אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

חזור למפתח הערכים

גפן- ג. שיטות עיבוד הגפנים

 

שיטות עיבוד הגפנים

1. הקדמה

2. תנאי גידול

3. משל הכרם

4. מיקום הכרם

אזורי גידול גפנים

5. הכנת הקרקע לנטיעת הכרם

            עיזוק

סיקול

הכנת הקרקע כיום

קביעת כיוון השורות

שיטות עיבוד נוספות של הקרקע

דישון וזיבול הכרם כיום

6. נטיעה

ריבוי והרכבה

שלבי גדול גפן צעירה כיום

7. עיצוב הגפן והדלייתה

8. השקיית עזר

9. עידור בין הגפנים במהלך הגידול

10. זמירת הגפן בחורף

11. שמירה על היבול וטיפול בו

12. בציר הענבים

13. מזיקי הגפן

 

נספחים

1. פעולות בחקלאות מתקדמת בכרם

2. מיכון בכרם

3. רשימת מזיקים ומחלות הפוגעים בגפן בפרי בהווה.

4. ביבליוגרפיה כללית לערכי הגפן

 

1. הקדמה: הגפן היא צמח ממשפת הגפניים, (Vitales) שהיא משפחה של צמחים מטפסים מעוצים. עובדה זו מאפשרת לעצב את הגפן ואת אופן גידולה כפי רצון המגדל, בכפוף לשטח העומד לרשות המגדל, לשיטות העיבוד ותנאי הקרקע.

בארץ ישנם כ 80,000 דונם המיועדים לכרמים[1], מתוכם כ 55,000 דונם לענבי יין, ו 25,000 דונם לענבי מאכל.

כרמי היין נטועים באזורים בהם מזג האוויר הוא ממוזג[2] ועל כן לא ניתן בדרך כלל למצוא אותם בערבה ובבקעת הירדן. עיקר השטחים נמצאים באזורים: גליל-גולן, זכרון יעקב, גב ההר, ובשפלה וגם ברמת הנגב. לעומת גפן למאכל שניתן לגדלה בכל אזורי הארץ, החל מהערבה הדרומית, בבקעת הירדן[3] וכלה ברמת הגולן[4]. אם כי יש לציין כי גידול הגפן בערבה ובבקעה הם אינם על פי טבעה של הגפן.

כאמור, על פי ממצאי הגתות בארץ עולה כי הגפן גודלה כמעט בכל אזורי הארץ[5], בתנאים אקלימיים שונים ובתפוצה רחבה, עובדה זו מחייבת התאמת גידול הגפן לאזור וליכולות העבודה בו.

גידול הכרם היה נפוץ מאד בין חקלאי הארץ בתקופת המשנה והתלמוד, כיוון שרבים עסקו בו התפתחה גם ההתמחות בגידולו על כן מלאכות רבות נקשרו בגידול זה אשר לכל אחת מהן דבק שם משלה. קרוב לארבעים פעלים הקשורים בעיקר בעבודות הכרם צוינו במקורות חז"ל ובתוכם: אבק, באש, בלש, בקק, בצר, גרגר, גרע, דלה, דלל, דרך, הלך, זהם, זלף, זמר, זנב, זרע, חבל, חלל, חמס, כמר, מצמץ, נטע, נטר, נכש, נשר, סחט, ספק, עבה, עדר, עלל, עסה, עצר, עקץ, עשן, פסג, קטף, קצץ, קרץ, רכב. מתוך אלה נמנו במקרא: בצר, דרך, זמר, זרע, חבל, חלל, חמס, נטע, נטר, עדר, עלל ועוד.[6]

2. תנאי גידול: אקלים – אקלים הוא אחד המדדים להתפתחות הגפן ופריה. חורף גשום ומנות קור רבות, חום וימי שמש מרובים, קרינה חזקה לאורך כל תקופת הקיץ ואף בחלק מהסתיו, רוחות מתונות ויובש טובים לגידול הגפן. האקלים הארץ ישראלי ובארצות נוספות לאורך צפון אגן הים התיכון, ענה על דרישות אלו, והביא לצימוח מיטבי של הכרמים. הגפן גדלה בחצי הכדור הצפוני בין קווי הרוחב 20 ו-51, ובחצי הכדור הדרומי בין קווי הרוחב 20 ו-40, בין קו הרוחב 20 בצפון לבין קו הרוחב 20 בדרום, גדלה הגפן כל השנה ללא תקופת שלכת ומנות קור בלתי מספיקות, העדר תקופת תרדמה חורפית יביא ליבולים בלתי כדאיים. הגפן עמידה אף בתנאים קיצוניים של קרה (עד 18 מעלות מתחת לאפס). לאחר שהחלה הגפן ללבלב, והתפרחות הרכות בקעו מחקי המפרקים, רגישה הגפן לאירועי קרה, זו תסב להם נזק. חמסין כבד (למעלה מ 40 מעלות) בזמן צימוח הפרי וההבשלה, יביא נזק לאשכולות הפרי.[7]

 

3. משל הכרם

מלאכת גידול הכרם קדומה, כבר במקרא, בנבואת ישעיהו, מובא משל בו הנביא ממשיל את עם ישראל לכרם ולתנאי גידולה, ממשל זה ניתן ללמוד על מכלול הפעולות הנעשות בכרם, לפי השלבים השונים, ועל הסדר שלהן. בחלק זה נדון בהרחבה בשלבים אלו.

ישעיהו פרק ה:

(א) אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן:

(ב) וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים:

(ג) וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְאִישׁ יְהוּדָה שִׁפְטוּ נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי:

(ד) מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים:

(ה) וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס:

(ו) וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר:

 

להלן פירוט המלאכות:

מיקום הכרם:

קרן בן שמן.

הכנה לשתילה:

"ויעזקהו" עיזוק- עידור עמוק לעקירת הסלעים.

"ויסקלהו" סיקול- סיקול השדה מאבנים

"ועלה שמיר ושית" עקירת צמחי הבתה (batha),[8]

"פרוץ גדרו"- בניית גדר.

"הסר משוכתו"- התקנת משוכת הקוצים שעל הגדר.

טיפול בעץ:

"ויטעהו שורק"- נטיעה.

"אצוה מהמטיר עליו מטר"- השקיית עזר.

"לא יעדר" עידור בין הגפנים.

"לא יזמר"- זמירת הגפן בחורף

וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה – קליטור הכרם

שמירה על היבול וטיפול בו

"ויבן מגדל בתוכו" בניית מגדל השמירה.

"יקב חצב בו"- חציבת היקב.

"ויעש ביאושים"- בציר הענבים.

 

4. מיקום הכרם- קרן בן שמן

אזורי גידול גפנים

לשטח שבו נוטעים את הכרם ישנה השפעה ארוכת טווח על יבול הכרם, כפי שמובא בגמרא שתושבי כנען "היו בקיאים בישובה של ארץ ישראל, שהיו אומרים מלוא קנה זה לזית, מלוא קנה זה לגפנים"[9]

במשל הכרם מובא שהכרם ניטע ב"קרן בן שמן", י. פליקס מציין שקרן בן שמן היא פינה במדרגות ההרים שנפגשות בערוץ המנקז את עודפי המים לנחל שבעמק, חלקה זו קשה להכשרה מחד, אך הפונטציאל החקלאי שלה רב.

במקורות חז"ל הוזכרו מקומות רבים בהם גדלו את הגפנים, ואת איכויות היין השונות שניתן להפיק בכל איזור גידול[10], ניתן לזהות כיום את רוב מקומות אלו.

במקורות חז"ל מוצג היין כגידול אופייני במיוחד ליהודה. ברם אין להסיק מכאן, שבגליל בשפלה ובאזורים אחרים של הארץ לא ייצרו כלל יין. נחלתו של שבט יהודה בורכה בגידול הענבים והפקת יינם, וכך ברכם יעקב: "אסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתונו, כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה".[11] ענבים המצטיינים בגודלם גודלו באזור חברון,[12] לא הרחק מירושלים נמצא 'בית הכרם',[13] בשפלת יהודה נזכרו כרמי תמנתה[14] ונחל שורק,[15] 'השורקה' היא הגפן המשובחת שיינה אדום. גפנים גידלו גם באזורים הסמוכים ליהודה: בנאות המדבר שבאזור סדום,[16] באדום, מואב ועמון הרבו לגדל גפנים,[17] מפורסמת הייתה גפן 'שבמה' שבמואב,[18] 'ואבל כרמים' שבעמון,[19] אלו היו גפנים אפילות, שהן האחרונות להבשלה.[20]

גידול הגפן היה נפוץ גם מצפון לירושלים. בנחלת שבט בנימין, המחולות בכרמי שילה הפכו לאירוע היסטורי של הצלת שבט בנימין מכליה.[21] כרמים איכותיים גדלו גם בהרי שומרון ואפרים הצפוניים יותר.[22] גם בחלקה הצפוני של הארץ בעמק יזרעאל גידלו גפנים ובתוך כך נזכר 'כרם לנבות'.

בגליל היו הגפנים נפוצות פחות מן הזיתים, ולכן אמרו: "בגליל יין עדיף משמן"[23] ביהודה היו בתחילה כרמי יין מרובים מאוד, אך במרוצת השנים נאמר: "בראשונה היו ענבים מרובות ... ועכשיו אין ענבים מרובות"[24]

מקומות נוספים שהוזכרו בהם הגפנים:

קרותים וטולים- היין האיכותי ביותר הגיע מ"קרותים והטולים" אלו מקומות שגדלו בהם גפנים, יש המזהים אותם כיום בכפרים קראות בני זייד וקראוות בני חסן, נקראות גם שתי הקראות - קראות בני חסן (קראוה א - תחתא) וקראות בני זיד (קראוה אלפוקא) י, בן - צבי מזהה את המקום עם קראוה המוזכרת בספר "מלחמות היהודים" של יוסף בן מתתיהו, בשדות הכפר קראוות בני חסן מרוכזים שרידים עתיקים מן המרשימים בשומרון. לדעת י. שוורץ מדובר בישובים באזור הכנרת.[25] ש. קליין מזהה מקומות אלו באזור ים המלח. אם כי שני הזיהויים האחרונים בעייתים מפני שברור כי באזורים אלו לא גדלים כרמי יין ובטח לא איכותיים.

יין נוסף שני באיכותו לניסוך היין בבית המקדש, היה יין שיוצר בבית רימה ובבית לבן שבמערב השומרון, וכן זה שיוצר בכפר סגנה, וכך נאמר במשנה: "שניה להן בית רימה ובית לבן בהר, וכפר סגנה בבקעה"  

בית לבן - איכות הענבים שגדלה במקומות אלו הייתה מעט נמוכה יותר מאשר בקרותים והטולים, יש המזהים אותה עם הכפר לובאן הסמוך לישוב בית אריה. (יש לציין כי לובאן הנמצאת על יד בית אריה וקראוות בני חסן ובני זיד מאוד קרובים זה ודומים בקרקע ואקלים קרוב לכן לא יכול להיות שוני דרסטי בין איכויות הענבים במקומות אלו, יתכן כי היה שוני בזנים או בקלונים שהביא לתוצאות טובות יותר).

בית רימא בהר- איכות הענבים שגדלה במקומות אלו היתה מעט נמוכה יותר, יש המזהים מקום זה בכפר "בית רימה" כיום. (כנ"ל, קרובה הרבה יותר לבני חסן וזיד)

לדעת י. שוורץ מדובר בכפר המצוי בבקעת הלבנון, שנקרא "כפר סאגאן", לדעת ש. קליין, מדובר בכפר סכני- סכנין.

כפר סגנה-[26] ברור לנו מלשון המשנה כי מקומה של סגנה אינו בהר הגבוה, והיא מצויה באחת מבקעותיה של הארץ. יש שזיהו את כפר סגנה עם מקום ישוב בסמוך לישוב ציפורי אשר בגליל התחתון. ויש שאמרו שאולי הוא בקעת סכנין אשר גם היא בגליל התחתון[27]. במידה וזיהוי זה מדויק, יין זה הוא תוצר ענבים שגדלו בהרי הגליל התחתון המתונים (200 – 300 מ'), היובש, הקרינה, איכות הקרקע, כמות המשקעים, חורף קר, ויכולות חקלאיות ברוכות, הביאו לקבלת יין אדום, שני באיכותו.

 

5. הכנת הקרקע לנטיעת הכרם

עיזוק- עידור עמוק לעקירת הסלעים.

סיקול- סיקול השדה מאבנים

מטרת העיזוק היא להכשיר את הקרקע לנטיעה, זו מלאכה קשה שבה מוצאים או מרסקים את הסלעים הבולטים והמפריעים לנטיעה, והעידור היא חפירה[28], העידור מגיע לאחר הסיקול שבו מוצאים מקרקע המטע את כל האבנים שיפריעו לנטיעה וקלטור נוח של הקרקע. העידור מנקש עשביית בר ומאוורר את הקרקע ומאפשר נטיעה מוצלחת. עידור נוסף מתבצע במהלך גידול המטע ותפקידו לאוורר את הקרקע למנוע סידוק הקרקע וכן להכשיר את הקרקע לקליטת הגשם. ומטרתן להכין את השטח לקראת הנטיעה, ללא עידור הכרם עולה "שמיר ושית". שהוזכרו במקרא שעולים בכרם[29] באבנים שסיקלו מהקרקע השתמשו לצורך בניית המדרגות והשומרה.

הכנת הקרקע כיום:

ככלל, רוב סוגי הקרקע מתאימים לגידול הגפן, כיוון שקרקעות שונות באופיין ובטיבן נמצאו מתאימות לגידול הגפן. יש לאבחן את סוג הקרקע על ידי סקר קרקע על מנת לקבוע את המבנה המכני והאורגני של הקרקע, ולקבוע את סוג הכנה המתאימה ואת הזן. באזורי ההר הגפן משתרשת ומתפתחת יפה בקרקע שתשתיתה קירטונית, היינו סלע רך, אך לא שסלעה גירני קשה. קרקע עמוקה בינונית ומנוקזת היטב טובה לגידול הגפן. קרקע עמוקה מאפשרת העמקה של מערכת השורשים בקרקע, וכן יכולת קיבול נוזלים מרובה.[30] במקרים קיצוניים בלבד לא ניתן להתאים כנה שמתאימה לשטח המיועד.

כמו כן, ניתן להיעזר בסקר הקרקע לתכנון ממשק ההשקיה ומערכת ההשקיה, ולחשב את כמות המים הנחוצה לשטיפת עודפי המליחות בקרקע לקראת הנטיעה.[31] יש לבצע בדיקת קרקע לנוכחות נמטודות.[32] יש לבצע חריש עמוק של 50 – 70 סמ' עומק, ולישר את השטח בעזרת דיסקוס, ובמקרה הצורך גם במעגלה. מומלץ לבצע טיפול למניעת עשבייה.

קביעת כיוון השורות:

יש לקבוע את כיוון השורות הרצוי. לשם כך יש להתחשב במספר גורמים אשר משפיעים על כיוון השורות:

תוואי השטח, וצורת החלקה (למשל, בחלקה מלבנית השורות יהיו לאורך ולא לרוחב). כיוון הארה אופטימלית. אוורור אופטימלי- כיוון השורות עם הרוח. שיפוע הקרקע על מנת לאפשר זרימת מים ותנועת כלים על פני השטח. מרווחי הנטיעה נעשים לפי הצרכים השונים של הכרם. במידה ואפשר רצוי להכין את השורות מצפון מערב לדרום מזרח או דומה, כך השמש והרוח יגיעו לכל חלקי המטע או הכרם.

שיטות עיבוד נוספות של הקרקע:

בית הזבלים- בית הזבלים היא שזהו שטח שזקוק לזיבול נוסף[33], מעבר למינרלים הקיימים באופן טבעי בקרקע[34] ויתכן שהזיבול לא התבצע כראוי, או משום שהזבל פוגם בטעם הפרי.[35] ביאור נוסף לבית הזבלים הוא שמדובר בשטח של "אשפות".[36] לכתחילה אין להביא יין לנסכים מגפן שגדלה בבית הזבלים, אך אם הביא- כשר. קולמלה מציין[37] שנטיעת הגפן ביחד עם זבל וקליפות ענבים מזינים את הגפנים הן במהלך החורף והן במהלך הקיץ.

