אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.
הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.
צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.
מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.
אנגלית: Wheat
ערבית: קמח
שם מדעי: Triticum sp
משפחה: דגניים- Poaceae
אזכורים במקרא ובחז"ל לחיטה כיסוד תזונתי
החיטה היא סוג של צמחים עשבוניים חד שנתיים ממשפחת הדגניים: Poaceae הגדלים באזורים רבים בעולם. בסוג זה ישנם רק צמחים חד שנתיים ואין צמחים רב שנתיים.[1]
החיטה משמשת כאחד מהצמחים המשמעותיים ביותר בתזונתו של האדם מאז תחילת ביות הצמחים והתפתחות החקלאות. החיטה משמשת כיסוד תזונתי הן לבני אדם והן לבעלי חיים.
לחיטה ישנו מין בר אחד: חיטת הבר Triticum dicoccodies, שזוהה לראשונה על ידי אהרון אהרונסון ב1906, ומספר מיני תרבות מרכזיים: חיטה קשה Triticum durum, חיטה רכה Triticum aestivum, ועוד.
לפי נתוני ה Faostat[2] החיטה היא בין הגידולים החשובים ביותר בעולם מבחינת כמות היבול, והיא מהווה כ8 אחוזים מכלל הגידול החקלאי, נכון ל2021[3]
בשנות ה60 של המאה הקודמת, סברו רבים כי הביקוש למזון בעולם יעלה על יכולת יצורו, דבר שיגרום בהכרח לרעב עולמי, חוקר בשם נורמן בורלוג (Norman Ernest Borlaug) הצליח בעזרת שיטות של השבחה גנטית, פיתוח זנים ננסיים, עמידות למחלות, ודישון מתאים להעלות את כמות יבול החיטה ליחידת שטח באופן חד, ולשפר באופן ניכר את העמידות למחלות, דבר שגרם לכך שייצור המזון בעולם עלה בצורה משמעותית, על עבודתו זו הוא קיבל פרס נובל לשלום בשנת 1970. עיין ערך השבחה גנטית, עם זאת זנים אלו דחו את זני המקור שגדלו באזורים שונים בעולם בצורה טבעית, דבר שיכול להעמיד בסכנה את יצור המזון במקרי מחלות צמחים.
החיטה הוזכרה בתנ"ך למעלה מ30 פעמים, היא אחת משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, והיא הראשונה ממיני הצמחים שהוזכרה בפסוק זה[4]. ישנם הסוברים כי עץ הדעת היה חיטה ולדעתם חיטה זו היתה עץ.[5] במכות מצרים, החיטה לא נפגעה במכת הברד מכיוון שהיא מבשילה מאוחר (גידול אפיל) לכן היא לא נפגעה במכה זו, לעומת השעורה שמבשילה מוקדם (גידול בכיר) שנפגעה במכה זו.[6] עם זאת במכת הארבה אף החיטה נפגעה.[7] בזמן שעם ישראל יקיים את התורה וישמור מצוות כראוי, תהיה ברכה בחיטה, כפי שנאמר:[8] "ירכבהו על במותי ארץ ויאכל תנובת שדי... עם חלב כליות חטה". ברזילי הגלעדי הביא לדוד ואנשיו "חיטים ושערים וקמח וקלי" בברחם מאבשלום.[9] חלק מהתבואה אותה נתן שלמה לחירם מלך צור היו עשרים אלף כור חיטים.[10] חלק מהקללה בעת החורבן היא שיזרעו חיטים ויקצרו קוצים.[11] כשקללה זו מתקיימת, והחיטה אבדה, הנביא מתאונן על כך.[12] יחזקאל נצטווה לאכול חיטים כחלק ממאכלו לפני הזמן שישכב על צידו[13] איוב מצטער על כך שבמקום שתגדל בשדהו חיטה, עלה חוח.[14] חלק משבחה של הרעיה הוא שבטנה דומה לערמת חיטים[15].
קציר החיטים הוזכר בתנ"ך ביחס למעשים שונים שנעשו בו: ראובן מביא את הדודאים ללאה אימו בזמן קציר החיטים.[16] שבועות הוא זמן הבאת ביכורי קציר חיטים.[17] גדעון חבט חיטים בגת על מנת להבריח את היבול מפני מדין.[18] שמשון פוקד את אשתו בימי קציר חיטים.[19] הפלשתים משיבים את הארון בזמן קציר חיטים.[20] רות נשארת עם נערות בועז עד תום עונת קציר החיטים.[21]
קציר החיטים הוא זמן בו לא אמור לרדת גשם, ולכן ירידת גשם בזמן זה מהווה סימן פורענות, ולכן שמואל מתפלל להורדת גשם בזמן שעם ישראל מבקשים להם מלך.[22]
ההבדל היסודי הקיים בין צמח בר לצמח תרבות הוא בכך שבצמח הבר כל שיבולית מתפרקת מהשיבולת, יחד עם הזרע שבתוכה, בעזרת חלקיה השונים היא חודרת לסדקים שבקרקע, עם בוא הגשם הזרע נובט ומתחיל מחזור חיים חדש[23]. בצמח תרבותי השיבולת אינה מתפרקת אלא נאספת על ידי החקלאי לשימושיו השונים, עובדה זו מאפשרת לאדם לגדל את מזונו באופן רציף ובטוח יחסית. לדעת רבים ביות החיטה החל במזרח התיכון,[24] גידול החיטה לאחר מכן היה נפוץ ברוב חלקי הארץ.[25]
הסוג חיטה כולל שלוש קבוצות מינים, הנבדלות זו מזו במספר הכרומוזומים:
לחיטה יש כמה תתי מינים כגון חיטת הספלטה Triticum spelta שמקובלת כיום כ'כוסמין' מבחינה מסחרית, חיטת 'ח'וראסאן', 'כמות', ועוד.
העליה בכמות הכרומוזומים נבעה מהכלאות טבעיות בין מינים שונים ממשפחת הדגניים; בן חיטה קטוע Aegilops speltoides ובן חיטה פרוע Aegilops speltoides.
מתוך מינים אלו ישנם כיום אלפי קווים שונים שמיועדים למטרות שונות. ישנן חיטים שמיועדות להזנת בעלי חיים וישנם שמיועדות למאכל אדם, אף בתוך מאכל אדם ישנם פיתוחים ייעודיים למוצרים שונים, לחם, פסטות, פיתות, מאפים רכים, ועוד. אחד המדדים המרכזיים בהבדלי האיכות נובעים מרמת חלבוני הגלוטן בתוך הגרעין, ומאיכותו.[27] ישנן מספר השפעות על צבירת הגלוטן במהלך גידול החיטה, כגון אקלים (טמפרטורה, כמות המשקעים ורציפותם), מזיקים, רמת המינרלים בקרקע, ועוד, ראה בערך גלוטן.
החיטים הם אחד מחמשת המינים החייבים בהפרשת חלה, אסור לאכלם לפני הקרבת קרבן העומר בפסח (איסור חדש), יוצאים בהן ידי חובת אכילת מצה, ועוברים עליהם באיסור "בל יראה ובל ימצא", אם הן החמיצו.[28] לדעת חוקרים ופוסקים רבים ייתכן שהמדד שקבעו חז"ל[29] לגבי הגדרת החיטה כצמח שיכול להחמיץ הוא מציאותו או חוסר מציאותו של הגלוטן.[30] ראה בהרחבה בערך חמץ.
החיטה והשעורה הם שני מינים הדומים זה לזה, אך יש ביניהן כמה הבדלים.
גרעין החיטה קטן מגרעין שעורה[31]. אך כבד ממנו[32]. קשה להבחין בין קמת חיטה לקמת שעורים[33]. ההבדלים בין חיטה לשעורה מתבטאים בעיקר בתפרחת- השיבולית (החלק הרפרודוקטיבי) והאופן בו הן ערוכות ומחוברות למפרקי ציר השיבולת ולא בגבעול ובעלים (החלק הוגטטיבי)[34].
קיים דמיון מסוים בין זרעי החיטים וזרעי השעורים, לכן, מכיוון שגרעיני החיטים דומים לגרעיני השעורים מבחינת גדלם ומשקלם יתכן שיהיה קושי להבחין ביניהם, לכן התורם בלילה במחשבה שמדובר בחיטים, אך התברר לו שהם שעורים תרומתו אינה נחשבת לתרומה, אך אם עשה כן ביום, מכיוון שהמראה שלהם שונה, אם תרם, תרומתו נחשבת לתרומה.[35]
על אף הדמיון בין השעורים והחיטים, הם נחשבות למינים נפרדים לחלוטין, הדבר הומשל בחז"ל במימרא זו: טענו בחיטים והודה לו בשעורים, דהיינו המענה שניתן אינו משיב כלל על הטענה.[36]
בשעורה יש חלוקה בין קליפה חיוצנה שיורדת לפני הטחינה לבין קליפה שנטחנת עימה. קליפת חיטה נאכלת קליפה חיצונית של שעורה אינה נאכלת.[37]
התנאים דנו האם ניתן להניח פת חמה על גבי חבית יין של תרומה, לדעת רבי יוסי ניתן להניח פת חיטים ואין להניח פת שעורים, "מפני שהשעורים שואבות"[38]
גידול החיטה דורש יותר משאבי קרקע מאשר גידול שעורה[39]. לדיני כלאים חיטה ושעורה הם שני מינים שאסורים בזריעה זה ליד זה[40] אולם מכיוון שצורתם שונה ישנם מצבי זריעה מיוחדים שניתן לזרוע חיטים ושעורים יחד ללא הרחקה.[41]
שיעור משך השהיה בבית טמא, כדי לקבל טומאה הוא כדי אכילת פרס של פת חיטין, ולא של פת שעורים[42] שיעור זמן זה הוא קצר יותר משל שעורים, וזאת בשל איכותה של פת החיטים שאכילתה היא מהירה יותר מפת השעורים[43]
ממחקר שנעשה בשנים האחרונות מטעם מכוון וולקני שעוסק בשימור וטיפוח הזנים המקומיים שגודלו בארץ מזה מאות בשנים, עלה כי באזורנו ישנם כ900- 1000 מינים שונים של חיטה, כשכ75% לערך מהם הם מיני חיטה קשה T.dorum (690) 20% הם חיטה רכה T. aestivum (126) 3% חיטה דו גרגרית T. dicoccum (26) והשאר הם ממינים שונים כגון חיטת הספלטה, חד גרגרית, ועוד (T. spelta, T. polonicum, T. compactum, T. monococcum, T. turgidum). בין הזנים המקומיים ניתן למצוא זן "חורני", "נורסי", "האטי", ועוד.
ביחזקאל[44] הוזכרו חיטי מנית, ומדובר במקום שגדלו בו חיטים יפות[45] על פסוק זה דרשו חז"ל שיש בחיטה שישים מינים[46] או אף חמש מאות מינים.[47]
בחז"ל הוזכרו מספר זני חיטים:
חיטים שזוהו על פי צבעם: שחמתית (חיטים בגוון אדום) ,אגורי/ אגודי/ אגירון[48] (חיטים בגוון לבן) וחיטים צהובים[49] יש ביניהם הבדלי איכות; מהחיטים השחמתיות ניתן להפיק קמח בכמות גדולה יותר, ומהחיטים הלבנות ניתן להפיק פת באיכות גבוהה יותר.[50] יתכן שחיטה שחמתית היא חיטה לבנה שהתאדמה מחמת השמש.[51] אף כיום ישנם זנים בעלי גוון לבן וישנם זנים בעלי גוון זהוב, בדומה לשחמתית והאגורי שהוזכרו בחז"ל.
חיטים שזוהו על פי מקום גידולם: חטי קורדנייתא שהובאו מאזור הרי אררט[52], וגודלו במדבר,[53] חיטים אלו היו קשות, אולי מזני החיטה הקשה Triticum durum, וככל הנראה לא החמיצו על נקלה[54], או שלמרות שהם החמיצו הם התייבשו אחר כך ולא ניתן לזהות שהן החמיצו,[55] או שהחמיצו רק כ'חמץ נוקשה',[56] ובכל זאת אם הן הורטבו במים לפני הפסח הן הוגדרו כחמץ.[57] חיטים ארבליות- שבאו מהארבל,[58] חיטים מדיות.[59] החיטים הגדלות בכרזיים ובכפר אחים, נחשבות לחיטים איכותיות, אך בשל מרחקן מירושלים לא הביאו מהו חיטים למנחות.[60] חיטים איכותיות הגיעו מ'מכמם', "עפריים" בבקעה[61], "ברחיים", "כפר אחוס", מקומות הסמוכים לירושלים.[62]
חיטים שזוהו על פי גודלם: זנים בעלי גרגרים גדולים וזנים בעלי גרגרים קטנים.[63]
מבין חמשת מיני דגן הכוסמין נחשבים כמין חיטים.[64] ומדובר ב"חיטה מדברית" שממוצעת בין חיטה לשעורה.[65]
בשדות רבים בעולם העתיק היה קיים עירוב של צמחים שונים שגדלו באותו שדה,[66] בין הצמחים שחז"ל זיהו שגדלו באופן קבוע בשדות החיטה היו הזונים, ככל הנראה מדובר ב'זון המשכר' Lolium temulentum, יש שמזהים את הזונים כ"וויקען"[67], ויצ"א או זוא"ן[68]. גידול זה היה נפוץ רבות בתוך שדות מעובדים. חז"ל קבעו שלדיני כלאים חיטים וזונים מותרים בזריעה האחד סמוך לשני. בטעם הדבר הובא בירושלמי שהזונים הם מין חיטים, שבשל חטאי האדם בדור המבול השתנה ממהותו ונעשה מין אחר, ולכן מכיוון שבבריאת העולם היה מדובר במין של חיטים, לא חל איסור כלאים על שני מינים אלו.[69] אולם לדיני תרומות ומעשרות לא ניתן להפריש אחד מהשני מכיוון שזונים אינם מיועדים למאכל אדם, ובתרומות ומעשרות ניתן להפריש רק ממאכל אדם על מאכל אדם.[70] השימוש בזונים הוא לצורך מאכל יונים[71].
לדיני תרומות ומעשרות כל זני החיטים נחשבים למין אחד[72]. בדיני פאה ישנם מקרים בהם ניתן להשאיר פאה מזן אחד של חיטים על זן אחר, והדבר תלוי באופן הקצירה ומטרתה.[73] בדיני מקח וממכר, אם יש שינוי מהותי בחפץ אותו סוכם בהליך המכירה, יכול כל אחד מהצדדים לבטל את המקח, לכן מכיוון שמדובר ששחמתית ואגרון הם שני שמות שונים של חיטים, ויש שוני משמעותי מבחינת המראה והאיכות, הם נחשבים כשני מינים, ולכן יכול כל אחד מהצדדים לבטל את המקח.[74]
כיום מקובל לאפיין את שלבי התפתחות החיטה על פי הסקאלה של זדוקס zadoks scale, משך ההתפתחות תלוי בפועל בטמפרטורה, באורך היום ובכמות המשקעים.
|
השלב |
קוד זדוקס |
תיאורו הפנולוגי |
משך הזמן (ימים) מהצצה (בהתפתחות רציפה) |
|
1 |
9 |
נביטה- הצצה |
|
|
2 |
10- 19 |
התפתחות הנבט |
|
|
3 |
20- 29 |
חיוץ קנים (הסתעפות) |
מהצצה להסתעפות 25- 45 יום |
|
4 |
30- 39 |
התארכות קנים (הפרקה) |
|
|
5 |
40- 49 |
התבטנות (עלה דגל) |
|
|
6 |
50- 59 |
שליפת השיבולת (השתבלות) |
|
|
7 |
60- 69 |
פריחה |
מהצצה עד פריחה 75- 115 ימים |
|
8 |
70- 79 |
שלב חלב |
|
|
9 |
80- 89 |
שלב הדונג (גרגר מלא) |
מהשתבלות עד סוף דונג 25- 35 ימים |
|
10 |
90- 99 |
הבשלה (גרגר קשה) |
|
החיטה זקוקה לטמפרטורות קרירות (15- 20 מ"צ) כדי להתפתח כראוי, החיטה מוגדרת כ"צמח יום ארוך", דהיינו שהתארכות שעות האור מזרזים את פריחתה.[75]
מלבד החלוקה בין חיטה רכה לחיטה קשה ישנה גם חלוקה בין חיטה חורפית לחיטה אביבית.
החורפית נזרעת בסתיו, נובטת ומפתחת מעט עלים, מפסיקה את גידולה, וזקוקה לטמפרטורה נמוכה במשך החורף, ולעיתים אף מתחת השלג. עם בוא האביב והפשרת השלגים היא מחדשת את גידולה, קודקוד הצמיחה מתמיין לשיבולת והחיטה משתבלת ומבשילה בקיץ, באזורים עם אקלים דומה לשל ארץ ישראל חיטה זו אינה מקבלת מנה מספיקה של קור ולכן אינה מצליחה לפתח שיבולים, מירב זני חיטת הכוסמין הינם טיפוסי חיטה חורפית הרגישים לאורך יום ומותאמים לעונה ארוכה וקרה.
חיטה אביבית אינה זקוקה לתקופת קור, ואף יכולה להיפגע מכך, באזורים קרים (קנדה, צפון ארה"ב, אזורים צפוניים של רוסיה, ועוד) היא נזרעת באביב ומבשילה בסוף הקיץ, ואילו באזורים חמים יותר- כגון המזרח התיכון היא נזרעת בסתיו, גדלה במשך החורף משתבלת באביב ונקצרת בתחילת הקיץ, לעובדות אלו ישנן השלכות לגבי איסור חדש, ראה להלן.
בחז"ל הובא כי גידול החיטים דורש משאבי קרקע רבים יותר מהשעורה, ולכן אם אדם חוכר שדה כדי לזרוע בו שעורים, אסור לו לזרוע שם חיטים, אך אם חכר את השדה כדי לזרוע חיטים מותר לו לזרוע בה שעורים.[76]
ככלל, בארץ ישראל החיטה נזרעת בתחילת החורף ונקצרת בתחילת הקיץ. קציר השעורים הוא בניסן, והוא הראשון בשלבי איסוף התבואה, לאחריו קציר החיטים שהוא בסיוון בחג השבועות ולאחריו הבציר[77]
בלוח גזר מובא בשורה הרביעית "ירח קצר שערם" ובשורה החמישית, מובא "ירח קצרו כל", וכנראה הכוונה היא לקציר החיטה, שזו נעשתה לאחר השעורה.[78] זמן קציר החיטים הוא לכל איזור גאוגרפי בארץ ישנם זמני קציר שונים.[79] אין חובה לקצור את החיטה במועד מכיוון שגם אם יותירו אותה בשדה לא יגרם לה נזק[80].
ככלל, הקציר נעשה באמצעות כלי עבודה, או בתלישת השיבולים ביד, ראה בהרחבה בערך קצירה.
חג השבועות הוא הזמן בו עם ישראל נידון על המים, ולכן קבעו חז"ל שלפי מזג האוויר בזמן החג, יש לנהוג לאחר מכן בזריעת החיטים, נחלקו האמוראים מהו מזג האוויר בחג המלמד על ההתאמה לזריעה, האם כשהשמים בהירים, או שמא דווקא כשהם מעוננים.[81]
בחז"ל הוזכרו השפעות שונות על איכות החיטה;
תנאי מזג האוויר- לכיוון הרוחות יש השפעה הן על גידולה של החיטה והן על שימורה לאחר הקציר, השפעת הרוח תלויה באיזור הגידול, רוחות שמשפיעות לטובה בארץ ישראל, מזיקות בבבל, ולהיפך, וכן יש הבדל בשלבי ההתפחות של הצמח, לפני הבאת שליש ולאחר הבאת שליש.[82]
כיוון השדה:[83] חיטים בשדות המצויים דרומית לירושלים, הפונים לצד דרום, איכותיות יותר מכיוון שהן מקבלות קרינת שמש גבוהה יותר מהשדות הפונים לצד צפון[84], ויש המבארים שלאו דווקא מדובר בדרומה של ירושלים, אלא כל שדה הפונה לצד דרום, החיטים בו איכותיות יותר[85].
הוברת הקרקע: חיטים שגדלו בשדה שנחרשת כל שנה אך נזרעת אחת לשנתיים איכותיות יותר[86], נחלקו האמוראים הם מדובר בחריש בכל שנה, או רק אחת לשנתיים בעת ההוברה[87].
הצורך בטיוב הקרקע: שדה שיש צורך לטייבה, כגון זיבול והשקייה, או שהחיטים נזרעו בין האילנות, התפתחות החיטים בה היא נמוכה יותר.[88]
זמן הזריעה: זריעת החיטה בחודש שבט (שבעים יום קודם לפסח) כשהיום מתחיל להתארך גורמת לכך שהחלק הוגטטיבי של הצמח אינו מתפתח זמן רב, והצמח מתחיל לפרוח לאחר הנביטה, כך היחס בין הגבעול לשיבולת המכילה את הזרעים הוא לטובת השיבולת, וניתן לקבל חיטים בכמות ובאיכות גבוהים יותר.[89]
כיום, הנחיות גידול החיטה כוללים השמדת הגידול הקודם, יצירת מצע זרעים בקרקע מפורר היטב, עד לעומק של כ15 ס"מ, דישון הקרקע, בקרקע שאינה מפוררת או מדושנת היטב, הזרעים לא יקלטו היטב או שההתפתחות שלהם תהיה חלקית במהלך הגידול יש לטפל בעשביה הפוגעת בגידול כגון חלמית (חוביזה), ועשבים רחבי עלים שונים. כמו כן ישנן מחלות הפוגעות בצמח במהלך הגידול: חילדון, קימחון ועוד.[90] מלבד זאת ישנם מזיקים הפוגעים בגרגר עצמו כגון פטריות שונות, פשפש הקמה, חום ומיעוט משקעים גם כן פוגעים במילוי הגרגר.
התפתחות השורש מתחילה מהשורשון, המצוי בעובר שבזרע. אורך השורשים תלוי בכמה גורמים, עיתוי הזריעה, מידת הכנת הקרקע ורטיבותה, המינרלים העומדים לרשותו של הצמח. עומקם של השורשים הוא בהתאמה לגובהו של הצמח, ובתנאים אופטימליים הוא יכול להגיע עד לכ 150 ס"מ.[91]
מערכת השורשים של החיטה מפותחת פחות מזו של השעורה, ועל כן היא מסוגלת לקלוט פחות מזונות ומים מן הקרקע, ולכן יש לדשנה באופן מוגבר יותר מאשר השעורה.[92]
גובהה של החיטה נע בין 60 ס"מ ל150 ס"מ.[93]
בחז"ל הובא ששורשי החיטה חודרים לאדמה לעומק ג' אמות.[94] או אף חמישים אמות לעומק הקרקע.[95] תהליך השרשת החיטה נקרא גם התלעה.[96]
בחיק העלים ישנם ניצני צמיחה הנקראים ניצני חיק, לרוב ניצנים אלו מתנוונים, אולם ניצני חיק אחדים, המצויים בפרקי הגבעול התחתונים מתפתחים ויוצרים נצרים חדשים, היוצאים מתחת לפני הקרקע או סמוך אליה, וצומחים בצד נצר האם. נצרים אלו מפתחים שורשים אדוונטיביים[97] ממפרקיהם התחתונים, והופכים למעשה לצמחים עצמאיים הנפרדים זה מזה, שאף הם יכולים להמשיך ולייצר גבעולים חדשים[98]. תופעה זו נקראת "חיוץ קנים", בין הצמחים שהיא נפוצה בהם הם חיטה, שעורה ועוד[99]. כך שפעמים רבות מזרע בודד ניתן לקבל מספר גדול יותר של צמחים.
ישנם מספר גורמים המשפיעים על הצלחת תהליך זה; עקת מים, קרקע שאינה מאווררת, טמפרטורה גבוהה, חוסר באור (שלעיתים אף נגרם מזריעה צפופה מדי) ועוד. התפתחות עקת יובש בתחילת הגידול תשפיע לרעה על ההסתעפות, אך עשויה להשפיע לטובה על היבול באמצעות הגדלה יחסית במספר הגרגרים לשיבולת או במשקל הגרגר.[100]
יש המבארים כי שבע השיבולים המלאות והטובות בחלומו של פרעה היו שיבולים שיצאו מגרעין אחד[101]. עובדה זו הודגשה בכמה מהפרשנים שמדמים את הצדקה או מעשי החסד לחיטים, שכשם שאדם זורע חיטה אחת מקבל כמה חיטים, כך הנותן צדקה אחת מקבל מכך שפע גדול ורב הרבה מעבר למה שהוא נתן בתחילה.
בחז"ל גבעול החיטה נקרא קנה[103] הקנה של החיטים הוא דק ולכן ניתן לקצרו במגל[104]. על מנת לקצור את השיבולת יש לאחוז בחלק הגבעול הסמוך אליה, חלק זה נקרא "יד השיבולת", והוא נחשב כחלק מהשיבולת לדיני טומאה[105], אך אינו מצטרף עם השיבולת לשיעור טומאה.[106] לאחר הקציר והפרדת השיבולת והגרעינים מהגבעול, הגבעול נקרא קש ומשתמשים בו בעיקר להסקה.[107] כשזורעים את החיטה בזמנים שבהם היום מתארך הפריחה מתרחשת זמן לא רב לאחר הנביטה, והתפתחות הגבעול היא מינימלית.[108]
שיבולת (spike)- התפרחת של החיטה היא שיבולת, כל שיבולת מורכבת ממספר שיבוליות המחוברות בקצה התחתון שלהן לציר השיבולת. בצמחי הבר ציר השיבולת מתפרק וכך השיבוליות מתפזרות ונזרעות באדמה, בצמחי התרבות ציר זה אינו מתפרק, וכך החקלאי יכול לאסוף את הזרעים בנקל.
שיבולית (spikelet)- בכל שיבולית ישנם 2- 3 פרחים, שלעיתים לא כולם פוריים, כל שיבולית עטופה בשני "עלים" הנקראים גלומות ותפקידם להגן על השיבולית עד הבשלתה. כל פרח בודד עטוף גם הוא בשני "עלים" הנקראים מוצים. לקצה המוצים או הגלומות מחוברים זיפים הנקראים מלענים. ראה איור בהערה.[109]
בדברי חז"ל הוזכרו מספר מושגים הקשורים למבנה השיבולת: השדרה היא ציר השיבולת שאליה מחוברים כל השיבוליות. חד דרא היא השיבולית, השיבוליות בנויות אחת על גבי חבירתה, וכשנוטלים את התחתונה, כל השיבוליות שמעליה גם כן מתנתקות. 'מלאי' הוא המלען, לעיתים המלען נקרא אף 'סאסאה'[110] בדומה לקנה השיבולת, המלען של השיבולת נחשב כחלק מהשיבולת לדיני טומאה, אך אינו מצטרף עם השיבולת לשיעור טומאה.[111]
הבשלת הגרגר מתחלקת לשלושה חלקים: הבשלת חלב, הבשלת דונג והבשלה מלאה.
הבשלת חלב
לאחר ההפריה של הפרח מתפתחות בשק העובר שתי רקמות נפרדות, הנבט והאנדוספרם, הם מגיעים תוך 8-20 ימים לגודלם הסופי, הפרי ממלא את החלל שבין המוץ העליון והתחתון. משהגיע הגרעין לשלב זה מתחיל שלב הבשלת חלב. בשלב זה צבע הגרעין הגבעולים והעלים עדיין ירוק. האנדוספרם הוא במצב נוזלי וגרעיןי העמילן מקנים לנוזל צבע לבן,[113] תכולת המים היא כ- 40-50 אחוזים ואם מייבשים את הגרעין הוא מפסיד כשליש מנפחו.
לפי פרופ' זקס וחוב',[114] במצב זה אם מייבשים את הזרעים, הם יכולים להגיע לידי נביטה חלקית.
הבשלת דונג
השלב השני הוא שלב הבשלת הדונג, הגרעיןים מצהיבים, תכולת המים באנדוספרם היא כדי 25- 30 אחוזים, האנדוספרם נהיה מוצק בהדרגה, אבל עדיין נשאר רך. צבירת חומרי התשמורת מתקרבת לקראת סיום, קצב צבירת החלבון נחלש בדרך כלל לפני קצב צבירת הפחמימות. בשלב זה הקמה מצהיבה.
הבשלה מלאה
הגרעין מתייבש עד כדי שיווי משקל עם הלחות המצויה באטמוספירה הסובבת, צבירת החומרים נפסקת לחלוטין, הגרעיןים מתקשים ונפחם קטן משהיה בהבשלת דונג.
מ15- 20 ק"ג זרעים שנזרעים לדונם ניתן להגיע אף ל1000 ק"ג זרעים. היבול לדונם משתנה באופן מהותי בין אזורי הגידול השונים בארץ, והוא תלוי רבות בטמרפטורה, בכמות המשקעים וברציפותם במהלך השנה, ההבדלים יכולים להיות אף פי 3 באותה שנה, בדרום הארץ היבולים נמוכים, ובצפונה היבולים גבוהים יותר.
לאחר ההבשלה בלשון חז"ל החיטים נקראות תבואה.[115]
מקובל כיום בפוסקים להגדיר את שלב המעבר בין "שלב החלב" לשלב הדונג כהבאת שליש[116]. ישנן מספר השלכות לשלב זה; שייכות התבואה לשנת השמיטה נקבעת על פי הבאת שליש[117]. התנאים חלקו האם פת שנעשתה מחיטה שלא הביאה שליש חייבת בחלה[118] ניתן ליצור פת מתבואה זו, השימוש בה הוא "שמניחה על פי קדירה ושואבת הזוהמא"[119].
חז"ל מחלקים בין חיטים חדשות לישנות: חיטים שהתייבשו קל יותר לטחנם ולהפריד את הקמח במלואו מהסובין, לעומת חיטים טריות- חדשות, שהן לחות ולכן קשה יותר להפריד בין הסובין והקמח, ונותר קמח רב מעורב בסובין.[120]
בדיני תרומה קיים כלל, והוא, שפסולת התרומה שהכהנים אינם מקפידים עליה, ובדרך כלל היא נזרקת, מותר לזרים ליהנות ממנה, לפיכך המורסן וסובין שהופק מחטים יבישות ("ישנות") מותרים בהנאה גם לזרים, אך אם הופק מחיטים לחות ("חדשות") הקמח עדיין מעורב בסובין, ואסור לזרים ליהנות ממנו.[121] חיטים ישנות הן אלו שעבר לפחות חודש מקצירתן, או שהן נטחנות לאחר סיום תהליך הקצירה והדיש של כל התבואה, אפשרות נוספת היא שיש הבדל בין חיטים שגדלו בשנה רגילה ובין חיטים שגדלו "בשעת רעבון".[122]
כיום, רובה המכריע של החיטה נטחן רק לאחר מספר חודשי אחסנה, על מנת לשמרה כראוי יש לייבשה, ולשמור על אחוזי לחות נמוכים כדי שלא ייווצר רקבון ושחרקים לא יתרבו בתבואה, טחינת חיטה טרייה כמעט ואינה קיימת.
במהלך הגידול, הדישה והזרייה תתכן תערובת של מיני צמחים וזרעים שונים, בחיטה שיעור התערובת האפשרי של מיני קטנית הוא רובע הקב לסאה (כ4%).[123]
באחסנה ממושכת של מינים שונים מהצומח כגון גרעינים, קש וכדומה, ישנו פחת בשל הצטמקות החומר, רקבון, מזיקים ועוד, כמות הפחת משתנה בין המינים השונים. הפחת אותו אמדו חז"ל לחיטים הוא תשעה חצאי קבים לכור (0.75%).[124] כיום, ממוצע הפחת הוא כ5% מהקציר עד הטחינה. אחוז הלחות המיטבי בעת אחסון החיטה הוא כ12% אחוז, בעוד שלעיתים בעת הקציר אחוז הלחות יכול להגיע אף לכדי 25% לחות.[125]
פרי החיטה הוא גרגיר יבש (caryopsis),[126] המורכב מזרע חד פסיגי יחיד, עטוף בקליפת הפרי, המאוחה עם קליפת הזרע. עיקר פנים הגרגר הוא האנדוספרם Endosperm שמהווה את רקמת המזון להזנת הנבט והתפתחותו. השכבה החיצונית של האנדוספרם, הגובלת בקליפת הזרע (שכבת אלירון) עשירה במיוחד בחלבונים. ראה איור בהערה[127].
בגרעין החיטה ניתן אם כן להבחין בשלושה חלקים עיקריים: 1. קליפת הגרעין. 2. אנדוספרם- רקמת המזון להזנת הנבט והתפתחותו. 3. עובר המכיל את הנצרון והשורשון. קליפת הגרגר מורכבת ממספר שכבות ביניהן ניתן למצוא את האלאורון, הפריקארפ, ומעטה הזרע.
חז"ל דימו את גרעין החיטה לכליה, בדורו של ר' שמעון בן שטח גדלן היה ככליותיו של השור.[128] זרע החיטה נחשב כדבר ש"זרעו כלה" בעת הזריעה בקרקע.[129]
משקלה של החיטה הוא גבוה יותר משל השעורה, בשוק הסחורות מקובל לסחור ביחידות נפח- בושל (bushel) יחידה זו שווה לכ 35 ליטר. משקלו של בושל שעורה הוא 21.7 ק"ג, דהיינו 620 גרם לליטר בעוד שמשקלו של בושל חיטה הוא 27.2 ק"ג דהיינו 780 גרם לליטר, כלומר משקלו של ליטר חיטה גבוה יותר ממשקלו של ליטר שעורה.
משקל ה1000- דהיינו משקלם של 1000 זרעים הוא בממוצע כ35- 50 גרם. הדבר משתנה בין הזנים השונים, ומטרת גידולם.
כאמור הנפח של גרעיני חיטים קטן מהנפח של גרעיני שעורים יש לכך השלכה לדיני שכירת בעלי חיים על מנת לשאת משאות, כשבעל החיים נשכר לצורך הובלת שעורים והעמיסו עליו חיטים[130].
לגודל הזרעים יש השפעה על איכות הנביטה וכמות היבול, ככל שהזרעים גדולים יותר כך איכות הנביטה וכמות היבול הסופית לדונם היו גבוהים יותר.[131]
גודל הגרעין מושפע מכמה גורמים: שונות גנטית בין הזנים, צבירת החומרים במהלך ההבשלה. בתחילה מתפתחים קליפת הזרע והעובר ולאחר מכן מצטברים חומרי התשמורת באנדוספרם[132], לכן שינויי טמפרטורה, עקת חום, רוחות חזקות, תקופת יובש ממושכת משפיעים באופן מהותי על צבירת החומרים בגרעין, ויכולים אף להביא לחוסר פוריותו, או לחוסר היכולת להשתמש בו לצרכי מאכל (אינדקס גלוטן נמוך).
אחד המאפיינים המרכזיים של החיטה הוא הציר- הסדק המצוי במרכז הגרעין[133] חריץ זה עמוק ובולט יותר מאשר זרעי דגנים אחרים[134] בשל ציר זה החיטים נקראות 'מבוקעות' ולכן אם נשפך עליהן יין נסך הן נאסרות מכיוון שהיין חודר דרך הסדק- הציר, המצוי לאורך הזרע.[135] לדעת מ. רענן הנוזלים אינם נכנסים דרך סדק זה, אלא דרך הפומה של הגרעין.[136] ראה קישור לאיור[137]
יש שני טיפוסים מרכזיים של גרגרים, גרגרים עטופים- בהם הגלומות והמוצים סוגרים על הגרגר והוא אינו נפרד בדיש, כגון חיטה דו גרגרית וחיטת הספלטה, ויש לבצע פעולות נוספות להפרידם לאחר הדיש, ויש גרגרים חשופים שבהם הגרגר נפרד בנקל ממוציו כגון חיטה רכה וחיטה קשה.
גרעיני חיטה הם בדרך כלל בצורת אליפסה, אם כי ישנן צורות כמעט כדוריות או ארוכות, צרות ופחוסות.
ממדי הגרגרים: אורך הגרגרים נע בין 5 ל-9 מ"מ, משקלם הוא בין 35 ל-50 מ"ג, בצדו האחד של הגרגר יש חריץ, היכן שהוא היה מחובר במקור לפרח החיטה.
קליפות החיטה הוזכרו בחז"ל במספר הקשרים, זריעת החיטה עם קליפתה והגדרת החלקים השונים כ"שומר"[138] קילוף הגרעין והכנתו לשימוש הן לדיני תרומות ומעשרות[139] והן לדיני שימוש למנחות.[140] קילוף החיטים בשבת,[141] ועוד.
: מבחינה בוטנית ניתן להגדיר שלושה חלקים מרכזיים של גרעין החיטה כקליפה, ויתכן כי ההבדל בין הגדרות אלו משפיע על הסברי הסוגיות.
ראה איור בהערה[142].
יתכן כי אף ההבדל בין התיאורים האלו הוא הזנים השונים, חיטה חד גרגרית ודו גרגרית הן חיטים עטויות, שהמוצים נשארים דבוקים גם לאחר הדיש ויש צורך לקלפם לאחר מכן, וכשלא מכשירים אותן לאכילה ניתן לזרעם עם מוצים אלו, ואילו חיטה רכה וחיטה קשה הן חיטים חשופות, והמוצים נופלים מהם בעת הדיש.
רש"י מחלק בין שתי סוגי קליפות; 1. קליפה חיצונית החופה את החיטה בעודה שיבולת, קליפה זו נחשבת ל"שומר" ויתכן כי מדובר בגלומות ובמוץ[143]. 2. קליפה שנושרת רק בזמן שבו כותשים את הזרע במכתשת והיא נחשב לחלק מהגרגר (מה"אוכל") לכל דבר ויתכן שמדובר בסובין[144]. קליפה זו היא "דקה ורכה" וניתן לאכלה, ולכן היא מצטרפת עם הגרגר לשיעור טומאה, לעומת קליפת שעורה שהיא קשה ואינה נוחה לאכילה.[145]
אופני הקילוף והשלכותיו: על מנת להתקין את החיטים לאכילה או לצורך שימוש בהן במנחות יש לקלפן- למוללן, הורדת הקליפה נעשתה באמצעות הכנסת הזרעים בין האצבעות ושפשוף הזרעים עד הסרת הקליפה,[146] או שיפה ובעיטה שהן שפשוף הזרעים ביד וברגל[147] לאחר המלילה יש להסיר את הקליפות, כשמדובר בכמות קטנה, והמלילה היתה ביד די בניפוח קל ברוח או העברה מיד ליד, בכמויות גדולות הפרדה זו נעשתה בכלים כגון קנון ותמחוי.[148] לדיני תרומות ומעשרות, מלילת כמות קטנה של חיטים וניפוין באמצעות נשיפה בהן אינה מחייבת בתרומות ומעשרות, אך אם מדובר בכמות גדולה[149] או בניפוי באמצעות כלים שונים אזי ישנו חיוב להפריש מהחיטים תרומות ומעשרות.[150]
אפשרות נוספת למלילה היא הבהוב החיטים באש, ובכך הקליפה יורדת בנקל.[151] חז"ל דנו באופן עשיית פעולה זו בשבת.[152] הראשונים דנו באיזו קליפה מדובר, יש המבארים שמדובר בהוצאת הגרעין מהשיבולת[153] ויש המבארים שמדובר בקילוף הגרעין עצמו.[154]
מדברי חז"ל עולה כי ישנם חיטים שנזרעות ללא קליפה,[155] וישנן חיטים הנזרעות עם קליפה בדומה לשעורים ועדשים.[156] החיטים מקבלות טומאה אף אם הן עם קליפתן[157] מכיוון שאף הקליפה ראויה למאכל.[158] לדיני חמץ בפסח, הגלומות והמוצים אינם יכולים להחמיץ, אך קליפות הגרעין, יכולות להחמיץ.[159]
החיטה משמשת כאחד ממרכיבי המזון המרכזיים ביותר בעולם, בשל כמה סיבות, הרכבה התזונתי, היכולת לשמרה לתקופה ארוכה, ניתן לטחון אותה לקמח, לסולת וכו' ובכך ליצור סוגים שונים של מאפים.
גרגר החיטה מכיל (מכלל הגרעין השלם) 2 -3% נבט, 13- 17% סובין ו-80- 85% אנדוספרם.
|
החומר |
שיעורו מכלל החומר היבש |
מיקומו בזרע |
הערות |
|
חלבונים[160] |
10- 18% |
קב 1. (ראה בהערה) בעיקר במעטה הזרע בתאי אלורון והנבט, עם ריכוז מעט נמוך יותר באנדוספרם הקמחי. קב 2. באנדוספרם |
החלבונים מחולקים לשתי קבוצות מרכזיות: 1. אלבומינים וגלובולינים כ25% מהחלבונים. 2. גליאדינים וגלוטינים כ-75% מכלל החלבונים, היוצרים את הגלוטן, חשובים לתהליך תפיחת הלחם. |
|
עמילן[161] |
60% -75% |
אנדוספרם |
מופיע כגרגרים. |
|
ליפידים (שומנים) |
2%- 4% |
בעיקר בנבט[162] |
11% מהנבט הם שומנים |
|
סיבים תזונתיים[163] |
12%- 14% |
בעיקר בקליפות הזרע, האנדוספרם מכיל רק 1.5% סיבים |
ישנם סיבים מסיסים במים, שניתנים לעיכול וישנם סיבים כגון תאית שאינה מסיסה במים ולכן אינה ניתנת לעיכול על ידי האדם. |
כמו כן החיטה מכילה ויטמנים שונים החשובים לתפקוד תקין של האדם כגון: ניאצין, תיאמין, ויטמין B6, ויטמין B12 ויטמין A ועוד, נוגדי חמצון- ויטמין E, קרוטנואידים, מינרלים- ברזל (Fe) ואבץ (Zn), סלניום (Se), וסוכרים.
יכולת התפיחה של העיסה הנוצרת מהחיטה תלויה בעיקר בחלבוני הגלוטן, עיין בהרחבה בערך גלוטן.
רעיו של דוד מביאים לו חיטים בברחו מאבשלום.[164] החיטים הוזכרו כחלק מהמזון שעל יחזקאל לאכול לפני שהוא שוכב על צידו.[165]
החיטה משמשת כמזון המרכזי של האדם, והאדם תלוי בה למחייתו, הד לדבר אנו מוצאים בדברי חז"ל,[166] שדרשו על הפסוק[167]: "והיו חייך תלאים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך", שפסוק זה עוסק באדם שאין לו תבואה משל עצמו, והוא חושש במשך כל השנה שמא לא ימצא תבואה כדי צרכו, ואף שמא האופה לא ימצא תבואה. וכפי שמובא במדרש[168] שישראל נמשלו לחיטים, וכשם שאי אפשר לעולם ללא חיטים, כך אי אפשר לעולם ללא ישראל.
מכיוון שבארץ שהתבואה נזרעת בתחילת החורף ונקצרת בתחילת הקיץ, עליה להיות יבשה בזמן הקציר על מנת שיהיה ניתן לשמר אותה למשך ימות השנה, לכן אם יורד גשם בזמן זה הדבר נחשב לסימן קללה.[169]
כשהוזכר בתורה "לחם" הכוונה היא ללחם העשוי מחיטים.[170]
השימוש המרכזי בחיטים הוא לצורך עשיית פת, לכן אדם האומר שהוא אינו יכול לאכול חיטים, אסור לו לאכול פת העשויה מחטים[171].
הפת היא המאכל הבסיסי ביותר של האדם.[172]
איכותה של פת החיטים היא גבוהה יותר משל שעורה ולכן היא נאכלת במהירות גבוהה יותר[173], או שבשל איכותה אכילתה היא אטית יותר[174]. חז"ל קבעו שהמדד לזמן 'אכילת פרס' הוא לפי זמן אכילת פת חיטים[175].
הכמות הנצרכת לאדם כדי לשבוע למשך שבוע הוא שני קבי חיטים, לעומת ארבע קבי שעורים[176], עם זאת העני המקבל את מזונו בגורן מקבל חצי קב חיטים, לעומת קב שעורים.[177] החיטה נחשבת למזון משובח ביותר ולכן כשיש לפני האדם פת חיטים או פת שעורים עליו לברך תחילה על פת החיטים, גם אם היא פרוסה.[178] לדעת מ. רענן ערכה התזונתי או הכלכלי של החיטה היה כפול מזה של השעורה[179] דרך אכילת החיטה היא על ידי טחינתה לקמח ולא על ידי כסיסת הזרעים[180].
בגרעין טרי יש יותר סובין מאשר בגרעין יבש, ובחיטה יש פחות סובין מאשר בשעורים[181]
פת חיטים נלעסת יותר טוב מאשר פת שעורים[182].
האוכל פת חיטים חמה יותר מדי בא לידי חולי שיניים הנקרא צפדינא,[183] או כשאוכלה קרה יותר מדי.[184]
ניתן להכין "לודיות" מהחיטים, הכנת מאכל זה אינה אורכת זמן רב, ולכן ניתן לשלוח לחברו חיטים ביום טוב מכיוון שניתן להתקינן לאכילה בו ביום.[185] מאכל זה הוא "בישול החיטה בלא דיכה ומערבין עמה אגוזין ורימונין ואוכלין אותן בקינוח סעודה".[186]
פת נקיה נחשבת לפת איכותית, ולכן אישה הנודרת שלא תאכל פת, הדבר נחשב ל"עינוי נפש", ובעלה יכול להפר את נדרה לעומת פת העשויה מסובין שנחשבת לפת שאינה איכותית, ולכן גם אם אשה נדרה שלא תאכל ממנה אין בכך משום עינוי נפש.[187]
כוונתו של האדם באמרו "פת" היא לפת העשויה מחטים או שעורים, ויש הסוברים שניתן לפרש את כוונתו אף לחמשת מיני דגן.[188] יש הסוברים כי ניתן להניח פת חיטים חמה על גבי חבית יין של תרומה, בשונה מפת שעורים מכיוון שפת שעורים "שואבת".[189]
איכות הפת נקבעת לפי איכות הקמח.[190]
פת הדראה[191]: פת קיבר העשויה מסובין או מחיטים מתולעות[192], נקראת כך משום ש"ניטל הדרה".[193]
פת העשויה מסובין: ניתן להכין פת מסובין, אך זו נחשבת לפת שאינה איכותית דיה[194]
פת חריבה: נוצרת בשעת בצורת.[195]
פת ניפולין.[196] פת זו אינה פת איכותית, והעושה פת זו לחברו מקמח שקיבל ממנו, עליו לשלם את נזקו.[197] פת זו נקראת ניפולין – מכיוון שנופלים ממנה פתיתין.[198]
פת נקיה- פת איכותית[199] הנעשית מסולת, והיא אחת משלושת הדברים ש"ממעטין את הזבל, וזוקפין את הקומה, ומאירין את העינים".[200]
פת ספוגנית- פת העשוי כמין ספוג שיש בה חללים רבים.[201]
פת עיסה- פת איכותית הנעשית מקמח איכותי. [202]
פת קיבר- פת העשויה מקמח באיכות נמוכה[203], אחת משלושת הדברים ש"מרבין הזבל, וכופפין את הקומה ונוטלין אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם.[204] אם אדם נודר שלא לאכלה, אין בכך משום "עינוי נפש".[205]
בזמן שעם ישראל היה שרוי בארצו היתה ברכה בחיטה, וניתן היה להפיק מסאת חיטה ביהודה חמש סאין: סאה קמח, סאה סלת, סאה סובין, סאה מורסן, וסאה קיבוריא.[206]
כאמור, גרעין החיטה מכיל שלושה חלקים מרכזיים, האנדוספרם- מאגר חומרי התשמורת, הקליפות והנבט. בלשון חז"ל ישנה חלוקה בין מורסן וסובין, ומדובר ככל הנראה בחלקים שונים של קליפות החיטה, שמופרדות ממנה במהלך טחינתה והפיכתה לקמח, לקליפות אלו דבוק עדיין חלק מהאנדוספרם, וניתן לעשות מהן מאכלים שונים, אם כי איכותם נמוכה מאשר מאכל שנעשה מקמח.
בזמננו אין שימוש בביטוי "מורסן"[207], אלא השימוש הוא בביטוי "סובין" בלבד.
גרעין החיטה מכיל שלושה חלקים מרכזיים, האנדוספרם- מאגר חומרי התשמורת, הקליפות והנבט. לכל אחד מאלו תכונות שונות, מה שהופך את הטחינה של שלושתם יחד לבעייתית מאוד: האנדוספרם הוא קשה אך מתפורר בקלות, והטחינה שלו היא קלה יחסית; הסובין, שעשיר מאוד בסיבים תזונתיים, הוא קשה לשבירה; הנבט, בגלל אחוז השומנים הגבוה בו, הוא בעל אלסטיות גבוהה, ולכן קשה לטחינה. בגלל תכונותיהם השונות של הרכיבים טחינתם יחד היא ארוכה, כאשר האנדוספרם הוא הראשון להיטחן ואילו הנבט והסובין נטחנים בסוף התהליך.
ניתן לנפות את גרגרי הקמח בין השלבים השונים של הטחינה. הגרגרים הגדולים יחסית מוגדרים כסולת, והקטנים יותר מוגדרים כקמח, לפי דרישות התקן הישראלי[209] קוטר גרגר הסולת צריך להיות עד 850 מיקרומטר, לעומת קמח שבו הקוטר המקסימלי של הנפה הוא עד 425 מיקרומטר.
ישנן שתי שיטות מרכזיות לטחינת החיטה, טחינת ריחיים וטחינת גלילים.
טחינת ריחיים היא תהליך הטחינה המסורתי באמצעות אבני ריחיים ((stone milling בשיטה זו החיטה נשחקת בין שתי אבנים עד שמתקבל קמח, לעיתים כתשו את החיטים בעלי ומכתש על מנת ליצור הפרדה ראשונית בין קליפות הגרעין לאנודספרם, פעולה נוספת שנעשתה היא הלתיתה- הרטבת הגרעין במעט מים על מנת לרככו ולהקל על כתישתו. על מנת להגיע לניצול כל הקמח המצוי בגרעין יש לבצע את תהליך הטחינה מספר פעמים, בכל פעם נשחק חלק מהגרעין ונעשה לקמח, החלקים שלא נטחנים ונפלטים מאבני הריחיים, מוחזרים לריחיים עד להפקת מלוא הקמח, בשיטה זו כל חלקי הגרעין נטחנים יחדיו, כשבכל טחינה חלק מהגרעין נעשה לקמח. לאחר הטחינה יש לנפות את הקמח על מנת להוציא את החלקים הגסים שעדיין לא נטחנו, לרוב מדובר בקליפות הגרעין- הסובין שבשל מבנהו קשה לטחנו.
טחינת גלילים:(roller milling) טחינת הקמח באופן זה פותחה רק במאות השנים האחרונות, בשיטה זו מעבירים את החיטים דרך שני גלילים שהרווח ביניהם הוא מעט רחב יותר מגרגר החיטה, באופן זה הסובין והנבט מופרדים מהאנדוספרם, ולאחר מכן ישנם מספר שלבי טחינה. בשיטה זו הסובין והנבט אינם נטחנים ביחד עם האנדוספרם, הסובין נטחן לעובי המתאים ואינו נשחק בטחינה רבה. את הנבט אפשר להפריד בשלמותו בתחילת התהליך ולאחסן בקירור עד לשימוש. לפני האפייה משלבים את החלקים לקמח על פי יחסם בגרעין החיטה. בצורה זו המוצר המתקבל מכיל את כל רכיבי גרעין החיטה והערכים התזונתיים שלו נשמרים בצורה הטובה ביותר.
בלשון חז"ל ישנה חלוקה בין מורסן וסובין, ומדובר ככל הנראה בחלקים שונים של קליפות החיטה, שמופרדות ממנה במהלך טחינתה והפיכתה לקמח, לקליפות אלו דבוק עדיין חלק מהאנדוספרם, וניתן לעשות מהן מאכלים שונים, אם כי איכותם נמוכה מאשר מאכל שנעשה מקמח.
בזמננו אין שימוש בביטוי "מורסן"[210], אלא השימוש הוא בביטוי "סובין" בלבד.
לפי המתואר בראשונים ישנם מספר שלבים של הטחינה, בתחילה מופרדת הקליפה החיצונית כבר בתהליך הכתישה, לאחר מכן חלקי הגרעין נטחנים ומופרדים חלקים גדולים, עד שנוצר קמח נקי ללא קליפות כלל.
הן הסובין והן המורסן מוגדרים כפסולת המופרדת מהגרעין, אך יש הבדל ביניהם; המורסן הוא "הפסולת הגסה הצפה על פני הסובין" היוצאת בתחילת הניפוי[211], או הכתישה,[212] "הקליפה העליונה שמוציאין מחטין הכתושין במכתשת[213] "קליפת החיטים העבה"[214] פסולת החיטה ואין בו כלל קמח[215] ואילו הסובין הם הקמח הבנוני (דק מהמורסן)[216] הפסולת[217] הדקה[218] שמופרדת בעת הניפוי[219] או הטחינה[220]. ויש המבארים ההיפך, שהמורסן הוא דווקא הפסולת הדקה הנשארת בנפה ואילו הסובין הם הפסולת הגסה- קליפות החיטה הנושרת בעת הכתישה.[221]
לאחר הפרדת הסובין והמורסן ניתן לקבל סולת שהיא תוצר של החיטה, ללא הקליפה החיצונית של החיטה.[222] הסולת דקה יותר מהסובין והמורסן, אך עבה יותר מהקמח[223]. בבית המקדש ניפו את הקמח היטב כדי לקבל קמח ראוי למנחות.[224]
חיטי תרומה: מותר לנפות את תוצרי טחינת קמח התרומה, כדי לקבל סולת נקיה מכיוון שזו דרך אכילתה, במקרה ויש שאריות שעדיין ראויות לאכילה, נותר להן דין דיני תרומה ואין לזרקן,[225] ניתן להאכילן בעלי חיים.[226]
לתיתה: על מנת להסיר את כל המורסן ולקבל סולת נקיה, יש להשרות את החיטים מעט במים- לתיתה, וכך ניתן להפריד בנקל את הקליפות מהגרעין.[227] הלתיתה היא חלק מהותי מהכנת הקמח, גרעין שלא נלתת כמות הקמח היא קטנה יותר, ולכן הנותן לטוחן לטחון חיטים ולא לתת ובשל כל התקבלה כמות גדולה יותר של סוביםן או מורסן, הדבר נחשב לנזק וחייב לשלם על כך,[228] הפוסקים דנו בהשלכות פעולה זו לגבי חמץ בפסח[229], יש לתת את הדעת לכך כי כמות המים המתווספת לחיטים היא שונה, בטחנות קמח מודרניות התוספת היא של לחות בלבד ומדובר באחוזים בודדים ממשקל החיטה, כדי לפסוק את ההלכה במקרה זה יש לבחון כל קמח בפני עצמו.
השימושים במורסן:
המורסן הוזכר בחז"ל בכמה סוגי שימושים: האכלת בעלי חיים[230], על מנת להתקינו לאכילה עבורם יש להוסיף לו מים ו"לגבול". בשבת, מותר להוסיף לו מים אך אסור לגבול.[231], אך מותר להכניסו למים רותחים[232] בטמפרטורה גבוהה מאוד[233], מכיוון שהרתיחה מונעת את המורסן מלהחמיץ[234], אך להלכה אין לעשות כן מכיוון שיתכן המורסן יחמיץ בכל זאת[235]. שימוש נוסף שהוזכר הוא שימוש לצרכי קוסמטיקה[236] ורפואה[237]. פת הנעשית ממורסן יכולה להחמיץ, אך יתכן כי דין זה נובע מכיוון שמדובר בחלק מהחיטה, ולא בשל החמצה בפועל.[238]
שימוש במורסן לאכילה: המורסן הוא מאכל שניתן להשתמש בו הן לצרכי אדם והן לצרכי בעלי חיים, לפיכך שיעור הוצאתו בשבת לצרכי בני אדם הוא כגרורגרת, ואם הוציאו לצרכי בעלי חיים שיעור הוצאתו הוא "כמלא פי הגדי"[239]. מאכל אדם הוא "עיסת הרועים", או מאכל לבעלי חיים בלבד, וההבדל הוא מה היחס של המורסן בכל העיסה.[240] או מהם המררכיבים הנוספים- שמן וכדומה[241] עני אוכל פתו בלוסה- מעורבת בסובין ומורסן ואף הוא מנפה קלות מצרורות ואבנים.[242] פת קיבר היא פת שמעורבת במורסן ובסובין[243]
אחרוני זמננו דנו בברכה הראוי במקרה ובו עירבו מורסן במאכל כדי להקל על מערכת העיכול[244]
לא ניתן לצאת בפסח ידי חובה במצה העשויה סובין או מורסן, אך אם הם מעורבים בקמח ניתן לצאת ידי חובה, כמו כן ניתן לצאת ידי חובה במצה העשויה סולת מנופה היטב.[245] בעומר ובשתי הלחם לא היה סובין ומורסן.[246]
הפרדת המורסן והסובין וצירופו לעיסה- לדיני חלה, אם הסובין והמורסן נותרו בקמח כחלק מתהליך הטחינה, הם מצטרפים עם הקמח לשיעור חלה, אך אם ניפו אותם מהקמח, ולאחר מכן צירפו אותם בחזרה לקמח, הם אינם מצטרפים. [247] טעם הדבר הוא שכל עוד המורסן מעורב כחלק מהטחינה "זו דרך העיסה" וכשמוציאים ומכניסים אותו זו כבר לא דרך העיסה.[248]
סובין- יש לסובין שווי ממוני[249] הסובין הוזכרו כפסולת של צמחים נוספים, כגון החרדל[250]. ישנם מספר שימושים בסובין; ניתן להכין ממנו פת הן לאדם[251] והן לבעלי חיים[252], אם כי יש סובין שאינו ראוי למאכל[253]. לכיבוס בגדים (שימוש במי סובין, בדומה לתהליך עמלון הבגדים.[254] לקוסמטיקה- חומר להשרת השיער שנשים משתמשות בו.[255]
חז"ל חילקו בין סובין של חיטים חדשות- עד שלושים יום מהקציר, או כל זמן שעדיין חובטים את החיטים נהוג לאכלו, ולכן אם כהן טחן חיטי תרומה חדשות אסור לזרים להשתמש בקמח זה, ואילו של חיטים ישנות לא נהוג לאכלן, ולכן הן מותרות לזרים[256].
השפעות רפואיות ממי הסובין:
ניתן לשרות את הסובין במים, שתייתם מסייעת להחזיר את מערכת העיכול לפעול באופן סדיר, ולרפא אדם שלא אכל זמן רב.[257]
מי סובין גורמים לבהמה "לנפח את בטנה ולזקוף את שערה", ולכן אין לעשות כן לפני שמוכרים אותה מפני שיש בכך משום אונאה.[258]
שימושים נוספים: המורסן משמש להסרת הזיעה בבית המרחץ[259], בפסח אין לשרות אותו במים לטובת שימוש זה מכיוון שהוא מחמיץ, אך מותר לשפשפו על העור בעודו יבש, ולא חוששים לרטיבות שעל הגוף,[260] מכיוון שמדובר ברטיבות מועטת[261].
ניתן להשתמש במורסן גם לצרכי נקיון כלים,[262] וצביעה[263].
עמילן חיטה
במשנה הובא שיש איסור חמץ ב"עמילן של טבחים", עמילן זה הוא "לוקחין חטים שעדיין לא נגמר בשולן ומיבשין אותן וטוחנין אותן ולשין אותן ועושין מהן ככרות קטנות, ומכסין באותן הככרות קדרות האוכל בעת שהאוכל קרוב להתבשל, והן קולטין זוהמת האוכל וצחנתו"[264], וזוהי פת שלא הביאה שליש[265], ואם כן הגדרת עמילן במשנה היא לקמח שנוצר מגרעין שלם שעדיין לח שעבר תהליכי יבוש, טחינה, ואפיה.
כיום משמעות עמילן הוא חלק מהגרעין, והוא מהווה כ60- 70 אחוז מהגרעין. ניתן להפריד בין העמילן (starch) לשאר חלקי הגרעין, תהליך ההפרדה נעשה על ידי יצירת עיסה דלילה ובעזרת כלים שונים מפרידים בין העמילן לגלוטן[266], הפוסקים דנו במעמדו ההלכתי של עמילן זה בפסח[267].
הזנת בעלי חיים במשקים חקלאיים מורכבת משני מרכיבים מרכזיים- מזון גס הכולל את צמח החיטה על כל חלקיו, החיטה נקצרת לרוב בין שלב הדונג לשלב החלב, ראה בערך דגן. ומזון מרוכז- גרעינים שונים, כשהחיטה מהווה את אחד מהמרכזיים מהם. יתרונו של המזון המרוכז הוא שהוא מכיל שעור רב של מרכיבים זמינים ופחות מ10% תאית[268] גרעיני חיטה שנאכלו על ידי בעלי חיים, אך נותרו בשלימותם לא איבדו לחלוטין את כושר הנביטה, והם יכולים לנבוט, אם כי איכות הגרעין נמוכה יותר[269] זאת מכיוון שגרעין שלם שעובר בתוך מערכת העיכול של בעל החיים אינו מעוכל במלואו, ועדיין יש בו חומרים שיכולים לשמש אחר כך את הנבט במהלך נביטתו, במשקים חקלאיים מקובל כיום למעוך, לשבור לגרוס או לטחון את הגרעין כדי להעלות את רמת ניצולו ועיכולו.[270]
הזנת בעלי חיים במשקים חקלאיים מורכבת ממזון גס (כל חלקי הצמח- העלים, הגבעול והתפרחת) וממזון מרוכז (תערובת), המזון הגס עשוי מצמחים שונים ממשפחת הדגנים, חיטה ותירס בעיקר, על מנת לשמר את הצמחים למשך שנה שלימה ולשמור על המרכיבים התזונתיים שלו מקובל להעביר את הצמחים תהליך של תסיסה אנאירובית, הצמח מוכנס למבנה מיוחד (בור תחמיץ) על כל חלקיו כולל הגרעין, יש הסוברים שהתהליך הכימי אותו עוברים הצמחים הוא כדין חימוץ במי פירות של הגרעין עצמו, וניתן להאכילו בפסח.[271]
בהמה יכולה לאכול חיטה, אך זהו לא המאכל הרגיל עבורה.[272]
נאמר בתורה[273]: "ולחם מצות וחלת מצת בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן סלת חיטים תעשה אתם": מפסוק זה למדו חז"ל[274] שכל המנחות באות מהחיטים חוץ ממנחת סוטה ומנחת העומר שבאות משעורים[275]. יש להקריב תחילה את מנחת החיטים ואחריה את מנחת השעורים.[276]
על מנת להתקין את החיטים לשימוש במנחות יש לקלפן, הורדת הקליפה נעשתה באמצעות שתי פעולות: שיפה ובעיטה, את השיפה יש לבצע שלוש מאות פעמים ואת הבעיטה חמש מאות פעמים[277]. השיפה היא שפשוף החיטים ביד[278] או בכלי[279] בכח כדי להסיר את האבק שעליהן[280] או כדי להכינן לקילוף על ידי שפשוף הקליפה[281], ובעיטה היא דריסה ברגל[282] או ביד[283] כדי לקלף את הגרעין. שתי פעולות אלו נעשות במקביל, ולא אחת אחרי השניה.[284]
יש להביא לצורך המנחות מהחיטים האיכותיות ביותר, חיטים אלו הגיעו מ'מכמם', איכות נמוכה יותר היא מעפריים בבקעה, וכן מחיטי ברחיים וכפר אחוס, מקומות הסמוכים לירושלים.[285] על מנת לקבל איכות גובהה של חיטים יש לעבד את השדה באופן מדוקדק, העיבוד כלל: בחירת שדות יעודיים לכך (שדות גינירות) שאינה מעובדת ברצפיות, אלא שנה אחת נחרשת בלבד, ובשנה השניה נחרשת ונזרעת 70 יום קודם לפסח, בזמן שבו שעות היום מתארכות והטמפרטורה מתחילה לעלות, בגידול זה הצמח מפתח בעיקר את השיבולת ולא את הגבעול, וכך מתקבלת סולת מרובה.[286].
החיטים מבשילות לקראת חג השבועות, ובחג זה יש להקריב את ביכורי קציר החיטים.[287]
חיטה שהורטבה בעזרת הרוק משמשת כתרופה[288], ככל הנראה שילוב של רוק עם החיטה גרם לכך[289] החיטה הוזכרה גם כמרכיב בתרופה במקרי חולשה[290]. האוכל פת חיטים חמה יותר מדי בא לידי חולי שיניים הנקרא צפדינא[291], או כשאוכלה קרה יותר מדי.[292].
חיטה הוא מין שיש להפריש מעיסתו חלה[293], השלב המחייב את העיסה העשויה מחיטים בחלה הוא הגלגול. יצירת העיסה מחיטה נקראת כך בשל העובדה שהעיסה מתגבלת יפה עם עירוב הקמח במים, בשונה מקמח שעורה שהעיסה אינה מתגבלת היטב ולכן יצירת העיסה נקראת "טמטום"[294] לדיני צירוף עיסה, כשאין שיעור חיוב חלה בעיסה העשויה חיטים, ניתן לצרף אליה קמח העשוי כוסמין בלבד, ואילו אחד משלושת המינים הנוספים אינו מצטרף לשיעור זה[295].
לפני הקרבת קרבן העומר אין לאכול מהתבואה החדשה שהשרישה לאחר הקרבת העומר בניסן בשנה הקודמת, בכל אופני השימוש שלה; לחם קלי וכרמל[296].
הכרמל הם השיבולים הצעירות שניתן לייבשן בתנור, לטחנן ולעשות מהם קמח, קמח זה הוא הקלי[297] או שמדובר בשיבולים שכבר התמלאו אך עדיין הגרעין רך ואינו יבש.[298] שלב זה מקביל לשלב הדונג.
ככלל, כיום בארץ ישראל זריעת החיטה מתבצעת רק בתחילת החורף, כך שכל החיטה הטרייה הנקצרת בתחילת האביב השרישה לפני טו בניסן והיא מותרת באכילה, עם זאת באזורים צפוניים בעולם, החיטה נזרעת באביב- לאחר פסח ולכן יש לוודא שעבר פסח על התבואה הנרכשת ממקומות אלו[299].
לדיני השמיטה, שלב הגידול הקובע את שייכות החיטה לשנת השמיטה הוא עונת המעשרות[300], גידול תבואה לצורך מאכל בהמה הוא אחד האתגרים המשמעותיים בשמיטה, מחד חל איסור ספיחין על כל צמח שהחל לגדול בשמיטה, מאידך גידול זה נצרך להזנת בעלי החיים. בפוסקים הובאו מספר פתרונות לכך, למכור את הקרקע בהיתר המכירה, ולזרוע את התבואה על ידי גוי,[301] פתרון נוסף הוא לסמוך על כמה קולות בנושא: זריעה בשישית בשינוי מחזור הזרעים הרגיל הנעשה בכל שנה, ובכך השדה נחשבת ל"שדה בור", וכן לזרוע בזמן בו יש לזרעים די שהות לנבוט לפני השמיטה.[302] וכן לזרוע בשישית ולקצור את היבול לפני הבאת שליש.[303]
נחלקו התנאים מהו שיעור אכילת הטבל המינמלי, יש הסוברים שמדובר אף החיטה אחת שלימה, ויש הסוברים שמדובר בשיעור כזת, בדומה לשאר האיסורים.[304]
שיעור החרישה עליו עוברים בשבת, הוא כדי לזרוע "זכרותה של חטה"- דהיינו חיטה אחת,[305] ויש הסוברים שאף שיעור הוצאה מרשות לרשות בשבת הוא חיטה אחת.[306]
מובא בתוספתא[307] שלדעת רבי יהושע בן פרחיה "חיטים הבאות מאלכסנדריה טמאו מפני אנטליא שלהם" בביאור אנטליא נחלקו הפרשנים, יש הסוברים שמדובר בהרטבת החיטים כדי שלא יתחממו[308] רחיצת החיטים[309] הרטבת החיטים במהלך גידולם[310] או שמדובר בחיטים שנרטבו בעת הובלתן בספינה, המים היו נכנסים דרך חורי המשוטים לתוך הספינה, והיה צורך להוציאם בעזרת משאבה- אנטליא.[311]
כשאדם נודר שאסור לו לטעום חיטה, אסור לו לטעום הן קמח והן פת, ויש סוברים שמותר לו לכסוס חיטים שלימות[312]
מבנה זרעי החיטה
|
1-3 – שכבות חיצוניות של קליפה, אינן מאוחדות עם הזרע ולכן יורדות בקלות 4-6 - שכבות פנימיות של קליפה שמתאחדות עם הזרע ולא מתקלפות בקלות 7- שכבת אלירון - קליפת אנדוספרם הבנויה משכבה בודדה של תאים המכילים כמות גדולה של חלבונים ושמנים. 9 –אנדוספרם . תאיו של אנדוספרם מכילים את החלבונים וגם את כל העמילן שיש בזרעי החיטה וגם. זנים של חיטה שונים ביחס בין העמילן לבין חלבון באנדו ספרם. 10-13 – עבר (נבט) של חיטה |
.
[1] משפחת הדגניים כוללת כ- 700 סוגים, וכ- 10,000 מינים, והיא הרביעית בגודלה מבין משפחות הצמחים העילאיים, בארץ ישנם כ- 200 מינים.
[2] ארגון המזון של האו"ם, המרכז את הנתונים הטטיסטיים של המזון בעולם.
[3] שטח החיטה הוא כ2.2 מיליארד דונם מתוך כ7.5 מיליארד דונם דגניים, התירס הוא השני בחשיבותו עם 2 מיליארד דונם, האורז נזרע בכ1.6 מיליארד דונם.
[4] דברים ח, ח.
[5] בבלי ברכות מ, א.
[6] שמות ט, לב, ראה ז. עמר, קדמוניות הטבע והריאליה בישראל, לפרשת וארא, שדן בתזמונה של המכה בעונות השנה.
[7] יואל א, יא.
[8] דברים לב, יג – יד, ראה גם תהלים פא, יז "ויאכילהו מחלב חטה ומצור דבש אשביעך".
[9] שמואל ב יז, כח, יש לציין כי החיטה הוזכרה כדבר הראשון שדוד קיבל, ויתכן כי הדבר מלמד על חשיבותה.
[10] מלכים א, ה, כה, דברי הימים ב, ב ט, כמות השווה ללפחות 5 מיליון טון חיטה.
[11] ירמיהו יב, יג, ראה גם איוב לא, מ: "תחת חטה יצא חוח ותחת שערה באשה".
[12] יואל א, י – יא: "שדד שדה אבלה אדמה כי שדד דגן הוביש תירוש אמלל יצהר: הבישו אכרים הילילו כרמים על חטה ועל שערה כי אבד קציר שדה":
[13] יחזקאל ד, ט.
[14] איוב לא, מ: "תחת חטה יצא חוח ותחת שערה באשה", ראה בפרשנים שם שכתבו שבאשה הוא סוג של חוח.
[15] שיר השירים ז, ג.
[16] בראשית ל, יד.
[17] שמות לד, כב.
[18] שופטים ו, יא.
[19] שופטים טו, א.
[20] שמואל א ו, יג.
[21] רות ב, כג.
[22] שמואל א יב, יז.
[23] גם במקרה זה האדם יכול לאסוף את הזרעים, אך פעולה זו דורשת משאבים רבים, ההנחה המקובלת במדע כי תכונת חוסר פיזור הזרעים היא מוטציה שהתרחשה בצמח, שזוהתה בשלב מסוים על ידי האדם ומעת זיהויה החל האדם בגידול חקלאי מסודר. הד לדבר נמצא בדברי רש"י בסוף פרשת בראשית, שעד נח האדם זרע חיטים שהניבו לו קוצים, לאחר נח האדם זרע חיטים ואסף חיטים יכתן כי הקוצים זהאדם נאסף נגרמו בשל פיזור הזרעים, שהאדם היה צריך לעמול ולאספם יחד עם קוצים רבים.
[24] ראה זהרי עמ' 173, למשל באתר אהלו 2 הסמוך לכינרת, המיוחס לתקופה הפליאוליתית, בין המוקדמות ביותר שנמצאו בהן ממצאים צמחיים, נמצאו בין השאר זרעי חיטה רבים, ממצאים מוקדמים נמצאו אף בסוריה ובטורקיה של ימינו.
[25] ראה י. שפנייר, "תפוצת גידול הדגנים בארץ ישראל בתקופות קדומות על פי מקורות יהודיים ועל פי ממצאי התרבות החומרית" בתוך על אתר י' אלול תשס"ב.
[26] עפ"י א. דנין, בין חיטי בר וחיטי תרבות, בעקבות אהרונסון, בתוך חוברת לדעת ז' 1976, המאמר נמצא גם כן באתר "צמחיית ישראל ברשת"- הספרייה הבוטנית.
[27] ראה למשל כאן, בקביעת איכות הגלוטן: https://www.laboratuvar.com/iw/gida-analizleri/kimyasal-analizler/111-laboratuvar/gida-analizleri/kimyasal-analizler/839-gluten-ppm-duzeyinde-analizi-elisa
[28] משנה וירושלמי חלה א, א, בבלי פסחים לה, א.
[29] ראה פסחים לה, א: "דברים הבאים לידי חימוץ - אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה, יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון". ראה ירושלמי חלה א, א, שם מובא שהשאלה האם מין מחמיץ או לא תלויה בבדיקה מעשית, שבחנו איזה צמח מחמיץ, או לא. וראה ד"ר ב"פ מונק, "ההבדל בין חמוץ וסרחון", תחומין א, עמ' 97; אמונת עתך (הלפרין) עמ' 28-37.
[30]. ראה ז' עמר, חמשת מיני דגן, עמ' 91: "הגלוטן אחראי אפוא במידה רבה לכושר תפיחתו של הבצק ולגמישותו... הגלוטן נמצא בשיעור גבוה בחיטה אך הוא חסר באורז ובתירס". לדבריו, מקובל על פוסקים רבים שמצה נטולת גלוטן לחלוטין היא בגדר מצה שאינה יכולה להחמיץ. ראה באוהלה של תורה, ה סי' מג, מצה לחולי כרסת (צליאק), שקבע שהימצאותו או אי הימצאותו של הגלוטן משמעותיות לעניין הגדרת מצה. יש לציין כי בתהליך ההחמצה של חיטה לצורך מזון בעלי חיים חלבוני התשמורת, וביניהם הגלוטן, נהרסו לחלוטין, ולא ניתן לאפות כלל לחם מגרעינים אלו, ראה הכנת תחמיץ חיטה ללא איסור חמץ לפסח, הליכות שדה 101 עמ' 62- 69, תחמיץ דגן בפסח", אמונת עתיך 83, עמ' 56.
[31] בבלי חולין מג, ב.
[32] בבלי בבא מציעא פ, א
[33] עובדה זו הובאה בגמרא ב"ב נו, ב, ומשמעותה הוא לדיני חזקת שלוש שנים, שאם אדם מעיד על כך שנזרעה בשדה חיטה, ואחר מעיד שנזרעה שעורה, אין בכך סתירה, ויש למחזיק חזקה
[34] ראה מ. רענן, בין חיטי לשערי לא אדעתייהו דאינשי: http://www.daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=2872
[35] ירושלמי נזיר ה, א
[36] בבלי בבא קמא לה, ב.
[37] תוס יו"ט, תוספות חדשים טבול יום א, ה, ועי' משנה אחרונה טבול יום א, ה.
[38] משנה תרומות י, ג לדעת רבי מאיר אין להניח את כל סוגי הפת, לדעת רבי יהודה מאידך אין כל מגבלה, ולדעת רבי יוסי אין לעשות כן בפת שעורים וניתן בפת העשויה מחיטים. הגמרא דנה האם מדובר בחבית סגורה או פתוחה, וכן בשאלה האם מדובר בפת צוננת או חמה, הנחת פת על גבי החבית גורמת לקליטת אדים מן היין, מחלוקתם היא האם קליטת אדים אלו נחשבת לקליטה ממשית, או לא (אם ריחא מילתא או לאו). ראה משנה מכשירין ג, ג שדנה במקרה שבו הונחה פת שלא הוכשרה לטומאה, והונחה על גבי חבית יין, האם הרטיבות העולה מהחבית מכשירה את הפת לקבלת טומאה.
[39] משנה ב"מ ט, ח, רש"י ב"מ קו, ב, יש לכך השלכות לגבי שכירות קרקע שהמשכיר את שדהו לצורך זריעת שעורים לא יזרע שם חיטים, אך להיפך הדבר ניתן.
[40] משנה כלאים א, א.
[41] ראה למשל תוספתא כלאים ב, א- ד: "היו לו שתי שדות אחת זרועה חיטים ואחת זרועה שעורים היה חורש ומכניס חיטים בתוך שדה שעורים או שעורים בתוך שדה חיטים מותר מפני שחיטים נראות בתוך שדה לחיטים ושעורים נראות בתוך שדה לשעורים".
[42] משנה נגעים יח, ט, בבלי ברכות מא, א.
[43] רמב"ם פירוש המשנה, תוס' יום טוב, תפא"י נגעים יג, ט.
[44] כז, יז.
[45] רש"י יחזקאל כז, יז.
[46] קהלת רבה (וילנא) א, ה.
[47] איכה רבה וילנא ג, ו.
[48] משנה ב"ב ה, ו. ירושלמי נזיר ה, א.
[49] רמב"ם פיה"מ פאה ב, ה.
[50] נמוקי יוסף, ב"ב מא, ב בדפי הרי"ף.
[51] רבינו גרשום ב"ב פג, ב, רשב"ם ב"ב פג, ב שחמתית - אדומה על שם חמה שמאדימתן. ר' ברוך הספרדי ב"ב פג, ב.
[52] רש"י פסחים ז, א ראה אונקלוס לבראשית ח, ד.
[53] ירושלמי פסחים א, ד "אמר רבי הונה ויאות אלו חיטים קורטבניות במדבר".
[54] רבינו חננאל פסחים ז, א: קורדניאתא- חיטים חזקים ואין מחמיצין.
[55] פסקי רי"ד פסחים כא, ב.
[56] ריטב"א פסחים ז, א: "הנכון כפירוש ר"ת ז"ל דחיטי קורדנייתא חימוצן קשה והוי כנוקשה דרבנן", וכ"כ המהר"ם חלאווה פסחים ז, א: "בחיטי קרדיניתא- שאינו חמץ גמור".
[57] פסחים ז, א; כא, א.
[58] ירושלמי פאה ז,ג.
[59] ירושלמי שבת ז, ב.
[60] בבלי מנחות פה, א, יש הסוברים שמדובר בכורזים ובכפר נחום הסמוכים לכינרת, ראה ש. קליין ארץ הגליל עמ' 37, י. פרס אנציקלופדיה גאוגרפית-היסטורית של ארץ ישראל עמ' 476. אנציקלופדיה לגאוגרפיה תלמודית ערך כפר אחים.
[61] לדעת ש. קליין ארץ הגליל, עמ' 22 מדובר בחפרים שבנחלת יששכר, מקום זה מזוהה עם חרבת אל-פָרְיֶה על אחת הגבעות בעמק יזרעאל, יש הסוברים כי מדובר בכפר טייבה שבעמק יזרעאל, סמוך למושב מולדת, ראה כאן: https://amudanan.co.il/.
[62] תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) ט, ב, יש לציין כי יש הבדל בין גרסאות התוספתא, לפי המובא בהערה זו כפר אחוס הוא מקום הסמוך בירושלים, אך יש הסוברים שאין לגרום כפר אחוס אלא כפר אחים, ומדובר בכפר נחום כמובא בהע' הקודמת
[63] רמב"ם פיה"מ פאה ב, ה.
[64] בבלי פסחים לה, א, מנחות ע, א.
[65] מאירי חלה א, א
[66] ראה למשל כסלו, מצבר של שעורה מאתר נחל יתיר עמ' 384.
[67] תפא"י תרומות ב, הזונין- וויקען.
[68] רע"ב תרומות ב, ו.
[69] משנה כלאים א, א.
[70] משנה תרומות ב, ו.
[71] ירושלמי כלאים א, א.
[72] משנה תרומות ב, ד, ראה פאה ב, ה, שלדיני פאה, אם אסף את כל התבואה משני המנים לגורן אחד עליו להשאיר פאה אחת, אם אסף כל מין לגורן בפני עצמו, משאיר מהם שתי פאות, ראה ריבמ"ץ במקום שביאר את ההבדל בין המקרים השונים, בגמרא חולין קלו, ב מובאת מחלוקת האם ניתן לתרום משני מיני חיטים זה על זה.
[73] משנה וירושלמי פאה ב, ה.
[74] רשב"א ב"ב פג, ב: "כשחמתית ונמצאת לבנה שזה כשינוי חפץ לגמרי", מאירי ב"ב פג, ב.
[75] Dubcovsky J, Loukoianov A, Fu D, Valarik M, Sanchez A, Yan L. Effect of photoperiod on the regulation of wheat vernalization genes VRN1 and VRN2. Plant Mol Biol. 2006;60(4):469-480
[76] בבלי ב"מ קו, ב.
[77] תוספתא ראש השנה א, יב ראה תרגום יונתן על הכתוב בימי קציר חיטים, בראשית ל יד, ראה ירושלמי יבמות טו, ב, בראשית רבה עב, ב.
[78] טלמון, שמריה. “לוח גזר ומחזור העונות בכנען הקדומה.” Beit Mikra: Journal for the Study of the Bible and Its World / בית מקרא: כתב-עת לחקר המקרא ועולמו, vol. יב, no. א (כט), 1966, pp. 3–17, http://www.jstor.org/stable/23502418. Accessed 6 Apr. 2022.
[79] בבלי נדרים סב, ב.
[80] בבלי מו"ק יב, ב, ראה רא"ש מו"ק ב, יז.
[81] ירושלמי סנהדרין י, ב: ואם היתה העצרת ברורה זרעו חיטים יפות. ולא ידעין אם ברורה בטל ואם ברורה בשרב, ראה בבלי ב"ב קמז, א שאחד משלושת הדברים שצוה אחיתופל את בניו הוא כשיום טוב של עצרת ברור - זרעו חיטים, ולדעת מר זוטרא מדובר דווקא ביום בלול- והכוונה היא שמדובר ביום מעונן.
[82] בבלי יומא כא, ב, ב"ב קמז, א, ראה רשב"ם ורבינו גרשום ב"ב קמז, א.
[83] בבלי מנחות פה, א
[84] רבינו גרשום, רש"י מנחות פה, א.
[85] תוס' מנחות פה, א.
[86] בבלי מנחות פה, א, ברש"י מובא שמדובר בחריש שנעשה מספר פעמים במשך השנה.
[87] בבלי מנחות פה, א.
[88] בבלי מנחות פה, א ראה רש"י במקום.
[89] בבלי מנחות, פה ע"א, זורעה קודם לפסח שבעים יום, כדי שתהא סמוכה לחמה, ועושה קנה זרת ושיבולת זרתיים"
[90] ראה א. צוקרמן המלצות לגידול חיטה למספוא, באתר משקד החקלאות
[91] Friedli, C.N., Abiven, S., Fossati, D. et al. Modern wheat semi-dwarfs root deep on demand: response of rooting depth to drought in a set of Swiss era wheats covering 100 years of breeding. Euphytica 215, 85 (2019)
[92] א. יצחק, החי והצומח של ארץ-ישראל כרך 12 עמ': 15.
[93] א. יצחק, החי והצומח של ארץ-ישראל כרך 12 עמ': 15.
[94] בראשית רבה פרשה יג: שרשי חיטה בוקעין בארץ ג' אמה.
[95] ירושלמי ברכות ט, ב, וכך היא הגירסא גם כן בכת"י ליידן.
[96] ראה משנה כלאים ב, ג, רמב"ם כלאים ב, יג.
[97] שורשים שמתחילים להתפתח מאיבר שאינו שורש, במקרה זה- מהמפרק התחתון.
[98] זהו אחד העקרונות של רבייה וגטטיבית, בו ממקטע מסוים של הצמח, ניתן ליצור שצמח שלם.
[99] מתוך צומח וצמחים, כרך 1, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ב, עמ' 28.
[100] אנצ ב עמ 391
[101] רשב"ם בראשית מא, ה, ראה מאירי גיטין מז, ב שדן בהשלכות לכך במקרי שותפות וחובת הפרשת תרומות ומעשרות.
[102] ראה חטה בקליפתה, ושעורה בקליפתה – חטה (חולין, קיז ע"ב) בפורטל הדף היומי.
[103] ראה למשל: בראשית מא, ה, פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא י - כי תשא השבולת] של חיטים מתמרת ועולה (והקנים) [והקנה] ארוך ועליה רחבים וארוכים והשיבולת בראש הקנה והקנה שלה מתגאה ואומרת בשבילי נזרעה השדה, אמרה להם השיבולת (הכי) [הרי] הגורן בא והכל מתפייסים בשביל מי נזרעה השדה, באתה הגורן מכניסין את הקש לאור וזורין את המוץ לרוח ומשיירים את החיטים לגורן וכל העובר נוטל ומנשקם
[104] ראה משנה שביעית ד, ו.
[105] דהיינו שאף הוא נטמא אם השיבולת נטמאה.
[106] משנה עוקצין א, ג.
[107] ראה למשל עובדיה א, יח ומצודות ציון במקום
[108] בבלי מנחות פה, א.
[109] https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=14242
[110] רש,י חולין ז, ב, רא"ש עוקצין א, ג.
[111] משנה עוקצין א, ג, תיאור המלען בפרשנים, הוא כפי שאנו מגדירים אותו כיום. ראה תמונה בסוף הערך.
[112] אנציקלופדיה לחקלאות, ערך "דגניים", עמ' 50.
[113] מכאן הכינוי הבשלת חלב – בשל הצבע הלבן.
[114] עלון "השדה", כרך עד, חוברת ו (אדר תשנ"ד).
[115] רש"י מנחות ע, ב.
[116] ראה זקס וחוב' הליכות שדה 101, הכנת תחמיץ חיטה ללא איסור חמץ לפסח, מ. כסלו הבאת שליש בתבואה, תחומין טו עמ' 46.ד. אייגנר תחמיץ דגן בפסח אמונת עתיך 86.
[117] בבלי ר"ה יב, ב
[118] משנה חלה א, ג
[119] בבלי פסחים מב, א.
[120] רש"י מנחות עו, ב מציין עובדה זו גם ביחס לשעורים, שבשעורים חדשות מעורב קמח רב בסובין, רא"ש תרומות יא, ה עפ"י ירושלמי תרומות יא, ה.
[121] משנה תרומות יא, ה.
[122] ירושלמי תרומות יא, ד, ראה רמב"ם תרומות יא, ב.
[123] בבלי ב"ב צד, א.
[124] ב"מ מ, א, ארחות חיים דין פקדון.
[125] ראה : WHEAT: Post-harvest Operations
באתר ה FAO וגם בקישור זה: https://www.academia.edu/23606279/WHEAT_Post_harvest_Operations?auto=download&email_work_card=download-paper
[126] במקרה זה דופן הזרע מעורה בפריקרפ (שכבות הפרי) וניתן להפריד בייניהם רק על ידי טחינה..
[127] https://www.researchgate.net/figure/Histology-of-the-wheat-grain-Figure-from-23_fig1_321151175
[128] בבלי תענית כג, א
[129] רמב"ם תרומות יג, יב.
[130] בבלי ב"מ פ, א.
[131] Hazim Serkan Tenikecier, and Temel Genctan. "Effect of Endosperm and Seed Size On Some Yield and Quality Characteristics of Wheat (triticum Aestivum L. Em Thell)." Current Trends in Natural Sciences, v. 9 ,.17 pp. 132-141
[132] S. Ambika, V. Manonmani and G. Somasundaram, 2014. Review on Effect of Seed Size on Seedling Vigour and Seed Yield. Research Journal of Seed Science, 7: 31-38.
[133] בבלי פסחים מ, א, שיר השירים רבה ז, ג
[134] ראה ז. עמר, חמשת, עמ' 68.
[135] בבלי ע"ז סה, ב שאני חיטי, הואיל ואגב צירייהו כמבוקעות דמיין, וברש"י במקום: צירייהו - סדק שבחיטין.
[136] פורטל הדף היומי: "שאני חיטי הואיל ואגב צירייהו כמבוקעות דמיין – חיטה, עבודה זרה, סה ע"ב, Rathjen, J. R., Strounina, E. V and Mares, D. J. 2008. Water movement into dormant and non-dormant wheat (Triticum aestivum L.) grains. Journal of Experimental Botany, 60: Pp. 1619-1631
[137] https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=8664
[138] בבלי חולין קיז, ב
[139] משנה מעשרות ד, ה.
[140] בבלי מנחות ע, ב.
[141] בבלי ביצה יג, ב.
[142] https://www.researchgate.net/figure/Histology-of-the-wheat-grain-Figure-from-23_fig1_321151175
[143] זו הכוונה ככל הנראה ל"שפרי"ר " שמובא במגן אברהם תנד א.
[144] רש"י חולין קיז, ב.
[145] רש"י מנחות ע, ב.
[146] משנה מעשרות ד, ה. בבלי ביצה יג, ב האמוראים דנו באיזה אופן שפשוף באצבעות הידיים נחשב לשינוי, אך לכל הדעות די בשפשוף בידיים כדי להסיר את הקליפה.
[147] ראה הרחבה בפרק בית המקדש.
[148] תוספתא ביצה (ליברמן) א, כ, בבלי ביצה יג, ב, רמב"ם פירוש המשנה מעשרות ד, ה.
[149] ראה תוספתא (ליברמן) מעשרות ג, ו שדנה במספר הגרגרים המחייב בהפרשה.
[150] משנה מעשרות ד, ה ירושלמי מעשרות ד, ג, ראה מלאכת שלמה מעשרות ד, ה.
[151] רע"ב מעשרות ד, ה.
[152] תוספתא ביצה (ליברמן) א, כ, בבלי ביצה יג, ב.
[153] כך מבין הריטב"א את דברי רש"י בביצה יג, ב, שקילוף שעורים נסוב גם על מלילת החיטים, מקור שיטה זו הוא בערוך ערך מל א.
[154] ריטב"א ביצה יג, ב, בדעת התוספות ביצה יג, ב.
[155] בבלי כתובות קיא, ב, סנהדרין צ, ב.
[156] בבלי חולין קיז, ב.
[157] משנה טבול יום א, ה.
[158] רמב"ם פיה"מ טבול יום א, ה.
[159] מגן אברהם סימן תנד ס"ק א: "ראיתי מורין שקליפה שקורין שפריי"ר אינו מחמיץ ומיהו זה קליפה מקש אבל קליפת החיטים עצמן אפשר דמחמיץ וגם א"א שלא נדבק בו קצת ממשות חיטים".
[160] חלבון נחשב לרכיב התזונתי החשוב ביותר עבור בני אדם ובעלי חיים,
[161] רב סוכר, משמש כמקור אנרגיה לצמח בתחילת חייו
[162] הנבט עשיר בחלבונים (25%) וליפידים (שומנים) (8-13%). גם רמת המינרלים גבוהה למדי (4.5%). נבט חיטה מהווה מקור חשוב לויטמין E וכן ל"שמן נבט חיטה שחשובים לבריאות האדם, ראה כאן בהרחבה: https://www.wikirefua.org.il/w/index.php/%D7%95%D7%99%D7%98%D7%9E%D7%99%D7%9F_-_Vitamin_-_E#.D7.A8.D7.90.D7.95_.D7.92.D7.9D
[163] מחקרים רבים הדגימו את ההשפעות המועילות של צריכת סיבים בהגנה נגד מחלות לב וסרטן, נורמליזציה של שומנים בדם, ויסות של גלוקוז ספיגה והפרשת אינסולין ומניעת עצירות ומחלות מפרקים
[164] שמואל ב יז, כח.
[165] יחזקאל ד, ט.
[166] מנחות קג, ב- קד, א.
[167] דברים כח, סו.
[168] פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא י - כי תשא מדרש תהלים (בובר) מזמור ב אות טז.
[169] כדברי שמואל: שמואל א יב, יז: הלוא קציר חיטים היום אקרא אל ה' ויתן קלות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' לשאול לכם מלך, משנה תענית א, ז יצא ניסן וירדו גשמים סימן קללה.
[170] תורת כהנים אמור פרשה י סוף פרק יא אות ט.
[171] משנה נדרים ו, י, ירושלימי נדרים ו, יא, ראה במלאכת שלמה במקום.
[172] ראה משנה מסכת בבא מציעא פרק ז משנה א
מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא שכור לנו פועלים הלך ופסק להם מזונות וכשבא אצל אביו אמר לו בני אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד.
[173] על ההבדל בין פת חיטה ושעורה כתב רש"י (סוכה ו ע"א): "פת חטין - שהייתה מועטת משל שעורים". בברכות (ברכות, מא ע"א) פירש רש"י: "פת חטין - נאכלת מהר".
[174] ריטב"א סוכה ו, א "בפת חיטין משתהא יותר שאוכלה דרך תענוג".
[175] משנה נגעים יג, ט.
[176] בבלי כתובות סד, ב, ירושלמי כתובות ה, ט ראה קרבן העדה שכתב שמזון זה מספיק לשבוע. כמות זו היא 2.76 ליטר, לדעת ר"ח נאה, או 4.78 ליטר לדעת החזו"א. וכך מובא במלכים ב ז, א שסאה סולת נמכרה בשקל, וסאתיים שעורים גם כן בשקל
[177] משנה פאה, ח, ה, תוספתא פאה (ליברמן) ד, ב, מדרש תנאים (דברים, יד) "ואכלו ושבעו תן להם כדי שבען, מיכן אמרו אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חיטים וקב שעורים". דהיינו כ 0.7 ליטר לדעת ר"ח נאה או כ1.2 ליטר לדעת החזו"א.
[178] תוספתא ברכות (ליברמן) ד, טו, ירושלמי ברכות ו, א, בבלי ברכות לט, ב, ראה שו"ע או"ח קסח, א.
[179] כדברי אלישע מלכים ב, ז, א, משנה פאה ח, ה; כתובות ה, ח.
[180] תוספתא ברכות (ליברמן) ד, ו.
[181] בבלי מנחות עו, ב, ולכן ניתן להפיק שני עשרונים משלוש סאים של חיטה, ועישרון אחד בלבד משלוש סאים של שעורה.
[182] בבלי חולין קה, א, שבת קמ, ב.
[183] בבלי יומא פד, א.
[184] בבלי ע"ז כח, א.
[185] תוספתא ביצה (יום טוב) (ליברמן) א, כג, בבלי ביצה יד, ב.
[186] ערוך ערך לד
[187] בבלי נדרים פב, ב הגמרא והראשונים דנו בשאלה באלו אופנים של נדר הבעל יכול להפר את נדרי אשתו.
[188] תלמוד ירושלמי מסכת חלה פרק א הלכה ב
באומר פת סתם אין לך קרוי פת סתם אלא חיטין ושעורין בלבד. אמר רבי יוסה קיימתיה במקום שאוכלין פת כל אין לך קרוי פת סתם אלא חמשת המינים בלבד:
[189] משנה תרומות י, ג.
[190] רמב"ם פיה"מ מכשירין ב, ח בדעת רבי יהודה, רא"ש, מלאכת שלמה מכשירין ב, ח.
[191] תוספתא שבת (ליברמן) יג, ז.
[192] ריטב"א שבת קיז, ב
[193] רש"י מסכת שבת דף קיז עמוד ב
פת קיבר, שניטל הדרה
[194] בבלי נדרים פב, ב
[195] תוספתא מסכת סוכה (ליברמן) פרק ב הלכה ג
אמ' ר' לעזר בי ר' צדוק כשהייתי למד אצל יוחנן בן החרנית ראיתיו שהוא אוכל פת חריבה שהיו שני בצרות
[196] בבלי בבא קמא צט, ב
[197] תוספתא ב"ק (ליברמן) י, ט.
[198] רשב"ם מסכת בבא בתרא דף צג עמוד ב
[199] ראה תוספתא יומא (ליברמן ב, ה) שחז"ל שבחו את בית גרמו על כך ש"לא נמצאת פת נקייה ביד בניהם וביד בנותיהם מעולם שלא יאמרו מלחם הפנים הן נזונין לקיים [מה] שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל".
[200] בבלי פסחים מב, א,
[201] משנה עוקצין ב, ח.
[202] רמב"ם פיה"מ מכשירין ב, ח בדעת רבי יהודה, רא"ש, מלאכת שלמה מכשירין ב, ח.
[203] רמב"ם פיה"מ מכשירין ב, ח בדעת רבי יהודה, רא"ש, מלאכת שלמה מכשירין ב, ח.
[204] בבלי פסחים מב, א,
[205] בבלי נדרים פב, ב.
[206] בבלי כתובות קיב,א. ראה רש"י שכתב שקיבוריא הוא קמח שאינו יפה שעושים ממנו פת קבור, ובערוך ערך קבר כתב שמדובר בלחם שאינו נקי.
[207] במילון בן יהוןדה ערך מרסן מובא שמדובר בסובין גסים.
[208] על מנת להבהיר את החלוקה בין סובים ומורסן כתבנו כאן את עקרונות הטחינה, להרחבה ראה בערך "ריחיים".
[209] תקן 46 ותקן 262.
[210] במילון בן יהוןדה ערך מרסן מובא שמדובר בסובין גסים.
[211] רמב"ם פיה"מ שבת ז, ד.
[212] מאירי שבת עו, א, שנו"א שבת ז, ד.
[213] רשב"ם ב"ב צג, ב, ראה בערוך ע' מורסן, שכתב מורסן גס מסובין.
[214] מאירי פסחים לט, ב
[215] שנו"א תרומות יא, ה.
[216] מאירי שבת עו, א
[217] רמב"ם פיה"מ תרומות יא, ה, שבת ז, ד, יש לציין שבשבת כד, ג ובפסחים ב, ז הרמב"ם נקט בסתמא שהמורסן הוא הפסולת, בלא להתייחס שם לסובין, ברא"ש תרומות יא, ה, חלה ב, ו מובא שמורסן הוא "סובין הגס".
[218] רא"ש חלה ב, ו
[219] שנו"א שבת ז, ד
[220] רשב"ם ב"ב צג, ב כשטוחנין גסין ולא הדק נשאר בנפה והוא סובין.
[221] רש"י שבת עו, ב סובין הוא הקליפה הנושרת בעת הכתישה, מורסן הוא מה שנותר בנפה רש"י ב"ק צט, ב: סובין גסים ממורסן, יש עם זאת לציין כי רש"י בחולין פח, ב מבאר דווקא שהמורסן הוא הקליפה היוצאת במכתשת ואילו הסובין הוא מה שנותר בנפה. ראה מלאכת שלמה, שושנים לדוד תרומות יא, ה שדנו בדעת רש"י. רע"ב שבת ז, ד, ראה פמ"ג או"ח תנד, א.
[222] רש"י ב"ק צט, א.
[223] רע"ב אבות ה, טו.
[224] בבלי מנחות עו, ב
[225] משנה תרומות יא, ה, בתורת כהנים אמור פרשה ד תחילת פרק ד אות יא דין זה נלמד מהפסוק "כי לחם"- כי לחמו מסלת את החיטים כל שהוא רוצה, ומקנב את הירק כל שהוא רוצה יכול תהיה קניבת ירק חול תלמוד לומר היא, הרי היא בקודשה..
[226] ראב"ד על תורת כהנים אמור פרשה ד תחילת פרק ד אות יא.
[227] רש"י פסחים לו, א.
[228] תוספתא ב"ק (ליברמן) פרק י הלכה ט, שולחן ערוך חושן משפט הלכות אומנים סימן שו סעיף ד
[229] ראה שו"ע או"ח תנג, ה.
[230] משנה פסחים ב, ז, רמב"ם חמץ ומצה ה, יח, ראה שו"ע או"ח תקיב, ג. במהר"ם חלאווה ובריטב"א פסחים לט, ב הובא בשם תוספתא שניתן להרטיב ולהניח את המורסן לפני התרנגולים בפסח מכיוון שהם מזיזים אותו כל העת ואינו מספיק להחמיץ, ראה ריטב"א פסחים לט, ב שדן בדעות השונות בסוגיה, ראה אנציקלופדיה תלמודית כרך טז, ערך חמץ, הערה 358 שאין מקור כזה בתוספתא.
[231] משנה שבת כד, ג, ראה בגמ' בבלי שבת קנה, ב שדנו באופן ההכנה האפשרי בשבת, ראה שו"ע או"ח שכו, סעיף י
[232] בבלי פסחים לט, ב, ראה הפרדס לרש"י הלכות פסח, ספר האורה ח"ב סימן מ ובשו"ע או"ח שבת שכד, ג, שדן באופן עשייתו ביום טוב ובחול המועד בפסח..
[233] ר"י מלוניל על הרי"ף פסחים לט, ב.
[234] רש"י פסחים לט, ב.
[235] כתב הרמב"ם בפירוש המשנה פסחים ב, ז: "כבר נהגו העולם לאסור גם את זה", ראה ראב"ן, ריטב"א ועוד פסחים לט, ב שכיום אין אנו בקיאים בכך ולכן אין לחלוט את המורסן בפסח, גם לא במים רותחים ביותר, וכך נפסק בשו"ע או"ח תסה, א.
[236] בבלי פסחים לט, ב, במשנה מובא שמותר לשוף על בשרה בעודו יבש, ולהלכה כתב השו"ע או"ח תסה, ב שאין לעשות כן מכיוון שחוששים שמא אחר כך הוא ירטב
[237] תפא"י פסחים ב, ז.
[238] מגן אברהם סימן תנד ס"ק א בדעת רש"י שהמורסן קצת דבא לידי חימוץ מדיוצאין בהם י"ח מצה לדעת רש"י ואפשר לומ' כיון שהוא ממין הבא לידי חימוץ יוצא בה י"ח.
[239] תוספתא שבת (ליברמן) ח, ח.
[240] ירושלמי חלה א, ה.
[241] תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק ב הלכה ה - ו
[242] מאירי שבת עד, א.
[243] ר"ש מסכת מכשירין פרק ב משנה ח
פת עיסה - פת נקייה:
פת קיבר - פת שאינו נקי כדאמרינן בשלהי דכתובות (דף קיב א) סאה ביהודה עושה ה' סאין סאה קמח סאה סלת סאה סובין סאה מורסן סאה קיבוריא:
[244] שו"ת מנחת יצחק חלק ט סימן טו
[245] שו"ע או:,ח תנד, א.
[246] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא דף סה עמוד ב
העומר היה בא עשרון מג' סאין לפי שהיה שעורים. שתי הלחם שני עשרונים משלש סאין לפי שהיו מן החטים ואין בהן סובין ומורסן.
[247] משנה חלה ב, ו, שו"ע יו"ד שכד ג
[248] ירושלמי חלה ב, ו, ראה שבט הלוי ד, נ שדן בהכנסת הסובין לקמח שמיועד למצות, אם ניתן לצאת בו ידי חובת מצה
[249] רש"י שמות כא, לד כסף ישיב לבעליו - ישיב, לרבות שוה כסף, ואפילו סובין:
[250] רש"י שבת קלד, א: אין מסננין את החרדל - ביום טוב במסננת שלו ....דמיחזי כבורר, שמשליך הסובין שלו.
[251] רש"י קידושין סט, ב כעיסה זו שמערבין בה שאור מים וקמח מלח וסובין. רבינו ירוחם נתיב כז חלק ב- פת זו מוגדרת כפת קיבר.
[252] רש"י ב"מ סט, א
[253] רש"י מנחות ע, ב: לאפוקי קליפת שעורים וסובין שבקמחין דלאו אוכלים נינהו ולא מצטרפי לכביצה.
[254] בבלי ב"מ ס, ב
[255] בבלי פסחים מב, ב, תוספות פסחים מב, ב.
[256] משנה וירושלמי תרומות יא, ה, ראה ריבמ"ץ, ר"ש במקום.
[257] כמובא בגמרא בבלי גיטין נו, ב שרפואתו של רבי צדוק היתה בתחילה מיא דפארי- מים שנישורו בהם סובין, למחרת מיא דסיפוקא- מים ש סובין גסין וקמח מעורב בהן , למחרת מיא דקימחא- מים מעורבים בקמח, עד ש"מעיו רווחו". כמבואר ברש"י במקום.
[258] בבלי ב"מ ס, ב, מים אלו נקראים מיא דחיזרא "והם נופחין מעיה ושערה נזקף".
[259] נמוקי יוסף פסחים לט, ב, מאירי פסחים לט, ב.
[260] בבלי פסחים לט, ב, רש"י פסחים לט, ב
[261] נ"י פסחים לט, ב, מאירי פסחים לט, ב, ראה רבינו ירוחם נתיב ה חלק ה בשם הר' יונה. דהאידנא שאין הנשי' בקיאות בזה יש למונען מלתת מורסן על בשרן אפי' יבש.
[262] תוספתא ביצה (יום טוב) (ליברמן) ד, ט: אבל מדיחין אותן במלח ובמורסן בשבת ואין צריך לומר ביום טוב
[263] תוספתא שביעית (ליברמן) ה, ח, רמב"ם פיה"מ פסחים ג, א. וזימא של צבעין, משרת מורסן וסובין משתמשים בו צבעי הארגמן.
[264] רמב"ם פיה"מ פסחים ג, א.
[265] בבלי פסחים מב, א.
[266] ראה דוגמת תהליך בקישור זה: https://www.myandegroup.com/wheat-starch-process-technology.html?gclid=CjwKCAjwx7GYBhB7EiwA0d8oe9bgwcM_N3z3lDotOVVx9uZUqTKEqDFXzBoB75o8Y2WACgNm5PxjPxoCRlAQAvD_BwE
[267] ראה למשל הרב י. אפשטיין קמח ללא גלוטן בפסח, אמונת עתיך 131
[268] בונדי עמ' 24
[269] בבלי מנחות סט, א.
[270] בונדי עמ' 574
[271] ראה אמונת עתיך 86 עמ' 53, תחמיץ דגן בפסח וכן תחומין ט, הרב שמואל דוד: 'תחמיץ חיטה ברפת בפסח', שו"ת מעשה חושב ח"ו סי' ג: 'תערובת תחמיץ דגן לבהמות בפסח'.
[272] בבלי ב"ק כ, א.
[273] שמות כט, ב.
[274] סוטה יד, א
[275] ראה מנחות קג, א, שהובא שם מכיוון שהחיטים הם ניתן להביא לצורך המנחות בבית המקדש רק חיטים, לכן אם אדם נדר שיביא שעורים, יכול להביא חיטים מכיוון שניתן להניח שהוא טעה בדבריו.
[276] בבלי זבחים צ, א.
[277] משנה מנחות ו, ה לדעת רבי יוסי במשנה יש לעשות כן גם בבצק, הגמרא דנה בדבריו האם יש לעושת כן רק בבצק או גם בבצק.
[278] רש"י מנחות עו, א: שמשפשף בידו שמוליך ומביא בפיסת ידו עליהן.
[279] רבינו גרשום מנחות עו, א.
[280] רמב"ם פירוש המשנה מנחות ו, ה.
[281] רשב"א מנחות עו, א, רע"ב מנחות ו, ה.
[282] רמב"ם פירוש המשנה מנחות ו, ה.
[283] רבינו גרשום מנחות עו, א, רש"י מנחות עו, א, רע"ב מנחות ו, ה.
[284] בבלי מנחות עו, א, רע"ב מנחות ו, ה, תפא"י מנחות ו, ה: כיצד הוא עושה, שף אחד ובועט ב', שף ב' ובועט ג', ועושה כסדר הזה ק' פעמים, ויהיה ש' שיפה ות"ק בעיטה.
[285] תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) ט, ב.
[286] תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) ט, ג.
[287] שמות לד, כב.
[288] בגמרא כתובות קג, א הובא שאין ללעוס חטין ולהניח על גבי המכה בפסח, מפני שמחמיצות.
[289] הרוק עם הגלוטן שבחיטה גורם לחיטה להיעשות כמעין רטיה על הפצע. כמו כן בתקופות בהן זרעי הצמחים לחים (בהבשלה ובנביטה) הם רגישים לפגיעה על ידי וירוסים, פטריות וחיידקים. כהגנה מפני מיקרו-אורגניזמים אלו קיימים בזרעים מנגנונים המערבים חלבונים רבים שהעיקרי שבהם הוא חלבון בשם Puroindoline. שבין שאר תפקידיו הוא מונע התפתחות חיידקים פתוגנים בעזרת פגיעה בקרומי תאיהם. בחיטה אף יש תרכובות נוגדות חימצון ובכך הם עשויים לשמש כאמצעי למניעת קילקול מזון. ראה Dhatwalia ,V. K. et al, 2009, 'Isolation, Characterization and Antimicrobial Activity at Diverse Dilution of Wheat Puroindoline Protein', World J. Agric. Sci. 5 (3): 297-300.
[290] משנה פסחים ב, ז, בבלי גטין סט, ב.
[291] בבלי יומא פד, א.
[292] בבלי ע"ז כח, א.
[293] משנה חלה א, א.
[294] משנה חלה ג, א, ראה בפרשני המשנה כאן.
[295] משנה חלה ד א- ב.
[296] ויקרא כג, יד.
[297] רש"י, רש"ר הירש ויקרא כג, יד.
[298] ערוך ערך כרמל.
[299] לסקירת האיסור בזמן הזה, ראה הרב י. אפשטיין, איסור חדש בארצנו בזמן הזה, אמונת עתיך 36.
[300] רמב"ם שמיטה ויובל ד, ט
[301] הרב קוק, משפט כהן סימן סז.
[302] כך כתב החזו"א שביעית י, א, בהסתמך על היתר "ארבע שדות", על דעת הר"ש הסובר שאיסור ספיחין לא חל על צמח שנבט לפני ראש השנה, וכן שזריעה שאינה בזמן הזריעה הרגיל מוכיחה שאין כאן כוונה לעבור על איסור ספיחין.
[303] שבת הארץ פרק ג הלכה ג אות ג.
[304] בבלי מכות יז, א
[305] ירושלמי שבת ז, ב; יב, ב
[306] בבלי שבת צא, א.
[307] מכשירין (צוקרמאנדל) ג, ד
[308] ר"ש מכשירין ו, ב. (על המשנה).
[309] חסדי דוד מכשירין ג,ד
[310] לדעת ר"ש ליברמן בתוספת ראשונים מכשירין ג, ד בשל העובדה שבמצרים משקים את השדות באמצעות אנטליא, השקאה זו יכולה להכשיר את הזרעים לקבל טומאה
[311] ראה ר. פטאי הספנות העברית עמ' 40, א. רונה הובלת חיטה באימפריה הרומית היבטים אסטרטגיים עמ' 11 לטמא את החיטה..
[312] משנה נדרים ו, :י חטה חיטים שאיני טועם אסור בהן בין קמח בין פת... רבי יהודה אומר קונם גריס או חטה שאיני טועם מותר לכוס חיים.
ניצן, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
