דישון- זיבול

דשנים הם כל חומר מוצק, נוזלי או גזי המכיל חומרי הזנה צמחיים= מינרלים, אחד או יותר. הדשנים מיושמים על האדמה, ישירות על הצמח (עלווה) או מוספים למי ההשקייה, על מנת לשמור על פוריות האדמה, לשפר את התפתחות היבול ואיכותו.

הצמחים צורכים את המינרלים השונים במהלך הגידול שלהם, וכשמדובר בגידול חקלאי אינטנסיבי מינרלים אלו מידלדלים מהקרקע וקיים צורך להשלימם. השלמה זו נעשית על ידי דישון הקרקע.

ישנם שני מקורות עיקריים לדשן:

דשן מינראלי, כימי, או סינטטי- דשן שמיוצר בתהליכים כימיים בכמויות גדולות ובמחירים זולים, או שנאסף ממחצבים שונים.
דשן ממקור אורגני- דשן שנוצר מהפרשות של בעלי חיים, ושאריות צמחיות שונות. דשן זה מבוסס על חומרי גלם ותהליכי יצור טבעיים.

אזכורים היסטוריים לזיבול:

אין מידע ברור מתי החל האדם להשתמש בזבל בעלי החיים על מנת לשבח את גידוליו, אולם סביר להניח כי החל מזמן ביותם של בעלי החיים, והימצאותם בחצרו תרמו להבנה כי ניתן להשתמש בזבלם על מנת לשבח את הגידול.[2] במהלך ההיסטוריה הזיבול נעשה רק באמצעות חומרים אורגאניים, כגון זבל בעלי חיים, סוגי עפר יחודיים, שאריות צמחים ועוד, בעוד שהשימוש בדשן כימי החל רק מאמצעיתה של המאה ה19.

במחקר שנעשה באוניברסיטת אוקספורד מצאו ראיות לכך שהזיבול החל כבר מהתקופה הניאוליתית[3].

תיאופראטוס מציין כי ישנם צמחים רבים שהזיבול עוזר להם[4], פליניוס[5] מתאר שבזמן הומרוס[6] היה נהוג לזבל את הקרקע, ולדבריו אף במיתולוגיה היוונית והרומאית ישנם אזכורים על כך.

גם אצל וארו[7] ניתן למצוא סימוכין על חשיבות הזיבול, והוא אף מציין כי הזבל שימש גם למאכל בעלי חיים, ובעלי חיים שניזונים מזבל מתפתחים באופן מהיר. עיין ערך הזנת בעלי חיים.

קולמולה מציין את האיכויות השונות של הזבל, הזבל האיכותי ביותר הוא של אחד ממיני הקיכלים (מין ציפור), השני באיכותו הוא של היונים, השלישי באיכותו הוא של שאר עופות החצר[8]. לדבריו, הציפורים נשמרו בכלובים על מנת להפיק מהם את הזבל[9]. מבין הזבלים שמופקים מבהמות, גללי החזירים נחשבים לאיכותיים ביותר, וכן של עזים וכבשים, הזבל המופק מבקר הוא בעל איכות נמוכה יחסית, ושל שאר בהמות הבית הוא בעל האיכות הנמוכה ביותר[10]. הוא מציין אף סוגים שונים של עיבוד הזבל עיבוד לאבק או שילוב חומרים נוספים, כאפר.

ניתן להפיק זבל איכותי גם משאריות המזון של בני האדם, התהליך שמוזכר בדבריו הוא תהליך שמוכר כיום כתהליך קומפוסטציה.

קולמלה אף מציין[11] שיש צורך להתאים לכל גידול את הזבל המתאים לו. ושנטיעת הגפן ביחד עם זבל וקליפות ענבים מזינים את הגפנים הן במהלך החורף והן במהלך הקיץ.

קאטו כולל את הזיבול כאחת מהפעולות החשובות ביותר שנעשות על ידי החקלאי, וזה המדד להיותו חקלאי טוב.[12]

הזנת צמחים

הצמחים זקוקים למינרלים שונים[13] על מנת להתפתח כראוי, וליצור את מלוא הערכים התזונתיים שניתן לקבל מהם. ישנם יסודות חיוניים לצמח ובלעדיהם הצמח לא יכול להתפתח כלל, אלו נקראים יסודות בסיס או יסודות ראשוניים. וישנם יסודות שאמנם תורמים להתפתחותו של הצמח אך הוא יוכל לסיים את מחזור חייו גם בלעדיהם, יסודות אלו נקראים יסודות משניים.

קיים גם הבדל בשיעור יסודות אלו בצמח ובכמות המינרלים אותם הוא צורך במהלך גידולו; ישנם יסודות מקרו: שהצמח יכול לצרוך אף בכמות של כמה ק"ג במשך גידולו. וישנם יסודות מיקרו, או יסודות קורט[14] שהצמח צורך בכמות קטנה.

שלושת היסודות המרכזיים בדישון (יסודות המקרו) הם חנקן (Nitrogen - N)[15] אשלגן (Potassium - K)[16] וזרחן (Phosphorus - P).[17]

ללא שלושת יסודות אלו הצמח לא יוכל לסיים את מחזור חייו, והמשמעות היא שהוא לא יניב כלל יבול, או שהיבול יהיה בכמות ובאיכות נמוכים, מאידך עודף ביסודות אלו יכול לגרום גם לנזק לצמח.

היסדות המשניים הם יסודות כגון מגנזיום (S(, Mg גופרית סידן- Ca). יסודות נוספים הם (Fe ברזל , Mn, Zn, Cu, B, Mo,כלור Cl ו- Ni).

ישנם יסודות שקיימים על פי רוב בקרקע או במי ההשקייה הרגילים בכמות מספקת ואין צורך להוסיף אותם באופן מיוחד כגון סידן וכלור, אך לעיתים נוצר חוסר ויש להשלימם- כגון מגנזיום וסידן שחסרים במי התפלה.[18]

מלבד הפחמן והחמצן שנקלטים באפן קבוע בצמח דרך העלים (דרך תהליך הנשימה התאית), כל שאר היסודות נקלטים בצמח דרך מערכת השורשים או דרך העלווה. הנחיות הדישון נקבעות גם על פי סימני מחסור/ עודף בעלים, וכן על פי הנסיון המקדים של החקלאי.

דישון כימי בחקלאות המודרנית

עד למאה ה19, עיקר ההתפתחות החקלאית התבטאה בעיקר על ידי הגדלת שטחים חקלאיים ושיפורים שונים במיכון החקלאי. באמצעיתה של המאה ה19 פרסם החוקר הגרמני יוסטוס פון ליביג את עבודתו[19] ולדבריו מקורם של רבים מהמינרלים אותם האדם ובעלי החיים צורכים, הוא מהצומח, מתוך מינרלים אלו החנקן מהווה את אחד המרכיבים החשובים בצמח והוא נחוץ להתפתחותו הנאותה.

בעקבות מחקריו של פון ליביג וחוקרים אחרים, החלו נסיונות לייצור דשן על ידי מספר חוקרים.

בנוסף לכך, באופן מסחרי החלו לייבא לאירופה ולצפון אמריקה משלוחים של מלחה מאמריקה הדרומית[20] החל משנות הארבעים של המאה ה19, אך עיקר השימוש בדשן היה ממקור אורגני.

פריצת הדרך ביצור דשן כימי היה עם המצאתו של תהליך קיבוע החנקן[21] כגון בתהליך "הבר- בוש", על שם שני ממציאיו, בראשיתה של המאה ה20, בתהליך זה ניתן לייצר אמוניה שהוא אחת ההופעות/ התצורות של החנקן באופן זול ומהיר, האמוניה משמשת כחומר בסיסי בייצור הדשנים. לפי בורלאוג, בין הגורמים המרכזיים ששיפרו לעין ערוך את כמות היבול[22] הוא הדישון, והוא מהווה את אחד המרכיבים המרכזיים ב"מהפיכה הירוקה"[23].

נכון לשנת 2015 השימוש העולמי בדשנים הוא כ285 מליון טון בשנה, ולפי הערכת הארגון המזון של האו"ם הצריכה תעלה באופן רציף בכ2 אחוזים בכל שנה.

מחצית המזון שאנו אוכלים כיום מיוצר בעזרת דשנים, לפי הערכות האו"ם אוכלוסיית העולם צפויה להגיע ל -9.7 מיליארד איש עד שנת 2050, ובשל כך המגזר החקלאי צריך להגדיל את תפוקתו בעשרות אחוזים כדי לעמוד בביקוש הגובר למזון. כך, שאליבא דהאו"ם לא ניתן להשיג ביטחון תזונתי עולמי כיום ובעתיד ללא דשנים.

תרומתם של הדשנים ניכרת גם באדמות שוליות שרמת המינרלים בהן היא נמוכה, ובכך להוסיף שטחים חקלאיים נוספים על מנת לספק את צריכת המזון העולמית.

בשל חשיבותם של הדשנים, היציבות ביצורם וצריכתם, הם מהויים סחורה בעל ביקוש עולמי, והם נסחרים בשוק הסחורות העולמי.

ישום בשטח

בגדולי שדה, כגון חיטה, תירס, ועוד ישנם שני סוגי יישום של הדישון:

דישון יסוד לפני הזריעה- הדישון נקלט דרך מערכת השורשים.
דישון ראש: ניתן במהלך הגידול, הדישון נקלט דרך העלווה.

במטעים הדישון נעשה בדישון נוזלי דרך מערכת ההשקיה, או בריסוס ישיר על העלווה. בדשן מוצק נעשה בפיזור באמצעות כלים יעודיים.

בדישון גרגרי יש להשקות לאחר הדישון וכך הדשן נמס ומחלחל לבית השורשים, ומשם נצרך על ידי הצמח. במקרי דישון עודף הדשן מחלחל מתחת בית השורשים דרך התווך הלא רווי אל האקווה. עיין ערך קרקע. כמו כן חלק מהדשן נספח לגרגרי האדמה, ואינו זמין לצמח.

נעשות כיום התאמות שונות של הרכב הדשן על מנת לקבל זמינות חנקן מיטבית לשורשי הצמח, וכן שיטות הצנעה שונות שמותאמות לגידול ולשלב הצימוח שלו, לסוג הקרקע[24], לחוסרים הקיימים ולעלות העיבוד בכללותו.

על מנת לקבל את התוצאות המיטביות ביותר ישנן מערכות דישון מתקדמות שמשחררות דשנים בשחרור מבוקר.

דשנים איטיי תמס- עוטפים את הגרגר ב.... שנמס לאיטו וכך הדשן משתחרר בצורה איטית.

נעשים מחקרים שונים[25] כדי להפחית את הדישון העודף.

הדישון נעשה בחודשי האביב, הקיץ והסתיו. במהלך עונת החורף לרוב לא מדשנים, מכיוון שקר וחילוף החומרים של הצמח איטי יותר. במהלך החורף, קצת לפני האביב, ניתן לדשן דשנים בכדי לחזק את הצמחים לקראת התעוררות עונת הצמיחה.

דישון אורגני בחקלאות המודרנית

כאמור דשן ממקור אורגני הוא דשן שנוצר מהפרשות של בעלי חיים, ושאריות צמחיות שונות. דשן זה מבוסס על חומרי גלם ותהליכי יצור טבעיים. כיום משתמשים אף בשאריות בוצה ממתקני טיהור שפכים. החסרון המרכזי בשימוש בדשן זה היא העובדה שבשל מקורותיו השונים והמשתנים קיים קושי ליצור מוצר בעל רכיבים אחידים.

בחקלאות המתועשת מקובל להשתמש בהפרשות השונות ממשקי בעלי החיים, לערב אותם עם שאריות מהצומח, וליצור בהם תהליכי רקבון מבוקרים.תהליך הייצור של הדשן האורגני נעשה על ידי קומפוסטציה. עיקרו של תהליך זה מתרחש בטבע באופן טבעי, בהליך זה מעורבים הפרשותיהם של בעלי החיים, בעלי חיים שמתו וחלקי הצומח השונים, אלו מתפרקים על ידי חיידקים וחרקים ומזינים את הקרקע, פירוק זה הוא פירוק "אירובי" והוא נעשה בנוכחות אוויר. בשלבים השונים של תהליך זה הטמפרטורה יכולה לעלות אף ל 80 מעלות.

את הדשן מפזרים בשדות השונים באמצעות מדשנת.

אחד ממקרות הדשן האורגני הוא הגואנו[26] הגואנו משמש גם כיום כרכיב דישון בחלקאות האורגנית, בה אין להשתמש בדשנים כימיים.

זיהום קרקע בעקבות הדישון

ישנה כאמור חשיבות גדולה לדישון הצמח ביסודות הנצרכים ובכמות המתאימה, יסודות שמצויים בכמות גדולה מדי יכולים להזיק לצמח, להיות לא יעילים ולגרום לזיהום הקרקע[27] ומקורות המים; מי תהום, נחלים, ואגמים.

זיהום הקרקע נגרם ממספר סיבות: למשל:

חוסר ידע וחוסר יכולת לבקר את כמויות הדשן המדויקות הדרושות לכל גידול במשך התפתחותו.

מחירם הנמוך של הדשנים יחסית למחירן של תשומות חקלאיות אחרות, ומתן עודף דשן "ליתר ביטחון".

סילוק שפכים ופסולת חקלאית - אל השדות, ופיזורם באופן לא מושכל ולא מבוקר.

בישראל כמחצית ממקורות המים הנפסלים לאספקת מי שתייה מסיבה כלשהי, נפסלים בשל חריגה מתקן החנקה. מבין אלה בולטים קידוחי מים לאקוויפר החוף באזורים חקלאיים על קרקעות חמרה.

דישון בכמות מוגברת יכולה לגרום לעליית ריכוז החומרים השונים במקורות מים עיליים, ובמי התהום, כגון אאוטריפיקציה (Eutrophication), שפירושה – פריחת צמחיית מים ואצות על פני מקורות המים העיליים. כתוצאה מכך חלה ירידה בריכוז החמצן במים, תופעה הפוגעת באיכות המים ובמאזן הטבעי בגופי המים.

דיון הלכתי

אזכורים בתנ"ך: פליקס מציין שפעולת הזיבול לא הוזכרה במפורש בתקופת המקרא, אך ממספר נבואות ניתן להבחין כי החשיבות בזיבול היתה מוכרת.[28] בזמן הרעב בשומרון, אפילו הזבלים של היונים עלו במחיר רב.[29] ומשמעותה של המילה "דומן" שהוזכרה בתנ"ך מספר פעמים היא זבל.[30]

הד לחשיבותו של הזיבול ניתן למצוא בדברי המדרש, שהבריות היו אומרות זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך,[31] נח הקדיש בתיבתו את המדור התחתי לזבל.[32]

תקופת המשנה ואילך: החל מתקופת המשנה עלתה באופן ניכר ההכרה בחשיבותו של הזיבול, כפי שניתן ללמוד ממספר רב של מובאות בדברי חז"ל, וכפי שניתן ללמוד מהמדרש[33]: "ר' שמעון בן מנסיא אומר חבל על שמש גדול שאבד מן העולם שאלמלא לא נתקלקל הנחש היה לו לכל אחד ואחד מישראל ב' נחשים בתוך ביתו אחד משגרו למערב ואחד משגרו למזרח ומביאים להם סנדלכים טובים אבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמד טוב שבעולם, ואין כל בריה יכולה להזיק אותן ולא עוד אלא שהיו מכניסין אותן תחת גמל תחת חמור תחת פרד ומוציאין זבלים לגנות. ולפרדסות". מהקבלה זו ניתן ללמוד על חשיבותו של הזבל, שהמדרש השווה אותו לאבנים טובות ומרגליות. בתקופה זו השימוש בזבל היה בעיקר לצרכי זיבול הקרקע ולא לצרכי הסקה.[34]

הכנת הזבל והשימושים העיקריים בו

חומרי מוצא/ יסוד: בדברי חז"ל הוזכרו כמה חומרי מוצא מהם נוצרו הזבלים והדשנים השונים:

אפר ותוצרי בעירה שונים.[35]

בעלי חיים: שימוש בגופות בעלי חיים, דם[36], תוצרי שריפת בעלי חיים.[37]

חול דק.[38]

חומרים שונים שנטחנו לאבק[39]. עיין ערך "איבוק".

יין- רבי שמעון ברבי השקה את אלת הבוטנה שלו ביין, על מנת למתקה.[40]

צואת בעלי חיים:[41] בעלי החיים שהוזכרו בחז"ל שמשתמשים בצואתם הם פרדות[42] בקר[43] צאן[44] יונים[45], תרנגול,[46] חזיר[47].

צמחים; העלים הנושרים מן העץ[48], נקראו "נמייה"[49] או "נבייה".[50] וכן תבן וקש[51]. קנובת ירק[52] יש הסוברים שאף שריפת שאריות הצמחים שנותרו בשדה נועדה לשם דישון השדה.[53]

לאשפה הושלכו גם ההפרשות השונות של בני האדם.[54]

אופן הוצאת הזבל מן החצר או הבית: יש הסוברים שחלק מתקנות שאותן התקין יהושע בכניסה לארץ ישראל היא שמותר לאדם בזמנים מיוחדים להוציא את הזבלים מחצרו ולהניחם ברשות הרבים על מנת שבכך הזבל יעובד ויהיה ניתן להשתמש בו.[55]

ברגיל, הוצאת הזבל נעשתה באמצעות כלים שונים, כגון משפלות,[56] שהם סוג של סלים[57], ניתן היה לשאת במשפלות אלו כמות של "לתך" זבל, דהיינו חצי כור.[58] ניתן לשבת על כלים אלו, לכן הם יכולים להיטמא "טומאת מדרס".[59] כלי נוסף שהוזכר לשם הוצאת הזבל נקרא "פוחלץ"[60]. וכן "סל"[61]ההוצאה התבצעה גם באופן מסוים של סחיבה על הכתף.[62] הנחת הזבל היתה בשדה, בבור, או ב"אשפה".[63] מיקומה של האשפה השתנה והיו אשפות בבית, בחצר הפרטית, בשוק,[64] וברשות הרבים.[65] ישנן אשפות של יחידים ואשפות ציבוריות[66] ישנן אשפות קבועות וישנן אשפות שניתן לטלטלן[67].

מלבד ההוצאה לערימות, ניתן להכניס את בעלי החיים על מנת שירעו בשדה ובכך השדה מקבל את כמות הזיבול הנדרשת.[68] האנשים המוציאים את הזבל נקרא "זבלים". (ז' וב' בפתח), ההוצאה נעשתה בשעות הבוקר[69]. וישנן אשפות שהפינוי שלהן התבצע בלילה.[70]

שיטות הכנת הזבל לשימוש: בתוספתא[71] הובא תיאור להליך עיבוד הזבל, בדומה לייצור קומפוסט בזמננו; הוצאה לערימות בשדה[72] ערבוב עם חומרים נוספים מהצומח: "נותנין עליו קש או תבן כדי שירבה" הרטבה וערבוב כדי לזרז את תהליך הקומפוסטציה: "נותנין עליו מים כדי שיסרח ועודרין אותו כדי שיתפח". עיבוד וסידור הזבל נעשות גם בעזרת מוט או מגריפה.[73]

חלק מעיבוד הזבל הוא גם שחיקתו ברגליים, לשם כך מותר להוציא את הזבל ואף תבן וקש שיתערבו יחד עם זבלים אלו, לרשות הרבים, אלא שאם מישהו ניזוק מהם על המוציאו לשלם.[74] ויש הסוברים שבזמן שבו מקובל להוציא זבלים מחוץ לחצר, הבעלים שהוציא פטור מלשלם על הנזק.[75]

הצמחים והשדות אותם זבלו: בין הצמחים שהוזכרו בחז"ל שזבלו אותם ניתן למצוא את הכרוב וכרישא,[76] חיטה, זיתים.[77] השדות שאותם זבלו היו מקשאות ומדלעות[78], גינה[79] שדה[80] ובית השלחין.[81]

השפעת הזיבול על הגידול: הזיבול נמנה בין הפעולות שמשביחות את השדה[82] הזיבול משפיע על הגידול, ולכן גינה שזובלה בזבל עבודה זרה יש לבור אותה לפני שניתן להשתמש בה שוב[83]. ישנם מקורות חז"ל שעולה מהם שזיבול הקרקע משפר את איכות הפירות שניתן להפיק מאותו גידול;[84] "קנמון הזה כל זמן שאתה מזבלו ומעדרו הוא עושה פירות"[85]. אולם מאידך ישנם מקורות מהם עולה כי השפעת הזיבול על הצמחים לא היתה מיטבית, ולכן לא ניתן להביא יין או קמח לנסכים מגפן או חטים שגדלו בבית הזבלים, אך אם הביא- כשר.[86] יתכן שהדבר נובע מכך שפיזור הזבל לא היה באופן שווה בשדה, הדבר גרם לכך שתיווצר חוסר אחידות בגידול והקמח או השמן שיופקו לא יהיו באיכות מספיק גבוהה.[87] ויתכן כי הדבר נבע מכך שזיבול יתר של השדה גורם לנזק[88]

בשטח שזובל היבול מתפתח במהירות רבה יותר, עובדה זו בולטת בשטח וניתן להבחין בין יבול שגדל בקרקע שזובלה, ליבול שגדל בקרקע שלא זובלה.[89] בלשון המשנה עובדה זו נקראת "המנמר את שדהו".[90]

בית הזבלים- בית הזבלים הוא שטח שזקוק לזיבול נוסף, מעבר למינרלים הקיימים באופן טבעי בקרקע[91] לכתחילה אין להביא יין לנסכים מגפן שגדלה בבית הזבלים, אך אם הביא- כשר. בהסבר הדבר יש המבארים שיתכן שהזיבול לא התבצע כראוי, או משום שהזבל פוגם בטעם הפרי.[92] ביאור נוסף לבית הזבלים הוא שמדובר בשטח של "אשפות".[93]

אופן היישום בשטח: מכיוון שמזונם של בעלי החיים הוא מן הצומח, מטבע הדברים נותרים זרעים בפרש שאינם מעוכלים, או שנופלות חתיכות מהצמחים לזבל, דבר שגורם בהכרח להוצאתם לשדה לאחר מכן[94].לעיתים, התערבו בזבל חומרים נוספים כגון זרעים שונים.[95] ויתכן שהדבר נובע מהעובדה שערבו בזבל קש ותבן.

באילנות, הזיבול הוא הנחת הזבל בעיקרי האילן.[96]

זמינות הזבל ותמחורו: הזבל היה זמין במשך השנה[97] ולכן ניתן לקבוע את מחירו לפני שהוא הגיע לידי המוכר, בעוד שבדיני מסחר רגילים אסור לקבוע את מחיר המוצר לפני שהוא מגיע לידי המוכר[98], בזבל ניתן לעשות כן מפני שהוא מצוי. נחלקו התנאים האם היתר זה הוא בכל ימות השנה, או שמא רק בימות הקיץ, לאחר שהזבל כבר מעובד, או רק כשיש למוכר כבר ערימות מסוימות בשדהו.[99]

הוצאת הזבל מהחצר בזמנים מיוחדים: מכיוון שבעלי החיים מפרישים את הפרשותיהם באופן קבוע ויש לפנותם מן החצר, חז"ל דנו בזמנים מיוחדים בהם ישנה בעייתיות להוצאת את הזבל, כגון בשמיטה, שאין לזבל את השדות. בחול המועד שאי לעשות מלאכות שיש בהם טורח[100], ובערב פסח, שאין לעשות בו מלאכה[101]. להלכה, בחול המועד ובערב פסח אין להוציא את הזבל מחוץ לחצר אלא יש לפנותו לצדדי החצר ולא מחוצה לה[102], אמנם, אם כבר אין אפשרות להניחו בחצר מותר להוציאו אל מחוץ לחצר.[103]

חשיבות כלכלית: לזבל בו השתמשו היה גם חשיבות כלכלית, חז"ל דנו בבעלות הזבל במקרים שונים, כגון: המשכיר בית לחברו, למי שייכים סוגי הזבלים השונים שנוצרים בבית, כגון הזבל שנוצר מבעירת התנור והכירה.[104] המשכיר חצר לחברו, למי שייך הזבל שנוצר בחצר, לזבל שמוצא מהחצר וכן בזבל כשהוא מופרש מבעל החיים ולפני שהוא נוחת על הקרקע[105], ולזבל שנוצר מבעלי חיים שאינם של השוכר או המשכיר שנכנסו לחצר[106]. דין נוסף הוא כיצד מתחלק הזבל בחצר, כשהחצר שייכת לכמה בתים הפתוחים לה, וישנם כמה סוגי פתחים שונים לחצר זו.[107] האם מכירת האשפה (המקום שבו מניחים את האשפה) כוללת גם את מכירת הזבל המצוי בה.[108] וכן בקביעת מחירו לפני שהגיע לידי המוכר. [109] אדם המוכר את כרמו, לא מוכר גם את הזבל שבתוכו.[110] הקדשת אשפה למקדש, שעל אף שאין בו שימוש במקדש, מכיוון שיש בו שווי כלכלי, אם הקדיש למקדש אשפה מלאה זבל, חל עליה דין "מעילה".[111] האם יש חיוב להשיבם כשאבדו[112] וכן האם הגללים יכולים להוות תשלום שכר עבודה.[113] אדם שהופך גלל ברשות הרבים, על מנת לזכות בו, הגלל נחשב כשלו, הגוזלו חייב להשיבו[114], וכן הוא מתחייב בנזקים הנגרמים מגלל זה לאחר הזכיה בו.[115]

שמיטה: מלאכת הזיבול נכללה בין המלאכות שהוגדרו כ"עבודות בשדה ובכרם" שאין לעשותן בשמיטה.[116] בשדות בהן יש צורך תמידי בזיבולן, מותר לזבלן עד ערב השמיטה, בין המקומות שהוזכרו ניתן למצוא שטחים שמגדלים בהם ירקות כגון מקשאות ומדלעות[117]. וכן שדה שנידיירה בשמיטה, אין להשתמש בהם לאחר השמיטה.[118]

כאמור, מכיוון שבעלי החיים מפרישים את הפרשותיהם באופן קבוע, יש לפנות הפרשות אלו מן החצר מדי פעם בפעם, הוצאת הזבלים נעשתה לשדה. אך מאידך הזיבול אסור בשביעית והנחת הזבל בשדה יכולה להביא לידי זיבול. התנאים דנו באופן ההוצאה המותר, שיוכיח שהבעלים אינו מעוניין בזיבול השדה בהוצאת הזבל; הזמן בו ניתן להוציאו; כגון משיפסקו עובדי עבודה, או משלב גידול מסוים של חלק מהצמחים[119] כמות הזבל שמוציאים[120] אופן ההנחה בחצר[121] הוספה לערימה קיימת[122], הכנת בור בערב השמיטה והכנסת הזבל לתוכו[123] ועד כמה חוששים לכך שלאחר שיתחיל להוציא חלק מהזבל, לא יוציא ערימות נוספות.[124]

מלבד זאת אין ללקט עשבים דקים ממערימת הזבל, אך מותר ללקט ממנה עשבים גסים.[125]

כאמור, הזיבול אסור בשמיטה, אולם מאידך חלק מתהליך הגידול של בעלי החיים נעשה בשדה, כגון רעייה, חליבה וגז הצאן, במשנה הובאה אפשרות לבצע פעולות אלו בשדה על אף שהשדה מזדבלת מאליה, והיא גידור השטח שבו מעוניינים להשתמש, הזזת הגדרות לפי הצורך והשדה מזדבלת מאליה.[126] נחלקו הראשונים האם ניתן לעשות פעולה זו גם על מנת לזבל בלבד את השדה[127], או שמא היתר זה הוא רק כתוצאה נלווית מכך שיש צורך להשתמש בשדה.[128]

במשנה[129] הוזכרה גם פעולת זיהום הנטיעות וקטימה שלהן, חלק מהביאורים לפעולות אלו הוא שימוש בזבל לצרכים שונים של העץ הצעיר; כגון הנחת צואה כדי שלא יבש,[130] הנחת אפר על העץ כדי שלא יבש,[131] הדבקת קליפת העץ באמצעות זבל.[132] ישנו זיהום שמחזק ומשביח את האילן, ואותו אין לעשות בשביעית, ויש זיהום שמטרתו היא קיום האילן, ופעולה זו מותרת בשביעית.[133]

שבת: איסור הזיבול בשבת הוא משום חורש.[134] אין להוציא את הצאן למרעה בשדה בשבת על מנת שיזבלו שדה זה.[135] שיעור הוצאת הזבל עליו מתחייבים בשבת הוא כדי לזבל כרוב או כרישא.[136] ואף שיעור הוצאת חול עפר ואפר בשבת נלמד משיעור הזבל.[137] הזבל אף נמנה בין החומרים שאסור לטמון בהם מאכלים בערב שבת, כל עוד הם לחים, מכיוון שהם מוסיפים הבל[138]

הזבל משמש גם כחומר בעירה, שבוער היטב, ולאחר שהאש נדלקה בהן אין חשש שהם יכבו, ולכן לא חוששים שיבוא אדם לחתות בהם בשבת כדי לשפר את בעירתם.[139] הירושלמי[140] דן כיצד להשוות את הגלל בשבת, כקש וגבבה, ולכן מכיוון שהידלקותם היא מהירה אין חשש שמא יבוא לחתות באש או שמא הגללים הם כגפת ועצים שביערתם אטית, ולכן יש חשש שמא יבוא לחתות יחתה באש.

חזקה: הנחת זבל בלבד בשטח מסוים אינה מהווה ראיה לבעלות על השטח, אך אם חפר בור והניח בו את הזבל, או העמיד את הזבל במקום גבוה, פעולה זו נחשבת לראיית בעלות על השטח.[141]

עבודה זרה: איסור ההנאה מעבודה זרה כולל גם זבל שנוצר מחמתה, כגון תוצרי שחיקה של כלים ששמשו לעבודה זרה[142], ורקבון העלים שנשרו מעצי עבודה זרה.[143] הגמרא דנה בשאלה האם חל איסור שימוש בגינה שנזדבלה בזבל של עבודה זרה.[144]

קדשים: לאחר שחיטת בעלי החיים בבית המקדש, דם הקרבנות היה נשטף באמת המים שעברה בבית המקדש, אמה זו הובילה את המים והדם אל נחל קדרון[145], לאחר מכן, ככל הנראה לאחר שהנוזלים התייבשו, היו הגננים נוטלים את מה שנותר ומשתמשים בו כדי לזבל את גינותיהם, נחלקו התנאים האם יש בנטילת שיירי הדם איסור מעילה בקדשים, והאם ניתן ליטול שיריים אלו ללא תשלום.[146]

חול המועד- אין להכניס באופן יזום בחול המועד את הצאן לשטח על מנת שיזבל אותו[147].