בית השלחין- בית השלחים הוא שטח שמסיבות שונות יש להשקות אותו באופן תדיר על מנת לגדלו בו צמחים ולקבל שם יבול, בין הסיבות שהוזכרו בחז"ל הן: מיקומו של השטח בהר,[38] שטח יבש.[39] בגלל האופי היבש של הארץ, בבית השלחין גידלו בעיקר גידולים שלא ניתן לגדלם ללא מים, ירקות שונים (חבל לבזבז מים ומקום על גידול שניתן לגדלו ללא מים), אורז, עצי פרי כגון אתרוג דקל התמר ועוד.

גת/ נקע/ חריץ - במשנה[40] ובתוספתא[41] הובא שניתן לטעת גפן בגת נקע, או חריץ, נחלקו התנאים בשיעור ההרחקה המתאים לגפן זו.[42] לדעת א. זרטל באזור השומרון ישנם ריכוזי פירים החצובים בסלע, המכסים שטחים בני עשרות אלפי דונמים. ששימשו ככל הנראה לגידול גפנים [43] חציבות דומות התגלו בצרפת וביוון אלה שבצרפת וחלק מהחציבות ביוון הן בעיקר בצורת תעלות, אך ביוון התגלו גם בורות מלבניים. כמו כן, באזורי הישובים הנבטיים בנגב, שבטה, ניצנה ועובדת אלפי דונמים של מדרונות מכוסים בתלוליות-אבן קטנות, אזור זה נקרא "תולילאת אל ענב" תילי הענבים, או "ראג' אל כרום- גלי הכרמים". וישנן הסוברים כי הנבטים גדלו גפנים בתלוליות אלו, שסייעו להרמת בדי הגפן מן הקרקע, ובכך להדלות את הגפנים[44].

כרמים העבודים - כרמים שעודרים בקרקע שמסביב לגפנים, ועושים בהם גומות להשקייה לפחות פעמיים בשנה. ניתן להשתמש ביין המופק מגפנים אלו לצורך הנסכים.[45]

כרמת/ כדמת[46]- בפרשנים לא צוין מה היא, אך לא ניתן להשתמש בענביה לצורך הכנת יין לשם הנסכים.[47]

מדרגות (טרסות) אחת משיטות הגידול המקובלות החל מתקופת המקרא ויתכן עוד קודם היא שימוש במדרגות (טרסות)[48] מדרגות אלו עשו על מדרונות ההרים לצורך ניצולם לגידולים חקלאיים. היו מקימים גדרות אבן חזקות על שיפוע ההר בדרך כלל בגובה של 1 – 1.5 מ' ובמרווח שנוצר בין קיר האבן לבין שיפוע ההר מילאו באדמה ועליה זרעו ירקות או שתלו עצים או גפנים. לנטיעת הגפן באופן זה ישנן מספר השלכות, כגון ההרחקה הראוי ממנה,[49] הפרשי הגבהים בין השורות, ועד כמה ניתן לסמוך צמחים חד שנתיים לגפנים שנטועות במדרגה העליונה או התחתונה[50] עד כמה יכול להשפיע האדם המצוי במדרגה על השורה.[51]

דישון וזיבול הכרם כיום– בהווה כבעבר[52] נהגו לזבל את הקרקע בטרם הנטיעה על מנת להעשיר את הקרקע ביסודות ומינרלים החשובים ולהביא לאוורורה, אלו תרמו להתפתחותו וקיומה של הגפן. במהלך המאה ה-20 הלכה וגברה המודעות לחשיבות תוספת יסודות החשובים על מנת להביא לצימוח אופטימאלי של הירק או הפרי. יסודות אלו נתנו באופן מדויק על ידי יסודות כימיקלים (חנקן, אשלגן, ברזל וזרחן ועוד).[53]

זבל ירוק בכרם- אחת השיטות שהיתה נהוגה בעשרות השנים האחרונות היא גידול צמחים שונים ממשפחת הקטניות, כגון תורמוס וכד' במהלך החורף, ולקראת הקיץ כיסוחו והטמעתו בקרקע על ידי הפיכת הקרקע. זריעת ירק או דגן או קטנית בכרם עלולה להביא לאיסור כלאי הכרם. יש שהתירו אופן גידול זה בכרם מכיוון שמדובר בזריעה להשחתה, שאין שימוש בצמח עצמו, אלא חורשים אותו לתוך האדמה לפני שהגפן מתחילה להתפתח, וכן בשל העובדה שגידול זה נעשה בחורף, בזמן שהגפן בשלכת.[54]

 

6. נטיעה- ויטעהו שורק

ריבוי והרכבה: גידול הגפן נחשב כבר בעבר הרחוק כאחד מענפי המטע העיקריים, ענף זה העניק הכנסה יציבה לחקלאים בחלק ממדינות אגן הים התיכון. נטיעת ושינטוע הגפנים הייתה דבר שבשגרה. כתוצאה מכך נדרשו כל העת דרכים טובות לריבוי הגפנים, מייחורים ושתילים טובים לנטיעה. עיקר הדגש הוא בבחירת זן הענבים המתאים - במהלך שנות הגידול נבדקים מספר מדדים חשובים ובתוכם: התאמתו לאזור הגידול, התאמתו לקרקע, התאמת לאקלים, בדיקת היבול, איכות הפרי, עוצמת צימוח, עמידות למחלות ומזיקים ועוד. ריבוי הגפן על ידי החקלאים נעשה בדרך כלל בשלשה אופנים: נטיעה, הברכה ולעיתים רחוקות בזריעה.[55]

