אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

חרס

ב"ה

חרס 

תעודת זהות לחומר

תיאור החומר ואופן הכנתו

חומר המוצא של כלי החרס הוא הקרקע המקומית[1], קרקע חרסיתית או טין על פי רוב,[2] ולעיתים אף הוסיפו חומרים נוספים על מנת לחזק ("לחסום") את הכלי, בכפוף לשימוש הנצרך בכלי[3]. קרקע חרסיתית היא קרקע שמכילה מספר מינרלים, שהתבלו מסלעי האב, על פי רוב מקטע החרסית בקרקע הוא תערובת של כמה מינרלים חרסיתיים.[4] קוטר הגרגרים בקרקע חרסיתית קטן משני מיקרונים (שתי אלפיות המילימטר).[5] בקרקע טין גודל הגרגרים הוא בין 4 מיקרונים ל60 מיקרונים. [6]

תכונותיהם של מינרלי החרסית הם: צמיגות, כושר תפיחה, קוהזיה[7], ויכולתם לספוח מים. בהכנת כלי החרס היוצר מנצל תכונות אלו על מנת ליצור את הכלי הרצוי.

על פי רוב בתי היוצר של כלי החרס מוקמו בסמוך לנהרות או אגמים בהם ניתן למצוא די קרקע חרסיתית.[8] כיוון שבארץ ישראל אלו לא נפוצים, לכן בתי היוצר מוקמו בקרבת קרקע חרסיתית המתאימה לייצור כלי חרס, במקומות כגון כפר חנניה, ירושלים, יבנה (תל יבנה), ועוד.

שלבי הכנת החרסים:

1. כריית הטין.

2. השרייתו במערכת מדורגת של בריכות מים, שנועדה להפריד בין הגרגירים הגסים והדקים.

הטין המדולל במים זרם מן הבריכה הגבוהה אל בריכה נמוכה יותר, כאשר הגרגירים הגסים שוקעים בתחתית הבריכה הגבוהה והטין המסונן (מפולם) שוקע בזו הנמוכה.

3. בריכות ייבוש לסילוק עודפי המים.

4. לישה כדי לשחרר בועות אוויר, ועשייתו אלסטי במידה הרצויה.

5. עיבוד לצורה, יבוש סופי.[9] לעיתים גם מעטרים את הכלי- בצביעה חיפוי או זיגוג.

6. צריפה בכבשן- הכבשן חומם לטמפרטורה של עד כ 1000 מעלות, אם כי ניתן להבחין, על פי אחוז אבן הגיר בכלים כי טמפרטורת הכבשן נעה בין 600 ל 1000 מעלות.[10] צריפה בטמפרטורה שאינה מספקת גורמת לכך שהכלי רך מדי ולא ניתן להשתמש בו לצורך ייעודו.[11] (זמן החימום, הטמפרטורה, סוג התנור וסוג העץ הביא לשינויים בצבע הכלים אשר התקבלו).

קיים שוני בין הכלים שונים אף מאותו בית יוצר זאת בשל פיזור לא אחיד של החום בתוך הכבשן[12] צבעם של הכלים הוא מגוון והוא הותנה בסוג הקרקע ובטיב הצריפה. הרוב הוא בצבע החרס הטבעי חום אדמדם, אך מצויים גם קנקנים בהירים וקנקנים אפורים כהים.[13]

על פי רוב ההבדלים בין הכלים הוא במגוון הצורות ובעיצוב הכלים, ופחות באיכות הכלים, וזאת בכפוף ליכולת הייצור ומטרותיו השונות[14].

השפעה על החומר: כאמור, החרס הוא חומר שאינו אטום ויש בו נקבוביות המאפשרות מעבר של גזים מחוצה לו, הכלי אינו עמיד בפני שברים, ולחץ מתוך תכולת הכלי יכול לגרום לשבירתו.

כלי החרס בחז"ל: בחז"ל החרס תופס מקום נרחב כמקור לכלים שימושיים רבים עבור האדם, ונראה כי שימוש בחרס היה רווח ביותר וכלל תחומים רבים לצורך האדם. בין הכלים שהוזכרו בחז"ל ניתן למצוא: קנקנים, צנצנות, קערות, מחתות, ועוד . י. בראנד מונה למעלה ממאה סוגי כלי חרס שהוזכרו בחז"ל.[15] לדיני טומאה וטהרה כלי חרס מקבלים טומאה.[16]

ממצאים ארכאולוגיים: חרסים הם בין הממצאים השכיחים ביותר בחפירות ארכיאולוגיות[17]. מגוון כלי החרס הנמצא בחפירות הוא רחב מאוד זאת בשל מספר סיבות עיקריות: 1. האדם החל ביצור כלי חרס כבר בתקופה הניאוליתית (תחילת החקלאות- תחילת ביות הדגנים), וממשיך בכך למעשה עד ימינו אלו, לכל תקופה יש את סגנון הייצור שלה, כגון צבע החרסית, עובי הכלי, סגנון וצורת היצור, עיטורים, מקור החומר, כלי העזר כגון הכבשנים המפותחים לאותה תקופה, ועוד. 2. מכיוון שניתן לייצר כלי חרס מאדמה מקומית, ניתן לייצר כלי חרס מאדמות מתאימות שמצויות באזור. מעיון ברשימת הכלים שנעשו עולה כי כלי החרס שימשו את האדם בכל תחומי החיים; כלי אוכל, בישול, מסחר ועוד[18]. 

במדע הפטרוגרפיה[19] ניתן לקבוע את הרכב המינרלים המדוייק בכלי ובכך לקבוע מאיזה אזור הגיע. בשל כך ניתן באמצעות בחינת החומרים מהם יוצרו הכלים ללמוד על תהליכים רבים שהתרחשו באותו אזור, מלחמות וחורבן מחד ומאידך רווח כלכלי וסחר בין אזורים שונים.

לא ניתן להצביע בממצא הארכאולוגי בצורה ממוקדת על כלים ששימשו לצורך גידול צמחים, ויתכן כי השימוש בכלי החרס היה "שימוש משני", לאחר שהכלי נשבר ולא היה ראוי עוד לשימוש, או כלי שלא נצרף כראוי, שימש לצרכי גידול צמחים[20]. אם כי בארמונות החשמונאים של הורדוס ביריחו נמצאו עציצים.[21]

בחז"ל אנו מוצאים כי לעיתים השתמשו בעציצים שיוצרו עבור גידול צמחים[22], וכן השתמשו לשם כך בשברי כלים.[23]

מעמד הלכתי: יש מהראשונים הסוברים שכלי העשוי חרס נחשב כנקוב אף אם אין בו כל נקב[24]. ויש הסוברים שמכיוון שהחרס הוא חומר קשיח, כל עוד אין בעציץ זה נקב הוא נחשב כאינו נקוב.[25] יש הסוברים שעציץ העשוי חרס נחשב לנקוב בין אם נטועים בו עצים, ובין אם זרועים בו זרעים[26].

להרחבה עיין ערך משתלה.

א. ינאי, מכלול כבשנים לצריפת כלי חרס מהתקופה הביזנטית ביבנה, קדמוניות 2012 מס' 144: עמ' 94- 103. 

ח. כץ, ארץ דגן ותירוש ... ארץ זית יצהר ודבש : הכלכלה בממלכת יהודה בימי בית ראשון, ירושלים, תשס"ח – 2008, עמוד: 51- 53

ד. שפרבר, תרבות חומרית בארץ-ישראל בימי התלמוד - תרבות חומרית בארץ-ישראל בימי התלמוד: כרך א, תשנ"ד – 1993, עמוד: 182-  183.

י. בראנד, כלי החרס בספרות התלמוד, תשי"ג, עמ' תג- תיא.

מ. שטרן, ש. ספראי, י. צפריר, צ. ברס, ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי - הממצא הארכיאולוגי והאמנותי, כרך ב,  1984 עמוד 363- : 367