חבוש

העץ נקרא חַבּוּשׁ מוארך - אַסְפַּרְגֵּל,[1] או בשמו העממי חַבּוּשׁ, העץ גדל עד לגובה של 5 - 6 מטר ולרוחב של 4 - 5 מטר, העץ דו פסיגי ממשפחת הורדיים והוא קרוב משפחה של התפוחים והאגסים.[2] העלים של החבוש מכוסים בפלומה צפופה של שערות לבנות. הפרחים, הפורחים באביב, אחרי הלבלוב, וצבעם לבן או ורוד. צבע הפרי טרם ההבשלה ירוק ועליו פלומה אפורה-לבנה אשר רובה (אבל לא כולה) נושרת בטרם הפרי מבשיל.[3] גודל הפרי דומה לתפוח אך מעט יותר מוארך ומחוספס.[4] הבשלת הפרי היא בסוף עונת הסתיו, אז משנה הפרי צבעו לצהוב, ציפתו קשה ובעלת ניחוח אופייני. גם בעת הבשלת הפרי הוא אינו עסיסי, בדרך כלל קשה למאכל כפרי טרי, טעמו לעיתים מריר ואו עפיץ.[5] העלים פשוטים ומסודרים לסירוגין. החבוש נזכר בין הפירות שריחם טוב.[6]

זיהוי הפרי:

החבוש אינו נזכר במקרא אך במקורות חז"ל נזכר החבוש במספר שמות: פריש,[7] עובש,[8] חבושא,[9] אספרגל,[10] רבי יונה ציין: "ולמה נקרא שמן פרישין שאין לך מין אילן פריש לקדרה אלא מין זה בלבד",[11] אכן פרי זה נאכל בדרך כלל רק לאחר בישול או אפיה בעבר כבהווה. גם בערבית נקרא החבוש ספרג'ל[12] "אספרלגין" וכן כתב הערוך[13].

כן פירש גם רש"י[14] "קויידונ"ץ"[15] שמתאים לשמו של החבוש בצרפתית - codoinz[16]. ובתרגום ללשון אשכנז: "קווייט"ן"[17]

הר"ש[18] הקשה על זיהוי זה לאור דברי המשנה שפריש אינו כלאים עם עוזרד, ולפי זיהויו של הר"ש את העוזרד כתב שאי אפשר לומר ש"פריש" זה "קודונייץ" "דלא דמי אהדדי כלל ופשיטא שהן כלאים זה בזה"[19].

פליקס מבאר שאף על פי שהגודל של העוזרר ושל החבוש שונה מאד, מכל מקום בצורת הפרי יש דמיון, וחז"ל החשיבו את החבוש כפיתוח של העוזרר, או את העוזרר כחבוש ש"הזנה". והביא סיוע לזה מכך שמרכיבים גם היום את החבוש על עוזרר[20].

שמו הלטיני והמדעי של החבוש הוא "סידוניה" (Cydonia), מקורו בשם היווני "μήλον κυδώνιον" "תפוח סידוני". סידוניה הוא השם הקדום של העיר חאניה השוכנת באי כרתים.[21] יתכן כי מקור השם חבוש הוא בגלל המעטה הפלומתי שנראה כ"חובש" את הפרי (בדומה ל"חבוש בבית האסורים") או אולי שמו נגזר משורש ח.ב.ש. שמשמעותו עצר, זאת בגלל תכונת הפרי שאכילתו גורמת לעצירות.[22]

בתוניסיה נהגו לעטוף חבוש בסמרטוט לח ובו אבקת ציפורן לקראת יום כיפור מפני שריחו חזק וטוב.[23] את החבוש ששינה צבעו לחום וספג מריח הציפורן מעטרים בציפורנים שלמות, ומריחים לאורך יום הכיפורים. יש הנוהגים לאכול את החבוש בדרך חזרה מבית הכנסת במוצאי יום הכיפורים.

ביות:

חַבּוּשׁ ((Cydonia oblonga, הוא המין היחיד בסוג חבוש (Cydonia). העץ נשיר וקטן הגדל באזורים חמים וממוזגים. מקור העץ בדרום-מערב אסיה, בצפון פרס, מערב טורקמניסטן ובאזור הקווקז. צמחים שבעבר נחשבו כחלק מסוג החבוש מסווגים עתה לסוגים ומינים נפרדים. כך חבוש סיני (Pseudocydonia sinesis), הגדל בסין וכן שלושה מינים אחרים פורחים ממזרח אסיה (בסוג Chaenomele). יש אומרים כי אחד מאבותיו של החבוש הוא העוזרר שגם הוא ממשפחת הורדיים והוא גדל גם בארץ כחלק מהחורש הים תיכוני.[24]

ביותו של עץ החבוש היה ככל הנראה בסוף התקופה הכלקוליתית או מעט אחר כך, והוא והקדים ככל הידוע את ביות התפוח. יש האומרים כי את החבוש גידלו בארם-נהריים כבר לפני 6,000 שנה.[25] בתקופות מאוחרות יותר החבוש היה כבר פרי מוכר ונפוץ ברוב ארצות אגן הים התיכון. בייחוד הרבו לגדלו ביוון, שם נקרא בשם "תפוח צידון", שממנו נגזר שמו המדעי - Cydonia.[26] לא נמצאו שרידים של חבוש בחפירות ארכיאולוגיות אך מקורות כתובים מצביעים על כך שהוא הגיע לאגן הים התיכון רק בתקופות הקלסיות[27] וככל הנראה החל מהתקופה ההלניסטית החלו לגדלו כעץ פרי בין עצי המטע הארץ ישראלי.[28] בתקופה זו הגיע החבוש גם ליוון ורומא ומשם התפשט ליתר ארצות הים התיכון.

החבוש בארץ ישראל בימי הבית הראשון:

יש אומרים כי את החבוש גידלו בארם-נהריים כבר לפני 6,000 שנה,[29] אך החבוש אינו נזכר במקרא כלל. יש האומרים כי העוזרר הוא אחד מאבותיו הקדומים של החבוש לפני ביותו,[30] והוא גדל בארץ כעץ בר כחלק מהחורש הים תיכוני והיו שאכלו את פרותיו הקטנים.

החבוש בארץ ישראל בימי הבית ה-II (התקופה הפרסית, היוונית והרומית):

לא נמצאו שרידים של גרעיני חבוש בחפירות ארכיאולוגיות אך מקורות כתובים מצביעים על כך שהוא הגיע לאגן הים התיכון בתקופות הקלסיות[31] וככל הנראה החל מהתקופה ההלניסטית הוא גם גדל בארץ ישראל.[32] כפי שציינו החבוש נזכר במקורות חז"ל במספר שמות: חבוש, חבושא, אספרגל, פריש, עובש, חובש. חלק מהמופעים הוא סיכול אותיות, יתכן כי המופעים האחרים מציינים זנים שונים, יתכן והם כינויים שנתנו לחבוש במקומות שונים, יתכן שחלק מציין את מופע הבר והתרבותי של החבוש ועוד. ריבוי ההלכות והאיזכורים הקשורים לחבוש (בשמותיו השונים) מעיד כי החבוש היה פרי מוכר ודי נפוץ ברחבי הארץ, אולם רוב שימושו לא היה למאכל כפרי טרי אלא לבישול ואפיה.[33] נראה כי הוא היה נטוע בין עצי הפרי והבוסתן הארץ ישראלי, אולם אין ראיות לשימוש נרחב בפרי וכן אין לנו מידע על מטעים רצופים של החבוש.

זנים בעבר:

פליניוס הזכיר מספר זנים של חבוש שהיו מוכרים לו במאה ה-1 לספירה ברומא, סוג אחד היה חבוש מולבי, פריו היה מתוק ואותו אפשר לאכול נא גם ללא בישול. הוא מזכיר עוד מספר זנים שניתן לאוכלם לאחר בישול כגון: Chtysomela, Cotonea.[34] קולומלה, מזכיר שלושה סוגי חבוש, שאחד מהם, "תפוח זהוב" היה אולי תפוח גן עדן, אשר השאיל את שמו לעגבנייה באיטלקית, פומודורו.[35]

ענף החבוש לאורך הדורות:

החבוש נזכר פעמים רבות בספרות הערבית המוקדמת בימי הביניים כפרי המצוי ומפורסם באזור סוריה רבתי (אלשאם),[36] בירוני מזכיר את משקה החבוש בחיבורו הרפואי מן המאה ה-10 ומציין כי הם מצויים בשפע בהרי אלשאם (סוריה רבתי).[37] דאוד עלעזיז אשר נזכר על ידי אבן אלביטאר מציין את איכויותיו של החבוש ומזכיר שהפירות הטובים ביותר גדלים באזור העיר חלב שבסוריה.[38] במאה ה-12 נזכרו החבושים כפרי הנמכר בשווקי עכו,[39] וכך גם במאה ה-13.[40] בתקופה הממלוכית נכללים החבושים ברשימת גידולי סוריה רבתי כולל צפון ארץ ישראל,[41] ואלו אף מיוצאים למצרים. שתילי חבושים אשר הובאו מאלשאם, נשתלו במצרים בתחילת המאה ה-16.[42] במהלך תקופה זו המקורות מציינים את גידול החבושים לאורך חופה הצפוני של ארץ ישראל, טריפולי, בירות, ובאזור עכברא[43] ופקיעין בגליל העליון.[44] גם באזור הר סיני נזכר גידול חבושים.[45] הגליל העליון ומישור החוף הלבנוני המשיך להיות מרכז גידול חבושים גם בתקופה העות'מאנית,[46] וכך גם במחוז חלב' אשר בסוריה.[47] בסוף המאה ה-19 עם תחילת ההתיישבות הציונית החלו חקלאי המושבות לגדל שוב את עצי החבוש בין עצי הפרי, החבוש היה מוכר אם כי משקלו היחסי של ענף החבושים היה שולי.[48] בשנות ה-50 של המאה ה-20 החלו בנטיעות עצי החבוש והיקף הגידול הגיע לכדי 3000 דונם לערך בעיקר באזורי השפלה הפנימית,[49] אולם פדיון נמוך וחוסר ביקוש הביאו להקטנה משמעותית בהיקפי הגידול הנמשכים גם בהווה.[50]

תנאי גידול:

תפוצת העץ רחבה בעולם הן כעץ פרי והן ככנה לאגס, תנאי האקלים הים תיכוניים מתאימים לגידול החבוש. עצי חבוש גדלים באזורים הדרומיים של אירופה, בהם מזג האוויר חם דיו, אולם הוא גדל גם במרכז אירופה ובקליפורניה שבארה"ב. אין החבוש יכול לסבול טמפרטורה היורדת אל מתחת מינוס 15 מעלות סלציוס.[51] העצים גדלים בדרך כלל במטעים רציפים או מעורבים עם עצי תפוח ועצי פרי אחרים.

החבוש אינו זקוק לחורף קר ביותר לשבירת תרדמתו. לכן מתאים הגידול גם לאזורים סובטרופיים בהם סכנת הקרה המאוחרת הפוגעת בפרחים ובחנטים פחותה. הוא זקוק לקיץ חם וממושך. באם הקיץ קריר טעם הפרי עפיץ. כל אזורי הארץ מתאימים לגידול החבוש. החבוש גדל ברוב סוגי הקרקעות, גם כאלו שאינם מתאימות לחלק ניכר של עצי הפרי, אולם בקרקעות בהם אחוז הגיר גבוה מ-9% החבוש אינו צומח היטב.[52] החבוש זקוק ל 600 – 700 קוב לדונם שלחין והוא זקוק לחנקן להגברת הצימוח.[53]

דרכי הגידול:

העץ אינו גבוה, ושורשיו רדודים ומתפשטים לרוחב, עלי החבוש מעוגלים בצעירותם ושעירים, פקעי הפרי מתפתחים בקצוות הענפים החד שנתיים. הפרי הוא ענבה מדומה, שעירה בעלת צורה תפוחית.[54] בעצי החבוש משתמשים ככנה ומרכיבים עליו עצי פרי אחרים ממשפחת הורדיים,[55] בדרך כלל תפוחים[56] ואגסים.

נהוג לשתול כ-50 - 70 עצי חבוש בכל דונם. מעצבים את החבוש בצורת גביע, מקצרים ענפים בכל חורף, כיפוף הענפים בצורה אופקית מזרז את העץ לניבה מוקדמת יותר.[57]החבוש אינו זקוק לחורף קר ביותר לשבירת תרדמתו. באביב הלבלוב מוקדם והפריחה מאוחרת משום שמופיעה על קצוות הצימוח החדש.

מזיקים ומחלות: החבוש סובל מסס הנמר הנובר בגזע ובענפי החבוש, עש התפוח וזבוב ים תיכון תוקפים את הפרי. מספר זחלי חרקים ממשפחת ה-Lepidoptera משתמשים בפירות החבוש כמזון ועל כן כל השתהות בקטיפת הפרי הבשל, עשויה להניב תנובה פגומה. מחלת האנטומוספוריום והקימחון תוקפים את העץ וכן וירוס הגורם לעיוותים בפרי.[58]

ריבוי:

את החבוש ניתן לרבות על ידי שתילת גרעיני הפרי, חסרונה של שיטה זו שאין אנו יודעים טיב העץ שיצמח. את החבוש מרכיבים רק על כנות חבוש (E.M.A. בדרך כלל), ולרוב עושים זאת בהרכבת עין.[59] אמנם ניתן להרכיבו גם על העוזרר (כנראה שבעבר נהגו כך) אך העץ יהיה קטן ותנובתו פחותה. [60]בעבר נהגו לקחת ייחורים או לגדל צמחים מגרעיני החבוש או כנות ממשפחת הורדיים,[61] לאחר שהתבססו מרכיבים עליהם את הזן האיכותי המבוקש.

קטיף ושימוש:

במולדתו, באזור הקווקז, גדל החבוש פרא ביערות. העץ פורה בעצמו אולם התנובה תעלה עם האבקה חיצונית. באזורים חמים יותר, ניתן להותיר את הפרי על העץ כדי להבשיל ולהתרכך עד לרמה שבה ניתן לאכול אותו נא. אולם, בתנאי ארצנו רב הסיכוי כי בשלב זה יהיה הפרי נגוע במזיקים ולא אכיל עוד.[62]

מפריחת החבוש עד הבשלתו בסוף ספטמבר ואוקטובר חולפים כ-4 חודשים ויותר. בפרק זרעים מן הגניזה נאמר כי מהחנטה ועד ההבשלה חולפים 6 חודשים.[63] את החבוש ניתן לשמור בקירור למשך 5 – 6 חודשים בטמפ' של כ-0 מ"צ ובכך להאריך את עונת הפרי הטרי.[64] גם בעבר נזכרו מספר שיטות לשימור החבוש לתקופה ארוכה ובין היתר קולומלה כתב כי ניתן לשמרם בתוך דבש איכותי, כך שומרים עליהם וגם מקבלים ליקר איכותי (melomeli).[65]

רוב סוגי חבושי התרבות קשים, חמוצים ומרירים מכדי לאכלם נא, אלא אם מקפיאים ומפשירים אותם קודם האכילה. לאחר הסרת קליפתו של הפרי ניתן לצלותו, לאפותו או לבשלו. לאחר הבישול הופך צבע ציפתו של החבוש לכתום כהה עד ארגמן. במטבח האתני תופש החבוש מקום כבוד, הוא מצוין במאכלי קדירה שונים. בבתים רבים באגן ים התיכון נהוג להגיש קריש טעים שמכינים מחבוש מעוך ממותק, המתקשה בהשפעת הפקטין הרב שהפרי מכיל. ניתן להכין מחבושים ריבות, לפתנים, יינות וליקרים, אופים אותו ומגישים חם או קר, לאחר שהפרי מקבל צבע אדום במהלך האפייה. הוספת חבוש מגורר לרסק תפוחים יגביר את טעמו של הרסק וישפר את מרקמו. מובנה המקורי של המילה "מרמלדה" היה ריבת חבושים המבוססת על שמו הפורטוגזי של הפרי "מרמלו" (marmelo).

יש שנהגו לאכול חבוש בליל ראש השנה[66], ויש שנהגו לברך עליו שהחיינו בליל יום טוב שני של ר"ה[67]. אצל תימנים נהגו לאכול חבוש בסיום יום הכיפורים אחרי הבדלה לפני קידוש לבנה, וכתבו בטעם הדבר משום שהחבוש גורם לשמחה[68]

זנים חשובים בארץ בהווה:

הזן הנפוץ ביותר הוא ה'פורטוגל', המבשיל בסוף ספטמבר ואוקטובר ומצטיין ביבוליו. הפירות הראויים לקטיף מקבלים צבע צהוב מתחת למעטה הלבד המכסה אותם. הפרי מעוגל עם בליטות בלתי סימטריות. היבול עשוי להגיע לכ- 3 טון לדונם, עפיצותו מועטת ואיכותו טובה. הפרי משתמר בבית שבועות אחדים ללא קירור. זן נוסף הוא הסמירנה שמוצאו מתורכיה בזן זה הפרי גדול למדי וצורתו מוארכת. הוא בעל ניחוח רב ומתאים ללפתנים, יבוליו פחותים מן 'הפורטוגל'. זני החבוש אינם זקוקים להפריה הדדית ואפשר לנטוע שטחים רצופים מזן אחד.[69]

