אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.
הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.
צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.
מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.
כתיבה: הרב ד"ר ישראל מאיר לוינגר
א. הגדרה
ב. המצווה
ג. יסוד המצווה
ד. הגדרת איברים
בתורה נאמר: וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם זובחי הזבח, אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה[1]. זו מצוות עשה הנוהגת בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין[2]. יש מצווה לתת לכהן שלושה איברים אלה, מכל בהמה נשחטת בחולין. מצווה זו נוהגת גם היום.
הזרוע, הלחיים והקיבה משתייכים למתנות הכהונה הנוהגות בכל מקום ובכל זמן. בניגוד לתרומות ומעשרות ובניגוד לחלה, אין המתנות הללו מעכבות את האכילה של הייתר.
מצוה זו היא אחת מעשרים וארבע המתנות שניתנו בזמנו לכהנים. יש מהמצוות הללו, שחלותן היום היא בספק, ויש מהן שחלותן היום היא ודאית.
כמו כן יש מצוות שאם אינן נעשות, הן אוסרות את היבול כולו. מה דינה של בהמה שלא ניתנו מתנות אלו? בנידון ישנה מחלוקת בגמרא. יש האומרים שאסור לאכול את הבשר. ההלכה היא שאין זה מעכב את אכילת הבשר[3]. לגבי הדין בחו"ל, לכאורה הוא נוהג גם שם. גם בנידון זה יש מחלוקת בין הפוסקים. יש המשווים את הדבר למתנת ראשית הגז ובעניין זה פסקו כר' אילעי, שאינו נוהג בחו"ל[4]. לאור זאת, לא נהגו, בדרך כלל, בחו"ל להפריש מתנות אלו. מה עוד שאין איסור לאכול את הבשר ללא ההפרשה. זאת, לעומת הפרשת תרומות ומעשרות, שיתר התבואה, אם לא הופרשו המתנות, היא טבל ואכילתו אסורה.
עם חידוש היישוב בארץ ישראל, עוררו את הבעייה מחדש, כי כאן אין להסתמך על ההיתר של ראשית הגז בחוץ לארץ. כאן החיוב ברור.
לעומת זאת, כיוון שהמתנות הן חולין, הן ממון כהן בלבד. הכהן רשאי למכור אותן ולכל אדם מותר לאכול אותן. נוכח העובדא, שהלשון היא חלק ממתנת הכהן, אין אפשרות לתת את כל הלשונות לכהן, נהגו לקנות את מתנות הכהונה מהכהנים.
לגבי מעשר ראשון, אנו לא נותנים את המעשר ללוי. מדוע? עקרונית ישנן שתי סיבות:
א. אין לנו ראייה מי הוא לוי. נכון שהלוי, שיש לו מסורת על כך, יוכל לקבל את העלייה של הלוי. יש לו הרשות ליטול את ידי הכהנים. אין לו זכות לדרוש את המעשר, שכן יגידו לו: "תוכיח שאתה לוי" וספרי ייחוס אין לנו. ההלכה אומרת: המוציא מחבירו עליו הראייה.
ב. טובת ההנאה שייכת למפריש את המתנות. פירוש הדבר: יש למי שמפריש כל מתנה: לכהן, ללוי ולעני, הזכות להחליט למי הוא רוצה לתת. יבוא לוי, שטוען שיש לו הוכחות, שהוא אכן לוי, עדיין יש זכות למפריש לומר לו: "אני רוצה לתת את המתנות ללוי אחר".
כדי לפתור את הבעייה, הוחלט לתת תשלום קבוע להחזקת יתומי כהנים. כאן אפשר להסכים, שחלק מהיתומים הללו הם בוודאי כהנים והחלק האחר ניתן לצורך מצווה ובודאי בעלי הבהמה מסכימים לתת את הכסף לצדקה, מה גם שסכום ה מכירה אינו חייב להיות ריאלי, שכן מותר לקנות בכל סכום שהמוכר מסכים לו.
הזרוע היא עצם השכמה עם עצם הזרוע, והאמה עד למפרק הרגל הקדמית, כולל כמובן את הבשר שעליה. כזרוע הניתנת לכהנים מדובר רק בזרוע ימין. (ראה תמונה)
הלחיים כאן מדובר בלסת התחתונה ובלשון, כולל ראש הקנה ותחילת הוושט.. (ראה תמונה)
הקיבה היא הקיבה האמתית של הבהמה. (ראה תמונה)
שלושת המתנות הן מתנה אחת ואי אפשר לתת חלק מהן.
בהמה טהורה חייבת במתנות. פסולי המוקדשין וכן בכור שנפדה, היות והוא בעל מום, הוא מותר לאכילה. מצד היותו קדוש, הואנפטר מזרוע, לחיים וקיבה.
בהמת גוי מצד אחד, ובהמת כהן מצד שני פטורה מהמתנות. לכן גם בהמה של שותפות גוי וכהן פטורה. לגבי הלוי ישנו ספק.
בהמת שותפים חייבת. שותפות גוי או כהן פוטרת מחיוב המתנות, אם השותפות בכל הבהמה. כמו כן, אם קונים מהגוי רק את הכשרות, חיוב המתנות נופל, כי הבהמה היא של הגוי.
לגבי בכור בהמה טהורה, מספיק שלכהן יהיה חלק חיוני באם, ע"מ לפטור מהבכורה. זה אינו מספיק לגבי זרוע לחיים וקיבה. לגבי בכור נאמר, שבזמן הזה מצווה להשתתף עם הגוי, בכדי לפטור מהבכורה. זאת כי אין לנו פתרון לגבי איסור שחיטת הבכור, אלא שירעה עד שיסתאב ואז מותר לשוחטו. זו עצה מאד בלתי נעימה. כהנים יראי ה' אינם מוכנים לקבל בכור ויצטרכו לטפל בו, אולי במשך שנים. לגבי זרוע, לחיים וקיבה המצווה היא פשוטה וכל קצב יהיה מעוניין לקיימה. אשרי מי שזוכה בקיום מצווה זו.