אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

כבש

ב"ה

כבש

כבש הבית  (Ovis aries)

משפחת הפריים Bovidae

כתיבה: אביעד פרנקל

כללי

הכבש הוא יונק ששייך לתת משפחת היעלים במשפחת הפריים. נקבת הכבש הבית נקראת לעיתים רחל, ואילו הזכר נקרא אַיִל. צאצא הכבש בינקותו נקרא גם גדי, וטלה. בתורה, השם 'שה' מתייחס הן לכבשים והן לעזים[1]. הכבש והעז נכללים פעמים רבות במקורות תחת השם הקיבוצי "צאן".[2]

הכבש נזכר בתנ"ך 115 פעמים, ועוד 14 פעמים בשיכול האותיות – כשב. נוסף לכך, נזכרו השמות – איל (כשם לזכר) ורחל (כשם לנקבת הכבשים) עוד 156 פעמים. אזכורים רבים נוספים מתייחסים לשם הקיבוצי – צאן המתייחס באופן כללי לבהמה דקה (כבש ועז), עיין ערך בהמה דקה.

האַיִל (זכר הכבשים) נזכר בסיפור העקדה, אותו הקריב אברהם תחת בנו.[3] הכבשה הוזכרה כסמל לרכוש מינימלי של האדם[4]: "לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד: וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת". הזאב טורף את הכבש, ולעתיד לבוא יגורו שניהם יחדיו, כפי שנאמר:[5] "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם". מישע מלך מואב היה משועבד למלך ישראל, ומכיוון שהיה לו צאן רב הוא סיפק לו מאה אף שוורים מפוטמים ומאה אלף כבשים עם צמרם.[6] ככלל, איזור הגידול המיטבי של הצאן הוא באיזורים בעלי מרעה רב, כפי שבקשו בני גד ובני ראובן. מקום הגידול המיטבי של הכבשים למקדש הוא המדבר, במקום זה גדלו כבשים ש"גביהן רחבים".[7]

שמות הכבש לפי גילו

בחז"ל הוזכרו כמה שמות לכבש: איל, כבש, פלגס. על אף שאיל הוא שמו של הכבש מרגע לידתו. בדיני קרבנות ישנה הבחנה הבין הגילאים השונים: בשנתו הראשונה הוא נקרא כבש, בשלושים הימים הראשונים לשנתו השניה, נקרא פלגס[8], נוקד או פרכדיגמא[9] ומהחודש השני לשנתו השניה ואילך נקרא איל.[10] הכבשים הבוגרים נקראים גם עתודים.[11]

ביות ושימוש בידי האדם

מוצאו של כבש הבית הוא מכמה מינים שונים של כבשי בר (בניגוד לבקר למשל, שבוית ממין אחד או ממספר מינים קרובים). מוצאו של הגזע המזרח תיכוני הוא בכבש הערבה (Ovis Vignei) – החי בערבות אסיה המרכזית. ביות הכבשים היה מהליכי הביות הראשונים, והיה תהליך ממושך: תחילת ביותם מתוארכת לזמנים פרהיסטוריים – למן סופה של תקופת האבן התיכונה. אמנם, החוקרים מניחים כי גזעי כבשים (ועיזים) המבויתים כל צרכם, החלו להופיע סמוך לשנת 6,000 לפני הספירה. הכבשים שימשו בעיקר חברות נודדות, וייתכן שהם היו הסיבה הראשונית להיפרדותם מיושבי הקבע הראשונים.[12] הביות הארוך הוליד מגוון רב של זנים (כיום מוכרים כ-200 זנים נבדלים).

לא ברור האם היה הצמר הגורם הראשון לביות, שכן כבשי הבר מאופיינים בעיקר בשער גס, כשבין השערות מפוזרות גם מספר שערות רכות של צמר, הראוי לטוויה. גורם נוסף לביות יכול להיות השימוש בבשר הכבש.[13] בשלב מסוים החלו לגדל כבשים גם לצורך חלבם, ולפי עובי העצמות בממצאים, ניתן לתארך שלב זה פחות או יותר.[14] כיום גידול הכבשים הוא בשל הערך של צמרם, בשרם, חלבם ותוצריו והשימוש בגלליו לזיבול השדות, היקף הגידול בארץ הוא למעלה ממליון ראשי צאן, כשחלק נכבד הוא במגזר הערבי.

גזעי הכבשים

בגידול המסחרי כיום מקובל לפתח גזעים ייעודיים לצורך כל אחד מהצרכים השונים; צמר, בשר וחלב[15].

גזעי צמר- הדגש בפיתוח גזעי כבשים לצמר הוא על כמות ואיכות הצמר (עובי הסיבים, אורך הסיבים וצורת הסליל של הסיב). הגזעים הם מֶרינו (Merino) – גזע בעל צמר מעולה שמקורו בספרד.  רַמְבּוּיֶה (Rambouillet) – תת-גזע של כבש המרינו. קאראקוּל (Karakul) – גזע כבשים שמוצאו במרכז אסיה השייך לכבשי האליה.

גזעי בשר: הדגש בפיתוח גזעי כבשים לבשר הוא על גידול מהיר, פוריות גבוהה וכושר-עמידות. בין הגזעים הידועים לבשר: הדוֹרסֶט הוֹרְן (Dorset horn) והסָאפוֹק (Suffolk) שפותחו באנגליה, המֶרינוֹ פְלַישְשָאף (Merino-Fleischschaf) הגרמני והקוֹלוּמְבּיה (Columbia) שפותח בארצות הברית.

גזעי חלב: בגזעים אלה הדגש על כמות החלב ועל הפוריות. אוֹסְטְפְריזי (Ostfries) – גזע כבשים גרמני לבן פנים המסוגל לייצר 600 ליטר חלב בשנה. הכבשה מהגזע האוסטפריזי ממליטה בדרך כלל תאומים. הכבשה מתפתחת מהר, גיזתה כבדה והצמר המופק ממנה מעולה. אָווָאסי – תת-גזע כבשים השייך לגזע כבש האליה, זהו הגזע הנפוץ באזורנו. הגזע מכונה על שם שבט האוואסי השוכן על גדות הנהר פרת. רוב הכבשים בישראל משתייכים לתת-גזע זה. לאוואסי צמר לבן ארוך ומתולתל. צבע ראשו ורגליו חום. ראשו מאורך ואוזניו תלויות. הנקבות חסרות קרניים בדרך כלל כשלאיל קרניים מפותלות. לאוואסי כושר-עמידה טוב בפני תנאי האקלים, והוא מסוגל לרעות גם בשדות קמלים. הרחלה ממליטה בדרך כלל טלה אחד.

תזונה

כבש הבית ניזון מהצומח, הוא מעלה גירה, וכמו רוב מעלי הגירה קיבתו עשויה ארבעה מדורים שונים: הכרס, בית הכוסות, ההמסס וקיבת המיצים. כדי להקל על תהליך הספיגה של המזון, המעיים של הכבש ארוכים פי 25 מגופו.[16] בעבר, מקור המזון העיקרי היה המרעה, וכיום, במשקים חקלאיים ההזנה מבוססת בעיקר על מזון משומר- חציר ותחמיץ, ומזון מרוכז- גרעינים שונים וויטמינים.

קרניים

בדומה לבעלי חיים אחרים ממשפחת הפריים, קרני הכבש עשויות מעצם חלולה שמהווה המשך של עצם המצח, המצופה בחומר קרני- קרטין,[17] הן אינן מתחלפות במהלך החיים ואין להן הסתעפויות[18]. הנקבה בדרך כלל חסרת קרניים, ואילו הזכרים נושאים על פי רוב שתי קרניים על ראשם. אלו, משמשות אותו בעיקר בעונת הרבייה, בזמן מלחמה על נקבה, ראה להלן לגבי שופר.

רגליים

רגלי הכבשים מותאמות להליכה ממושכת בשדה או בערבה, והן מתאימות גם לטיפוס על הרים בחיפוש אחר מזון. הכבש המבוית מסתמך על הגנתו של האדם; הוא יכול לבלות את כל חייו תחת כיפת השמיים, וזקוק רק להגנה מפני טורפים, ולשם כך בונה לו בעליו מכלאה גדורה.[19]

אליה

אליית הכבש היא שמו של הזנב הרחב והמפותח שקיים בחלק מהזנים של הכבשים. האליה משמשת כמאגר שומן לעתות חוסר, בדומה לדבשת של הגמל. האליה יכולה להגיע למשקלים גדולים – כשישה ק"ג בנקבה ועשרה ק"ג בזכר. בעבר היו נפוצים זנים בעלי אליה מפותחת עד שנזקקו להתקין עגלה כדי שלא תיגרר על הארץ[20]. זנים כאלה קיימים עד היום בהודו. נראה כי האליה הייתה נחשבת בימי קדם כחלק מועדף בסעודה. אמנם, צמרם של הזנים בעלי האליה גס מאוד וקשה לעבדו.[21]

השימוש בכבשים הוא בעיקר בצמר, בבשר ובחלב.

צמר

המונח 'צמר' מתייחס לסוגי סיבים שונים המופקים הן מבעלי חיים כגון ארנבים, גמלים, "חיה שבים", והן מצמחים שונים, כגון קנבוס, כותנה (צמר גפן) והכלך,[22] עם זאת, צמר שהוזכר בתורה ובחז"ל ללא קריטריון נוסף, הכוונה היא לצמר כבשים בלבד[23].

זקיקי השערות של הצמר מצויים בשכבת הדרמיס שבעור, משכבה זו השערות עולות לשכבת האפידרמיס, ויוצאות מעל העור[24] הצמר עשוי בעיקר מחלבון- קרטין, לחלבון זה יש נטיה להסתלסל. צמר הכבשים נחשב לאחד מהחומרים המבודדים הטובים ביותר הקיימים בטבע, יותר מפשתן ומחומרים טבעיים אחרים. הדבר נוסע בשל מבנהו המיוחד של הצמר: סיבי השיער מכוסים בקשקשים מרובים. הודות לקרטין סיבי הצמר מצטיינים בפיתוליות הרבה והצפופה שלהם. כך, נלכד אוויר רב יותר בתוך אריג הצמר, והוא משמש כמבודד יעיל.[25] הצמר אף סופג לחות רבה, דבר השומר על לובש האריג לבל ירטב.

בזנים המבויתים של הכבשים התפתחות הצמר היא בכל משך חייו של הכבש, קצב ההתפתחות של הצמר הוא 6 מ"מ בחודש, במידה והכבש לא נגזז הדבר יכול לגרום לו לנזקים בריאותיים.

כיום, כבש המרינו הוא הנפוץ ביותר בעולם לצורך צמר ובשר, כמות הצמר המופקת תלויה במין (זכר או נקבה), גיל ובגזע, כמות הצמר נעה בין 5 ל20 ק"ג בכל שנה. הצמר הגולמי מורכב בעיקר מחלבון ומעט שומן, והוא מכיל מלבד הסיבים גם את העור המת, שאריות זיעה של כבשים וחומר צמחי שנתפס בו ולכן יש לנקותו על ידי השרייה במים והוספת חומרי ניקוי שונים, במהלך העיבוד הצמר מאבד כ40 אחוז ממשקלו[26].

גוונו של הצמר: הצמר האיכותי ביותר הוא בצבע לבן.[27] והוא סמל לכפרת עוונות[28] מדמשק הובא צמר לבן שאיכותו גבוהה. [29] צמרו הלבן של הכבש נזכר כסמל לתום ולטוהר.[30]  הצמר של טלה בן יומו נחשב כלבן ביותר.[31] גוונו הלבן של הצמר נזכר כמדד לדיני נגעים, נחלקו התנאים האם הצמר לבן יותר מקרום הביצה[32]  ה'סס', הוא סוג של תולעת, והוא מזיק לצמר. [33]

ראשית הגז

במשנה נאמר שמצוות ראשית הגז אינה נוהגת אלא בכבשים.^[34] טעם הדבר הוא שמצווה זו תלויה ב"דבר הראוי לשירות", ומכאן שבגדי הכהונה גם הם כשרים רק בצמר כבשים.^[35] בברייתא המובאת בגמרא נאמר שאם היה צמרן של הכבשים קשה ולא ראוי ללבישה, פטורים הן ממצווה זו.^[36] היה מי שרצה לקשור בין שתי ההלכות ולטעון שהטעם לפסול בגדי כהונה בצמר אחר נובע מכך שהוא אינו ראוי ללבישה, וממילא גם מצוות ראשית הגז, שהיא חלק ממתנות הכהונה, אינה שייכת בצמר שלא ראוי ללבישה.[37]

ציצית

לפי חלק מהפוסקים אין בגד חייב בציצית מהתורה עד שיהיה עשוי בצמר כבשים או מפשתן.[38] ולכתחילה נהגו לעשות טלית רק מצמר של כבשים.[39] פתילי הצמר שבציצית כשרים רק אם באו מצמר כבשים, ולא מצמר אחר.[40]

האליה מהווה חלק מתיאור התורה את הכבש עצמו[41], ולכן התעוררו ספיקות בקשר למינים חסרי אליה (ככבש המרינו, הנפוץ בימינו בתעשיית הצמר). היו שרצו לטעון שאין הם נכללים בגדר כבשים, ולכן לא ניתן להכין מהם פתיל תכלת לציצית, אין בצמרם איסור שעטנז מהתורה, הם אינם חייבים בראשית הגז ועוד. אמנם, נראה כי רוב הפוסקים הכריעו להתייחס אליו כצמר, והסתפקו רק לגבי הקרבתו כקרבן (וראו עוד בערך 'אליה').[42]

האליה מכסה את איברי המין של הכבש או הכבשה.[43] הגמרא[44] קובעת שהכבשים קודמים לשעירים לעניין קדימות בקרבן, משום שיש להם אליה. יש מי שרצה להסביר שהדבר נובע ממידת הצניעות שמתגלמת בכיסוי הערווה על ידי האליה.[45]

כלאים

כלאי בגדים- שעטנז: הצמר והפשתים הם שני חומרי הגלם המרכזיים ששימשו לצורך ביגוד, הצמר הוא סיב המורכב בעיקר מחלבון, הנוטה להסתלסל ולהתכווץ, ואילו סיבים שמקורם מהצומח, מורכבים מתאים בעלי דופן קשיחה, המעניקים לסיב גמישות וקשיחות. הצמר כאמור הוא חומר בעל יכולת בידוד גבוהה, אך בשל נטייתו להסתלסל קשה לייצר ממנו בגד שישמור על צורתו, אי לכך בעת הכנת בגדים מקובל להשתמש בצמר לצורך הבגד ובפשתים כדי לתפור את היריעות אחת לשניה ולייצר בגד יציב שאינו מתכווץ, לעיתים אף בעת הכנת סיבי הצמר מערבים מעט סיבי פשתן כדי לייצר סיב קשיח יותר[46]. 

נאמרו כמה דינים החלים רק על מינים אלו:  דיני שעטנז חלים מהתורה רק על צמר כבשים שמתערב בפשתן, ולא על מיני אריגים אחרים.[47] בירושלמי הסבירו שרק צמר כבשים הוא שנקרא צמר סתם, ולמדו זאת מן הפסוק על מישע מלך מואב ש"הֵשִׁיב לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מֵאָה אֶלֶף כָּרִים וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר".[48] האיסור חל רק על הצמר של הכבשים, אך אם הבגד עשוי מעור של כבש, מותר לתופרו בפשתן, ואין לחשוש לנימי צמר שנשארו בו.[49] וכן דיני נגעי בגדים ועשיית בגדי כהונה הם רק ממינים אלו[50].

הרבעה: הכבש והעז שייכים סיסטמית לסוגים שונים, וקיים הבדל ניכר במספר הכרומוזומים שלהם (לכבש 54 ולעז 60). עם זאת, המקורות מספרים כי תוצרי כלאים של כבש ועז יכולים להתקיים, וגם תצפיות מודרניות מספרים על מקרים נדירים כאלו.[51] עיין בהרחבה בערך כלאים. תוצר ההכלאה של כבש ועז נכלל באיסור 'אותו ואת בנו', דהיינו שאין לשחוט את שניהם באותו יום.[52]

עיבוד הצמר והכנתו לשימוש

לאחר הגז יש לעבד את הצמר, הצמר הגולמי נקרא "גיזי צמר", ומדובר בחתיכות צמר שאינן ראויות ללבישה. הצמר הוא "צואי"- מלוכלך ויש לנקותו וללבנו, לאחר מכן טווים אותו ועושים ממנו בגדים[53]. סדר הפעולות שיש לעשות בצמר הוזכר במשנה[54]: גזיזה, ליבון, ניפוץ, צביעה וטוויה.

הליבון כולל ניקוי הצמר משאריות שונות על ידי שטיפתו במים ובחומרי ניקוי, הניפוץ כולל הפרדת הצמר לארכי סיב שונים, ויצירת חוט אחיד מהצמר.

השלכות הלכתיות לשלבי העיבוד

הצמר הגולמי אינו מעובד ולא ניתן לזהות את מקורו, ולכן המוצא גיזי צמר אינו חייב להכריז, אך אם הם נמצאו בבית האומן, במקום שבו מתחילים לעבדם, קיימת החובה להשיבם למאבדם.[55]. כשאדם נותן לכהן את ראשית הגז, יכול לתת לכהן צמר גולמי- צואי שאינו מלובן, אך שיעור הנתינה הוא לפי כמות של צמר מעובד ולא של צמר גולמי.[56]

כאמור חלק משלבי העיבוד הם ליבון וניפוץ, חז"ל דנו במקרים בהם אדם גזל צמר ועשה רק אחת מהפעולות האלו מתי הדבר נחשב כשינוי בחפץ, ויש להשיב את הגזילה כפי שהיא כעת, או כפי שהיא נגזלה.[57]

חלק מהמלאכות שהאישה מחויבת לעשות לבעלה היא עשייה בצמר, לדעת רבי אליעזר אף אישה שיש לה שפחות רבות בעלה יכול לכפותה לעשות בצמר.[58] השימוש המקובל בצמר הוא רק כשהוא מעובד ללבישה, ולכן הנודר שאין לו ללבוש צמר יכול להתכסות בגיזי צמר[59].  

צביעת הצמר נעשתה בתוך יורה, קליטת הצבע היא אינה מיידית, אלא נמשכת זמן מה[60]. ניתן לצבוע את הצמר בגוונים שונים, חז"ל דנו במקרים בהם הצמר ניזוק בעת הצביעה, או שתוצאת הצביעה היא אינה כפי שסוכם מלכתחילה.[61]

בעלי מלאכה בהכנת הצמר: הגרדי הוא האורג ותפקידו הוא ליצור אריג מהחוטים על ידי שילובם שתי וערב, תפקידו של הסורק הוא לסרוק את הצמר, כחלק מתהליך ניקויו והכנתו לשימוש, שתי פעולות אלו כרוכות בשימוש בשמן.[62]

ניפוץ הצמר נעשה בעזרת מסרק בעל שיניים.[63]

בשר

משקלו של כבש זכר בוגר מזן מרינו, שהוא הזן הנפוץ, הוא עד כ140 ק"ג, ואילו הנקבות  שוקלות עד כ80 ק"ג.   

חלב

חלב כבשים מכיל כמות כמעט כפולה של חומר יבש מאשר חלב פרה והוא עשיר יותר בשומן, חלבון ומינרלים. חלב זה סמיך יותר ולכן כמעט שאינו נצרך לשתייה. רובו מנוצל לייצור גבינות, ומיעוטו למוצרים אחרים כולל חמאה. לחלב כבשים אין ריח מיוחד. טעמו נעים ולפעמים מתקתק. על הטעם והריח של החלב משפיעים חומרים ארומטיים המצויים בצמחים שהכבשה אוכלת. את הכבשה חולבים פעמיים ביום, והרכב החלב המתקבל שונה בין חליבה לחליבה.

חלב כבשים שהחמיץ ידוע מדורות קדומים כאחד המאכלים המזינים והבריאים ביותר, והוא נוח לעיכול מחלב פרה.

להלן השוואה בין מוצקי החלב של פרה וכבשה:[64]

דינים נוספים

חומר בידוד: הצמר נחשב כחומר ש"מוסיף הבל", לעניין הטמנה בשבת. בברייתא שבגמרא[65] התבאר שמותר להחליף מעל הקדרה בשבת כיסוי קל כמו פשתן, בכיסוי של צמר.[66]

פתילה: ניתן להשתמש בצמר כפתילה להדלקת הנר, אך יש הסוברים שפתילה זו אינה איכותית דיה[67] טמפרטורת ההתלקחות של הצמר היא 570- 600 מעלות צלסיוס, לעומת 255 מעלות צלסיוס בכותנה, לכן סיבי צמר נחשבים למבודדים טובים יותר מאשר סיבי כותנה.

שחיטה: אחד הפסולים שבשחיטה הוא ה'חלדה' – שמתכסה הסכין או בית השחיטה בזמן השחיטה. בגמרא הסתפקו לגבי מצב בו הסכין מסותרת מתחת הצמר, ולהלכה נפסק לחומרא. לכן, כתבו ראשונים שיש להיזהר בכבשים שיש בצווארם צמר מסובך, לתולשו לפני השחיטה, כדי שלא יתכסה הסכין תחתיו.[68]

הכבש במקדש

בגדי הכהונה במשכן ובמקדש היו עשויים מצמר הצבוע תכלת וארגמן[69] רבים מאזכורי הכבש קשורים להיותו בהמת קרבן שכיחה במקדש, כשאדם נודר להביא קרבן תודה, שלמים, או עולה, ולא ציין במפורש לאיזה בעל חיים כוונתו, עליו להביא כבש.[70] קרבנות רבים הם דווקא כבשים, כגון קרבן התמיד, רובם של הקרבנות המוקרבים בחגים, ועוד.

חלק מאיסור ההנאה מבכור בהמה טהרה הוא שאין לגוזזו וליהנות מצמרו[71], לעיתים הצמר נושר בשל התחככות של הכבש בחפצים שונים, קוצים וכדומה, חז:ל דנו באלו מקרים צמר של בכור שנשר מותר בהנאה.[72]

מתנות כהונה: בתוך מתנות כהונה נמנו הזרוע הלחיים והקיבה של בהמת חולין. בברייתא בגמרא[73] דרשו מריבוי הכתובים שגם הצמר שבראשי הכבשים נכלל בתוך מתנות אלו.[74]

ראש השנה

השופר שתוקעים בו בראש השנה צריך להיות לכתחילה שופר של איל, בכדי להזכיר את העקדה.[75] נהגו לאכול בר"ה ראש של כבש (ולכתחילה, דווקא של איל) כסימן, שנהיה לראש ולא לזנב, וכזכר לאילו של יצחק.[76]

איסור והיתר

איסור חֵלֶב נוהג רק בבהמה טהורה, כלומר רק בשוורים, בכבשים ובעיזים. מן התורה נאסר לאכול חלב הראוי להקריב על גבי המזבח, אך חכמים הרחיבו את האיסור לחלבים נוספים, הקרובים לקרב ולכליות. בין השאר נאסר ה"חלב שעל הדקין", חלב שנמצא על המעיים מנקודת יציאתם מהקיבה, באורך אמה.[77] הרמ"א מתאר הבדל בין פעולת ההסרה של החלב (=ניקור) במעי הכבשים ובמעי השוורים: בעוד בשוורים החלק הנקרא "הדרא דכנתא" נשאר צמוד למעי ועל כן צריך להסיר את חלבו, בכבש מבדילים בין החלקים ואין צורך בכך.[78]

חתיכה הראויה להתכבד אינה בטלה אפילו באלף. אמנם, נחלקו הראשונים מה הדין בחתיכה שמרוב גודלה אין ראוי להניחה בין האורחים. אחת הדוגמאות שהביא המחבר לחתיכה כזו היא כבש שלם.[79] להלכה כתב הרמ"א שנוהגים לחומרא, אפילו בכבש שלם.[80] אם נתערב ראש כבש טריפה בראשים אחרים, ניתן לברר מאיפה יצא על ידי הצמדת הראש לצוואר וחיפוש התאמה.[81]

דיני טריפות

פסול נוסף בשחיטה הוא ה'דרוסה' – אם הוכה בעל חיים בצפרני חיה טורפת, נפסל הוא משחיטה ונחשב כטריפה.[82] אמנם, יש חילוק בין הטורפים לעניין זה, שלפי גודלם הם מזיקים. לכן, זאב שדרס אפילו כבשים גדולים פסלם, אך חתול, נמיה ושועל פוסלים רק גדיים וטלאים.[83] כלב שהמית כבש נחשב כמזיק שלא כדרכו ('משונה'), ועל כן חייב בעליו רק בחצי נזק, כתולדה של קרן.[84]    

דיני גניבה

בדיני גניבה, אדם שגונב שור או שה, עליו לשלם תשלומי "ארבעה וחמישה" דהיינו להשיב חמישה כבשים תחת השה שהוא גנב[85].  

תכשיט

חוטי צמר שימשו גם כן כתכשיט, ולכן אין לצאת בהם בשבת מרשות לרשות, וכן הם מהווים חציצה ויש להורידם לפני טבילה[86].