סגולות רפואיות:

החבוש הוא פרי דל קלוריות (100 גרם פרי מכילים 57 קלוריות) ועשיר בסיבים תזונתיים ותאית. הוא מכיל ריכוז גבוה של נוגדי חימצון, המסייעים להתגונן מפני רדיקלים חופשיים המעלים את הסיכון למחלות ממאירות. בפרי הבשל יש כמויות גדולות של ויטמיןC , הויטמין מחזק את מערכת החיסון, מקטין את הסכנה לחלות במחלות ויראליות ודלקות, מפחית את הסכנה של מחלות לב ומשפר את כושר הראיה. החבוש הוא מקור טוב למינרלים כמו למשל נחושת, ברזל זרחן, אשלגן ומגנזיום ועוד. הטינינים מהמרובים בפרי מסייעים לעצירת שלשול ולעיתים אף גורמים לעצירות.[70]

יש האומרים כי אכילת חבוש מקלה על הסובלים מכיב קיבה. למיץ חבוש השפעה מרעננת ומחטאת והוא יעיל לטיפול באנמיה. אכילת חבוש מפחיתה את רמת הכולסטרול מסוג LDL. ציפת חבוש מבושלת או אפויה משמשת כתרופה נגד הקאות, נזלת ופריחה בעור. הרפואה המסורתית עושה שימוש במישרת זרעי החבוש כמצלקת ובמקרה של פציעת העור ניתן לעשות שימוש בה, כך גם לפצעי הנקה. ספורטאים חייבים למלא מאגרי גליקוגן ולהחזיר לגוף את הנוזלים והמינרלים שאבדו להם דרך הזיעה. החבושים הנם חלק מסל המזונות הטבעיים המומלצים להחזיר את הגליקוגן והאנרגיה לגוף.[71]

גרעני החבוש רעילים ואין לאוכלם, הם המכילים Nitrile. אנזימי הקיבה גורמים לחלק מהניטריל לעבור הידרוליזה ולייצר מימן ציאנדי שהוא גז נדיף רעיל ביותר. אמנם זרעי החבוש היו בשימוש תזונתי אך כנראה רק למטרות רפואיות וקוסמטיקה ובכמויות קטנות.[72] ג'ל המופק על ידי השריית זרעים במים משמש כתרופה לדלקות גרון ומיתרי הקול, לטיפול בפריחה בעור ותגובות אלרגיות. באירן ובחלקים מאפגניסטן זרעים מורתחים במים נאכלים כתרופה לדלקת ריאות.[73] מהתלמוד עולה כי אכילתו מזיקה לחלב האישה המניקה.[74] ברמב"ם[75] מוזכרת רפואה שהיו עושים ממי שריית חבושים.

היקף גידול החבושים בהווה (2016):

גם כיום מצוי החבוש בארצות אגן הים התיכון, בייחוד בתורכיה, בספרד, בפורטוגל, באיטליה וביוון, אך לא כענף מטע חשוב. מגדלים חבושים בהיקף מצומצם גם בדרום-אמריקה ובארצות-הברית. מטעים בהיקף משמעותי ניטעו בארץ רק לאחר קום המדינה. לאחר שהתקבלו בשנות הששים עודפי פרי, נעקרו מטעי חבוש רבים. כיום נטועים רק כמה מאות דונמים, ויבולם פחות מאלף טונות בשנה. ביהודה ושומרון נטועים עוד כ-200 דונמים ויבולם נמכר בשווקים המקומיים.[76]

חלק הלכתי

כלאים:

מובא במשנה[77] ש"האגסים והקרסתומלין והפרישים והעוזרדים אינם כלאים זה בזה". האמוראים נחלקו האם כל ארבעת המינים שנאמרו במשנה אינם כלאים זה בזה, או שמא כל זוג בפני עצמו[78], להלכה נפסק שכל זוג בפני עצמו, ולכן פריש ועוזרד אינם כלאים זה בזה, אך אם שאר המינים הם כלאים[79]. בין ההרכבות שאסורות בחבוש, הינה הרכבה של אפרסק על גבי חבוש[80]. כיום מצוי הרכבה של אגס על גבי חבוש[81], ודבר זה אסור[82].

עונת המעשרות:

במשנה[83] מובא הזמן שממנו ואילך מתחייב הפרי במעשר - "הקרוסטומלין... משיקריחו". בירושלמי[84] מובא "משיעשו קרחות קרחות לבנות" שלב זה הוא[85] "משיהא בהן בהרות לבנות, וזה נעשה בהן כשתסור הכישות מעליהן לפיכך אמר משיקרחו, נגזר מן קרחת שהיא נשירת השערות מן הראש". תיאור זה מתאים לחבוש שבתחלת גידולו מכוסה בפלומה שנושרת עם גידולו ומשלב זה חייב במעשרות.[86] יש שביארו[87] שהכוונה היא כאשר מופיעים על הפרי כתמים בהירים.

שבת:

הפריש נמנה בין הפירות שאינם מיועדים למשקים ומשום כך מותר לסוחטו לפני בישולו בשבת.[88] יש שכתבו שכיום כל הפירות עשויים גם לסחיטה ולכן אסור לסחוט אותם[89]. ויש שכתבו לגבי חבוש שאין דרך לסחוטו ולכן מותר גם היום לסוחטו בשבת[90]. בברייתא[91] הובא חלק מהשימוש של החבוש היה על ידי יבושו,[92] נחלקו התנאים האם הוא מוקצה בשלב יבושו.

שמיטה:

דבר שדרכו לאכול מבושל, אסור לאוכלו חי בשמיטה[93], משכך גם בחבוש, אסור לאוכלו חי בשמיטה, שכן דרך אכילתו היא רק על ידי בישול[94].

ברכות:

ירקות ופירות[95] שדרכם להיאכל רק מבושלים, אם אכלם חיים מברך עליהם "שהכל" ולא "בורא פרי האדמה"[96]. הראשונים והאחרונים נחלקו לגבי חבוש: יש שכתבו שכך הדין גם לגבי חבוש מכיוון שאין דרכו לאכול חי אלא רק מבושל[97]. ויש שכתבו שדרכו של החבוש להיאכל גם חי ולכן ברכתו עץ גם חי וגם מבושל[98]. ומדבריהם עולה שבמקומות שונים צורת האכילה הייתה שונה.

חבושים שנכתשו ונרקחו בדבש ברכתם בורא פרי העץ משום שהחבושים עיקר[99], בתנאי שניכר מהותו ותארו[100].מכיוון שבדרך כלל החבוש מגיע בסוף הסעודה לשם קינוח, צריך לברך עליו ברכה ראשונה ואינו נפתר בברכת הלחם[101]. המריח בחבוש צריך לברך ברכת הריח[102], ונוסח הברכה הוא: "הנותן ריח טוב בפירות"[103], ויש גורסים "אשר נתן ריח טוב בפירות"[104]. ודווקא כאשר נוטל אותו לשם ריח[105], ולא כאשר נוטלו לשם אכילה[106].

בישולי עכו"ם:

הפריש נמנה בין הדברים שאין בהם משום בישולי עכו"ם משום שנאכלים כמו שהן חיים[107] ויש שכתבו שיש בו משום בישולי עכו"ם משום שאינם נאכלים חיים[108]. דין זה משתנה לפי צורת האכילה במקומות השונים[109].

עניינים שונים הקשורים לחבוש:

אין להביא את החבוש כתחליף לאתרוג.[110] עוקצו של החבוש מקבל טומאה.[111]

כתיבה מדעית: ד"ר עקיבא לונדון, כתיבה הלכתית: הרב בניהו שנדורפי

בביליוגרפיה:

אבן איאס, בדאאע אלזהור פי וקאאע אלדהור, מהדורת מ' מצטפה, קהיר 1985.
אבן גביר, רחלה, מהדורת De Goeje, ליידן 1907.
אלבוים חיים צ', מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן, תשס"ח, עמ' 126-129.
אנציקלופדיה לחקלאות, מטעים יערנות הגנת הצומח, חל' ג, תל אביב, תשל"ו, עמ 302 – 303.
אשתורי הפרחי, ספר כפתור ופרח, א"מ לונץ מהדיר, א – ב, ירושלים, תרנ"ז – תרנ"ט.
גור א', החבוש, הוצאת 'השדה'
גור א', שפיגל פ. חבוש, מתוך 'גידול פירות', הוצאת 'השדה', 1961.
דאוד אלאנטיכי, תד'כרה אולי אלאלבאב ואלג'אמע ללעג'ב אלעג'אב, מצרים, 1935.
דמשקי אלדמשקי, נח'בת אלדהר פי עג'איב אלבר ואלבחר, מהדורת F. Mehren, ליפציג, 1923.
יערי א', אגדות ארץ ישראל, תל אביב, תש"ג.
יערי א', מסעות ארץ ישראל, רמת גן, 1976.
עמר ז', גידולי ארץ ישראל בימי הבינים, 2000, עמ' 237 – 238.
עמרי, אבן פצ'ל אללא אלעמרי מסאלכ אלבצאר פי ממאלכ אלאמצאר, (מהדורת אימן פואד סיד), יצא לאור במסגרת: Textes Arabes et Etudes Islamiques, XXIII, Paris., 1985.
פליקס, י', הלכות ארץ ישראל מן הגניזה לר"מ מרגליות, ירושלים 1973.
פליקס י', החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד, ירושלים תל-אביב, תש"ן (1990).
פליקס, יהודה. עצי פרי למיניהם. תל אביב 1994.
קלקשנדי- אלקלקשנדי, צבח אלאעשא פי מערפת אלאנשאא, קהיר, 1913 – 1919.
Columella, Lucius Junius. On agriculture (De Re Rustica), Trans. H. B. Ash. London 1926.
Zohary and M. Hopf, Domestication of Plants in the Old World, third edition (Oxford: University Press, 2000), pp. 183.
Loew, I,. Die Flora Der Juden, I.- IV, 1924-1934.
Pliny, Gaius Secundes. Natural History (N.H. XIV. XIX. 102-104), trans. H. Rackaman. London 1938,
Postgate, J. N. The ‘oil plant’ in Assyria. Bulletin on Sumerian agriculture, Vol. 2, pp. 52-145, Press, 1985.

[1] להרחבה בנושא זיהוי החבוש ושמותיו השונים כפי שנזכרו במקורות חז"ל, ראו משה רענן, פורטל הדף היומי, ערך 'חבוש מוארך'.

[2] ראו לדוגמא: משנה, כלאים פ"א מ"ד; ירושלמי, כלאים, פ"א ה"ד, כז ע"א.

[3] כך גם נאמר במשנה: "... האגסים והקרוסטומלין והפרישים והעוזרדים משיקרחו וכל הלבנים משיקרחו וכו'" (מעשרות, פ"א מ"ג). הפריש הוא ככל הנראה שם נוסף לחבוש ובמקרה זה המונח יקרחו כוונתו לנשירת השערות העוטפות אותו. פרוש אחר שיעשה 'בהרות לבנות', היינו כתמים בהירים בצבע הפרי.

[4] בדיון על גדלו של החבוש ניתן לעמוד אותו גם מתוך השוואתו לאתרוג ורימון "אם אין לו אתרוג לא יטול עמו לא רמון פריש ולא דבר אחר וכו'" (תוספתא, סוכה פ"ב הלכה ט').

[5] הרמב"ם כתב: " לפיכך אסור לסחוט תותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים וענבים.... אבל שאר פירות כגון פרישין ותפוחים ועוזרדין מותר לסוחטן בשבת מפני שאינן בני סחיטה" (הלכות שבת, פכ"א הל' י"ב).

[6] בבלי, ברכות מג ע"ב. יש הממליצים שלא לאחסן אותו עם פירות אחרים משום שריח זה פוגע בטעמם וריחם.

[7] כלאים פ"א מ"ד; מעשרות פ"א מ"ג; לעף, פלורה, ח"ג, עמ' 240 – 244. פליקס, כלאיים, 93 – 96. כפתור ופרח עמ' תפב; רש"י בפרושו על החבוש (בבלי, שבת מה ע"א); ערוך ערך 'חבש'. לעף (דעת יחיד) כתב כי הפריש אינו חבוש, הוא טען כי זה הוא זיהוי מוטעה, וכי הפריש הוא פרי של מין מספילוס שהוא קרוב לעוזרר (פלורה 3, 245 – 248).

[8] (בחילוף חי"ת בעי"ן), ראו תוספתא כלאיים פ"ב הט"ו.

[9] בבלי, ברכות מג ע"ב; שם, כתובות ס ע"ב.

[10] הירושלמי מציין בשם רבי יונה כי לחבוש שם נוסף 'אספרלגין' (ירושלמי, כלאיים פ"א ה"ד, כז ע"א).

[11] ירושלמי, כלאיים פ"א ה"ד, כז ע"א.

[12] כך גם מתרגם אותו הרמב"ם בפירושו למשנה כלאיים פ"א מ"ד.

[13] ערך חבש (וראה עוד בדבריו בערך פריש, ובספר המעריך ערך חבש שהתקשה בהשוואה זו, וראה בערוך השלם ערך חבש שכתב שלמעריך היה ספר עם טעות דפוס).

[14] שבת קמד, ב.

[15] ובדומה לזה כתבו מפרשים נוספים: קודוניי"ש/קונדוניי"ש (רע"ב), "קוטוניי, לש' יווני קידוניא" (ריבמ"ץ), "קוטונייו, ובלעז יוני קירוני" (פסקי ריא"ז ברכות פ"ו אות ז).

[16] אוצר לעזי רש"י, ד"ר משה קטן ברכות מג, ב, שבת מה, א, סוכה לא, א וגורס בכל המקומות האלו ברש"י: "קודוינץ".

[17] חכמת שלמה בשבת שם, תפארת ישראל בביאורו למשנה בכלאים ובמעשרות.

[18] כלאים א, ד, ראה ר"ש סירילאו כלאים א, ד יישב את קושיית הר"ש ש"עוזרדין" שנזכרו במשנה בכלאים אינם העוזרדים שנזכרו בגמרא ברכות מ, ב: "ולי נראה לפרש דפרישין הן חבושין הרכין המתוקין פרושין לקדירה, ועוזרדין דקתני הכא הן החבושין הקשין דהכי אורחיה למיתני גבי קים עוזרדין והיינו קנים קשין כדאיתא בפרק בכל מערבין.

[19] לעף (הובא ע"י פליקס בעצי פרי למיניהם) זיהה מחמת זה את הפריש עם פרי אחר (מסיפילוס), וחלק בזה על דברי הירושלמי. פליקס דוחה אותו גם מחמת שהפרי שאותו הוא זיהה כפריש לא גדל בארץ, ומטעמים נוספים.

[20] הרב קאפח (במחברת צמחי המשנה עמוד 63) מחלק בין החבוש לבין הפריש ומזהה אותם כשני זנים נפרדים, המהדיר שם (זהר עמר) מעיר שדבריו חריגים, ושהגישה המקובלת היא שאין חילוק ביניהם. גם הרב קאפח עצמו בביאורו לרמב"ם (הלכות דעות פ"ד ה"ו) משווה בין הפריש לחבוש.

[21] יש האומרים כי שמו הלטיני נגזר משמה של העיר צידון לחופי לבנון, שם היה אחד ממרכזי הגידול הקדומים.

[22] פליקס, 1994, 220, וראו שם הערה 14. ראו להלן את הפיסקה העוסקת בסגולות הפרי.

[23] ממנהגי יהדות תוניסיה.

[24] פליקס, 1994, 220, וראו שם הערה 14.

[25] אנציקלופדיה לחקלאות, חלק ב' עמ' 302; אתר משרד החקלאות ופיתוח הכפר.

[26] אנציקלופדיה לחקלאות ח"ג, עמ' 303.

[27] פליקס, 1994, 220; משה רענן, פורטל הדף היומי ערך 'חבוש'.

[28] זוהרי והופף, עמ' 172 – 173; עמר, 2000, 237

[29] אנציקלופדיה לחקלאות, חלק ב' עמ' 302; אתר משרד החקלאות ופיתוח הכפר.

[30] גם הוא ממשפחת הורדיים. ראו פליקס, 1994. 220.

[31] משה רענן, פורטל הדף היומי ערך 'חבוש'.

[32] זוהרי והופף, עמ' 172 – 173; עמר, 2000, 237

[33] ראו לדוגמא: ירושלמי, כלאיים פ"א ה"ד, כז ע"א.

[34] פליניוס, תולדות הטבע, 15, 37.

[35] קולומלה: De Re Rustica 17, 1-3

[36] ראו לדוגמא: המהדיר לסרפיון מס' 431 עמ' 71.

[37] בירוני, עמ' 357; וראו עמר, 2000, 237 - 238.

[38] דיגין עמ' 148. ; וראו עמר, 2000, 237 - 238.

[39] אבן גביר, עמ' 314.

[40] אסיזות, ירושלים ב, עמ' 180 מס' 35, וראו עמר, 2000, 237 - 238.

[41] עמרי, עמ' 25; קלקשנדי, עמ' 87.

[42] אבן איאס א\1, עמ' 41.

[43] יערי מסעות עמ' 133, 136, 143.

[44] דמשקי עמ' 112.

[45] ניקולס עמ' 607, וראו עמר, 2000, 237 - 238.

[46] יערי אגדות, עמ' 186.

[47] דאוד אלאנטיאכי, עמ' 181.

[48] ב1946 היו בארץ כ- 600 דונם (אינציקולופדיה לחקלאות חל' ג עמ' 302)

[49] שם.

[50] שם.

[51] שם.

[52] אנציקלופדיה לחקלאות חל' ג עמ' 303.

[53] אנציקלופדיה לחקלאות חל' ג עמ' 303.

[54] אנציקלופדיה לחקלאות חל' ג עמ' 303.

[55] בתוספתא נזכר ששימש ככנה לאפרסק (כלאיים פ"ב הט"ו).

[56] ירושלמי, מעשרות פ"א ה"ד, מט ע"א; פליניוס תולדות הטבע 15, 104; פלורה ח"ג עמ' 2015.

[57] גור א', שפיגל פ. חבוש, מתוך 'גידול פירות',הוצאת 'השדה', 1961; אנציקלופדיה לחקלאות חל' ג עמ' 303.

[58] גור א', החבוש, הוצאת 'השדה' 1953; אנציקלופדיה לחקלאות חל' ג עמ' 303.

[59] אנציקלופדיה לחקלאות חל' ג עמ' 303.

[60] אנציקלופדיה לחקלאות חל' ג עמ' 303.

[61] כגון עוזרר, ראו אנצקלופדיה לחקלאות ח"ג עמ' 303.

[62] גור א', החבוש, הוצאת 'השדה' 1953.

[63] פליקס, פרק זרעים בתוך הלכות ארץ ישאל מן הגניזה, לר"מ מרגליות ירושלים תשל"ד, עמ' קנה – קצד. יתכן ומדובר בזנים שונים מהמקובל בהווה ועל כן הזמן מהחנטה לקטיף ארוך יותר.

[64] גור א', שפיגל פ. חבוש, מתוך 'גידול פירות',הוצאת 'השדה', 1961.

[65] קולומלה: De Re Rustica 17, 1-3

[66] שו"ת עולת יצחק ח"ג סימן עב.

[67] עולת יצחק שם, אנציקלופדיה לכשרות המזון ערך חבוש, ועוד. אין מניעה לברך שהחיינו על חבוש מצד שאוכלים אותו מבושל, שכן ברכת שהחיינו היא גם כאשר הפרי מבושל (ברכי יוסף או"ח רכה ס"ק ד).

[68] שו"ת עולת יצחק ח"ג סימן עב בשם עץ חיים.

[69] אנציקלופדיה לחקלאות חל' ג עמ' 303.

[70] הרמב"ם הלכות דעות, ד, ו; משה רענן, פורטל הדף היומי ערך 'חבוש'. אנציקלופדיה לחקלאות חל' ג עמ' 303.

[71] אתר מכון וינגייט, מירה כהן שטרקמן.

[72] ראו פרוש המשניות לרמב"ם, תרומות, פי"א מ"ה; אנציקלופדיה לחקלאות חל' ג עמ' 303.

[73] משה רענן, פורטל הדף היומי ערך 'חבוש'.

[74] בבלי, כתובות ס ע"ב, להרחבה ראו משה רענן, פורטל הדף היומי ערך 'חבוש'.

[75] רוצח ושמירת הנפש יא, ט.

[76] אנציקלופדיה לחקלאות חל' ג עמ' 303.

[77] כלאים א, ד.

[78] ירושלמי כלאים א, ד.

[79] ירושלמי כלאים פ"א ה"א, לגבי כל מה שנשנה בפ"א של כלאים, כך עולה גם מדברי הבבלי בפסחים לט ע"א. וכן פסקו הרמב"ם (הלכות כלאים פ"ג ה"ד) והשו"ע (יו"ד רצה ו) לגבי פריש ועוזרד.

[80] תוספתא כלאים פ"ב הט"ו (ושם נקרא "עובש").

[81] מ. זקס הליכות שדה 98 עמוד 24 (ושם מעיר שאין בסיס לטענות שיש מתירים הרכבה זו), והליכות שדה 139 ע' 20. ראה עוד באמונת עתך גליון 31 (תשרי חשוון תש"ס) עמוד 32-33 על מחקר לפיתוח כנה אחרת לאגס במקום החבוש.

[82] ארץ חמדה ספר ב מדור ג פרק ח, עמוד מו.

[83] מעשרות א, ג.

[84] מעשרות א, ב, רמב"ם מעשר ב, ה..

[85] רמב"ם פירוש המשניות מעשרות א, ג, באופן דומה ביארו גם הריבמ"ץ והרא"ש, ראה י. פליקס שביאר על פי המשנה מעשרות א, ד, נאמר שהתפוחים חייבים במעשרות "גדולים וקטנים". בירושלמי מעשרות א, ג, נאמר שדין זה נכון בתפוחי מילי מילה, אבל בתפוחים רגילים יתכן שיש בזה מחלוקת. פליקס, עצי פרי למיניהם ע' 221, מבאר שהכוונה היא לתפוחים המורכבים על חבושים, או שתפוחים המורכבים על חבושים חייבים במעשרות אפילו כאשר הם קטנים.

[86] משה רענן (http://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=39831).

[87] פליקס, עצי פרי למיניהם ע' 219. הסיבה שאינו מבאר כביאור הראשון היא משום שבאגס (המופיע במשנה בין שאר הפירות שזמן חיובם במעשרות הוא "משיקרחו") אין פלומה שנושרת (ראה בדבריו שם בע' 216 הערה 13), וכן משום שהפלומה אינה נושרת גם לאחר הבשלתו.

[88] בבלי שבת קמד, רמב"ם שבת כא, יב, שו"ע או"ח שכ, א. לגבי סחיטה לאחר בישול: אם סוחטו לשם אכילתו מותר, אך אם סוחטו לשם המשקים שיוצאים ממנו יש מתירים לתוך קערה מלאה אוכל ויש אוסרים (שו"ע שם ס"ז, וראה רמב"ם שם הלכה יג).

[89] שמירת שבת כהלכתה פ"ה הערה ד.

[90] חזון עובדיה שבת ח"ד עמוד קל.

[91] בבלי שבת מה, א.

[92] משה רענן (שם) מעיר שגם בימינו יש שמייבשים פרוסות של חבוש.

[93] ירושלמי שביעית פ"ח ה"ב, רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פ"ה ה"ג.

[94] מאמרם של הרבנים רייכנברג ולבנברג בהליכות שדה 50, עמוד 76.

[95] שו"ע או"ח רב סעיף יב, אמנם ברמב"ם (שם) נזכר דין זה רק ביחס לירקות, וכדוגמא שנאמרה בגמרא, ושמא משום שבפירות דבר זה לא מצוי מלבד בחבוש, כמו שעולה מדברי הירושלמי הנ"ל שפריש הוא הפרי היחיד שפורש לקדירה (ולפי דברי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות שגם חבוש נאכל חי מובנים יותר דברי הרמב"ם. וראה עוד בעולת יצחק המצויין לקמן).

[96] ברכות לח ע"ב, רמב"ם הלכות ברכות פ"ח ה"ג, שו"ע רה ס"א.

[97] תוספות ברכות לח, ב ד"ה משכחת לה, אור זרוע הלכות סעודה סוף סימן קסח, ספר הפרדס לרש"י ע' קפב, מחזור ויטרי עג, מרדכי ברכות רמז קכב, טור או"ח סימן רב בשם מהר"ם מרוטנבורג, איסור והיתר הארוך שער מג אות ג, שבט הלוי ח"א סימן רה, שו"ת עולת יצחק ח"ג סימן עב, שולחן ערוך המקוצר (סימן לח הערות ב וח), ספר וזאת הברכה.

[98] תלמידי רבנו יונה (ברכות כז ע"א מדפי הרי"ף), טור או"ח סימן רב (ושם חילק בין חבושים שלו לחבושים אחרים), אורחות חיים חלק א הלכות ברכות אות כו, נראה שכן דעת המאירי ברכות לח ע"ב שכתב שהדין בפירות כמו בירקות, וכתב לגבי חבושים שהדרך לאוכלם חי כמו מבושל, וברכתו בשניהם האדמה, ונראה שזה ט"ס וצריך להיות "העץ", וכן נראה שם מדברי הרשב"א. לבוש (רב סעיף יב), כף החיים רב פח

[99] הכרעת השו"ע (רד סי"א) כחבריו של הטור, וכן כתב באורחות חיים הלכות ברכות אות לה והכלבו סימן כד. דעת הטור עצמו הייתה שברכתו שהכל (והיינו כשהחבוש כתוש הרבה, אך אם הוא לא כתוש הרבה סובר גם הטור שברכת המרקחת היא "העץ" כן כתב שם הב"י) אך הוא ביטל את דעתו לדעת חבריו.

[100] מגן אברהם רד כב, הובא במשנה ברורה שם ס"ק נב.

[101] ילקוט יוסף סימן קעז ס"ב.

[102] ברכות מג ע"ב ושם נקטה הגמרא את החבוש כדוגמא, וכן נפסק ברמב"ם ברכות ט, א) ובשו"ע או"ח רטז, ב בלא הדוגמא של חבוש.

[103] כך הגירסא בשו"ע. ברב פעלים ח"ב או"ח סימן לה כתב שיש נמנעים מלברך ברכה זו משום הספק בנוסח הברכה, וביביע אומר ח"י סימן נה אות טו כתב שאין להימנע מלברך בעקבות כך, ושיש לברך בנוסח "הנותן".

[104] כך הגירסא בגמרא וברמב"ם הנ"ל ובראשונים נוספים עיין אליה רבה רטז ס"ק ה.

[105] תוספות ברכות שם, שו"ע רטז ס"א.

[106] ועיין שם בביאור הגר"א ובביאור הלכה הדין כאשר מתכוון לאוכלו וגם להריח בו, וע"ע בחזו"א אור"ח לה אות ד, רב פעלים ח"ב או"ח לה, יביע אומר ח"י או"ח סימן נה אות טו

[107] רמב"ם מאכלות אסורות יז, יד, פרי תואר קיג ס"ק יח (והוסיף שחבושים שאינם ראויים לאכילה בגלל שעדיין לא נגמר בישולם אסורים משום בישול עכו"ם), זבחי צדק יו"ד קיג ס"ק יח.

[108] איסור והיתר הארוך שער מג אות ג, ש"ך יו"ד קיג ס"ק יז, כף החיים יו"ד קיג ס"ק כו וס"ק עב, שו"ת עולת יצחק ח"ג סימן עב, אנקלופדיה לכשרות המזון (אדרעי).

[109] כף החיים הנ"ל וכן שם בס"ק ו, וע"ע דרכ"ת יו"ד קיג ס"ק ג.

[110] סוכה לא, ב.

[111] משנה עוקצין א, ו.

אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית