אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.
הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.
צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.
מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.
כתיבה: ד"ר משה רענן
עריכה: הרב דוד אייגנר
כל הזכויות שמורות לד"ר רענן ולפורטל הדף היומי.
שם עברי: דגן. שם באנגלית: Cereal שם מדעי[1]: Poaceae
ב. המבנה הרפרודוקטיבי (רבייתי)
ערכים קשורים: אורז, דוחן, הבאת שליש, חיטה, חיטפון, חלה, חמץ, כוסמת, שיבולת שועל, שיפון, שעורה, תחמיץ. לזיהויים של המינים השונים המובאים בערך זה ראה בערכים המתאימים.
חלק א- דיון מדעי [2]
במשפחת הדגניים נכללים גידולי המזון החשובים ביותר לאדם, כגון: אורז, חיטה, קנה-סוכר, שיבולת-שועל, שיפון, שעורה, ותירס, וכן צמחי מספוא כגון: דורה, צמחי תעשייה בעת העתיקה[3], ובימינו אף צמחי נוי. במשפחה זו יש עשבים חד-שנתיים או רב-שנתיים, אך אין עצים.
בעולם, 55% מכלל הגידולים החקלאיים הם גידולי דגניים, בישראל גידולים אלו מהווים כ 25% בלבד מכלל הגידולים החקלאיים. מבחינת תצרוכת המזון, הדגניים מהווים כ 34% מכלל תצרוכת המזון, כש 98% מהדגניים הנצרכים בארץ מסופקים מיבוא, ולא מייצור מקומי.[4]
הדגנים מהווים גם כן מרכיב מזון מרכזי בהזנת בעלי חיים במשקים חקלאיים, הן במזון הגס (העלווה של הצמח, שמוגשים לבעל החיים כשהם קצוצים- תחמיץ וחציר), והן במזון המרוכז (סוגי גרעינים שונים).
משפחת הדגניים כוללת כ- 700 סוגים, ו – 10,000 מינים, והיא הרביעית בגודלה מבין משפחות הצמחים העילאיים[5], בארץ ישנם כ - 200 מינים.
רבים ממיני הדגניים הצליחו לכבוש אזורים נרחבים בעולם והם מאכלסים כמעט את כל בתי-הגידול בעולם, בעיקר באזורים יבשים יחסית. לרוב הם מאכלסים שטחים פתוחים ושולטים לעתים בתצורות צומח כמו סוואנות, פרריות[6] וערבות.
משפחה זו היא קבוצה בעלת מאפיינים ברורים בחלקי הצמח הוגטטיביים,[7] מבנה התפרחת והפרי.
בהלכה מוזכרים חמישה מינים מתוך משפחה זו שהם: חיטה, שעורה, שיפון, כוסמת, ושיבולת שועל, שמוגדרים כ'חמשת מיני דגן' ששונים בהגדרתם ההלכתית משאר המינים של משפחה זו[8]. התייחסות זו היא אינה בהכרח בוטנית אלא קשורה להרכב הכימי[9] ואולי הפיזיקלי של הקמח המופק מהם והתאמתו להכנת עיסה ואפיית לחם.[10]
הדגניים שייכים למחלקת החד-פסיגיים וקל לזהותם גם ללא תפרחות, בזכות חלקיהם הווגטטיביים הטיפוסיים.
לגרגיר הנובט פסיג אחד גבעולים (קנים) כמעט לא-מסתעפים, חלולים או מלאים. הקנים מחולקים לפרקים על ידי מפרקים תפוחים ואטומים שכל אחד מהם נושא עלה
גבעוליהם של רוב המינים הגדלים בארץ חלולים (קנים), ומסתעפים רק בבסיסם. בדרך כלל עליהם סרגליים, מסורגים (מסודרים לסירוגין) וערוכים בשני טורים נגדיים. העלים מורכבים משני חלקים: נדן דמוי מרזב, הצמוד לקנה[11] וטרף מופשל
לעיתים קרובות מצויה לשונית במפגש של הנדן והטרף. לעתים ישנן כאן "אוזניות" (ברורות במיוחד בסוג שעורה). עורקי העלים הנראים לעין מקבילים ומקשרים ביניהם עורקי רוחב מיקרוסקופיים.
ב. המבנה הרפרודוקטיבי (רבייתי)
נתאר את החלק הרבייתי של הדגניים בסדר עולה של רמת ארגונו: 1. היחידה היסודית היא הפרח. 2. הפרחים מאורגנים בקבוצות הנקראות שבוליות. 3. השבוליות יוצרות תפרחות מ – 3 סוגים השונים זה מזה ברמת המורכבות. מבנה התפרחות מהווה סימן טקסונומי חשוב במיון הדגניים.
הפרח
הדגניים התפתחו מקבוצה של חד-פסיגיים שאיבריהם ערוכים בדורים[12] של שלוש. פרח הדגניים הטיפוסי קטן, ירוק או כצבע הקש, מואבק רוח. מספר אבקניו שלוש, ולו שחלה עילית נושאת עמוד עלי בעל שתי צלקות שעירות. שני עלי העטיף[13] קרויים מוצים. המוץ התחתון הוא קשקש דמוי סירה, ונגדו - קשקש קטן יותר, הוא המוץ העליון. הקשקש הגדול סוגר על הקשקש הקטן וכך הם מגינים על איברי הרבייה.
על המוצים (התחתון או העליון) ערוכים זיפים קשים הנקראים מלענים. בשבולת שועל המלענים מחוברים למוצים התחתונים
לאחר הבשלת גרגירי האבקה המוצים מתפשקים מעט בעזרת זוג קשקשי תפיחה הנמצאים משני צידי בסיס המוץ התחתון. התפשקות זו מאפשרת לאבקנים לצאת אל מחוץ לעטיף ולפזר את גרגירי האבקה בעזרת הרוח[14]
המאבקים מחוברים בבסיסם לזיר דק ובמינים מסוימים הוא מתארך במהירות לעיני הצופה בו בעת הפריחה. מאבקיהם של האבקנים גדולים מפני שהדגניים מואבקים ברוח. הם נפתחים בחריץ ארוך ודרכו משחררים את גרגרי האבקה. אצל דגניים בעלי מכבדים יש בבסיס סעיפי המכבד כריות של רקמה, התופחת בפריחה ומפשקת את התפרחת דבר המייעל את פיזור האבקה.
היחידה היסודית בתפרחת היא השבולית שבה פרח אחד או יותר. כל שיבולית עטופה ב - 2 קשקשים עוטפים, הנקראים גלומות, וציר (לרוב קצר) נושא פרחים, לעתים הגלומות קטנות מאוד או מנוונות. לשיבולת השועל גלומות העוטפות לגמרי את הפרחים[15] בדרך כלל הגלומות קצרות מהפרחים, ולעיתים קרובות הן נושאות מלענים. התפרחת נוצרת מקדקוד הצמיחה של הקנה לאחר שתמה סדרת העלים. במשך כל שלבי ההתפתחות עד הפריחה מוגנת התפרחת על-ידי נדני העלים. שלב ההתפתחות, שבו נראית התפרחת לראשונה מחוץ לנדן העליון, נקרא השתבלות.
בדגניים נפוצים 3 טיפוסים עיקריים של תפרחות, כלומר של עריכת השיבוליות:
פרי הדגניים יבש והוא מתפתח משחלה עילית עם זרע יחיד, שקליפתו מעורה בקליפת הפרי. פרי מסוג זה נקרא גרגיר. לזרע הדגניים שני חלקים עיקריים: העובר והאנדוספרם[16] בדגני התרבות נעשתה סלקציה המכוונת להגדיל את הגרגיר, ובמיוחד להגדיל את האנדוספרם. גידול האנדוספרם בא על חשבון העובר הקטן יחסית. חומר התשמורת בזרעים הוא עמילן. כדי שיוכל לשמש את העובר הנובט, הזקוק למזון רב, חייב העמילן, שאיננו מסיס במים, להפוך למזון זמין. דבר זה מתרחש בתהליך הנביטה. כמה אנזימים ובעיקר עמילאזות הופכים לפעילים עם הרטבת הזרע ומפרקים את העמילן למולקולות סוכר קטנות יותר הזמינות לנבט. חשיבות הדגניים לאדם נעוצה בעיקר בעמילן שהוא חומר מזין ונוח לאחסנה.[17] העלווה מנוצלת לשחת ולמרעה.
הפצת הזרעים עשוייה להתבצע כאשר הם לבדם אך לרוב הזרעים קטנים מכדי לפתח מנגנוני הפצה יעילים. לכן יש מינים, כמו מיני הברומית, שהפרי שלהם מופץ כחטיבה אחת עם שרידי הפרח. לעיתים כל השיבולית ניתקת, כגון במיני שיבולת-שועל. במין שיבולת-שועל נפוצה נותרות הגלומות, שהן חלקים של השיבולית, על הצמח. המוצים מגינים על הגרגיר ומסייעים להפצתו. מעניינת ביותר קבוצת הדגניים בעלי שיבולת אמיתית. במינים מסוימים של בן-חיטה ניתקת כל השיבולת כחטיבה אחת. במינים אחרים, כמו בחיטת הבר, מתפרק ציר השיבולת לקטעים. כל קטע נושא את השיבולית הצמודה אליו. יחידת התפוצה היא פרק של ציר השיבולית, והשיבולית מכילה גרגירים אחדים. בשעורת-בר המצב דומה, אך כל פרק של הציר נושא שלישיית שיבוליות, ורק אחת נושאת גרגיר. יחידת-תפוצה זו בצורת חרוט, מחודדת בבסיסה, צורה המקילה על חדירה לסדקי הקרקע. מלענים ששיניהם פונות כלפי מעלה מקשים על נמלים וגורמים אחרים לחלץ את היחידה מן הסדק. התפרקות התפרחות חיונית לפיזור הזרעים וכן להטמנתם בנקיקי אדמה בקיץ. אולם ההתפרקות מונעת גידול חקלאי משום שלא ניתן לאסוף את היבול. מסיבה זו התכונה הבולטת ביותר המבדילה בין דגני תרבות לדגני הבר היא אי שבירה של התפרחות ושמירת גרגירים.
ישנם מיני תבואה שגרעיניהם מכוסים בקליפות כגון, חמשת מיני דגן, אורז ועוד, שכל גרגיר מכוסה בקליפה בפני עצמו ועל מנת להתקין אותם לאכילה יש לבצע בהם מספר פעולות כגון דישה וזרייה שמפרידות בין הקליפה לזרע. עיין ערך 'דישה' ו'זרייה'. ישנם מינים בהם הגרגירים מכוסים בעטיפה אחת שעוטפת את כולם כגון תירס.
ג. שלבי ההבשלה של הגרעין[18]
הבשלת הגרעין מתחלקת לשלושה חלקים: הבשלת חלב, הבשלת דונג והבשלה מלאה, בכל מין משך הזמן של הבשלה זו משתנה, לשלבים השונים של הבשלה זו ישנן משמעויות הלכתיות שונות, כגון הבאת שליש, דינם בתרומות ומעשרות[19], חמץ, זמן קצירת הצמח, ועוד.
לאחר ההפרייה של הפרח מתפתחות בשק העובר שתי רקמות נפרדות, הנבט והאנדוספרם, הם מגיעים תוך 8- 20 ימים לגדלם הסופי, הפרי ממלא את החלל שבין המוץ העליון והתחתון. משהגיע הגרגיר לשלב זה מתחיל שלב הבשלת חלב. בשלב זה צבע הגרגיר הגבעולים והעלים עדיין ירוק. האנדוספרם הוא במצב נוזלי וגרגירי העמילן מקנים לנוזל צבע לבן,[20] תכולת המים היא כ 40%- 50 ואם מייבשים את הגרגיר הוא מפסיד כשליש מנפחו.
לדעת פרופ' זקס וחוב'[21] במצב זה אם מייבשים את הזרעים, הם יכולים להגיע לידי נביטה חלקית.
השלב השני הוא שלב הבשלת הדונג, הגרגירים מצהיבים, תכולת המים באנוספרם היא כדי 25%- 30, האנדסופרם נהיה מוצק בהדרגה אבל נשאר עדיין רך. צברי חומרי התשמורת מתקרבת לקראת סיום, קצב צבירת החלבון נחלש בדרך כלל, לפני קצב צבירת הפחמימות.
בדגניים רבים (חיטה, שעורה ושיפון) הקמה מצהיבה בשלב זה, אך אחרים (כגון תירס, אורז, סורגום ועוד) נשארים רעננים עד שלבים מאוחרים יותר.
הגרגר מתייבש עד כדי שיווי משקל עם הלחות המצויה באטמוספירה הסובבת, צבירת החומרים נפסקת לחלוטין, הגרגירים מתקשים ונפחם קטן משהיה בהבשלת דונג.
ישנם מיני תבואה שגרעיניהם מכוסים בקליפות כגון, חמשת מיני דגן, אורז ועוד, שכל גרגיר מכוסה בקליפה בפני עצמו ועל מנת להתקין אותם לאכילה יש לבצע בהם מספר פעולות כגון דישה וזרייה שמפרידות בין הקליפה לזרע. עיין ערך 'דישה' ו'זרייה'. וישנם מינים בהם הגרגירים מכוסים בעטיפה אחת שעוטפת את כולם כגון תירס, ובמקרים אלו אין צורך בהכנות מקדימות לשימוש בו.
האיזכור הראשון של הדגן הוא בברכתו של יצחק ליעקב[22]: "ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש". הדגן היה ועודנו אחד ממרכיבי המזון החיוניים, כפי שאנו מוצאים במגילת איכה[23]: "לאמתם יאמרו איה דגן ויין", וקיומו מהווה סימן ברכה,[24]: "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל", וכן בהושע[25] "ישבו ישבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן זכרו כיין לבנון". הדגן קשור להכנת לחם כפי שניתן ללמוד מההקבלה:[26] "עד באי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם ארץ דגן ותירוש ארץ לחם וכרמים ארץ זית יצהר ודבש". הדגן אם כן מקביל ללחם והתירוש לכרמים.
מפסוקים אלו ניתן אף ללמוד על טובה של הארץ: "אל ארץ דגן ותירוש".
מבין חמשת מיני הדגן רק החיטה והשעורה מוזכרים פעמים רבות במקרא ונראה שגידולם שלט בכיפה. השעורה מוזכרת 32 פעמים והחיטה 34 פעמים. ב – 10 מקרים שני מינים אלו מוזכרים יחד, שני מינים אלו אף הוגדרו כחלק משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.[27] שאר המינים הוזכרו פעמים בודדות, כגון הכוסמת שהוזכרה בספר שמות [28]: "והחיטה והכוסמת לא נוכו", וכן בישעיהו[29]: "הלוא אם שוה פניה והפיץ קצח וכמן יזרק ושם חטה שורה ושערה נסמן וכסמת גבלתו", ואילו השיפון ושיבולת השועל לא הוזכרו כלל במקרא.[30]
חמשת מיני דגן הוגדרו באופנים שונים, על פי שלבי השימוש שלהם; לאחר הבשלתם הם נקראים 'תבואה' או 'שיבולים'. לאחר דישתם וזרייתם והפיכתם לגרגרים[31] הם נקראים 'דגן'. לאחר הטחינה והאפייה הם מוגדרים 'פת'.[32]
הפעולה אותה עושים לתבואה לאחר דישתה וזרייתה היא 'דיגון', פעולה זו היא שם הפועל של 'דגן', והיא יצירת ערימה (כרי) מהתבואה.[33]
נחלקו התנאים בשאלה מהי משמעותה אצל בני אדם המילה 'דגן' האם היא כוללת את כל התוצרת החקלאית שניתן לעשות ממנה גורן ולכן נאסרים גם מיני קטניות,[34] או שמא כוונתם היא רק לחמשת מיני דגן ותו לא[35], משמעות מחלוקתם היא הבנת כוונתו של האדם כשהוא נודר שהוא לא יכול ליהנות מהדגן האם הוא אוסר על עצמו את כל המינים שניתן לעשות מהם גורן, או שמא אוסר על עצמו רק את חמשת מיני הדגן.
עם זאת, כוונת בני האדם באמרם 'תבואה' היא דווקא לחמשת מיני דגן.[36]
3. הגדרת מין כאחד מחמשת מיני דגן
כאמור ניתן לצאת ידי חובת מצה בפסח רק באכילת אחד מחמשת מיני דגן, ואף עוברים על איסור חמץ רק על חמשת מינים אלו. הקריטריון על פיו קבעו חז"ל דווקא את מינים אלו הוא יכולתם להחמיץ כמובא בכמה מקומות :[37] "בדקו ומצאו שאין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינים בלבד, ושאר כל המינין אינן באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סירחון". ונחלקו כיצד ניתן להגדיר באופן מעשי מינים נוספים השייכים מבחינה בוטנית למשפחת הדגניים, האם הם נחשב גם כן למין 'דגן הלכתי', כגון 'קרמית'[38] אורז ודוחן, על ידי השאלה האם הם מחמיצים, או שמא זו פעולה שמוגדרת 'סרחון'[39].
קריטריון נוסף שהובא בראשונים הוא צורת הגרעין, שהוא מאורך ומחויץ (מלשון מחיצה).[40]
מכיוון שהגדרת חמשת מיני דגן על פי חז"ל תלויה בשאלה האם התהליך שהם עוברים במגע עם מים מוגדר כהחמצה או כסירחון, יתכן שבמקרה ויימצאו מינים נוספים שתהליך שהם עוברים הוא חימוץ, דינם יהיה כחמשת מיני דגן.[41] להרחבה עיין ערך 'חמץ'.
יש איסור לאכול מהתבואה החדשה עד הקרבת קרבן העומר בט"ז בניסן, איסור אכילה זה הוא רק מתבואה מחמשת מיני דגן.[42] לפרטי דיני איסור זה עיין ערך 'חדש'
בירושלמי[43] הובא שישנם שני פסוקים סמוכים[44] העוסקים בחיוב הפרשת חלה, האחד הוא 'והיה באכלכם מלחם הארץ', ומתוך כך שהתורה כתבה 'מלחם' משמע שהתורה מיעטה חלק מהמינים, השני הוא: "ראשית עריסותיכם" שניתן ללמוד ממנו שיש מינים נוספים החייבים בחלה, מתוך מיעוט וריבוי זה למדו חז"ל שחיטה ושעורה מחויבים מכיוון שהם מוגדרים כלחם הארץ, שהם מהמינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, והם ממעטים את שאר המינים, אך מתוך כך שהתורה ריבתה בפסוק הבא, למדו חז"ל שהמינים הדומים לחיטה ושעורה, דהיינו כוסמת, שיפון ושיבולת שועל, גם כן חייבים. לימוד נוסף שלמדו חז"ל הוא מאיסור חמץ, שבדקו שרק מינים אלו מחמיצים ולא מינים אחרים. ולכן פסקו שחיוב חלה הוא דווקא מעיסה הנעשית מחמשת מינים אלו, ראה לעיל בהגדרת המינים.
ישנם מינים שמצטרפים האחד לשני לגבי חיוב חלה, וישנם שאינם מצטרפים, עיין ערך 'חלה'.
אסור מהתורה לזרוע או לקיים מינים חד שנתיים בכרם, הפוסקים דנו בשאלה אלו מינים נכללו תחת איסור זה, אך לכל הדעות איסורם של חמשת מיני דגן בכרם הוא מהתורה, [45] עיין ערך 'כלאים'.
ניתן לצאת ידי חובת אכילת מצה בפסח רק באכילת מצה העשויה מחמשת מינים אלו[46], וכן עוברים על איסורי חמץ השונים[47], רק על תוצרת הנעשית מחמשת מינים אלו, שבאה במגע עם מים[48]. להרחבה עיין ערך 'חמץ'.
על אף שלדינים רבים דיני חמשת מיני הדגן שווים האחד לשני, ניתן להביא לבית המקדש לקרבן מנחות רק מנחות העשויות מחיטה ושעורה, ולא משלושת המינים הנוספים,[49] להרחבה עיין ערך 'חיטה', 'שעורה'.
חז"ל קבעו ברכות שונות למאכלים שונים, לפי מקור הגידול שלהם[50]. בשל מרכזיותם של מינים אלו בסעודתו של האדם, וכן בשל חביבותם, נקבעו להם דינים בפני עצמם: 1.כוונת בני האדם באמרם 'פת' היא דווקא לפת הנעשית מחמשת מיני דגן[51] 2. חיוב הברכה מהתורה לאחר אכילת מזון, היא רק ממזון הנעשה מחמשת מינים אלו.[52] 3. לחם שנאכל מסעודה פוטר מברכה את כל המינים שנאכלים יחד עימו, וברכת המזון פוטרת את כלל המאכלים, גם אלו שלא נאכלו יחד עם הפת.[53] 4. הברכה על כלל המינים החד שנתיים היא 'בורא פרי האדמה', מלבד הברכה על מאכלים הנעשים ממינים אלו שברכתם היא 'בורא מיני מזונות.[54]
יש חובה מהתורה לפני שמשתמשים ביבול להפריש ממנו עבור הכהנים, כפי שנאמר[55]: "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים." וכן[56] "ראשית דגנך... תתן לו" מפסוק זה נלמד שחובת הפרשת תרומות ומעשרות ממיני דגן, תירוש ויצהר היא מן התורה[57], הראשונים נחלקו לגבי שאר המינים, האם חיוב הפרשתם הוא מהתורה או מדרבנן.[58]
להלן רשימה של הדגניים המרכזיים בעולם, השטחים הנקצרים והיבול שהתקבל בשנת 2013 (עפ"י נתוני הFAO):
|
|
שטח שנקצר (במליון דונם) |
יבול (מליון טון) |
|
אורז rice |
666.6 |
738 |
|
דוחן millet |
133.2 |
25.8 |
|
חיטה wheat |
884.1 |
711.4 |
|
חיטפון Triticale |
15.6 |
14.6 |
|
סורגום Sorghum |
170.5 |
60.7 |
|
שבולת שועל oats |
39.5 |
23.9 |
|
שיפון rye |
23.3 |
16.7 |
|
שעורה barley |
201.5 |
143.6 |
|
תירס maize |
745.4 |
1,017.7 |
[1] בעבר נקראה משפחה זו גם כן Gramineae.
[2] מעאת ד"ר רענן, מקורות עיקריים: אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 11 (עמ' 255-257).
[3] ייצור הנייר בעבר התבסס על צמחים ממשפחה זו.
[4] עפ"י נתוני משרד החקלאות, "התכנית הלאומית לחקלאות ולכפר בישראל".
[5] צמחים בעלי כל החלקים הנחוצים להתפתחותו, הזנתו ורבייתו של הצמח כגון: שורש, גבעול או גזע, עלים פרחים ופירות וכן מערכת הובלה.
[6] כך נקראות הערבות בצפון אמריקה.
[7] חלקי הצמח שאינם קשורים לרבייה כלומר השורש, הגבעול והעלים.
[8] ראה רמב"ם ברכות, ג, א.
[9] המרכיבים העיקריים הגורמים להחמצה הם חלבוני תפיחה בהם ניתן למצוא את הגלוטן ואת הבטא עמילאז, וכן להבדל שבין חמץ לסירחון ראה בהרחבה בערך חמץ.
[10] ראה להלן, וכן זהר עמר, ברכת לחם האִנְגַ'רה העשוי מטֵף, תחומין כה, תשסה, הדיון הנרחב בסוגיה זו הוא בערך 'חמץ'.
[11] בסוג ברומית נדן זה גלילי עקב איחוי שוליו.
[12] דור הוא קבוצת עלים או פרחים של צמח, המסודרים במעגל סביב מפרק אחד של גבעול או ענף.
[13] עלי עטיף הם העלים המגינים על איברי הרבייה של הפרח. בצמחים בעלי עטיף כפול ניתן להבחין בעלי כותרת צבעוניים ועלי גביע ירוקים.
[14] בכל פרח יש 3 אבקנים מלבד מיני 'עטיינית' שלהם 2 אבקנים.
[15] פרחיה גדולים במיוחד ולכן קל ללמוד בעזרתם את מבנה הפרחים.
[16] "מחסן המזון" המשמש את הנבט עד התפתחות העלים.
[17] חלק מעמילנים אלו גורמים גם כאן להליך התפיחה של הלחם, עיין ערך 'חמץ'.
[18] מתוך האנציקלופדיה לחקלאות ערך 'דגניים' עמ' 50.
[19] לדעת הרמב"ם חיוב תרומות ומעשרות הוא רק בעונת המעשרות, שלב מתקדם יחסית של התפתחות הגרעין.
[20] מכאן הכינוי הבשלת חלב- בשל הצבע הלבן.
[21] מתוך עלון 'השדה' כרך עד, חוברת ו, אדר תשנ"ד.
[22] בראשית כז, כח, וכן בהמשך דברי יצחק לעשיו: 'ודגן ותירוש סמכתיו'.
[23] ב, יב.
[24] דברים, לג, כח.
[25] יד, ח.
[26] מלכים ב יח, לב, ישעיהו לו, יז.
[27] דברים ח, ח.
[28] שמות ט, לב, ראה תוספות יום טוב נדרים ז, ב שכתב: "ור"ל שאע"פ שבתורה לא נמצא דגן אלא חטים ושעורים הני נמי מינייהו נינהו".
[29] כח, כה.
[30] מאיזכורים אלו ניתן להבין שבזמן התורה היו מוכרים בארץ רק שני מינים אלו, ואילו המינים האחרים הובאו לאזורנו בשלבים מאוחרים יותר ביחד עם הדוחן והאורז, דבר שדרש מחז"ל לבחון את הגדרותיהם השונות של מינים אלו.
[31] ערוך ערך 'דגן'.
[32] רמב"ם ברכות ג, א ראה רש"י ברכות מז, ב ד"ה האי אידגן שכתב שהשלב הראשון הוא שיבולים, ולאחר מירוח הכרי התבואה מוגדרת דגן. ראה פליקס, החקלאות בארץ ישראל עמ' 246, זהר עמר, חמשת מיני דגן עמ' 17.
[33] גיטין מז, א: "דיגונך - ולא דיגון עובד כוכבים", משמעותו היא יצירת ערימה של התבואה, אופן נוסף הובא בנדרים נה, א: "דגן כל דמידגן", ומשמעותו היא ביחס ליבול, שניתן לעשות ממנו ערימה. ועי' מילון בן יהודה ערך 'דיגון'. משמעותה ההלכתית של פעולה זו היא 'גמר מלאכה', ולאחר עשייתה התבואה חייבת בהפרשת תרומות ומעשרות.
[34] דעת רבי מאיר במשנה חלה א, ב, משנה נדרים ז, ב, משום שהוא מבאר את המילה 'דגן'- 'כל דמידגן', לכן לדעתו ירקות ופירות האילן ראה תוספתא מסכת נדרים (ליברמן) ד, ג שמובא שם שדגן כולל אף מינים נוספים, אך כתב הר"ן נדרים נה, ב, שתוספתא זו היא כדעת רבי מאיר.
[35] דעת חכמים במשנה חלה א, ב, משנה נדרים ז, ב, ראה רמב"ם נדרים ט, ט, שפסק כדעת חכמים.
[36] גמ' נדרים נה, א, בגמרא הובא חילוק בין כשאדם אומר 'תבואה' סתם, שאזי כוונתו היא לחמשת מיני דגן, לבין כשאומר 'תבואת השדה' שכוונתו היא לכל מה שגדל בשדה. ראה רבינו ירוחם נתיב יד חלק ד שהסתפק האם כוונת האדם כשנודר עצמו מן הדגן לידור עצמו אף ממוצרי הדגן כגון קמח ולחם, וכן אם מותר לו לאכול את התבואה שלא כדרכה- לכסוס אותה.
[37] בבלי פסחים לה, ב, ברכות לז, א, ירושלמי חלה א, א; פסחים ב, ד.
[38] הפרשנים במקום ביארו שמדובר ב'קצח'.
[39] ראה בחידושי ר' חיים הלוי, הל' חמץ ומצה פ"ו ה"ה: "ואשר יראה לומר בזה, דהנה בהא דבעינן במצה וחלה דוקא שיהא מחמשת המינים הבאין לידי חימוץ, וכמבואר הך טעמא בפסחים (לה ע"א) ובמנחות (ע ע"ב), הרי אין זה דין מינים לחוד דבעינן דוקא מאותן המינים ולא ממין אחר, כי אם דנכלל בזה גם הך דינא דכל שהוא מחמשת המינין אית ביה דין לחם ושם לחם בהחפצא, וכל שאינו מחמשת המינים אין בהחפצא דין ושם לחם האמור בחלה ומצה".
[40] ראה זהר עמר, חמשת מיני דגן, עמ' 187, הע' 9.
[41] ראה ד"ר מונק תחומין א, עמ' 98, לעניין מציאת מין חדש שתכונותיו דומות למיני דגן. ראה זהר עמר חמשת מיני דגן, מעמ' 183 ואילך, וכן ה'חיטפון' – דינו לעניין חמץ, כלאיים, חלה וברכות', אמונת עתיך 107 עמ'... אמנם לגבי חיוב חלה, מכיוון שיש ריבוי נוסף, ראה לעיל הע'... יתכן שלא יהיה חיוב להפריש חלה ממין שאינו מין מחמשת המינים.
[42] משנה חלה א, א.
[43] חלה א, א.
[44] במדבר טו, יט- כ.
[45] חולין קלו, ב; תוס' מנחות טו, ב ד"ה והתירו הגפנים, ראה רמב"ם כלאים ה, א-ו.
[46] משנה פסחים לה, א.
[47] איסור אכילה, וכן איסור בל יראה ובל ימצא.
[48] משנה פסחים מב, א; רמב"ם פיה"מ חלה א, ב.
[49] ירושלמי חלה א, א.
[50] משנה ברכות.....
[51] ירושלמי חלה א, ב: "אין לך קרוי פת סתם אלא חמשת המינים בלבד", תוספתא נדרים (ליברמן) ד, ג: "הנודר מן הפת אין אסור אלא מן הפת הבא מחמשת המינין בלבד".
ראה שו"ע יו"ד ריז, יט שנקט שפת סתם הכוונה היא לפת הנעשית מחיטים ושעורים, ובמקום שנוהגים לעשות פת ממינים נוספים אוסר עצמו מחמשת המינים.
[52] סמ"ג עשה כז, ראה שו"ע, או"ח סי' רח סעי' א, חיי אדם מב, א.
[53] שו"ע או"ח קעז, א. כדין 'ללפת את הפת', יש לציין כי על אף שמאכלים שאינם מלפתים את הפת, טעונים ברכה לפניהם, גם כשהם נאכלים בתוך הסעודה, מכל מקום ברכת המזון פוטרת גם אותם.
[54] ברכות לז, א.
[55] במדבר יח, יב.
[56] דברים יח, ד.
[57] רמב"ן ב"מ פח, א.
[58] ראה נדרים נה, א דיון בשאלה האם הפסוק העוסק בחיוב תרומות ומעשרות: "ראשית דגנך תתן לו" עוסק רק בחמשת המינים הנקראים 'דגן' או שמא כוונת הפסוק היא כל תבואה שניתן לעשות ממנה ערימה מסודרת. ראה רמב"ם, תרומות ב, א, ראב"ד מעשר א, ט.
ניצן, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
