אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

טריפות

ב"ה

טריפות

כתיבה: אביעד פרנקל

א. הקדמה כללית

ב. מומים המגדירים טריפה

ג. משך חיי הטריפה

ד. מיני הטריפות

פגיעות ראש ועמוד שדרה  

פגיעות במערכת העיכול  

פגיעות במערכת הנשימה  

פגיעות באיברים פנימיים  

פגיעות בשלד    

ספק טריפה

ה. סוגיות בטריפות במשק המודרני

טריפות העוף  

ניתוחים  

חיסונים

א. הקדמה כללית

טריפה היא מונח הלכתי המתייחס לבעל חי שלקה באחד מאיבריו באופן חמור, שעלול להוביל למותו בטווח זמן קרוב. הדין הבסיסי בבעל חיים שנטרף הוא שהוא נאסר באכילה.[1] חשוב להבחין בין המושג 'טריפה', המתאר בעל חיים שנשחט כהלכה בעודו בחיים (גם אם נטה למות), לבין המושג 'נבילה', שמתייחס לגווייה של בעל חיים שמת ללא שחיטה או שאירע פסול באופן שחיטתו.[2] אמנם במשך הדורות הפך המונח "טרף" לתיאור של כל מאכל שאיננו כשר, אך אין זו הוראתה של טריפה בשפה ההלכתית. ערך זה יתמקד בטריפה בבעלי חיים. חשוב לציין כי קיימת גם הגדרה דומה ביחס לטריפה באדם, כשההורג אדם שנחשב טריפה פטור ממיתת בית דין, וחייב בדיני שמיים.[3]

מן התורה נאסרה הטריפה באכילה גם אם נשחטה כהלכה, כמו שנאמר - "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו".[4] מפשט הפסוק נראה שהאיסור הוא בבעל חי שניזוק, שניצוד ונטרף על ידי בעל חיים אחר, אך חז"ל למדו שניתן להכליל מפסוק זה כל נזק חמור שנגרם לאברי בעל החיים בעודו בחיים.[5] עוד נלמד מפסוק זה שהטריפה מותרת בהנאה.[6] כפועל יוצא מכך, נהגו קהילות ישראל שבגולה שבכל שחיטה שהתעורר בה אפילו ספק טריפה נמכר הבשר לנכרים, וכך נהוג גם כיום ביחס לטריפות וודאיות.[7] היוצא מהטריפה אסור, ולכן חלב הנחלב מבעל חיים הנחשב כטריפה או ביצה המוטלת על ידי טריפה, אסורים.[8] לעומת זאת, למסקנת ההלכה וולד הטריפה כשר.[9]

ב. מומים המגדירים טריפה

בתורה לא התבארו אלו מומים נחשבים כחמורים דיים כדי להחשיב את בעל החיים כטריפה. עם זאת, ברור שלא כל מחלה או מום מגדירים את הבהמה ככזו. כך למשל, ה"מסוכנת" – בהמה חולה הנוטה למות בלא שנפל פגם באחד מאבריה – מותרת באכילה אחרי שחיטתה. למרות זאת, מדברי הגאונים עולה שאין לשחוט את המסוכנת, אך הפוסקים כתבו שזהו מ"מנהג חסידות" ולא מעיקר הדין.[10] באותו אופן, מקרי חירום אחרים כמו לחץ דם גבוה, הכשת נחש, וכיוצא בהם, אינם מחשיבים את הבהמה כטריפה, כיוון שאין ליקוי ספציפי באיבריה.[11]

ג. משך חיי הטריפה

לדעת חלק מהחכמים, כל הטריפות שנמנו הן דוגמאות לליקויים המובילים לכך שלא תהיה אפשרות שבעל החיים יחיה לאורך זמן.[12]. אמנם, אחרים סבורים שחלק מהטריפות יכולים לחיות גם לאורך זמן.[13] ובכל מקרה, מוסכם על כולם שעצם העובדה שבעל חיים לא יכול לחיות לאורך זמן (כגון מחמת זקנתו או מחמת מחלה אחרת), אינה מגדירה אותו כטריפה.[14] אלא שנחלקו האחרונים ביחס למכות או חוליים שברור לחכמי הטבע שלא תוכל הבהמה לחיות מחמתם, אך אינם נכללים באחת ממיני הטריפות שהתפרשו בהלכה למשה מסיני. יש שכתבו שגם הם בכלל טריפה, אך אחרים כתבו שכיוון שלא נמנו באותה רשימה, אין הם מוגדרים כטריפה.[15] מאידך, מוסכם שכל הליקויים שנכנסו לשמונת הטריפות נאסרו, גם אם מומחי המדע שבאותו דור חושבים שאין דרך הבהמה למות מהם.[16]

ד. מיני הטריפות

חכמים מסרו לנו שסוגי המומים השונים שמגדירים טרפות נאמרו הלכה למשה מסיני. הם מנו שמונה מיני טריפות שונים הנכללים בהגדרה זו – דְּרוּסָה (שנפצעה על ידי בעל חיים אחר); נְקוּבָה (שניקב אחד מהאיברים הפנימיים שלה); חֲסֵרָה (שנחסר אחד מהם מלידה); נְטוּלָה (שניטל אחד מהם בחייה); קְרוּעָה (שאחד מהם נקרע); נְפוּלָה (שנפלה ונפצעה באופן חריף); פְּסוּקָה (שנפסק אחד מאבריה); שְׁבוּרָה (שנשברו עצמות חשובות בשלדה).[17] הראשונים חילקו סוגים אלו לתתי סוגים, עד שמנו שבעים סוגי טריפות בבהמה ובחיה.[18]

כל אותם שבעים מומים שנאמרו בבהמה, מטריפים גם בעוף, באותם איברים שקיימים בו.[19] עם זאת, כתב הרמב"ם שאין להחשיב בעוף את מומי הכליה, הטחול והריאה, שכן המבנה המורפולוגי שלהם בעוף שונה באופן ניכר מאלו של הבהמה.[20] בנוסף, לעוף שני טריפות נוספות שלא שייכות בבהמה – שנשתנו בני מעיו מחמת האור (כלומר, האש), ועוף המים שניקב עצם ראשו.[21]

החלוקה לשמונת הטריפות שנמסרו למשה בסיני מתייחסת לאופן הפגיעה. עם זאת, ניתן לחלק את הטריפות גם לפי מערכות בגוף בעלי החיים: 

פגיעות ראש ועמוד שדרה – הראש הוא האיבר הקריטי ביותר לתפקוד בעל החיים, שכן בו שוכנת מערכת העצבים המרכזית (כלומר – המוח וחוט השדרה). פגיעות בראש הבהמה יכולות להוביל לפגיעות במערכות פיזיולוגיות רבות, המגדירות אותה כטריפה. בין השאר נזכרה פגיעה נרחבת בעצם הגולגולת כפגיעה שמטריפה, בעוד שפגיעה מקומית בעצם בלי חדירה לשכבות העמוקות איננה מטריפה.[22] פגיעות חמורות יותר הן פגיעות ישירות בקרומי המוח - מקובל לחלק את קרומי המוח (Meninges) לשלוש שכבות נבדלות. מתחת עצם הגולגולת שוכן הקרום הקשה (Dura), מתחתיו הקרום העכבישי (Arachnoid) והשכבה הפנימית ביותר היא הקרום העדין (Pia). פגיעה באחת מהשכבות יכולה להוביל למנגנוני פציעה מורכבים, והפוסקים נחלקו בפגיעות הספציפיות שמובילות להטרפת הבהמה.[23] פגיעה במוח עצמו, או בחוט השדרה, מובילות להטרפת הבהמה.[24]

