אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

דבש

ב"ה

דבש

כללי

הדבש נזכר במקרא 55 פעמים, ארץ ישראל נשתבחה בכך שהיא "ארץ זבת חלב ודבש". בשתי פעמים מפורש במקרא שמדובר בדבש דבורים - בסיפור שמשון[1] ובמעשהו של יהונתן שטבל מקלו ביערת הדבש[2], ההנחה הרווחת היא שבשאר האזכורים מדובר בדבש פירות (כמו תמרים או תאנים), אך יש מי שכתב שבחלק מהאזכורים הכוונה גם היא לדבש דבורים.[3] הנחה זו מתחזקת למול ממצאי הכוורת בתל רחוב, המעידה שהפקת דבש תעשייתית כבר היתה קיימת בתקופת בית ראשון.[4] בשעבוד מצרים, הנשים ילדו תינוקות במדבר, והקב"ה ליקט להן שני עגולין אחד של שמן ואחד של דבש".[5]  דבש איכותי הגיע מדבורים שהיו בהרים[6].

דבש דבורים הוא תערובת של סוכרים, חלבונים, חומצות, חומרי צבע (פיגמנטים) מינרלים וחומרים רבים אחרים. בעבר, הדבש שימש לטיפול במחלות רבות. לדבש יש תכונות אנטיביוטיות, אנטי-ויראליות ואנטי-פטרייתיות. באמצעות מנגנונים שונים כגון pH גבוה ופעילות אנזימית. כמו כן הדבש הוא נוגד חמצון, מונע דלקות וסרטן. הרכבו של הדבש משתנה בכפוף לאיזור, לעונות השנה ולהרכב הצמחים מהן הדבורים אוספות את רכיבי הפרחים. מרכיביו הכימיים הם: 80-85% פחמימות, 15-17% מים, 0.3% חלבונים, 0.2% אפר וכמויות קטנות של חומצות אמינו, פנולים, פיגמנטים וויטמינים ומינרלים.[7] במידה והדבש נחשף ללחות רבה ריכוז המים עולה בו וכך יכולים להתפתח חיידקים ופטריות, לגרום לתסיסת הדבש ולקלקולו.

לייצור הדבש על ידי הדבורה עיין ערך דבורת הדבש.

דבש הנוצר מפירות, כגון דבש תמרים מכיל 70- 80% פחמימות, חלבון (2.30 -5.60%), סיבים תזונתיים (6.40 -11.50%), שומן ( 0.20-0.50%), מינרלים וויטמנים.[8]

ההתייחסות בערך זה היא לשני סוגי הדבש כאחד, במקומות בהם הדברים מפורשים הוגדר באיזה סוג דבש מדובר. 

מאפייני הדבש

הדבש הוא סמל לדבר מתוק, היונה מבקשת מנח, בחזרתה לתיבה עם עלה הזית בפיה[9]: "אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם", חז"ל מתארים שבסדום משחו בדבש נערה שהאכילה עניים, הדבורים עקצו אותה, ובכך גרמו למותה.[10] הדבש הוזכר כחומר משמר, ומסופר על הורדוס שטמן את בת חשמונאי בדבש לאחר שהרגה, ושמרה כך במשך שבע שנים.[11]

הדבש אוחסן בכדים או בחביות.[12] דבש שהתקלקל נקרא "דבש שהדביש".[13] לעיתים עירבו סולת בתוך הדבש כדי לעבותו, דבש זה הוא 'דבש מזויף', ויש לבערו בערב פסח[14], ואף למוכר דבש לחברו אסור לעשות כן[15]. לעיתים לא ניתן להבחין בין יין לדבש, כגון שמדובר בדבש נוזלי, או שהם מצויים בכלים דומים.[16]

הסולת המעולה ביותר דומה לעיסה שנילושה בשמן ודבש[17]. הדבש הוא נוזל סמיך, ובשל כך, ישנם סוגי דבש שנאסרים משום "ניצוק", דהיינו אם שופכים את הנוזל, ובמקום שבו הדבש נשפך יש טומאה, כל הדבש נטמא, הדבש אותו אסרו חז"ל במקרה זה הוא דבש הזיפים שנקרא כן על שם מקומו או שניתן לזייפו, או שדבש הניצוק מצפיחית נקרא כך.[18]  

מכיוון שהדבש נחשב כחומר משמר, כתבו חלק הפוסקים שאם נפלו לתוך תערובתו נמלים, המרקחת אסורה אפילו אחרי י"ב חודש (אע"פ שבדרך כלל אנו אומרים ששרצים מתכלים בפרק זמן הזה).[19]

הדבש מתרבה בכוורת בחודשי הסתיו (תשרי) ובאביב (ניסן).[20] דבש הדבורים מותר באכילה מפני שהדבורים רק מכניסות אותו לגופן ואינן ממצות אותו מגופן.[21] דבש הזיזים אסור לעומת זאת מכיוון שאינו אלא ריר[22]. 

הגדרתו כמשקה

דבש דבורים הוא אחד משבע המשקים המכשירים לקבל טומאה[23], ולכן האוכל מאכל שטבל בו צריך ליטול את ידיו (בלא ברכה).[24] ולמדו בתוספתא שדבש נקרא משקה מהאמור בתורה[25] "ויניקהו דבש מסלע". חז"ל דנו האם יש בו דין משקה מגולה.[26] עיקר הפעילות בכוורת נעשית על ידי הדבורים הפועלות, תפקידיהן מרובים והם כוללים בין השאר את בניית החלות בכוורת ואיסוף את תוצרי הפרחים ולהשתמש בו להזנתן ולהזנת הולדות, על מנת להשתמש בו לצרכי האדם יש לפתוח את מכסה תאים ולרדות את הדבש. כל עוד הדבש נמצא בכוורת הוא מוגדר כ'אוכל' לדיני רדייה בשבת ולדיני טומאה, לאחר הרדייה או ריסוק הכוורת הוא מיטמא טומאת אוכלין, לאחר אינו מתחייב בטומאת משקין משעה שריסק את חלות הדבש.[27] לעיתים אף הדבש זב מהכוורת ללא פעולה של האדם, במקרה זה הדבר תלוי במחשבת האדם האם להגדירו כאוכל או כמשקה.[28]

 כל עוד הדבש בכוורת מעורב בשעווה הוא מוגדר כאוכל[29] לעיתים הדבש מתקשה, אף על פי כן נשאר דינו כ'משקה' ולא כאוכל.[30] לדעת רבי אליעזר אף דבש תמרים נחשב כמשקה.[31]

שימוש בדבש כמאכל

הדבש הוא מאכל משובח והוא נחשב כאחד משישים למן[32]. הדבש והיין משבחים זה את זה כשמערבים אותם יחדיו[33] הדבש שימש גם לתיבול מאכלים, מקובל לאכול חרדל מעורב בדבש[34] עדשים שמערבים בהן דבש נקראות 'אשישים', התנאים דנו באיזה מקרה האשישים נחשבים כמזון נפרד מהעדשים[35]. מערבים שומשומים ואגוזים לתוך הדבש, חז"ל דנו באיזה אופן מותר לעשות כן בשבת.[36] התמרים מכילים דבש רב, תמרים אלו מזינים את האדם, אך אכילה מרובה מהם גורמת לבעיות במערכת העיכול.[37] לעיתים כשהדבש הוא המרכיב העיקרי במזון ברכתו היא 'שהכל' גם אם ישנם רכיבים נוספים שברכתם היא שונה.[38]

 הפוסקים נחלקו לגבי כשרותם של מוצרים שונים שמקורם בדבורה – מזון מלכות, דונג ופרופוליס. יש שכתבו לאסור, שאין דינם שווה לדבש, ויש שהתירו מטעמים שונים, ובפרט לחולה.[39] ברכת דבש בדבורים היא שהכל.[40]

השפעות רפואיות

מי שאחזו בולמוס מאכילים אותו דבש, ש"הדבש וכל מיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם"[41], ישנן כמה אפשרויות להסבר "הבולמוס": בולימיה[42], אפילפסיה, (כפיון) או סוכרת.[43] הדבש מרפא את החולה מחוליו[44], וזהו שימוש מקובל בדבש[45], וניתן לצרוך אותו כחלק ממשקה[46] או כמשחה על הגוף[47] ניתן לערב דבש ופלפלים בתוך יין, משקה זה נקרא 'אנומלין", והוא ראוי לשתיה, והוא מרפא את האדם.[48] אכילת דבש יכולה גם להזיק לאדם.[49] שיעור הוצאת דבש בשבת הוא כדי "ליתן על הכתית"- ומדובר בפצע.[50] או בשיעור של תיבול ביצה רכה.[51] ניתן להשתמש בדבש שהתקלקל לצרכים רפואיים כגון משיחה על פצעים שונים.[52]

ארץ זבת חלב ודבש

עובדת היות התאנים והחרובים מפיקים דבש רב, מלמדת על כך שארץ ישראל היא זבת חלב ודבש, וכשאלו מתמעטים הדבר מלמד על חורבנה[53], משחרב המקדש מתמעט הדבש המעולה[54]. עבר הירדן אינה נחשבת לארץ זבת חלב ודבש, ולכן לא מביאים ממנה ביכורים.[55]

ציפורי היא ארץ זבת חלב ודבש[56] ביטויה של ארץ זבת חלב ודבש הוא שהדבש נוטף מהפירות ומתערב מהחלב שנוטף מהעיזים[57]

בין הפירות שהוזכרו כמניבי דבש הם התאנים[58] והחרובים.[59]

הדבש במקדש

אין לערב דבש בכל עבודות המקדש כפי שנאמר "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'"[60]  ואם הוסיף דבש בקטורת פסלה[61] אך מותר לכהנים לערב דבש בשיירי המנחות לאחר הקטרתן[62], משום שתיבול מזון בדבש הוא דרך שהמלכים אוכלים[63], אסור לכהנים לשתות משקאות משכרים לפני עבודתם במקדש, בין המשקאות שהוזכרו הם דבילה שמגיעה מקעילה, ודבש. יתכן שמדובר במשקאות כגון "יין דבש", ומדובר בדבש שהותסס ועורב עם מים או יין[64].

בישולי עכו"ם

דבש שבושל על ידי גויים, אין בו דין של בישולי עכו"ם או דין גיעולי עכו"ם.[65] טעם הדבר הוא שהוא נאכל כמות שהוא חי.[66] ועירוב חומרים שונים בו יכול לגרום לקלקולו,[67] אלא אם כן ראה שגוי מנסך אותו אזי יש לחשוש לכך שעירבו בו יין והוא אסור בהנאה[68].

ראש השנה

נהגו לאכול בראש השנה תפוח מתוק בדבש.[69]

דבש בפסח וחשש עירוב חמץ

נחלקו ראשונים האם מותר לאכול בפסח דבש שנמכר על ידי נכרים, או שחוששים שמא עירבו בו חמץ. בשו"ע פסק להיתר, אך הרמ"א כתב שהמנהג להחמיר בכך. אמנם, אם מדובר בדבש שהביאו בחביות מן הכוורת, מודה גם הרמ"א שאין לחשוש בו.[70] לעניין ארבע כוסות, כתב הרמ"א שאם אין לו יין, יכול להשתמש בשיכר העשוי מדבש (אם מנהג המקום לשתותו).[71]

חציצה על הגוף

דבש נחשב כחציצה כשהוא מרוח על העור רק אם הוא יבש, אך לא כשהוא לח.[72] 

דיני נדרים- לשון בני אדם

כשאדם מזכיר דבש ללא שייכות כל שהיא הכוונה היא לדבש דבורים, ולכן הנודר מן הדבש, מותר לו לאכול דבש תמרים[73]. התנאים חלקו האם תמרים ודבש תמרים נחשבים כמין אחד לדיני אלו.[74]

דיני הדבש בשבת

חלת הדבש נחשבת כמחוברת לקרקע ואין לרדות חלת דבש בשבת וביום טוב.[75] במידה ואדם ריסק את חלות הדבש בערב שבת, נחלקו התנאים האם הדבש שזב מהן בשבת עצמה מותר בשימוש[76]. שיעור הוצאת דבש בשבת הוא כשיעור שיש בו כדי לתת על המכה. [77]

דבש תמרים חייב בהפרשת תרומות ומעשרות.[78]

ראה כאן את תהליך יצור הדבש על ידי הדבורה: