דובדבן

דובדבן הוא עץ פרי נשיר דו פסיגי במשפחת הוורדיים, משפחת זו כוללת בין השאר את השקד, את האפרסק ואת המשמש. שני מינים של דובדבן ידועים בשל פריים הטוב למאכל אדם: דובדבן מתוק )גודגדן ,( Prunus avium ודובדבן חמוץ .(Prunus cerasus) מינים אלה הם עצים גדולים וחסונים, העשויים להתנשא לגובה של 6 - 8 מטר ואף יותר. אך בגידול מסחרי מגבילים את גובה העץ ל-4 מטר על מנת שניתן יהיה לקטוף את הפרי. בעבר נעשתה חלוקה בין הדובדבן החמוץ לבין הגודגדן המתוק, אולם כיום אוחד השם לדובדבן.[1] לעץ הדובדבן פריחה לבנה מרשימה ביותר, העץ מתכסה בפלומה לבנה בעלת ריח מיוחד, המושכת אליה דבורים וחרקים נוספים המסייעים בהפריית העץ. הפריחה מתרחשת בדרך כלל לקראת סוף חודש מרץ ובמהלך חודש אפריל, זאת על פי הזן הקרקע והאקלים. הפרחים לבנים בעלי 5 עלי כותרת, אבקנים רבים וצלקת אחת. הפרי בשרני, מיצי, בעל גלעין קטן וקשה. הפרי עסיסי מתוק או חמצמץ חזק ודומיננטי וצבעו מאדום כהה נוטה לשחור ועד צהוב.[2] גודל הפרי נע בין 20 מ"מ ל28 מ"מ,

קיימים בטבע עוד כמה עשרות מינים בתת-הסוג דובדבן, חלקם בעלי פרי אכיל, כגון הדובדבן היפני (Prunus serrulata). בישראל גדלים בר שני מינים, דובדבן שרוע (Cerasus prostrata) שהוא שיח הגדל בחרמון והוכרז ערך טבע מוגן בישראל ודובדבן קטן פרי .(Cerasus microcarpa)[3]

לשני המינים (החמוץ והמתוק) הידועים מספר זנים [4],שניהם זקוקים לאקלים קר של מאות שעות קור,[5] עץ הדובדבן המתוק זקוק לעץ דובדבן מזן אחר הצומח בסמוך לו, על מנת שתהיה הפריה נאותה וכך יניב העץ פרי.

בדובדבנים חמוצים ניתן לקטוף את כל היבול מהעץ בפעם אחת, ואילו בדובדבן מתוק ההבשלה אינה אחידה ויש לחזור ולקטוף את הפירות כמה פעמים. לאחר ההבשלה אפשר לשמור את הפירות עד שבוע במקרר ביתי, אך בהקפאה עמוקה הם משתמרים מצוין חודשים רבים ומשמשים בהם אז להכנת גלידות, ריבות, מאפים ומשקאות.[6]

עונת קטיף הדובדבנים מתחילה בסוף מאי- תחילת יוני ונמשכת כחודשיים. היקף גידול הדובדבנים והגודגדנים בארץ יחסית מצומצם,[7] הוא גדל רק בהרים גבוהים. בשניהם דרושה עבודת ידיים רבה מאוד בקטיף הפרי. בארצות, שבהן הפירות מיועדים לתעשייה, נעזרים בקטיף ממוכן.

בישראל מגדלים רק זן מרכזי של דובדבן חמוץ "כיוס", המבשיל בדרך כלל במחצית הראשונה של יוני. מספר זנים של דובדבן מתוק גדלים בארץ. הראשון להבשלה הוא בורלא, מהמחצית הראשונה של מאי. אחריו מבשילים הזנים: צ'ינוק, בינג ורנייה. רנייה הוא היחיד שפריו צהבהב-ורוד, ואילו צבע הפירות של הזנים האחרים מאדום עד כמעט שחור.

ביות:

מוצאו של עץ הדובדבן הוא מזני בר הגדלים בהרים הגובלים בדרום סין, אזור רכס הקווקז ובדרום מזרח אירופה, באזורים הרריים בעלי אקלים קר בחורף וחמים בקיץ. כבר בעבר הרחוק זני בר צמחו ביפן גם לנוי ויופי. מאזורים אלו הוא הופץ באופן הדרגתי למערב אירופה ולחלקים ההרריים והקרירים של צפון הלבנט. לא ברור אם ביות העץ נעשה במערב אירופה לשם הובא העץ או שמא תהליך זה החל במקום גידולו המקורי. על פי המקורות ההיסטוריים והממצא הבוטני- ארכאולוגי, הוא טופח כגידול תרבות באירופה רק בתקופה הרומית.[8] הדובדבן כנראה לא היה מוכר בארץ בתקופות הקלסיות. בהמשך הוא תפס את מקומו בחלק הגבוה והצפוני של הארץ ובהרים הגבוהים באזור, אם כי לא היה חלק חשוב בכלכלה החקלאית של הארץ וסביבותיה.[9]

בסמוך להר בנטל שבגולן, קיים עץ דובדבן-בר מניב פירות היחיד שהתגלה בישראל, בן מאות שנים, מתנשא לגובה של 15 מ'. ביפן פיתחו מזני הבר מספר זנים מיוחדים לנוי, אלו נושאים פרי אולם פריחתם המרהיבה משמשת השראה לענפי תרבות רבים.[10]

כיום, גידול עצי הדובדבן נפוץ באסיה, באירופה ובאמריקה הצפונית, כאשר בראש רשימת הארצות המגדלות פרי זה באופן מסחרי נמצאות איראן, טורקיה וארצות הברית.[11]

הדובדבן בארץ ישראל בימי הבית הראשון:

על פי המקורות ההיסטוריים והממצא הבוטני-ארכאולוגי, ככל הידוע הדובדבן לא גדל בתקופה זו בארץ, בוודאי לא כעץ תרבות.[12] יתכן כי קרוב משפחתו, הדובדבן השרוע (Cerasus prostrata) היה כבר אז חלק מהצמחייה הגדלה על רכס החרמון וסביבתו ואולי גם דובדבן קטן פרי ,(Cerasus microcarpa)בדרום עבר הירדן הגבוה, שניהם תחת השפעת האקלים האירנו-טורני הבא מצפון.

הדובדבן בארץ ישראל בימי הבית ה-II (התקופה הפרסית, היוונית והרומית):

הדובדבן טופח כגידול תרבות באירופה בתקופה הרומית,[13] אולם ככל הידוע הוא אינו נזכר במקורות ארץ ישראל מתקופה זו.[14]

בחפירות שנערכו במנזר עין נג'ילה אשר בדום סיני נמצאו על פי עדות החופר ככל הנראה חרצני דובדבנים,[15] הממצאים מתוארכים לתקופה שבין אמצע המאה ה-5 לאמצע המאה ה-6 מה שמלמד (בהנחה כי הזיהוי מדויק), כי ככל הנראה עץ הדובדבן הגיע לאזורנו בשלהי התקופה הביזנטית ואולי בתחילת התקופה הערבית המוקדמת.

זנים בעבר:

מספר זנים של דובדבן נזכרו בעבר, עת הופיע גידול זה במרחב הלבנט ודרום מזרח אירופה, ובתוכם: קראסיא, קראסיא בעלבכי, חב אלמלוך. זן הדובדבן החמוץ 'כיוס', יתכן כי מקורו באזור האי היווני כיוס (ביוונית: (Χίοςויתכן שמשם הובא ארצה בעבר הרחוק. ההיסטוריון הערבי אלבדרי מונה 7 זני דובדבן בסוריה רבתי, ואלה גדלים בין היתר בהרי הלבנון.[16]

הענף בארץ לאורך הדורות:

בפסיבדו בן סירא (מאה עשירית לספירה) נזכר הדובדבן,[17] באותה תקופה נזכר הפרי במקבילה המופיעה בחיבור ערבי מאותה תקופה, שם עץ נקרא 'קראסיא' הוא הדובדבן המוכר לנו.[18] רב שמואל בן חפני גאון (מאה 10 לספירה), אשר התגורר בבבל, מזכיר את ה'גודגדניות' כפרי לקינוח הסעודה.[19] בעל הערוך זיהה את הפרי כדובדבן (צירתיש).[20] רבי אברהם פורטלאונה (מאה 16) התגורר באיטליה וגם הוא פירש את ה'דובדניות', בלשון יוון ובלאטינו – קראסיאה, בערבית סאראסיאי או חב- אלמלוך,[21] בימי הביניים היה נהוג לכנות את הדובדבנים 'חב אלמלוך' (=זרע המלך).

עדות ברורה ראשונה על גידול הדובדבן בארץ מקבלים אנו מראשית התקופה הצלבנית, הצליין הרוסי דניאל ( 1106 – 1108 לספירה), ציין את גידול הדובדבן בהרי חברון.[22] אל קלקשנדי מזכיר את גידול הדובדבן באזורנו במאה ה-11.[23] עובדה זו מלמדת כי עץ זה היה כבר בארץ עוד קודם לתקופה זו. סופרים מן המאה ה-12 מציינים את גידול הדובדבן באזור אלשאם (סוריה רבתי).[24] באותה תקופה כותב אבן אלביטאר שבדמשק מוכר הזן קראסיא בעלבכי,[25] יתכן ומקורו בבקעת הלבנון באזור בעל בק. בתקופה הממלוכית ציין אבן בטוטה את הדובדבנים של אזור בעל בק שאין כמותם במקום אחר.[26] וכאמור, אלבדרי מונה 7 זני דובדבן בסוריה רבתי, ואלה גדלים בין היתר בהרי הלבנון.[27] במחצית הראשונה של התקופה הממלוכית הדובדבן נחשב עדיין כעץ נדיר בארץ,[28] בסוף תקופה זו מעיד רבי עובדיה מברטנורא כי עץ זה נעלם מהארץ.[29] בשנת 1738 נזכר טיפול של רופא יהודי בדלקת עיניים באמצעות עלי עץ הקרזה (קראסיא?), שהוא ככל הנראה עץ הדובדבן.[30]

במחצית הראשונה של המאה ה-20 גדלו בארץ מעט עצי דובדבן חמוץ מהזן כיוס, ונעשו ניסיונות לגדל גם את הדובדבן המתוק. אולם זנים לא מתאימים, אזורי גידול לא מתאימים, וחוסר ניסיון הביאו להצטמקות הענף עד למינימום במהלך שנות ה-70. לקראת תחילת שנות ה-80 הובאו כנות פחות רגישות ומותאמות לקרקע הארץ וזנים הדורשים פחות מנות צינון ופוריים יותר, והענף החל לצמוח בצעדים מדודים.

תנאי גידול:

הדובדבן הוא עץ נשיר. בארץ מגדלים את עצי הדובדבן במקומות גבוהים, מעל 800 מטר,[31] שכן עצי הדובדבן צריכים מספר גבוה של מנות קור הדרושות לו לצורך הניבה. מאידך טמפ' נמוכה מאוד פוגעת בעצת הדובדבן.

ברוב הזנים יש גם צורך בעץ מפרה על מנת לקבל פירות איכותיים. הפריחה המוקדמת של העץ בסוף חודש מרץ או במהלך חודש אפריל עלולה להיפגע מקרה או מחמסין. אלו יכולים לגרום לנשירת פרחים ו/או חנטים, לבעיות בהפריה, או לגרום לפרחים בעלי שני עליים ואלו יביאו לפירות תאומים חסרי ערך. לחות מרובה או גשמים סמוך להבשלה יכולים לגרום לסדקים בפרי.[32]

הקרקע המומלצת לגידול הדובדבן היא בינונית עמוקה, קרקע מאוררת כגון טררוסה מתאימה למדי. יש צורך בניקוז טוב של המים. מים שאינם מנוקזים מאזור שורשי העץ יביאו למותו המהיר.[33] בכדי לסייע להתפתחות תקינה וטובה של עץ דובדבן יש להשקותו היטב. בהגיעו לבגרות מפתח הדובדבן מערכת שורשים מסועפת המספיקה לו בכדי להשיג את המים הדרושים לו לקיום העץ, אולם בתנאי הארץ יש צורך בהשקיה סדירה לאורך כל חודשי הקיץ. עץ דובדבן מניב פרי לאחר כ 4- 6 שנים ממועד שתילתו במידה ומקבל תנאי גידול טובים, ועל פי הזן. בשל כך,השכיחות של פרי ערלה היא אינה גבוהה[34], אם כי יתכנו עצים שנכנסים לפוריות בשלבים מוקדמים יותר.

דרכי הגידול:

נוטעים את הדובדבן במהלך חודשי החורף והאביב המוקדם. נוטעים במרווחים של 4 X 5 לערך ובסה"כ כ-50 עצים בדונם.[35] יש לנטוע את המטע בהתאם לזן המבוקש. הדובדבן החמוץ מפרה את עצמו. הדובדבן המתוק צריך מפרים מזנים שונים הפורחים באותה עת על מנת להגיע להפריה טובה.[36] לאחר התפתחות העץ גוזמים אותו בצורת גביע. הפרי החמוץ גדל בעיקר על הצימוחים החדשים והמתוק על הצימוחים הוותיקים יותר ועל כן יש לדאוג לצימוח ווגטטיבי מידי שנה. לאור זאת הגיזום החורפי בדובדבן יחסית מועט.[37] עצמת הצימוח של העץ הוא בינוני.

עץ הדובדבן התרבותי מתפתח לעץ גדול למדי, הפריחה והדורבנות מאריכי ימים בדובדבן המתוק, ואילו בחמוץ הם גדלים בעיקר על ענפי צימוח חדשים. עלי הדובדבן המתוק גדולים מאלו של החמוץ. זמן הפריחה תלוי במנות הקור שהצטברו. ללא מנות קור מספיקות הפריחה תהיה בלתי אחידה ההפריה תהיה לקויה והיבול דל. ככל שהעץ גדל במקומות הקרים בהם יזכה למנות הקור הטובות לו כך ייטב לו, הפריחה והחנטה ישתפרו. הפריחה מתרחשת בדרך כלל ממחצית חודש מרץ ואילך.[38] לאחר כחודש וחצי עד חודשיים הפרי מבשיל.

עם תחילת הפריחה יש להכניס כוורות דבורים לשם הגברת ההפריה בין הזנים. הדובדבן המתוק מבשיל כמעט תמיד לפני הפרי החמוץ.[39]

הדובדבן רגיש לחוסר חנקן, אבץ ומנגאן בקרקע. הוא צורך כמות נאה של אשלגן. נוהגים לקלטר את המטע, אולם חקלאים רבים נוהגים בשיטת אי פליחה בקרקע. נוהגים להשקות בין 600 – 800 קוב לדונם על פי האזור והזן.[40] דובדבנים גדלים בצרורות של 2-4 פירות.

מזיקים ומחלות:

הקפנודיס תוקף את עצת הדובדבן המתוק בעיקר, וכן תוקפת את העץ חיפושית הקליפה, ציפורים אוכלות את הפרי המאדים. לעיתים יש מחלות קרקע, ואי התאם בין כנה לרוכב או בין הכנה לקרקע בה המטע נטוע, אלו יכולים להביא לתמותה של עצים רבים במטע.[41]

ריבוי:

נוטעים כנה טובה שנבדקה היטב על פי סוג הקרקע והאקלים, הכנות המקובלות בארץ הן: מהלב, קולט, ,MxM 2 מיכלוא של מהלב ומזרד ו) MM-49לאחר שהכנה מתפתחת היטב מרכיבים עליה את הזן המבוקש. לאחר איחוי ההרכבה והתפתחות מספר ענפונים על השתיל הוא יהיה מוכן לשתילה.[42] מבחינה הלכתית כנת קולט היא מין דובדבן והרכבה מותרת, כנת "מהלב" וכנת MxM הן ספק אם הן מוגדרות כדובדבן גם מבחינה הלכתית, קיימת כנה נוספת, "גיזלה" שעדיין נכון לתשע"ח לא נבחנה[43].

ישנה שיטה נוספת לריבוי, לוקחים את זרעי הדובדבן ומנסים להנביטם. יש לעשות בהם ניקוי ויבוש, ושמירה במקום יבש וקריר, נוהגים להכמין את הזרעים כ-1000 שעות קור ואז זורעים את הזרעים בתחילת חודש אפריל, כל זרע או שניים בעציץ נפרד. עומק הזריעה יהיה 1 – 2 ס"מ. יש לשמור על קרקע לחה לאורך כל זמן הגידול. יש לשמור על חצי צל ולאחר כ-חודש הזרע מתחיל לצמוח. לאחר הצימוח והתפתחות השתיל ניתן להרכיב עליו זן מוכר ומוכח או להשאירו ולבדקו איזה זן התפתח.

קטיף:

מועד קטיף הדובדבן המתוק והחמוץ הוא בחודשים מאי, יוני ויולי. קטיף הדובדבן המתוק חייב להיעשות בהקדם לקראת הבשלה ותך זמן קצר יחסית. הקטיף חייב להיות במועד, מאחר ולא ניתן להבחיל דובדבן לאחר הקטיף[44]. מדד הצבע האופייני לזן, הוא טוב לקביעת מועד הקטיף. ההבשלה אינה אחידה ועל כן יש לבצע 3 – 5 קטיפים במטע. פועל מיומן יכול לקטוף כ- 40 ק"ג ביום. הקטיף למאכל הוא ידני בלבד.[45] יש לקטוף את הפרי יחד עם העוקץ. יבולי הדובדבן המתוק הם בין 800 – 2000 ק"ג בדונם, ואף מעבר לכך בעונה טובה[46], בהתאם לזן הקרקע והאקלים.

זנים חשובים בארץ בהווה:

מספר זני דובדבן מתוק נמצאים בשימוש בהווה בארץ. הזנים הבולטים:[47]

בורלה - הזן המוקדם ביותר, צבע אדום שחור, יבול בנוני –נמוך, דרישות צינון גבוהות, זקוק למפרה.

רואיל דון (104EB90) – פרי גדול מאד, פורה מאד, עוקץ קצר עם כתפיים ושנץ, צבע אדום כהה שחור. מבשיל קצת אחרי הבורלה.

מיני רויאל (91LA432) - פורה מאד, הבשלה עם ואחרי הבורלה, קטן מהבורלה אך מוצק וטעים ממנו, פרי מוארך, עוקץ ארוך, חיי מדף טובים, נוטה להסתדקות.

17H580 - זן מוקדם, פורה, מתוק מאד, צבע אדום שחור. משמש בעיקר כמפרה לבורלה. פרי קטן, דורש צינון נמוך ובעל הפריה עצמית.

צ'יינוק - פרי גדול, אדום שחור. סובל מפיצוצים בחלק מאזורי הארץ, דורש הפריה.

לריאן - צבע שחור, גדול, מפרה את הצ'ינוק.

רנייה - פרי צהוב אדום בהיר, גדול, פורה, טעם טוב בקבוצת הפריה של בורלה וצ'ינוק.

בינג - צבע שחור אדום. זן עיקרי לאזורים מאחרים, דורש הפריה.

ואן - פרי אדום שחור , פורה מאד. מפרה לבינג.

סטלה קומפקט - פרי בינוני גדול, צבע אדום שחור, מרקם וטעם טוב, עץ מנונס בעל יבולים טובים, מפרה טוב, בעל הפריה עצמית חלקית, הבשלה בסוף יוני תחילת יולי.

לפינס - פרי גדול, מוצק, צבע אדום כהה, טעם טוב, יבולים גבוהים, משמש כמפרה טוב, בעל הפריה עצמית, הבשלה בסוף יולי.

סם - פרי גדול ושחור בצורת לב, פוריות נמוכה.

סוויט הארט - זן מאוחר, מוצק , טעים, פרי גדול, יבול גבוהה, פרי לבבי עם שנץ, מוצק. מקורו בקנדה.

זנים ניסיוניים:

קוסרה- זן בולגרי חדש אשר על פי הנתונים מקדים אף את הבורלה במספר ימים.

רגינה - זן גרמני, חדש בארץ, צבע שחור, גודל גדול, הבשלה באמצע העונה. אין עדיין ניסיון מסחרי בארץ.

סן ברסט - זן חדש עם ניסיון מועט בארץ יבול טוב, פרי גדול ומוצק, צורת לב, בליטה בתפר, עוקץ ארוך, לעיתים שקעים.

סמבה - זן חדש , פרי גדול, מוצק ויפה, מעט יבול.

קריסטולינה - זן חדש עם ניסיון מועט בארץ , פרי עגול גדול ויפה כתפיים בולטות, עוקץ ארוך, מוצק וטעים.

סילביה - זן חדש עם ניסיון מועט בארץ, עוקץ עבה וארוך, פרי עגול ויפה , מעט פרי.

סנדרה - זן חדש עם ניסיון מועט בארץ.

זני דובדבן חמוץ:

כיוס - דובדבן חמוץ, אדום, פורה מאוד, פרי קטן.

פייבוריט - דובדבן חמוץ, פורה מאד, הפרי גדול ויפה, יבול טוב, מיימי, לא כל כך חמוץ, גלעין נשלף עם העוקץ.

שימוש וסגולות רפואיות:

רוב פרי הדובדבן המתוק משמש למאכל כפרי טרי. בארצות רבות מופנה כמעט כל יבול הדובדבנים החמוצים לעיבוד תעשייתי, לשימורים, למשקאות או להקפאה.[48] נהוג גם לאכלם כתוספת לעוגות, סלטי פירות ועוד. דובדבנים נמכרים לעיתים קרובות כשהם מגולענים ובתוך סירופ מתוק. בנוסף, נהוג להכין מדובדבנים ריבות ,מיצים וליקרים כגון שרי הרינג וליקרים שונים.

הודות לצבעו האדום העז של הפרי משתמשים בו רבות לקישוט מאכלים. מקובל לשים דובדבן על הקצפת המעטרת עוגות, מילקשייקים וכדומה, ומכאן הביטוי 'הדובדבן שבקצפת' שפירושו: החלק הטוב ביותר. גרעין הדובדבן משמש להכנת תבלין שנקרא 'מחלב' ( בערבית: محلب). יש הנוהגים לטחון את המחלב לתיבול של מאכלים מזרחיים או לבצק. הדובדבנים משמשים כמנה ראשונה בתחלת הסעודה[49], וכן ניתן להשתמש בגרעינים כדי למתק את השתיה[50].

אכילת פרי הדובדבן הטרי עשויה לסייע לחולי סוכרת, למחלות מפרקים, ולהגנה מפני סרטן.

היקף גידול הדובדבן בהווה (2016):

כיום גדלים בארץ קרוב ל6000 דונמים של דובדבן חמוץ ומתוק רובם מהזנים המתוקים. במגזר היהודי הגידול מתקיים בהר הגבוה: בהר חברון, גוש עציון, אזור ירושלים, הגליל העליון ורמת הגולן, חלק לא מבוטל של הפרי גדל במגזר הדרוזי אשר בצפון רמת הגולן.[51] בעונה טובה היבול השנתי מוערך בכ-4000 טון. וכאמור, בשנים אשר בהם החורף אינו מספיק קר או שבעת החנטה מתרחש אירוע אקלים קר או חם היבול צונח בהתאם.[52] כל העת חלק ממכוני המחקר ופיתוח עוסקים בניסיון אקלום לזנים טובים מחו"ל, וכן התאמת כנות מתאימות לזנים החדשים ולקרקע הארץ. כמו כן נבדקים זנים אשר יכולים להיות מפרים טובים לזנים הנמצאים בשימוש.

חלק הלכתי

זיהוי הדובדבן בספרות הראשונים:

מקורות חז"ל נזכרו דובדבניות[53] וגודגדניות,[54] וכן 'הנדקוקי' שהם הגודגדניות. אך כאמור, הדובדבנים לא הוכרו בארץ בתקופת חז"ל. וכן מפירושי הראשונים לא ניתן להסיק שהכוונה היא לדובדבנים[55].