פגיעות במערכת העיכול – מערכת העיכול של בעלי חיים מתחילה בפה ומסתיימת בפי הטבעת. היא מורכבת מאיברים שונים, וביניהם: הוושט, הקיבות השונות (במעלי גירה ישנם ארבע קיבות נפרדות), המעי והאנוס. פגיעות באיברים אלו יכולות להגרם במצבים שונים, אך בשל החשיפה של מערכת זו למזון, הוא זה שמחולל את מרבית הפגיעות. הפגיעות במערכת זו שכיחות במשק בעלי החיים, שכן השליטה של האדם על המזון אותו צורך בעל החיים במשקו מוגבלת. הפגיעות שנזכרו בהקשר של טריפות מתמקדות בעיקר בנקבים בדפנות צינור העיכול (המעיים), שנגרמים מבליעה של מחטים, קוצים וכיוצ"ב.[25] טריפות כאלה שכיחות כיום בעיקר בהקשר של חלקי ברזל המפוזרים במזון של בהמות, כשמספר פתרונות הוצעו למניעה. בדרך כלל, יימצאו גופים זרים בבית הכוסות, שהיא הקיבה הסמוכה ביותר לוושט – הצינור המוביל את המזון מהפה למערכת העיכול.[26] טריפה נוספת שנזכרה נגרמת מפגיעה בוושט עצמה, שגם היא נידונה באריכות בפוסקים.[27]

פגיעות במערכת הנשימה – נשימה טובה ומלאה היא אחת מהתנאים הבסיסיים לקיום חיים לאורך זמן. מבחינה פיזיולוגית, ישנם מספר צמתים שעלולים לגרום לפגיעה בנשימה. בין השאר נידונו פגיעות בחלל הפה עצמו, בגרגרת, בקנה הנשימה, ובריאה עצמה. טריפות הריאה נידונו בארוכה בפוסקים בשל שכיחותם והמורכבות שבהם.[28] ייחודן של טריפות הריאה ושכיחותן גרמה לכך שבדיקת הריאות הפכה לנוהג מחייב בכל תפוצות ישראל, אף על פי שבמערכות אחרות אין חובת בדיקה כזו (וראו ערך נפרד – 'סירכות הריאה').[29]

פגיעות באיברים פנימיים – במשך הדורות נמנו טריפות שונות שנקשרו לאיברים פנימיים נוספים. בין השאר נזכרו טריפות בלב,[30] בכבד,[31] במרה,[32] בטחול,[33] בכליות[34] ובשליה.[35] פגיעות אלו יכולות להוביל לפגיעה בתפקודים הפזיולוגיים של איברים אלו, ולהוביל להתדרדרות מהירה ביכולת השרידות של בעל החיים שסובל מהם. פגיעות אלו יכולות להיגרם בפגמים גנטיים שונים, ממחלות דלקתיות, מחדירתם של גופים זרים ועוד.

פגיעות בשלד – מערכת השריר-שלד היא המערכת שאחראית על יציבותו של בעל החיים ועל יכולתו לנוע במרחב. היא מורכבת משרירים, עצמות, סחוסים וגידים (שהם המרכיב שמחבר בין השריר לעצם ומאפשר את תנועת המפרקים השונים). פגיעות במערכת זו מאופיינות בעיקר במכות חיצוניות, אך יכולות להגרם גם ממחלות דלקתיות וממצבים נוירולוגיים שונים. בהלכה נידונו טריפות הקשורות לשברים, לפריקות עצם ועוד.[36] פגיעות אלו קשות לעיתים לזיהוי לפני השחיטה, והם מהווים אתגר פסיקתי. מסוגי הטריפות שנידונו בהרחבה  הוא הטריפה ב"צומת הגידים".[37] מדובר בנקודה אנטומית בה עוברים מספר רב של גידים, ופגיעות שונות יכולות לגרום לטריפה. באופן עקרוני אין חובה לבדוק את צומת הגידין כיוון שהפגיעה היא רק במיעוט מהמקרים. עם זאת, בשנים האחרונות הנהיגו לבדוק באופנים שונים את צומת הגידים בעופות בשל שכיחות עולה של פגיעות מעין אלה (וראו בהרחבה בערך "צומת הגידים").