מותר לשתות מי זבלים במועד[148], לא נתברר מהם מי זבלים, יש הסוברים שמדובר במי מעיין שמימיו מסריחים[149].

נזקים שנגרמים מהזבל: יש להרחיק את הזבל מהקיר של חברו לפחות שלושה טפחים[150] הרחקה זו נחוצה משום שהזבל יוצר הבל (חום) שמזיק לקיר[151] הפרשות הבקר גורמות לריחות שיתכן ויזיקו לסביבתם.[152] הגללים הוזכרו כנזק שנגרם על ידי בעל החיים, ועל בעליו לשלם את הנזק שנוצר מהם, בכפוף לחומרת הנזק ולמקומו.[153]

אזכורים נוספים

חלק משבחה של ירושלים הוא שאין להוציא את הזבל לתוכה[154]. ואף נתייחד בה שער מיוחד שדרכו הוציאו את האשפה; "שער האשפה".[155]

הביטוי "זבל" הוזכר גם כלשון גנאי לעבודה זרה, כפי שמובא בגמרא[156]: "אין הולכין לטרטיאות ולקרקסיאות, מפני שמזבלין שם זיבול לעבודת כוכבים".

מי זבלים שמשו לרפואה[157], לא נתברר מהם מי זבלים, יש הסוברים שמדובר במי מעיין שמימיו מסריחים.[158]

כיסוי הדם: בהמה או עוף שנשחטו יש לכסות את הדם הראשון שיצא מהם לאחר השחיטה, בין החומרים שניתןלהשתמש בהם לצורך כך הוא זבל דק ולא זבל גס.[159]

הכנסת הזהב לזבל למשך שבע שנים מסייע בזיקוק הזהב.[160] אדם שהתחייב אחת ממיתות בית דין, שריפה או הריגה, היו מניחים אותו בתוך זבל לפני המתתו.[161] מטרת הנחתו באופן זה היתה ככל הנראה כדי לבזותו.

הזבל הוא ביטוי להפרשות האדם לאחר האכילה, בחז"ל נמנו מספר סוגי מאכלים כגון פת שעורים ופת קיבר תירוש וירק שגורמים לריבוי הזבל[162]. אסור לומר דברים שבקדושה ליד צואת בעלי חיים.[163]

חז"ל דנו בשאלה האם חטים שמצויים בגללים של בעל החיים יכולים להיטמא טומאת אוכלין.[164]

שימושים נוספים

אחד החומרים שמוזכרים בחז"ל שהכינו מהם כלים, הם גללים[165] חז"ל דנו במקרים שונים של דיני טומאה וטהרה בכלים אלו.[166] וכן כשהם מעורבים עם חומרים אחרים[167] בין הכלים תואר גם כסא העשוי מגללים[168]. הזבל שימש גם כחומר לסתימת חורים בכלים שונים.[169]

כלי גללים שימשו גם ככלי לטעת או לזרוע בהם[170] מכיוון שהדפנות אינן קשיחות דיין, השורשים מפעפעים אותם הם נחשבים כמחוברים לקרקע[171] חז"ל דנו האם מותר בשמיטה לבדוק את הזרעים בגללים שמצויים בתוך עציץ.[172]

דישון וזיבול השדה בשמיטה בזמננו

ביחס לעשיית מלאכות בשמיטה קיימות שלשו דעות בהלכה:

א. ישנם הסוברים שמלאכות "אוקמי ואברויי" הן מלאכות הנצרכות לטיפול בעץ עצמו, אך עבור הפירות אין לעשות מלאכות כלל משום שהפירות הם הפקר.[173] לדעה זו הזיבול היחיד שיהיה מותר הוא זיבול לשמירת העץ ולדאגה לכך שהוא לא יפסד, ואין לבצע כל דישון עבור הפירות.

ב. ישנם הסוברים שמלאכות הנצרכות לטיפול בעץ עצמו מותרות בשמיטה, ואילו המלאכות שיש לדון בהן האם מטרתן הן 'לאוקמי' או 'לאברויי', הן מלאכות הקשורות לטיפול בפירות.[174] לדעה זו מותר לעשות פעולות שמטרתן היא יצירת פרי סחיר בשמיטה במסגרת "אוצר בית דין", ולכן יהיה ניתן לדשן במקרה הצורך אף לפני הפריחה.

ג. ישנה דעה ממצעת הסוברת שמותר לעשות מלאכות עבור הפירות הקיימים כבר בעץ, אך אין לעשות מלאכות הכרוכות ביצירת פרי חדש על העץ.[175] לדעה זו יהיה ניתן לדשן ולזבל את המטע רק לאחר חנטת הפירות.

דישון בהידרופוניקה- פוסקי זמננו דנו בשאלה האם הוספת המינרלים למים, כחלק מדישון הידרוםוני נחשב כזריעה בקרקע.[176]

נספח הזנת בעלי חיים בזבל עופות ובזבל בקר

זבל בהמות וזבל עופות הם מקורות יעילים של חלבון למעלי גירה, המינרלים מתאימים הן לעופות והן למעלי גירה.

כדי למנוע הפצת מחלות על ידי השימוש בפרש כמזון דרושים טיפולים לקטילת חיידקים פתוגניים העלולים להימצא בפרש, כגון חימום, עיקור תחת לחץ, ייצור pH חמוץ על ידי החמצת הזבל או אידוי בחומרים כימיים.

המזון יכול להיות מוגש הן בצורה מיובשת והן כתחמיץ.

הערכים התזונתיים של הרכב הזבל המיובש לפי סוגיו נעים בגבולות רחבים, החל מ15% חלבון מזבל שמקורו בבקר לחלב, וכלה ב33% בזבל שמקורו מפטימים.[177]

המינרלים (סידן וזרחן) נעים בין כ 2.5% בזבל בקר וכלה בכ11% בזבל מטילות.

הזבל המיובש משמש בעיקר כמקור לחלבונים ומינרלים, בשל ערכו האנרגטי הנמך יחסית של זבל מיובש, וכדי למנוע דילול יתר של מנות המזון, יש להגביל את כמות הזבל המיובש הנכללת במנות.

עפ"י הנחיות "צו המספוא"[178] 1. זבל העופות ייאסף מלולים בהם בריאות העופות תקינה ורכיב הרפד בזבל העופות יהיה שבבי עץ, נייר או קש. 2 .זבל עופות מלולים להם הוצא צו השמדה מסיבות סניטריות, שפעת העופות או כל מחלה מידבקת אסור לשימוש[179]. 3 אין להשתמש בזבל של בעלי חיים שהוזנו בסוגים מסוימים של תרופות[180].

ביבליוגרפיה

בונדי, הזנת בעלי חיים. עמ' 113, 582.

וילנאי ז' ירושלים- בירת ישראל העירת העתיקה א, תשל"א עמ' 45, 214

פליקס, י, החקלאות בארץ ישראל, בימי המקרא, המשנה והתלמוד, עמ'....

Amy Bogaard ,Crop manuring and intensive land management by Europe’s first farmers

THE NUTRITIONAL EVALUATION OF DRIED POULTRY, JOSEPHINE NAMBIWASTE AS A FEED INGREDIENT FOR BROILER CHICKENS

[1] IAF

[2] Bogard

[3]. Bogard

[4] ספר 7 עמ' 93 מהדורת....

[5] תולדות הטבע, ספר 17, בעיקר בפרק 6, ספר 17 בכללו מוקדש לפרטי הזיבול השונים.

[6] תקופת בית ראשון, המאה ה9 לפנה"ס.

[7] מוזכר בפילניוס.

[8] יתכן כי כוונתו היא ל"גואנו"....

[9] לדעת י. טפר גידול יונים בקולומבריום נעשה בין השאר על מנת להפיק מהם את זבלם. ראה עלייתו ושקיעתו של ענף גידול היונים בארץ. בתוך: אדם ואדמה בארץ ישראל הקדומה עמ' 176- 190.

[10] ראה נספח.

[11] ספר 3 פרקים 15- 16.

[12] What is good cultivation? Good ploughing. What next? Ploughing. What third? Manuring.

[13] עפ"י נתוני ה IAF ישנם 17 יסודות שהוכחו כחיוניים לצמחים: פחמן (C), מימן (H), חמצן (O), חנקן (N), זרחן (P), אשלגן (K), גופרית (S), מגנזיום (מג) , סידן (Ca), ברזל (Fe), מנגן (Mn), אבץ (Zn), נחושת (Cu), בורון (B), מוליבדן (Mo), כלור (Cl), ניקל (Ni). יתר על כן, יסודות נוספים עשויים להיות חיוניים לכמה מיני צמחים, למשל. נתרן (Na) וקובלט (Co).

[14] יסודות שמופיעים בכמויות זעירות בלבד.

[15] החנקן מופיע במספר תצורות שמוגדרות על פי ההרכב הכימי שלהן והיחס שבין המרכיבים השונים, כגון: אוריאה, אמוניה- אמוניאק. חנקן מינראלי, אמוניום חנקתי. החנקן הוא רכיב משמעותי במולקולות החלבונים השונות: DNA, החלבונים עצמם בצמח, ועוד. החנקן ממלא תפקיד חיוני בכל הרקמות החיות של הצמח, לכן חלק נכבד מהדישון מבוסס על יישומים שונים של חנקן. מקורותיו של החנקן בטבע הם מגוונים, החנקן מהווה כ78 אחוז מהאוויר והוא משמש כמקור המרכזי לייצור דשן כימי, בנוסף לכך החנקן מצוי בצמחים בעלי יכולת לקשור חנקן לשורשיהם, כמיני קטנית שונים- זבל ירוק, הפרשות שונות של בעלי חיים, חומצת שתן, פירוק גוף בעלי החיים.

[16] האשלגן משפר את עמידות הצמח לשינויי טמפרטורה, יובש וקור, עמידות למחלות, ועוד. מיוצר מיבוש מימי ים המלח ומכרות אשלג

[17] מיוצר מיבוש מימי ים המלח ומכרות אשלג.

[18] נתונים מח' חיפה כימיקלים.

[19] Justus von Liebig, Die organische Chemie in ihrer Anwendung auf Physiologie und Pathologie- כימיה אורגנית ביישומה לפיזיולוגיה ופתולוגיה, בספרו זו הוא תיאר בין השאר את הקשר שיש בין רכיבי הצמחים לרכיבי תזונה של בעלי החיים.

[20] תערובת של מספר מלחים המופיעה כמחצב.

[21] על ידי פריץ האבר וקרל בוש.

[22] המדידה נעשית לפי טון לדונם.

[23] בעקבות מהפיכה זו וגורמים נוספים, שיפור בהיגיינה וברפואה, אוכלוסיית העולם הכפילה עצמה ב100 השנים האחרונות.

[24] קרקע חרסיתית/ חולית, רמת הסידן, חומציות הקרקע, רטיבותה, מוליכות חשמלית, וגורמים נוספים.

[25] אקולוגיה וסביבה....

ראה ניהול הדישון: https://ag.umass.edu/greenhouse-floriculture/fact-sheets/best-management-practices-bmps-to-increase-fertilizer-efficiency

https://www.cropnutrition.com/efu-4r-nutrient-stewardship

[26] בספרדית: Guano מדובר בלשלשת של עופות שונים.

[27] קרקע היא תוצר בליה של מסלע, מבנה הקרקע הוא מצבור גדול של חלקיקיקם בגדלים משתנים, בין חלקיקים אלו ישנם חלקים רבים היכולים להכיל נוזלים או אוויר, הדישון העודף נספח לקרקע ויכול להיות מוסע ממנה באמצעות הגשמים, אל עבר מי התהום.

[28] החקלאות עמ' 78.

[29] מלכים ב ו, כה: וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ עַד הֱיוֹת רֹאשׁ חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף וְרֹבַע הַקַּב דִּבְיוֹנִים בַּחֲמִשָּׁה כָסֶף:

[30] כגון מלכים ב ט, לז: "וְהָיְתָה נִבְלַת אִיזֶבֶל כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל אֲשֶׁר לֹא יֹאמְרוּ זֹאת אִיזָבֶל", ירמיהו ח, ב, ירמיהו ט, כא, תהלים פג, יא. וכתרגום יונתן: דומן: זיבל, או זבלא.

[31] רש"י בראשית כו, יג.

[32] סנהדרין קח, ב, תחתים שנים ושלשים תעשה, תנא: תחתיים לזבל, אמצעיים לבהמה, עליונים לאדם.

[33] אבות דרבי נתן נוסחא א פרק א.

[34] פליקס, 82

[35] משנה בבא מציעא ח, ז.

[36] הדם כמקור לזבל הוזכר בשמה במסכת יומא ה, ו, ראה גם ספר העיטור אות מ - דף מה טור ג, שהאומנים שהזיקו את רב יוסף, בגמרא בב"ב כב, ב היו אמנים שהקיזו דם שישבו תחת הדקלים שלו, התשלום על כך שהם ישבו שם היה זיבול השדה בדם שהם הקיזו.

[37] בבלי גיטין נז, א: במתניתא תנא: שבע שנים בצרו עובדי כוכבים את כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל.

[38] משנה שבת ח, ה.

[39] משנה ע"ז ג, ג, תוספתא ע"ז (צוקרמאנדל) ג, יט, לכן אסור לשחוק את העבודה זרה ולפזר אותה לרוח מכיוון שבכך האדם מזבל את הצמחים.

[40] ירושלמי כלאים א, ז.

[41] משנה שביעית ג, ד, אם כי סביר להניח שהשתמשו בכל ההפרשות של כלל בעלי החיים הביתיים באותה תקופה.

[42] כפי שמובא במדרש, שמתאר את גדולתו של יצחק: בראשית רבה סד, ז "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל, א"ר חנין עד שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך".

[43] משנה שבת כ, ד, בבלי שבת קמ, ב

[44] ראה למשל שביעית ג, ד, תוספתא ליברמן שביעית ב, כ.

[45] מלכים ב ו, כה.

[46] תוספתא ב"ק (ליברמן) ח, י, ראה בבלי שבת מב, ב: "תרנגולת עשויה להטיל ביצתה באשפה".

[47] בבלי ב"ק יז, ב.

[48] תוספתא ע"ז (צוקרמאנדל) ו, ח.

[49] משנה ע"ז ג, ח.

[50] בבלי ע"ז מח, ב.

[51] בבלי בבא מציעא ל, א.

[52] תוספתא (ליברמן) דמאי ד, ד.

[53] פליקס, 84. עפ"י ירושלמי שבת ז, ב, תוספתא (ליברמן) פאה ב, יט.

[54] בבלי ביצה לו, ב.

[55] בבלי ב"ק פא, ב.

[56] משנה כלים כד, ט.

[57] הפרשנים על המשנה כלים כד, ט.

[58] משנה שביעית ג, ב. חצי כור הוא טו סאים, דהייני 124 ליטר לדעת הגר"ח נאה או 216 ליטר לדעת החזו"א, ראה מדות ושיעורי תורה יד, טו.

[59] כפי שנאמר ויקרא טו, ד: "כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו יִטְמָא": טומאת מדרס היא טומאה שנגרמת בשל עמידתו, שכיבתו או דריכתו של טמא על כלי מסוים.

[60] משנה כלים כד, ט.

[61] ירושלמי מו"ק א, ב.

[62] ראה משנה כלאים ט, ד שאין לתת מרדעת של חמור שיש בה כלאים על הכתף, על מנת לשאת עליה זבל, ראה רש"ס כלאים ט, ד, וחזון יחזקאל כלאים ה, יא שביאר שמטרת הנחת המרדעת היא שהאדם לא יתלכלך.

[63] ראה איכה ד, ה הָאֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים נָשַׁמּוּ בַּחוּצוֹת הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת: מבאר רש"י במקום: אשפתות - אשפות של זבל שוכבים על האשפות בחוץ: האשפה שימשה להשלכת כלל השאריות שהאדם לא חפץ בהן, כגון שברי כלים כמובא בשבת קכד, ב ותוספתא שבת (ליברמן) יד, ב. שאריות בנין, בבלי מכות ח, א, ראה משנה עירובין י, ז שמובא בה שגובהה של האשפה אף הגיע לעשרה טפחים. בתוספתא עירובין (ליברמן) ז, ו מובא דיון מתי האשפה מהווה רשות לעצמה.

[64] חולין יב, ב אשפה בבית ובשוק.

[65] ראה בבלי שבת קכא, ב.

[66] עירובין ח, א.

[67] ירושלמי (וילנא) בבא מציעא ב, ד.

[68] משנה שביעית ג, ד.

[69] שיר השירים רבה א, ט.

[70] בבלי ב"ק לב, ב.

[71] שביעית (ליברמן) ב, יד.

[72] משנה שביעית ב, ד.

[73] ירושלמי מו"ק א, ב, ראה בפנ"מ במקום.

[74] משנה ב"ק ג, ג, בבלי ב"ק ל, א תוספתא ב"ק (ליברמן) ב, ז- ח. אמנם בגמרא בבא מציעא קיח, ב משמע שאסור להשהות את הזבלים ויש לפנותם מיד עם הוצאתם מחוץ לחצר, ראה תוס' ב"ק ל, א ד"ה מתני' שדן בסתירה לכאורה הקייימת בו הסוגיות.

[75] דעת רבי יהודה בגמרא שם, שבשעת הוצאת זבלים מותר להוציא את הזבלים ואם אדם ניזוק, אין בכך חיוב. ראה תוספתא בבא מציעא (ליברמן) יא, ח.

[76] מחלוקת רבי עקיבא וחכמים במשנה שבת ח, ה.

[77] משנה מנחות ח, ב- ג.

[78] משנה שביעית ב, א.

[79] תוספתא ע"ז (צוקרמאנדל) ו, א.

[80] משנה שביעית ד, ב.

[81] ירושלמי שביעית ג, א.

[82] ראה אבות דרבי נתן נוסחא א פרק טז.

[83] תוספתא ע"ז (צוקרמאנדל) ו, א.

[84] ירושלמי תענית ד, ה: "בא וראה מה חציפה הוא ארץ ישראל שהיא עושה פירות... מפני שמזבלין אותה.

[85] בראשית רבה (וילנא) פרשת לך לך מו, ב.

[86] משנה מנחות ח, ב- ג.

[87] פליקס, החקלאות עמ' 80.

[88] ראה ב"ב כה, א שאין לעשות גורן סמוך לשדה חברו "מפני שעושה אותה גלל", ראה רש"י ותוספות שביארו שוהכוונה היא שריבוי הזבל גורם לנזק לשדה.

[89] ירושלמי פאה, ג, א.

[90] משנה פאה ג, ב.

[91] רבנו גרשום ורש"י מנחות פה, א.

[92] רע"ב מנחות ח, ב.

[93] רמב"ם פיה"מ מנחות ח, ב.

[94] ראה עקרונות בקרת עשביה בחקלאות אורגנית, בתוך "התורה האורגנית" וכן השימוש המיטבי בפרש בקר מאת א. הדס, א. איזנקוט, פ. פיין, א. צוקרמן.

[95] ספרי דברים כי תצא רל, משנה כלאים ה, ז.

[96] רש"י מו"ק ג, א

[97] ראה תוספתא בבא מציעא (ליברמן) ו, ג: "ופוסק עמו על הזבל באשפות כל ימות השנה אף על פי שאין לזה יש לזה".

[98] איסור זה הוא איסור "ריבית" שמא בשל הרכישה המוקדמת הוא ישלם מחיר גבוה יותר, ויש בכך משום איסור ריבית, איסור זה נקרא "הקדמת מעות".

[99] משנה בבא מציעא ה, ז, בבלי בבא מציעא עד, א- עד, ב.

[100] ר"י מלוניל פסחים נה, ב.

[101] תוספתא פסחים (ליברמן) ג, יח.

[102] בירושלמי פסחים ד, מובאת חלוקה בין חצר גדולה לחצר קטנה שבחצר גדולה מסלקו לצד ובחצר קטנה ניתן להוציאה מחוץ לחצר, אולם ברפת "מכיוון שניוולה קשה בין גדולה בין קטנה מוציאו לאשפה

[103] דעת רבא פסחים נה, ב, ראה שו"ע או"ח תסח, ח- ט.

[104] משנה ב"ח ח, ז.

[105] ראה תוספתא בבא מציעא ח, כט.

[106] בבלי בבא מציעא קא,ב- קב, א.

[107] תוספתא בבא מציעא (ליברמן) יא, יב.

[108] משנה ב"ב ה, ג.

[109] משנה בבא מציעא ה, ז, בבלי בבא מציעא עד, א- עד, ב.

[110] תוספתא ב"ב (ליברמן) ג, ו.

[111] משנה מעילה ג, ו. בבלי מעילה יב, ב- יג, א.

[112] בבא מציעא כז, א

[113] בבא מציעא סח, ב.

[114] תוספתא ב"ק (ליברמן) ב, ח, ב"ק ל, א, ירושלמי ב"ק ג, ג. ירושלמי דמאי ג, ג.

[115] משנה ב"ק ג, ג, בגמרא ב"ק כט, ב ירושלמי ב"ק ג, ג, ירושלמי דמאי ג, ג, מבואר שלא כל היפוך מחייב בנזקים, אלא רק היפוך למטרת זכייה בגלל זה.

[116] ספרא בהר פרשה א עד פרק א, (ה) הובא בבבלי מו"ק ג, א ומנין שאין מזבלים... תלמוד לומר שדך לא.

[117] משנה שביעית ב, ב, תוספתא שביעית (ליברמן) א, ד.

[118] משנה מסכת שביעית פרק ד משנה ב: שדה... שנטייבה או שנדיירה לא תזרע במוצאי שביעית.

[119] משנה שביעית ג, א.

[120] משנה שביעית ג, ב.

[121] משנה שביעית ג, ג.

[122] תוספתא שביעית (ליברמן) ב, יד.

[123] בבלי מו"ק ד, ב.

[124] כך מבאר הירושלמי שביעית ג, ד את דעתו של רבי אליעזר במשנה ג, ב שמתיר להוציא את הזבלים בתנאי שיעמיק, או שיגביה שלשה טפחים או שיתן את הזבל על הסלע.

[125] תוספתא שביעית (ליברמן) ב, יד.

[126] משנה שביעית ג, ד, תוספתא שביעית (ליברמן) ב, טו.

[127] כך מובן מהרמב"ם בפירוש המשניות שביעית ג, ד שכותב עושה בה דיר כדי לזבל את שדהו.

[128] כך מבאר הירושלמי שביעית ג, ד את דין המשנה שביעית ג, ד "המדייר את שדהו", וזאת מכיוון ששדה שניטייבה או נידיירה מעצמה- אין להשתמש בה לאחר השמיטה, כמובא במשנה שביעית ד, ב, כביאור זה כותבים הריבמ"ץ הר"ש והרא"ש במשנה שביעית ג, ד.

[129] שביעית ב, ד.

[130] ריבמ"ץ שביעית ב, ד, לדבריו זיהום הוא כיסוי חלק מהעץ כדי שלא יבש, בעוד מטרת עשיית בתים, בהמשך המשנה היא כדי שהעץ יתפתח באופן טוב יותר.

[131] רמב"ם פיה"מ שביעית ב, ד.

[132] ר"ש שביעית ב, ד.

[133] בבלי ע"ז נ, ב, תרי זיהומי הוו...

[134] ירושלמי (וילנא) שבת ז, ב לכל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש.... המזבל.

[135] ירושלמי שביעית ג, ד.

[136] מחלוקת רבי עקיבא וחכמים במשנה שבת ח, ה.

[137] תוספתא שבת (ליברמן) ח, יט.

[138] ראה משנה שבת ד, א, ירושלמי שבת ד, א, "בלפי שהדברים הללו רותחין ומרתיחין והוא נוטלן והן תשים לתוך ידו ומחזירן והן מוסיפין רתיחה לפיכך אסרו לטמון בהן" בטעמי האיסור, ובשיטות הראשונים השונות ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ט ערך "הטמנה".

[139] ירושלמי שבת, א, א.

[140] שבת ג, א

[141] ב"ב נז, א.

[142] משנה ע"ז ג, ג.

[143] משנה ע"ז ג, ח, תוספתא ע"ז (צוקרמאנדל) ו, ח.

[144] בבלי ע"ז מט, א.

[145] בתוספתא זבחים (צוקרמאנדל) ו, יא הובא שהדם יצא גם דרך החוטמים שהיו בראש המזבח.

[146] דין זה מופיע מספר פעמים בחז"ל, כגון משנה יומא ה, ו בבלי יומא נח, א, תוספתא יומא (ליברמן) ג, ב, תוספתא זבחים (צוקרמאנדל) ו, ט- יא תוספתא מעילה (צוקרמאנדל) א, טז.

[147] הלכות רי"ץ גיאת הלכות חול המועד עמוד קפז

[148] תוספתא מו"ק (ליברמן) ב, י.

[149] ש. ליברמן בביאורו לתוספתא שבת יב, יג, מציין שכך מבאר ש. קליין.

[150] משנה ב"ב ב, א.

[151] בבלי ב"ב יט, א, בתוספתא ב"ב (ליברמן) א, ב מובא שאף יש לסוד את הכותל בסיד לפני שסומכים לו את הזבל.

[152] בבלי ב"ב כ, ב.

[153] בבלי ב"ק יח, ב; מח, א, הנזק הוא תולדה דשל "בור". ירושלמי ב"ק ב, א, בניגוד למקרה בו הבהמה התיזה צרורות שאזי משלם רק חצי נזק, כי הנזק לא בא מגופה של הבהמה, גללים, על אף שיצאו מהבהמה ואזה הזיקו, הדבר נחשב כנזק מגופה, ומשלם נזק שלם. הדיון בירושלמי נסוב על השאלה באלו מקרים משלם נזק שלם, שהבהמה עושה כדרכה או שהיא עושה כמות גדולה יותר מדרכה.

[154] אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק לט.

[155] שבת טו, א, ירושלמי (וילנא) סנהדרין א, ג. יש לציין שמיקומו של שער האפשות, כפי שהוא בימינו, הוא צפוני למיקומו של שער האשפה בימי הבית השני, בעוד שהשער בימינו הוא הסמוך ביותר לכותל המערבי, שער האשפות בבית השני היה סמוך לנחל קדרון, שממנו ככל הנראה הוצא הדשן מבית המקדש.

[156] בבלי ע"ז יח, ב.

[157] תוספתא (ליברמן), שבת יב, יג, מו"ק ב, י.

[158] ש. ליברמן בביאורו לתוספתא שבת מציין שכך מבאר ש. קליין.

[159] משנה חולין ו, ז.

[160] ירושלמי יומא ד, ד.

[161] משנה סנהדרין ז, ב.

[162] מסכתות קטנות אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק מח.

[163] בבלי ברכות כה, א, ירושלמי ברכות ג, ה.

[164] תוספתא טהרות (צוקרמאנדל) ט, יג, בבלי מנחות סט, א.

[165] עובדה זו הוזכרה במספר רב של הקשרים, ראה למשל: תוספתא שבת (ליברמן) יג, יז: כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה הרי הן ככל הכלים ומטלטלין אותן, וכן תוספתא כלים (בבא מציעא) (צוקרמאנדל) א, ד ראה מסכת מקוואות פרק ד משנה א שדנה האם כלי גללים יכולים לפסול את המקווה.

[166] ראה למשל משנה ידים א, ב, ירושלמי שבת ח, ז. תוספתא זבחים (צוקרמאנדל) י, יב בבלי שבת צו, א, ספרי במדבר פרשת חקת פיסקא קכו ד"ה וכל כלי ספרי זוטא פרק יט פסוק טו.

[167] משנה כלים יא, ד.

[168] ספרא מצורע - פרשת זבים פרשה א תחילת פרק ב אות ד

[169] משנה כלים ג, ד תוספתא כלים (בבא קמא) (צוקרמאנדל) ד יא.

[170] משנה עוקצין ב, י, פליקס מציין כי יתכן שהשימוש בכלי גללים היה על מנת להקל את קליטת הצמח בקרקע, שלאחר שהשורשים פעפעו את דפנות הכלי, העציץ ניזון מגללים אלו.

[171] ראה בפרשנים על המשנה עוקצין ב, י.

[172] ירושלמי שביעית ד, ד. תוספתא שביעית (ליברמן) א, יב

[173] הרב קוק (שבת הארץ פ"א ה"ה אות טז, קונטרס אחרון סימן י, משפט כהן סימן עט), יש לציין כי לדעת פאת השולחן (סימן כ ס"ק יא) אין לעשות בעץ כל פעולה, וכל הפעולות שהותרו משום 'אוקמי אילנא' הותרו רק כשהן לא פועלות בעץ עצמו, ראה שבת הארץ (קונטרס אחרון סימן י) ורידב"ז (בית רידב"ז ס' א ס"ק ה) שחלקו על דבריו.

[174] חזו"א (שביעית כא, יד), ספר השמיטה (עמ' כד הע' 5), וכך מובן ברש"ס (שביעית פ"ב ה"ב ד"ה שאני) שמותר לעשות מלאכות שהן 'לאוקמי אילנא' אם מטרתן היא שרוצה שהאשכול יתבשל באופן שווה.

[175] הרב ישראלי (התורה והמדינה חלק' ט עמ' שמו ואילך, מו"מ בענין עבודות דרבנן מצד הפסד הפרי),.

[176] ראה למשל היחס בין דשן כימי לעפר- הפרדס שנה ה חוברת כה, הר צבי... הרב אריאל....

[177] תפקידם של החלבונים בגוף בעלי החיים הוא חיוני ביותר, מהם נבנים האברים והרקמות, חלקים משמעותיים ממרכיבי התאים, וכן נוזלי הגוף, אנזימים, וחלק מההורמונים.

[178] צו הפיקוח על מצרכים ושירותים, ייצור מספוא והסחר בו, התשל"א-1971, צו זה מתעדכן מעת לעת.

[179] למשל, באופן מעשי, כל עדר המקבל זבל עופות בישראל, מחוסן (לפי רצון החקלאי) נגד רעלן הבוטוליזם, רעלן שגורם לשיתוק בבעלי חיים, ואף למותם, הוא מתפתח ביטב בתנאים אנאירוביים.

[180] כגון תרופות שהחומר הפעיל בהן הוא מדורמיצין.

אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

דישון- זיבול

אודות

שימושי

קישורים מומלצים

עדכונים

בית מדרש