרם לחשיפתו.[10]

כיום, הכבש המצוי בארץ ישראל הוא הכבש האוואסי, אחד מתתי הגזע של כבש האליה. שמו של הגזע נגזר משמו של שבט הוואסי המצוי על גדות נהר פרת. לכבש האוואסי צמר לבן ארוך ומתולתל. לכבשי האוואסי יכולת שרידות טובה בתנאי האקלים המקומיים, והם מסוגלים לרעות גם בשדות קמלים.[11]

האליה בקורבנות

האליה נזכרה בתורה בפירוש בדיני הקורבנות, כחלק מהאמורים שנקטרים על גבי המזבח: היא נזכרה במפורש בקשר לקרבן עולה – "וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַה' חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה",[12] ובקשר לקרבן אשם – "וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ אֵת הָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב".[13] כמו כן, נזכרה ביחס לקרבנות המילואים.[14] חז"ל למדו שהיא קרבה גם בקרבן חטאת,[15] ובקרבן הפסח.[16]

חז"ל למדו מדרשת הפסוקים שהאליה מוקטרת רק בקרבן הבא מהכבשים, ולא בקרבן הבא מן העיזים.[17] הצורך בלימוד כזה עורר תמיהה אצל חלק מהראשונים, כיוון שהמציאות מראה שלעיזים אין כלל אליה.[18] עם זאת, היו שכתבו שגם לעיזים יש אליה, אלא שהיא מוסתרת בתוך החלק הפנימי של העז (ממקום שהכליות יועצות) ולא נראית מבחוץ, ולכך הצריכו לפוטרה מהקטרה.[19] ואכן, מצויים זנים מסוימים של עיזים שלהם איבר הנדמה כאליה קטנה, ככל הנראה תוצר של מוטציה מקומית.[20]

היתר אכילת האליה ודרך ניקורה

על אף שבתורה נקראה האליה חֶלְב  ("חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה"),[21] היא לא נאסרה באכילה, כשם שנאסר שאר חלב בהמה.[22] בטעם הדבר נחלקו אמוראים: יש מי שאמר שמלשון הכתובים נלמד שלא נאסר אלא חלב השווה בשור כשב ועז, ומכיוון שאין דין אליה בעז (ראו לעיל) ובשור, לא נאסרה מטעם חלב. לשיטה אחרת אין האליה מכונה חלב סתם, אלא רק בסמיכות – "חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה", ולכן יצאה מגדר איסור חלב.[23] והרמב"ם כתב שמה שנאמר על האליה שהיא "חלב" הוא בהשאלת הלשון בלבד, שלגבי הקרבנות הוא נחשב כחלק משובח שבבהמה.[24]

אמנם, חלק מהראשונים הבהירו שמה שהותר באכילה הוא שומן האליה בלבד, ולא החלבים הדבוקים בה.[25] ולכן, כתבו הפוסקים שצריך לנקר מהשומנים שדבוקים באליה "לצד פנים".[26] האחרונים התלבטו האם הכוונה היא לחלב שנמצא מחוץ לאליה לכיוון אחורי הבהמה, או בחלב שנמצא בזנב עצמו.[27] בנוסף, כתבו הפוסקים שיש לחוש גם ל"חוטי האליה", כלומר, לגידים שומנים שמקורם מחוץ לאליה ומקורם בחלב הכליות, וכי יש לנקרם כדי להכשיר את האליה.[28] למעשה, נראה כי בניקור האליה נשאר הבדל במנהג: הספרדים נהגו שאין צורך בניקור החלק החיצוני של האליה, ולדעתם די בניקור החלק הפנימי שלה. לעומתם, האשכנזים נהגו לנקר גם החלק החיצוני של האליה.[29] בספרי ניקור שונים ישנו פירוט מדויק של החלבים והגידים שיש לנקות מן האליה כדי להכשירה למאכל.[30]

כבשים חסרי אליה

כאמור, זני הכבשים בעלי האליה מתאפיינים בצמר גס שקשה לעבד. בדור האחרון התעוררו ספקות לגבי דין הצמר של כבשים חסרי אליה. שאלה זו התעוררה בייחוד בייחס לכבש המרינו, שכן זה מצטיין בצמר דק ומשובח, ותעשיית הטקסטיל מבכרת את השימוש בו באזורים רבים בעולם.

היו שרצו לטעון כי צמר זה איננו נחשב כ"צמר רחלים" כהגדרתו לפי ההלכה. המשמעויות ההלכתיות קשורות בעיקר לדין הצמר של כבשים אלו, לעניין כלאיים, ציצית, ראשית הגז וכיוצ"ב (וראו בערך כבש). בין הטענות שהועלו היתה הטענה שכיוון שבמקורות מתואר הכבש כבעל חיים בעל אליה, ייתכן כי כבשים נעדרי אליה אינם בכלל בגדר כבשים, או שבשל השוני מוגדרים כבשים אלו כמין בפני עצמם.[31]

אחת הבעיות שנידונו בהקשר זה היא הבעיה הכללית בהגדרת המינים השונים לעניין ההלכה. היה מי שרצה לטעון, בעקבות הרב משה פיינשטיין, שככל והשינוי בין הזנים הוא גנטי, ולא ניתן להוליד מין בעל אליה ממין החסר אליה, הרי שהם יוגדרו כמינים שונים.[32] מול טענה זו עלו כמה ספקות, וטענות נגדיות. בנוסף, העובדה שככל הנראה הזנים בעלי האליה התפתחו מהזנים חסרי האליה, ולא להיפך, מוסיפה תוקף לטענה שאלו גם אלו נחשבים בגדר "כבשים".[33]

לפי החוקרים, היו כבשי המרינו וכבשים אחרים חסרי אליה מצויים כבר שנים רבות בקרב קהילות ישראל. לאור עובדה זו, ומכך שלא התעוררו ספקות בקשר לכשרות הצמר במשך הדורות, היו שהסיקו שאין לחוש כלל לדעה שהכבשים חסרי האליה אינם נחשבים ככבשים.[34]