בראשונים ישנם מספר זיהויים לדובדבניות וגודגדניות; ענבים[56], פרוש המתאים גם לדיון בתלמוד,[57] נראה כי אלו ענבים אדומות,[58] דובדבן[59] או מין ירק.[60]

ברכות:

הברכה על דובדבן היא "בורא פרי העץ"[61], אך במקרה שהדובדבן מר ולא טוב לאכילה יש אומרים שברכתו היא שהכל[62], כאמור, ניתן להכין מהדובדבנים סוגי משקאות שונים, וכן כתוספות למאכלים שונים. אי לכך, ברכתם משתנה בכפוף לשימוש הנעשה בהם[63], לכן עיין בערך "ריבה".

ניתן לברך "שהחיינו" על דובדבן טרי, למרות שניתן למצוא גם פרי משומר[64] ניתן לברך בנפרד הן על הזן החמוץ ועל הזן המתוק בנפרד[65], ויש שחלקו על כך[66]. הפוסקים התירו לברך שהחיינו על דובדבן בין המצרים אם לא ימצא לאחר תשעה באב, ויכול לברך כן אף בימי החול מכיוון שאי אפשר לשמור אותו עד שבת[67]. לברכת שהחיינו על פרי שגדל על עץ מורכב באיסור, עיין ערך "הרכבה".

נחלקו הראשונים האם מברכים על גרעינים של דובדבן בורא פרי העץ או שהכל[68]. אם אוכל גרעיני דובדבן בשביל למתק את השתייה שאחריו מברכים על הגרעין שהכל כברכת השתיה ולא את ברכת הדובדבן[69], ויש חולקים[70].

האוכל דובדבן שלם עם הגרעין שלו נחלקו הפוסקים אם צריך לברך אחריו ברכה אחרונה למרות שאין בו שיעור כזית, אך מדובר באכילת דבר שלם[71].

שבת:

יש סוברים[72] שמותר להסיר את העוקץ של הדובדבן אם עושה זאת כחלק מן אכילת הדובדבן, ואולי אף סמוך לאכילה ולא ממש כחלק מן האכילה. ואין בזה לא משום דש[73] ולא משום בורר[74], וכן הדין גם בגרעין. אבל יש מי שסובר[75] שדבר זה אסור משום בורר, ויש להקפיד למשוך את הפרי מתוך העוקץ ומתוך הגרעין ולא להוציא את הפסולת. הגרעין של הדובדבן הינו מוקצה[76].

חרקים:

בעבר הייתה שכיחות גדולה של חרקים בדובדבנים ויש שכתבו שאין לאכול אותם, ואף לא ריבות ומשקה שנעשו מהם[77], כיום, במטעים מטופלים השכיחות היא נמוכה יותר, אך יש לבחון את המציאות לפני תנאי העונה והזמן, ביחוד בסוף העונה. בחו"ל יש מקומות שישנה נגיעות גדולה של זבוב הפירות (בייחוד בדובדבן מתוק)[78].

למרות קוטנו של הפרי, אפילו אם נמצא בו תולעת יש בפרי שישים כנגד הטעם היוצא מן התולעת[79], ויש שחששו שאין בו שישים כנגד הטעם שיוצא מהתולעת[80].מותר להכניס פרי נגוע לתוך יין על מנת לתת בו טעם, בתנאי שהוא מונח בתוך דבר שאין חשש שהתולעת תצא ממנו[81].

שמיטה:

ניתן לבשל דובדבן הקדוש בקדושת שביעית, מכיוון שבשול הוא דרך האכילה המקובלת [82]. וכן מותר לעשות ליקר דובדבנים מדובדבן חמוץ[83], אך אסור להכניס דובדבן שיש בו קדושת שביעית לתוך יין על מנת שיתן בו טעם[84].

הדובדבן הוא עץ בעל צימוח נמרץ, הדורש גיזום בכל שנה, ומכיוון שגיזום העצים אסור בשנת השמיטה יש לעשות את הגיזומים בקיץ שלפני השמיטה[85], ובשמיטה יש לעשותו כפי ההנחיות המפורטות של בית הדין, או היתר המכירה.[86].

מעשרות:

מכיוון שדובדבן הינו פרי קטן, קטיף של פרי אחד בלבד אינו משמעותי כדי להחשיבו כגמר מלאכה[87]. וכן, בדובדבן מצוי "קטיף תיירותי", עיין ערך "קטיף תיירותי" לגבי הפרשה נכונה של תרומות ומעשרות במקרה זה.

דינים נוספים:

אין חשש של בישולי עכו"ם בדובדבן ובריבה שעושים מדובדבן, מכיוון שהוא נאכל גם חי[88].

יש שכתבו שגרעין של דובדבן שנמצא במרה של בהמה אין הוא מטריף אותה[89]. הפוסקים דנו האם ריאה שהיא בצבע של דובדבן היא טריפה[90]

בחסד לאברהם[91] מנה את הדובדבן בין הפירות שהם מעולם היצירה.

כתיבה מדעית: ד"ר עקיבא לונדון, כתיבה הלכתית הרב בניהו שנדורפי

בביליוגרפיה:

אבן אלביטאר, אלג'אמע למפרדאת אלאדויה ואלאע'ד'יה, בולק 1874.
אבן בטוטה, רחלה, מהדורת Defremery & B.R. Sanguinetti פריס, 1854.
אבן אלח'יר אלאשבילי, עמדת אלטביב פי מערפת אלנבאת, מהדורת מ"ח אלח'טאבי, רבאט, 1990.
אנציקלופדיה לחקלאות, מטעים יערנות הגנת הצומח, חל' ג, תל אביב, תשל"ו, עמ 316 – 318.
בדרי – אלבדרי, נזהת אלאנאם פי מחאסן אלשאם, בירות, 1980, עמ' 116.
דהרי ע', 'מנזרי דרום סיני בתקופה הביזנטית – תולדותם ארגונם הפנימי ובסיסם הכלכלי לאור המחקר הארכאולוגי, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית ירושלים, תשנ"ה, עמ' 10.
דמשקי, אל דמשקי, נח'בת אלדהר פי עג'איב אלבר ואלבחר, מהדורת F. Mehren, לייפציג, 1923.
וויס א"ה', 'שערי ברכות' בית תלמוד, ב' (תרמ"ב), עמ' 385.
יסיף ע', ספורי בן סירא בימי הביניים, ירושלים, תשמ"ה, עמ' 219.
כהן א' וסימון-פיקאלי, תעודות סג'ל, יהודים בבית משפט מוסלמי (המאה השש עשרה), ירושלים תשנ"ג.
יערי א', מסעות ארץ ישראל, רמת גן, 1976.
מסעודי תנביה, אלמסעודי אלתנביה ואלאשראף, בירות 1938.
עמר ז', גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, ירושלים, תש"ס, 239 - 240.
עמרי, אבן פצ'ל אללא אלעמרי מסאלכ אלבצאר פי ממאלכ אלאמצאר, (מהדורת אימן פואד סיד), יצא לאור במסגרת: Textes Arabes et Etudes Islamiques, XXIII, Paris., 1985, עמ' 25.
פליקס, י', עצי פרי למיניהם. תל אביב 1994, עמ' 174 – 176.
פורטלאונה א', שלטי גיבורים, דפוס מנטובה, מהדורת צילום, ירושלים, תש"ל, עמ' צא.
קלקשנדי- אלקלקשנדי, צבח אלאעשא פי מערפת אלאנשאא, קהיר, 1913 – 1919, עמ' 87.
רבא ', ארץ ישראל בתיאורי נוסעים רוסיים, ירושלמים, תשמ"ו.

Loew, I,. Die Flora Der Juden, I.- IV, Hildesheim. 1924-1934.
Zohary, Dan & Maria Hopf . Domestication of Plants in the Old World, (2 nd ed.). Oxford 2000

[1] אנציקלופדיה לחקלאות ג', 1976, 316.

[2]אתר משתלת ויניק: http://www.xn--8dbpf8bf.com/cherry/

[3] ראה גם ברש"י גטין סט, א ד"ה פרידא שכתב שמדובר ב"מדיירישר"ש", וזהו עץ דובדבן הבר, השתמשו בצמח זה לצרכים רפואיים.

[4] ראה להלן בפיסקה העוסקת בזני הפרי.

[5] ישנה נוסחה קבועה למניית מנות קור, זו מתבססת בעיקר על מודל יוטה, הנותן ערך חיובי או שלילי לטמפרטורות שונות במהלך היממה בהתאם לתגובות הפקעים: קור מביא לקידום מצב התרדמה, בעוד שחום משפיע בכיוון הפוך, כלומר מבטל את התרדמה. לכל טווח טמפרטורה בשעות היממה יש השפעה יחסית על הצטברות מנת הקור, או על ביטולה. הטמפרטורה הגורמת להשפעת קור מירבית נעה בין 6 ל-13 מ“צ. טמפרטורות הגבוהות מ-18-19 מ“צ מבטלות את הצבירה היומית.

[6] אתר מועצת הצמחים: http://www.plants.org.il/index.aspx?id=4631

[7] ראה להלן בפיסקה העוסקת בגידול דובדבן בהווה (2016).

[8] זוהרי והופף, עמ' 171 – 172.

[9] פליקס, 1994, 265 – 267; עמר, 2000, 243.

[10] אתר מועצת הצמחים: http://www.plants.org.il/index.aspx?id=4631

[11] אתר מועצת הצמחים: http://www.plants.org.il/index.aspx?id=4631

[12] פליקס, 1994, 265 – 267.

[13] זוהרי והופף, עמ' 171 – , 172. פליניוס כותב שראה דובדבן מורכב על ערבה וער על גבי דובדבן (תולדות הטבע ספר יז 24,22,6,26) מובא על ידי פליקס ב"כלאי זרעים והרכבה" עמוד 112, הרכבות אלו הן דוגמאות להרכבות שלא ניתן לעשותן, אולם התפיסה היוונית הרווחת היתה שניתן להרכיב כל מין, על כל מין. גם בירושלמי מצאנו הרבה סוגי הרכבות שככל הידוע לנו בלתי אפשריות, ראה פליקס, שם.

[14] ראו לעף, פלורה ג, עמ' 171, וכן כתבים רפואיים לרמב"ם, חלק א עמ' 98.

[15] דהרי, עמ' 10.

[16] בדרי, עמ' 116; דמשקי, עמ' 200.

[17] יסיף, עמ' 219.

[18] מסעודי, א', עמ' 61.

[19] וויס, עמ' 385; יש לציין כי אחד מימני הדובדבן גדל בחלקים מסוימים של הפרת, יתכן שאותו ראה שמואל

גאון, להרחבה רא: לעף, פלורה ג', עמ' 171; פליקס, 1994, 267 הערה 17.

[20] רש"י ברכות נז, ב; ערוך ערך 'דבדבן' פרשו ציררסי הוא חב אלמלוך.

[21] שלטי גיבורים (ר' אברהם פורטלאונה) פרק פו עמ' צא; ראו הרחבה אצל עמר, 2000, 243; לעף פלורה ח"ג,

עמ' 169 – 175.

[22] רבא, עמ' 51, הערה 279.

[23] אנציקלופדיה לחקלאות חל' ג, 1976, 316.

[24] אבן אל חיר, מס 2052.

[25] אבן אלביטאר, ד, עמ' 8.

[26] אבן בטוטה, עמ' 186.

[27] בדרי, עמ' 116; דמשקי, עמ' 200.

[28] עמרי (מהדורת סיד), עמ' 25; קלקשנדי, עמ' 87.

[29] על פי עדות רבי עובדיה מברטנורא, יערי אגדות, עמ' 132.

[30] תעודות הסג'ל (כהן א'), ב', מספר 283.

[31] באזורים הגבוהים של הארץ כגון :רמת הגולן ,הגליל העליון, בגוש עציון והר חברון, קיימים מטעים מסחריים של עצי דובדבן.

[32] אנציקלופדיה חקלאית ח"ג, 1976, 318

[33] שם.

[34] ראה הליכות שדה 167 מאמר של ד"ר זקס והרב שאול רייכנברג, תנובות שדה (12 ועוד), ספר הכשרות עמוד שצט, מדריך להלכות ערלה של הרב יואל שוורץ עמוד 98.

[35] יש הנוטעים בצפיפות רבה יותר, במהלך השנים עם התפתחות העצים עוקרים חלק מעצי המטע וכך מדללים את המטע לצפיפות המתאימה להתפתחות העץ.

[36] להלן הטבלה המפרטת את הזנים המתאימים להפריה.

[37] אנציקלופדיה חקלאית ח"ג, 1976, 318.

[38] על פי הזן, הקרקע והאקלים.

[39] אנציקלופדיה חקלאית ח"ג, 1976, 318.

[40] שם.

[41] אנציקלופדיה חקלאית ח"ג, 1976, 319.

[42] אנציקלופדיה חקלאית ח"ג, 1976, 318.

[43] ראה סקירת כנות באתר מכון התורה והארץ.

[44] עיין ערך "הבחלה".

[45] בחלק מהמקומות בהם מגדלים דובדבן לתעשייה ישנו מיכון עזר לקטיף.

[46] אנציקלופדיה חקלאית ח"ג, 1976, 319

[47] נתוני משתלת חנני בית לחם הגלילית:

http://www.meshek-hanani.co.il/htmls/categories2.aspx?C2048=12720&BSP=12316&BSS333=12720

[48] אתר מועצת הצמחים: http://www.plants.org.il/index.aspx?id=4631

[49] ספר הפרדס שער תקון הברכות :"דברים הבאים קודם הסעודה ושדעתו לאכול פת אחריהם, כמו שנוהגים העולם בזמן הקייץ שאוכלין קודם האכילה פירות כגון גודגדניות הנקראים צירשוש [בלשונו קארשען] בלע"ז.

[50] תרומת הדשן לא ורמ"א באו"ח ריב, א.

[51] רבע עד שלישי, שמעון אנטמן: עלון הנוטע 64: http://www.perot.org.il/Alon/201011/5.pdf

[52] שם.

[53] לדוגמא: משנה, עבודה זרה ב, ז; ירושלמי, שם, ב, ט.

[54] לדוגמא: בבלי, ברכות נז, ב; משנה מסכת כלה רבתי, ה, ה; בבלי, ערובין כח, א; בבלי, גיטין ע, א, ועוד.

[55] ראה בהרחבה לעף, פלורה ג, עמ' 171, פליקס 1994, 266.173.

[56] רש"י ע"ז לט, ב, שו"ת הר"ן, ה.

[57] בבלי, עבודה זרה לט, ב.

[58] פליקס, 1994, 265.

[59] רש"י ברכות נז, ב גודגדניות - צירתי"ש", וביאר בלעזי רש"י שמדובר דובדבנים, רש"י מזכיר גם את "עץ דובדבן הבר" בגטין סט, א, בצמח שנקרא "פרידא" וכן ערוך ערך "דבדבניות" שכתב צ'יראסי והוא חב אלמלוך (=גרגיר המלך) והוא הדובדבן המוכר בימינו. כאמור הדובדבן לא היה בתקופה זו בארץ ועל כן הפרוש קשה, ראו: פליקס, 1994, 265 - 266

[60] רש"י ערובין כח, א שביאר שמדובר ב"כוסבר", ריטב"א עירובין כח, א: "והני גודגדניות אינם אותם שאנו קורין סירישש בלע"ז, אלא מין ירק הוא שעושה זרע בברכי יוסף או"ח רכה אות ג שכתב לחלק בין מקום שכתוב בו גודגדניות עם או בלי האות- ו.

[61] כדין ברכת האילן, שו"ע או"ח רג.

[62] שערי הברכה פרק כג, ויאמר לאברהם לוח ברכות.

[63] ראה למשל ספר הלכה (הרב נפתלי הופנר), דיני ברכות הנהנין עמוד 75, ביחס למים ששרו בהם דובדבן, וכן וזאת הברכה לוח הברכות (וראה בהערה פט), ילקוט יוסף לוח הברכות, שערי הברכה פרק כג, תלמוד והוראה (עמוד ריט), משנה ערוכה (ברכות הנהנין עמוד צב הערה ח, בשם הרב בלוי), מילי דברכות (הרב שוורץ, עמוד 125) ביחס לדובדבן שהוכן עם סוכר, ובספר כיצד מברכים (עמוד כב), שערי הברכה (עמוד תרצד), ביחס לדודבדבן ממולא בשוקולד, חוט שני הלכות ברכות ריב, א, בברכת דובדבן שהונח על עוגה או קצפת

[64] ראה דעת תורה רכה, ג על פי דברי הפרי מגדים, משבצות זהב תקפג, ג, ובספר ברכת השיר והשבח (תוספת ברכה סימן ו) לגבי דובדבן שגם כאשר אינו מברך ברכה ראשונה על הדובדבן (משום שהוא טפל וכדומה) מברכים עליו ברכת שהחיינו.

[65] ראה בשו"ע או"ח רכה, ד על פי דברי תרומת הדשן סימן לג וספר חסידים סימן תתמח, הכרת הטוב (הרב יואל שוורץ עמוד 114).

[66] ראה שו"ת שבות יעקב ב, לז פנים מאירות א, ו, ביאור הגר"א או"ח רכה, ד.

[67] מגן אברהם תקנא, מד, משנה ברורה שם, קא.

[68] תוספות, ברכות לו, ב, אור זרוע, הלכות סעודה קעג, מהר"ח אור זרוע, לח, מרדכי ברכות, רמז קיד, כלבו, כד, ותשב"ץ קטן, שכב, כתבו שמברכים על גרעיני גודגדניות בורא פרי העץ. אבל הרשב"א ברכות לו, ב, כתב שמכיוון שהם מרים לא מברכים עליהם כלל וגם אם ממתק אותם על ידי האור מברכים עליהם שהכל ולא העץ. הצל"ח מבאר את דברי התוספות והראשונים שאמרו לברך בורא פרי העץ שאינם מדברים על הקליפה הקשה של הגרעין אלא רק על החלק הרך שבתוך הגרעין.

[69] מהר"ח או"ז סימן לח, תרומת הדשן סימן לא, רמ"א או"ח ריב ס"א.

[70] ב"י או"ח רב, מג"א רב ס"ק ז, ט"ז שם ס"ק ה, ביאור הגר"א שם.

[71] הירושלמי ברכות ו, א נוקט שיש לברך על אכילת בריה שלמה אפילו אם אין בה שיעור, והסתפקו הראשונים האם הבבלי מודה לזה או לא (ראה תוספות, רבנו יונה, רשב"א, ורא"ש בברכות לט ע"א), בין הדוגמאות שנקטו הראשונים לדבר זה כתבו הראשונים (רבנו יונה ברכות כז ע"ב מדפי הרי"ף, כל בו סימן כד) דובדבנים, וכתבו שזה במקרה שאוכל אותם עם הגרעין. ובמור וקציעה (או"ח סימן רי) חלק על רבנו יונה שכתב כן גם לגבי דובדבן משום שדין זה הוא רק בשבעת המינים (וראה ציץ אליעזר חי"א סימן כ שדוחה את דבריו).

[72] פרי מגדים, אשל אברהם שכא ס"ק ל, מ"ב שכא, פד.

[73] כן כתבו באורחות שבת ד, ג, על פי חילוקו של האגלי טל מלאכת דש, יא, בין תמרים שתלישתם מהמכבדות אינה חלק מן האכילה, ולכן נחשבים לדישה לבין ענבים שתלישתם מענפים זה חלק ממעשה האכילה.

[74] אם עושה זאת כחלק מן האכילה, התירו הפוסקים משום שיש דעות שמה שעושה בשעת אכילה ממש אין זה נחשב לאיסור ברירה (עיין ביאור הלכה שיט ס"ד ד"ה הבורר פסולת), וכשעושה זאת רק סמוך לאכילה כתבו הפרמ"ג והמ"ב שאפשר שזה מותר משום שזה נחשב כמו קילוף פרי שזה דרך אכילה ולא דרך ברירה (וכפי שביאר זאת המאמר מרדכי שהובא בביאור הלכה שכא ס"ד ד"ה לקלוף).

הפרמ"ג והמשנ"ב דיברו ביחס להוצאת גרעין של שזיף, אך בארחות שבת (פ"ג סעיף ק) השוו את דין עוקצי פירות לדבריהם. ועיין עוד בשמירת שבת כהלכתה (מהדורה שלישית פ"ג הערה קט).

[75] חזו"א או"ח נד, ה.

[76] מכיוון שהוא מריר ואינו עומד לאכילה, שלמי יהודה עמוד קל.

[77] ראה כנסת הגדולה יו"ד פד הגהות ב"י פב, שולחן גבוה יו"ד פד ס"ק כד, ודרכי תשובה יו"ד פד ס"ק צג וצס"ק צה, וחכמת אדם כלל לח אות יג. ומשום כך נמנעו החת"ס והאמרי א"ש תלמידו מלאכול את הפרי מלבד חצי פרי לצורך ברכת שהחיינו (מנהגי בעל החתם סופר עמוד קד אות יח).

[78] תולעת שני ח"ג, כשרות המזון מדריך להלכות תולעים לרב יואל שוורץ. אנצקלופדיה לכשרות המזון (אדרעי) עמוד קלג. הליכות שדה 52 עמוד 24, בדובדבנים מתוקים המשווקים קפואים יש חשש שהם מחו"ל (מדריך כשרות של העדה החרדית לשנת תשסח).

[79] תרומת הדשן סימן קעב בשם אחד מן הגדולים, תורת חטאת כלל מו דין ח בדעת הרא"ש והרשב"א, ש"ך יו"ד פד ס"ק ל בדעת הרמ"א ביו"ד פד ס"ט, ערוך השולחן שם סעיף עג.

[80] תרומת הדשן סימן קעב, במסקנתו, וכן בתורת חטאת שם משום חומרת תרומת הדשן.

[81] פתחי תשובה יורה דעה סימן פד ס"ק ג בשם השב יעקב (סימן כט).

[82] התורה והארץ ג עמוד 176. גלאט (שארית ישראל) כג, הלכות והליכות ומנהגי ארץ ישראל עמוד 141, מדריך התורה לארץ ישראל עמוד 168, ספר הכשרות עמוד תיג הערה סו.

[83] ספר קדושת שביעית (לרב שמואל דוד) עמוד יז.

[84] ספר קדושת שביעית שם.

[85] המעיין כח עמוד 179, מדריך שמיטה לחקלאים פרק יז.

[86] ראה שם במדריך שמיטה לחקלאים.

[87] ראה מעשרות פ"ג מ"ט, רמב"ם הלכות מעשר פ"ד הי"ז, שו"ע יו"ד שלא סעיף צא, וכולם מדברים על גפן ודובדבן הוא כמו גפן (כ"כ בשערי תרומות ומעשרות עמוד קלה).

[88] דרכי משה יו"ד קיג ג, אנציקלופדיה לכשרות המזון (אדרעי) עמוד קלה, שולחן מלכים (עמוד א'רנו) והוסיף (בהערה 134) שלמרות שבתהליך הייצור הם לא ראויים לאכילה ורק בחימום הם חוזרים להיות ראויים לאכילה, אין בהם משום בישולי עכו"ם.

[89] כ"כ הרוקח (הלכות טריפות סימן שפד), ודימה גרעין של דובדבן לגרעין של תמר שהתירה הגמרא (בחולין מט ע"א) משום ששניהם אינם חדים, ולא לגרעין של זית שאסרה הגמרא משום שהוא חד. אך יש מן הראשונים שכתבו שהחילוק אינו משום החדות של הגרעינים אלא משום גודלם (ראה בב"י יו"ד סימן מב ס"ט), ולפי שיטתם נראה שגרעין של דובדבן דומה יותר לגרעין של זית מאשר לגרעין של תמר.

[90] עיין באחרונים ביו"ד סימן לח: ט"ז ס"ק א, שמלה חדשה (סעיף ד), תבואות שור ס"ק יג, ראש אפרים ס"ק יב, דברי סופרים ס"ק ז, ובראש יוסף (חידושים ס"ק ו) כתב שיש כמה סוגים של דובדבנים ומראיהם שונים.

[91] מעין ז נהר ז.

אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית