אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

חציר

ב"ה

חציר- hay

כתיבה: הרב דוד אייגנר

מבוא: ככלל, הצרכים התזונתיים של בעלי החיים דומים, והם כוללים חלבונים, שומנים, פחמימות, מינרלים ויטמינים, ועוד. ההבדלים הם במקורות התזונתיים: מן החי בלבד (טורפים), מן החי ומן הצומח (אוכלי כל, וביניהם האדם) ואוכלי צמחים בלבד (כגון בקר וצאן ועוד). פעמים רבות מקורות המזון של האדם ובעלי החיים הם זהים; החיטה משמשת כמקור חשוב לאנרגיה הן לאדם והן לבעלי החיים, שורשים ופקעות משמשים הן את האדם והן את בעלי החיים. ההבדלים מתבטאים בחלקי הצמח הנדרשים, בעלי חיים יאכלו גם את הגבעול של החיטה בעוד האדם לא יצרוך אותם כלל, וכן בעיבודם של הצמחים, שהאדם מעבד לפי צרכיו על ידי בישול ואפייה. ראה בהרחבה בערך 'מאכל בהמה'.

במקורות, החציר הוזכר במספר הקשרים,  כשצמחים משמשים הן את האם והן את בעלי החיים. החציר הוזכר כתיאור של צמח בודד, והן כתיאור למספר צמחים. פעמים שהוא מוזכר רק כמאכל אדם, פעמים שהוא מוזכר רק כמאכל בהמה, ולעיתים השימוש בו היה הן לאדם והן לבהמה.

חציר כיום

המונח 'חציר' משמש כיום אך ורק לתיאור תבואה שנקצרה לצורך מאכל בהמה, שנעשית בדרך כלל כאשר התבואה עדיין בשלבי התפתחותה (הצימוח הווגטטיבי), והגבעולים לחים וירוקים, בשלב זה לרוב הצמח עדיין לא פורח, או שהוא רק בשלבי הפריחה הראשוניים. בקצירת הצמח בשלב זה הערכים התזונתיים שלו נשמרים, והוא מהווה את אחד מאבני היסוד המרכזיים בהזנת בעלי חיים. קצירה באופן זה בעבר נקראה קצירה לשחת- עיין בהרחבה בערך שחת.

תיאור הצמח

החציר הוזכר בתורה כמאכל שאותו אכלו ישראל במצרים, האספסוף התאווה לאכול מאכל זה[1], החציר הוזכר גם כן כמאכל שמיועד לבעלי חיים.[2]  החציר גדל על ההרים, ושם הבהמות מוצאות את מזונן.[3]  מדובר בצמחים שגדלים בעל ומתקיימים מהגשמים. [4] החציר מתאר לעיתים שם כולל של עשביית בר שנאכלת על ידי בעלי החיים, עשבייה זו מכילה סוגי קוצים שונים.[5]

החציר מוזכר כתיאור לצמחים שמתייבשים במהרה[6], שעיתים גדל במקומות שוליים, כגון גגות,[7] לעיתים העובדה שהחציר גדל במקום מסוים מלמד על כך שמקום זה חרב, ובעלי החיים מוצאים בו את מזונם.[8]. התייבשות החציר מלמדת על חורבן המקום.[9] מאידך, תחילת הימצאותו של החציר מלמד על תחיית המקום.[10]

בחז"ל, החציר הוזכר כצמח ששימש הן למאכל אדם והן למאכל בהמה, לעיתים הוא שימש כמעין מצע לח על מנת להרטיב זרעים, כשהוא נלקט לצורך מאכל אדם אסור להשתמש בו כמצע זה, וכשהוא נלקט לצורך מאכל בהמה, הדבר ניתן[11], במשנה הוזכרו במיוחד 'חצירי גבע', שיש לעשרם בכל מקום בשל חשיבותם.[12]

זיהוי הצמח

הזיהוי הרווח לחציר שהוזכר בספר מדבר הוא לצמח הכרישה Allium ampeloprasum (לוף), ירק מאכל נפוץ ממשפחת הנרקיסיים[13] צמח זה הוא בין הירקות הנפוצים באזורנו בעבר, והוא הוזכר ביחס יחד עם השום והבצל, שני המינים הנוספים ממשפחה זו.[14]

מלבד זאת, השם 'חציר' כאמור מתאר שם כולל של עשבים ירוקים המשמשים בדרך כלל מספוא לבהמות, בלא להתייחס למין מסוים זה או אחר.[15]

בזמננו הביטוי 'חציר' משמש כתיאור לצמחים תרבותיים שמגדלים אותם לצורך בעלי חיים, לרוב דגניים כגון חיטה, שיבולת שועל, ותירס, או קטניתיים כגון בקיה, תלתן, אפונה ועוד הנקצרים בשלב התפתחות מוקדם שלהם, מיובשים בשדה ונאספים לחבילות. ניתן לשמור חבילות אלו למשך זמן רב ולהאכיל בהם את בעלי החיים.