קיימות אפשרויות סיווג נוספות למיני הטריפות. בין השאר, ניתן לחלקן לפי הגורמים לטריפה – שינויים הנגרמים בעובר (כגון העדר או תוספת של איברים),שינויים הנגרמים מתאונות (כמו הדרוסה או שנשברה), שינויים הנגרמים מנוכחות של גופים זרים (כמו הנקבים השונים באיברים הפנימיים).[38]

כאמור, הטריפות שהכי שכיח למצוא היא הטריפות הקשורות בריאות (ולה הוקדש ערך נפרד). בנוסף, שכיח יחסית למצוא טריפות הקשורות לצומת הגידים בעופות ונזקים במעיים. אחוז הטריפות המתגלות לאחר שחיטה בארץ עומד על כ17 אחוזים מכלל הבהמות הנשחטות.[39] עם זאת, בשחיטות המבוצעות בחו"ל אחוז השחיטות גבוה יותר. ייתכן שניתן להסביר זאת לאור העובדה שההפסד הכלכלי הנגרם מקביעה שבהמה כלשהי נחשבת כטריפה גדול יותר לעומת חו"ל (כיוון שקשה יותר למכרה בשווה ערך לבהמה כשרה), ולכן ישנה נטייה להקל יותר במקרים מסופקים.[40] עוד מראים הנתונים שככל שעולה גיל הבהמה הנשחטת, וככל שתנאי גידולה פחותים, כך עולה הסבירות שתימצא טריפה.[41]

ספק טריפה- במקרה שיש ספק האם יש בבהמה או בעוף פגם המטריף, ניתן להשתמש בכלל ההלכתי שאומר שאם בעל החיים נשאר בחיים יותר משנים עשר חודשים, הרי שאין הוא בגדר טריפה. כמו כן, חז"ל קבעו שאם התעברה הבהמה והולידה, או שהטיל העוף ביצה, הרי זה סימן שאין הם בגדר טריפה. לכן, במצבים מסוימים, אם הולידה נקבה וולד (או הטילה ביצה), ניתן להתיר את ספיקה להקל.[42] היו פוסקים שהשתמשו בכלל זה כדי להתיר בהמות במקרים מסוימים (וכגון שהיתה ידועה בהם ספק טריפה מלידה, אך התקיימו יב חודש). אמנם, אם ברור שנפל בה פגם המוגדר כטריפה, לא ניתן להתירה גם אם חייתה או ילדה.

עוף שנטרף אינו יכול להטיל, בכל מקרה של ספק אם עוף נדרס ונטרף בשל כך יש להמתין עד שיטיל את כל ביציו שטוען כבר- ואז אם הוא ימשיך להטיל, אזי הוא אינו טריפה. זמן ההמתנה הוא כ"א יום. בגמרא[43] הובא שיש להמתין לאחר "שיחלא קמא" שאזי הביצים אסורות, לבין ההטלות שלאחר מכן שהביצים מותרות, ויש להמתין כא יום בין שיחלא לשיחלא. משמעות השיחלא או הטעינה היא שהזכר בא על הנקבה, ומזה נוצרות הביצים. בגידול טבעי, כשהביצים מופרות והתרנגולת דוגרת על הביצים, כשהקן מתמלא התרנגולת מפסיקה להטיל, היא תטיל שוב רק כשהאפרוחים יגדלו, ובעונה המתאימה מבחינת הטמפרטורה, לכן יכול להימשך זמן רב בין עונת הטלה אחת לעונה הבאה, וזה ההבדל בין שיחלא קמא לבתרא.[44]  ראה בהרחבה בערך תרנגול.

ה. סוגיות בטריפות במשק המודרני

טריפות העוף – כאמור, טריפות העוף נידונו לעיתים בנפרד מטריפות הבהמה, ולהם מאפיינים ייחודיים. בין השאר, ההבדל נובע מגודלו של העוף ומהאפשרות הריאלית לנפילת טריפות במהלך גידולו.[45] אחת הבעיות שנולדו במשק המודרני נובעת מאופיו המסחרי של גידול העופות, מהצפיפות בלולים ומדרכי השינוע של העופות בדרך לשחיטה. החשש העיקרי הוא משברים בגפיים שנולדו מטיפול לא זהיר בעוף, המוביל להטרפתו. ה'נפולה' היא טריפה שמוגדרת כאשר בעל חיים נופל מגובה של עשרה טפחים.[46] במקרה כזה יש צורך בבדיקה מיוחדת לאחר השחיטה. גופי הכשרות כיום מתמודדים עם הסוגיה בדרכים שונות. בשנת תשע"ב תיקן משרד החקלאות תקנות מיוחדות ביחס להובלת עופות, והקפדה על תקנות אלו (תחת עיני המשגיחים) חשובה במיוחד למניעה של טריפות מסוג זה.[47] במקרים בהם התגלו שברים אחרי השחיטה, חייבים להבין האם באמת נשברה העצם עוד בחיי העוף והאם מדובר בשבר המטריף, כדי לפסוק בקשר לעוף.[48]

ניתוחים- אחת הסוגיות שעלתה בדורות האחרונים קשורה לריבוי מקרים של ניתוחים ווטרינירים העלולים לגרום לליקוי מטריף. הפוסקים נחלקו ביחס לניתוחים אלו, שמצד אחד בוודאי גורמים לטריפה בזמן הניתוח, אך מיד מתקנים את הפגם המטריף (על ידי תפר וכיוצ"ב).[49] בין השאר, התעוררה שאלה ביחס לחלב היוצא מפרה שעברה ניתוח כזה, שכן אם תוגדר הפרה כטריפה הרי שגם חלבה נאסר.[50] בין הניתוחים הבעייתיים בהקשר זה ניתן למנות ניתוחים שמטרתם לשחרר גזים ממעי הבהמה, ניתוחים קיסריים, הוצאת גופים זרים ממערכת העיכול, וניתוחי קיבוע קיבה.[51] עם זאת, המציאות בישראל מראה ששכיחותם של ניתוחים כאלה הולכת ומצטמצמת בשל חוסר כדאיות ומסיבות נוספות. בפועל, כל הניתוחים המבוצעים ברפתות בארץ מפוקחים על ידי מערכת הכשרות.[52]

חיסונים – סוגיה נוספת שעלתה בדור האחרון מתייחסת לחיסונים השכיחים במשק המודרני, ובמיוחד במשק העופות. מטרת החיסונים היא מניעה של התפתחות מחלות שונות, והיא מבוצעת בדרך כלל בהזרקה אל עורף האפרוחים המיועדים לשחיטה.[53] החשש ההלכתי הוא, שמא מחט ההזרקה תחדור לאחד מהאיברים הפנימיים של העוף, ותטריף אותו. בוועדה שכללה רבים מגדולי הדור (בראשותו של הרב עובדיה זצ"ל) הוסכם כי אין לחשוש לחיסונים אלו, שחזקה על המגדלים שידאגו להמנע מפגיעה באפרוחים. לפיכך, לפי רבנים אלו אין לחוש לטריפות שנגרמו מחיסונים.[54] עם זאת, גופי כשרות שונים נותנים הנחיות מחמירות במטרה למנוע את החששות הרחוקים בעניין.[55]

על הטריפות בצומת הגידים ראו ("צומת הגידים"). על הטריפות הנולדות בסירכות הריאה ראו ("ריאה").