נטיעה- כפי שנאמר[56] "וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת, וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ" . יצירת שתילי גפן נעשתה הן על ידי הכורמים והן במשתלות שהתמחו בשתלנות.[57] מקובל היה לשתול בקרקע זמורה קצרה של גפן - יחור, היא 'כנה' בלשון המקרא, על הייחור נהגו להרכיב 'רוכב' של זן משובח אותו רצו לקבל. כך נהגו בארץ ישראל וביתר ארצות אגן הים התיכון.[58]

הברכה- layering vine)), מושכים ענף בעודו מחובר לגפן 'האם', מכופפים אותו אל עבר הקרקע, את החלק הנוגע בקרקע מכסים בעפר ומשקים. בד הגפן בבואו במגע עם הקרקע הלחה משתרש בקרקע, לאחר ההשתרשות יש המנתקים את הענף מצמח 'האם' ויש שלא. גם בארץ ישראל הייתה נהוגה ונפוצה שיטת ריבוי זו, על ידי הברכות חוזרות ונשנות ניתן להגיע אף לכדי יצירת כרם שלם, בלשון המשנה פעולה זו נקראת "סיפוק הגפנים".[59] חלק מפעולות ההברכה היו גם הכנסת הענף לתוך כלים שונים על מנת לסייע בהחזקתו בקרקע ויצירת שתילים נוספים, חז"ל דנו בסוג הקרקע[60] או החומר שבתוכם הבריכו את הגפן, ואפשרות הזריעה על גביהם.

זריעה- היא הטמנת החרצן באדמה.[61] ריבוי עצי פרי מזרעים אינו מהימן שכן השתיל הנוצר מזרע הגפן אינו שומר על תכונות הזן ממנו נוצר. משתמשים בשיטה זו רק בעת ניסיון ליצירת זנים חדשים או כנות חדשות על ידי הכלאה. מסקנה זו הייתה כבר ידועה בעבר הרחוק.[62] אין לזרוע או לטעת גפן סמוך לצמחים חד שנתיים, עם זאת הגפן מתקדשת רק לאחר שפרי הענבים מגיע לגודל של פול לבן.[63]

שלבי גדול גפן צעירה כיום

מרווחי הנטיעה המקובלים בארץ כיום בכרם יין הוא 2.5 – 3.5 מטר בין השורות, 1 – 1.5 מטר בין השתילים (200-300 שתילים לדונם). מרווחי הנטיעה נקבעים על פי מספר גורמים ובתוכם: הזן, כלי העיבוד, צורת הבציר והיבטים כלכליים שונים.[64]

הגפן ניטעת בדרך כלל כייחור ('פלג') בן כחודשיים שאורכו הוא כ-20 ס"מ, השתיל מורכב מכנה ורוכב[65].

בסמוך לכל שתיל שמים באדמה קנה (כגון קנה של במבוק) על מנת שהגפן תטפס לגובה ולא תתפרס. לגפן שלא כרוב עצי הפרי אין גזע טבעי הגדל מעלה ועליו גדלים ענפי הפרי, הגפן היא למעשה שיח שללא הדליה יגדל כשיח שרוע.

בזמירה בשנה הראשונה לאחר נטיעת הגפן קוצצים את הענף שהתפתח בגובה של שתי עיניים, בגובה העולה על 10 ס"מ מעל פני הקרקע על מנת שבהתעוררות הבאה הגזע יהיה חזק יותר. (גובה זה הוא גם כדי למנוע בעיית ערלה), בחיתוך זה מנקים גם את הענפים שאינם רצויים (סורים - "חזירים").

בהתעוררות הגפן, בשנה השניה, כשהגפן מגיעה בסמוך לחוט ההדליה הראשון משאירים זמורה אחת מרכזית ואת כל השאר גוזמים. אז לוקח הכורם את שתי הענפים המרכזיים שצמחו בחלקה העליון של הזמורה, ומטה אותן לשני צדדי החוט אחת לימין ואחת לשמאל, שתי יציאות אלו הם הבדים שמהווים את הבסיס עליו יצמחו יתר ענפי הגפן ועליהם תיתן הגפן את פירותיה במשך כל שנות גידולה, הגזע והבדים הם רב שנתיים, ראה להלן, הדליית הגפן. הדליית גפן מאכל היא בצורת Y ואלו הדליית גפן היין היא בצורת קיר.

יש חשיבות רבה להקפדה בשלבים אלה על בניית גפן בעלת גזע ובדים ישרים. הדבר חשוב הן מבחינה מכנית (מעבר כלים) והן מבחינת אחידות היבול המתקבל - כמותו ואיכותו. עיצוב הגפן נעשה בשלבים כשלכל שלב מוגדרת מטרה. במידה ומגיעים לחורף מבלי להשיג את המטרה של השלב האחרון יש לסלק בזמירה את הצימוח האחרון ולהתחיל באביב שוב את אותו השלב. עקרונות העיצוב זהים[66] לכל האזורים והכרמים עם זאת, עיתוי הפעולות יכול להשתנות בגלל קצב צימוח שונה המושפע מעיתוי הנטיעה, סוג הקרקע, הזן, הכנה והדחיפות להגיע לבציר.

לאחר שהגפן התבססה, באביב, בזמן ההתעוררות של הגפן, מחלק מעיני הגפן יוצאת זמורה (שהיא למעשה ענף חדש), ועל זמורות אלו גדל הפרי.

7. עיצוב הגפן והדלייתה- ויטעהו שורק

את הגפן גידלו במספר אופנים:[67]

הדלייה/ דליות: כאמור, הגפן הוא צמח מטפס, בכדי להפיק ולנצל את פירות הכרם במיטבם, על הצמח לגדול זקוף, להיסמך על גורם חיצוני, לשם כך נועדה מערכת ההדליה. הדלית הכרם אמורה לאפשר קבלת צמחים אחידים בגובהם, עוזרת לקבל את הפרי באזור נוח לטיפול, נגיש לטיפול לריסוס ולבציר, לרוב איכות הפרי המתקבל בהווה טוב יותר מאחר והוא חשוף לאור ולזרימת האוויר ובמידת הצורך לריסוסי מנע. היא תומכת ומייצבת את הגפן העמוסה בפרי. מערכת ההדליה עומדת בלחצים כבדים במיוחד, מכאן החשיבות המרובה לאיכות החומרים בהם משתמשים.

 הדליית גפנים בעולם העתיק:

הדליית הכרם הייתה מקובלת כבר בעבר הרחוק הן בארץ ישראל והן בארצות נוספות באגן הים התיכון הצפוני.[68] בתמשיחי קברים[69] בעיר תאבי מן השושלת המצרית הי"ח מתוארת הגפן כשהיא מודלית בצורת קשת, באופן שהיא עושה סוכה, וכן מאויירת באמצעות תמיכת השיח במוטות עץ. גפן מודלית היא אחד הסימנים שבכתב ההיירוגליפי (כתב החרטומים) מימי ממלכת מצרים העתיקה.[70]

פליניוס הזקן תיאר חמש שיטות של גידול גפנים, שדומה שמתארות את אופני ההדליה השונים כפי שהוזכרו בחז"ל: 1. הגפן שרועה על האדמה. 2. נטועה בצורת שיח קטן. 3. קשורה למקלות. 4. קשורה למקלות המונחים אופקית בצורת גדר. 5. קשורה למקלות אופקיים לאורך השורות וביניהן כך שנוצרים מַלבנים, והגפן גדלה גם מעל הרווחים שבין השורות, כמעין סוכה.[71] לפי שיטה שישית, שאינה מופיעה ברשימה זו אך נזכרה הרבה במקורות אחרים, הגפן מטפסת על עצים שניטעו במיוחד למטרה זו.[72] גם במקורות רומא מספר מקורות מצביעים על שיטה זו וכך כותב קולומלה.[73]

הדליית הגפן בחז"ל: בחז"ל הוזכרו מספר שיטות להדליית צמחים, גפן שמודלית נקראת 'דלית', דליות הם גפנים שמודלות לגובה, ואינן מתפרסות על הקרקע. היין שהופק מהענבים שגדלו בגפנים אלו נחשב לבעל איכות נמוכה או שאינו חשוב[74] ולכן ניתן להביאו לנסכים.[75] גפן זו נקראה גם כן "גפן אדרת".

בחז"ל הוזכרו מספר צמחים או כלים שהשתמשו בהם לצורך ההדליה: קנים ודוקרנים[76], חבל, גמי[77], וכן הגפן הודלתה על גבי אילנות שונים, הן אילנות סרק כגון שקמה וערבה[78]., והן אילנות מאכל כגון תאנים. אילן מאכל הוא חשוב לכן האדם לא מבטל אותו בדעתו כשהוא מדלה את הגפן על גביו, לעומת עץ סרק שאדם מבטל אותו[79]. וכן על כלונסות וקנים גבוהים מן הארץ.[80]

 מכיוון שההדליה היא פעולה שנצרכת לכרם, אדם שמוכר כרם, מוכר גם את הקנים המשמשים להדליה זו.[81]

אם הגפן צמחה לגובה שנוצר בגינו קושי להגיע לכל הענבים שנמצאים על העץ, על הבעלים לבצור את הענבים שנותרו על העץ ולתת אותם לעניים.[82] דין שכחה חל על אשכולות שנשארו בדלית לאחר שהבעלים ירד מן הגפן.[83] חל איסור כלאי הכרם גם בחלקי הגפן שהתפרסו באמצעות ההדליה, גם במרחק העולה על שישה טפחים מגפן יחידה וארבע אמות מהכרם.[84]

מושגים שהוזכרו ביחס לשיטות גדול הגפן:

אפיפירות: מבנה העשוי מקנים שארוגים כעין שתי וערב, בין הקנים לעתים נמתחו חוטים (גמי) שעליהם מדלים את הגפנים, יש המבארים שהפירוש המילולי של האפיפירות הוא נוטריקון: אפי פירות, דהיינו פה וחורים, שעל ידי האריגה הם עשוים חורים חורים[85], האפיפירות בטלות לגפן ולכן אסור לזרוע תחתן צמחים חד שנתיים, גם בחלקים שאין על גביהם גפנים.[86]

גפן אדרת: גפן שסמכוה לעץ פרי או סרק, לגדר או לקנים, כדי שתתרומם ותטפס מעליהם. זמורותיה הן ה'דליות'.[87]

עריס: מספר גפנים מודלות נקראו עריס, שהוא כרם שהגפנים שלו מודלות לעיתים על גבי כלונסאות ועצים שיוצרות מערכת הדליה[88], לעיתים על גבי שורת אבנים ואף בקפל קרקע (חריץ). במידה ויש בשורה זו לפחות חמש גפנים יש להן דין כרם,[89] נחלקו התנאים מאיזה מרחק מודדים את ארבע האמות הנצרכות להרחקה מכרם זה.[90] המדד לגבי דיני שכחה בעריס הוא שבמקום שבו האדם נמצא אינו יכול לפשוט את ידו ולהגיע לענבים שנשכחו.[91]. מונח זה זהה ככל הנראה עם ה'ערש' במקרא: "אף ערשנו רעננה",[92] כלומר כרמנו ניצב ירוק.

קנים: תמוכות העשויות מעצים שונים, באמצעותם הדלו את הגפן.

רגלית/ רוגלית/ רגליות/ גפן סורחת : גפנים שמשתרעות על גבי הקרקע, בין רגלי בני האדם[93], שניתן לדרוך עליהן ברגל.[94] לא מדלים גפן זו[95]. בעבר היין שהופק מהענבים שגדלו בגפנים אלו נחשב לאיכותי יותר או חזק יותר[96] ולכן ניתן להביאו לנסכים.[97] כשהכרם נטוע באופן זה, בדיני שכחה, כל גפן נדונה בפני עצמה.[98] לעתים בשנים הראשונות של הכרם היא סורחת, ולאחר מכן מדלים אותה.[99]

הדליית הגפן כיום: קיימות כיום מספר שיטות הדלייה כגון קורדון, מניפה, סוכה, ורדנה, ועוד. צורת ההדליה הנפוצה והמקובלת כיום בישראל הינה "שילוב שריגים אנכי" (v.s.p). מערכת הדליה המבוססת על עמודי ברזל, עץ או בטון קבועים אשר עליהם מתוחים חוטי ברזל הניתנים להורדה והרמה. ישנם בדרך כלל שלושה חוטים בגבהים משתנים, חוט ההדליה הראשון הוא כמטר מעל פני הקרקע, והחוטים שאחריו במרחקים של כ30- 40 ס"מ.

ישנה גם כן שיטת גידול גפנים ב"גביע" (goblet), שהיא צורת עיצוב בה הגפן תומכת בעצמה, ולא על ידי הדליה, שיטה זו כמעט ואינה מיושמת כיום.

כיום בארץ כל הגפנים מודלים, סוג ההדליה נבחר לפי מטרת הכרם והצרכים השונים של החקלאי והכרם.

8. השקיית עזר- אצוה מהמטיר עליו מטר: הכרם זקוק למים על מנת להתפתח כראוי.[100] רוב מוחלט של הכרמים גדלו בעבר בעל, ועל כן קצב הגידול והתפתחות הגפן היו אטיים יותר. עובדה זו הביאה גם לאיחור במועד ההנבה הראשון, הגפנים הניבו בדרך כלל כעבור 4- 5 שנים לפחות. גידול הגפן היה בדרך כלל באזורים גשומים בהם כמות המשקעים עלתה על 450 מ"מ בממוצע רב שנתי. באזורים בהם כמות המשקעים הייתה פחותה לעיתים נהגו לצבור את מי הגשמים בבורות אגירה, כשפסק הגשם השקו מהם את הגפנים. באזור הנגב בהם אירועי הגשם פחותים אך אלו גרמו לשיטפונות, הכינו תעלות לתפישת מי הגשמים והטייתם אל חלקות השלחין המטע והכרם.[101] כיום, השקית כרם מסחרי בהווה היא כמעט הכרח, זאת בכדי להגיע ליבול נאות ולאיכויות פרי טובות. כרם מאכל יש להשקות בין 750 - 800 קוב לשנה (על פי הזן והאזור), ואילו כרם יין יש להשקות בין 150 - 350 קוב לשנה (על פי אזורי הארץ השונים), יש מקומות בהם כמות המשקעים עולה על 500 מ"מ בשנה שאין משקים כלל את הכרם.[102] ההשקיה מהווה כלי יעיל לתוספת הדשן הניתנת לגפנים במהלך ההשקיה.

ההשקיה בכרם מבוצעת בטפטוף. המרחק בין הטפטפות ינוע בין 50 - 75 סמ'. ספיקת הטפטפת תלויה בסוג הקרקע ואיכות המים.[103] לקראת הבציר מצמצמים את כמות המים למינימום הנחוץ לחיי הגפן על מנת להקטין את כמות הנוזלים בענב וכדי להעלות את ריכוזם של חומרי הצבע והארומה בגרגר ולקבל יחס גבוה של קליפה/ ציפה.[104]

9. עידור בין הגפנים במהלך הגידול: עיבוד הכרם נועד לשם השמדת עשביה שוטה, אצירת מי גשמים והחדרתם לקרקע, מניעת הסתדקות הקרקע, אי סחיפת הקרקע, הצנעת זבל אורגני בקרקע ועוד. בכרם הגדל בעל בעבר ובהווה, עיבודי קרקע תכופים הם הכרח. בכרם בעל מקובל לבצע כ 5-7 עיבודים במהלך השנה.[105] כך היה מקובל גם ברומא וביוון.[106]

לעיתים יש צורך לעבד את הקרקע במהלך הגידול מספר העיבודים ועיתוים תלוי במצב העשביה. מדי כמה שנים פולחים בין השורות אך לא בכל השורות אלא לסרוגין כדי לא לפגוע בחלק גדול מדי של השורשים. כמו כן מרססים כנגד העשביה. וכן נעשות מדי כמה שנים בדיקות קרקע על מנת לעמוד על ההרכב המנירלי של הקרקע. בכרמי היין כיום קיימת גישה האומרת כי יש לרסס ולקסח את העשביה בהתאם לצורך אך לא פולחים את הקרקע.

בשנים האחרונות ישנה שיטת גידול חדשה בה משאירים באופן מכוון את העשביה בכרם, ראה נספח.

בדיקות קרקע ובדיקות עלים, נעשות באופן קבוע בכל שנה, מזינים את הגפנים לפי התוצאות של בדיקות אלו.

 

10. לא יזמר- זמירת הגפן בחורף

זמירה היא אחת מהפעולות המשמעותיות ביותר הנעשות בגפן במהלך גידולה, לעשייתה באופן נכון ומדויק ישנן השלכות רבות לכל משך חיי הגפן.

ישנם מספר מושגי יסוד:[107] גזע (trunk) – הענף העולה מהקרקע ומסתעף בראשו לשתי זרועות. שריג (Shoot) – ענף ירוק. זמורה (Cane) – ענף חד שנתי מעוצה (שריג לאחר התעצותו). סעיף – (Spur) – ענף בן שנה בעל 1- 6 עיניים (זמורה שקוצרה בזמירה). בד (Cordon) – ענף שלד הרב שנתי של הגפן (זרוע).

בספרות חז"ל מצאנו מונחים טכניים לסוגי גיזום וזמירה בגפנים ובתוכם:

גזם – חיתוך ענפי העץ היבשים או הלחים,[108] ולאחר מכן סכין את החתכים בשמן.[109]

וַתֵר –פעולה זו הותרה בערב שביעית עד ערב ראש השנה, ככל הנראה הכוונה היא לזמירת הקיץ לזמורות הגפן אשר לא נשאו פרי.[110]

זמור, זנב – היא הזמירה, חיתוך ענפי העץ או זמורות הגפן לאחר השלמת השלכת, הסרת הענפים נועדה לעיצוב הגפן, הסרת 'עיניים' מיותרות, הדבר נועד לגירוי הזמורות להתפרצויות ניצנים חדשים כדי שיתפתחו אשכולות מעטים אך בעלי גרגרים גדולים. הזמירה היא אחת המלאכות החשובות ביותר בכרם.[111]

זָרֵד - מלאכה זו כעין זמירה, והיא נועדה לדילול גדילה צפופה של נצרים שעל הענפים, על מנת שהנצרים הנותרים יתפתחו טוב יותר.[112]

יַבֵל - 'מעבירין את היבולת', כלומר מסירין את ההתעבויות על הגזע או על זמורות הגפן, התעבויות אלו נגרמו על ידי פגיעה מכנית או בשל איחוי לא תקין בין הכנה לרוכב[113]או עקב נזקי חרקים או נמטודות גורמי עפצים.[114]

כַוֵן - מדובר בפעולה אשר נועדה לעצב את צימוח העץ הצעיר בעיקר.[115]

סַמֵא, סָמה – פעולה זו היא דילול של ניצנים אשר מהם יתפתחו שריגים ועליהם אשכולות קטנים.[116]

סָעֵף - פעולה זו היא קיצוץ ענפים עבים של העץ ושל הגזע.[117]

פַסֵל – הכוונה ככל הנראה זמירה של ענפים על מנת שיתעבה הגזע (יתכן והכוונה להורדת הסורים הגדלים מכנת העץ ומכחישים את העץ.[118]

פַרֵק –ככל הנראה הכוונה להסרת העלים היבשים מן הגפן או כל עץ אחר. יתכן כי מטרת מלאכה זו הייתה להסיר את העלים הנמצאים בקרבת האשכול, על מנת לאפשר לקרני השמש להגיע אל הפרי ובכך לשפר את מראהו וצבעו ולהפחתה במחלות ופטריות הפוגעות באשכול.[119]

צַדֵד –יתכן והכוונה להדליית הגפן על סמוכה של קנה או עץ המפצל את שתי השריגים העיקריים של הגפן לשני צדדיו.[120] יתכן וכוונתו היא להרמת גזע הגפן על אבן, או על הנחת אבן על הגזע כדי לכוון את צימוחו.[121]

קַרסֵם - בעץ פרי מורכב, קיים חשש של התפרצות צימוחים חזקים מהכנה, במידה וצימוחים אלו אינם מרוסנים יש להסירם מחשש שיפגעו ברוכב.[122] כוונתו להסרת נצרים (סורים או 'חזירים' בלשון החקלאים) העולים משורשי האילן או מכנת העץ.[123]

כדי לשמור על כמויות פרי המתאימות לצרכים של החקלאי והיקב, וכן כדי שהגפן לא תתמוטט בשל כמות גדולה מדי של פרי ומסיבות נוספות[124], יש לזמור את הזמורות נותנות הפרי לאחר הבציר, בתקופה בה הגפן נמצאת בתרדמת, (בסביבות חודש ינואר), כשהמגמה העקרונית היא השארת מספר מועט של עיניים בסמוך ככל הניתן לבד המרכזי.

יש לציין כי לגפן קיימת תכונה שבה ההתעוררות תהיה תמיד בעיניים הגבוהות ביותר, לכן החשיבות בזמירה הקבועה היא גבוהה.

הזמירה מתבצעת בצורה מדויקת, כשהמטרה היא לשמור על מקום החיתוך נקי ככל האפשר.

ישנן מספר מכונות שמבצעות זמירה, האחת, הנקראת פרה-זמירה מבצעת זמירה גסה ומורידה את מירב העלים והזמורות, מכונה זו מופעלת על ידי פועל (מחוברת לטרקטור) כשעל הפועל מוטל לוודא שהמכונה זזה כשישנם מפגעים בדרכה. מכונה זו מורידה את מירב הסבך הקיים בגפן. ישנה מכונה נוספת שנקראת 'זמירה מדייקת', שזומרת את הגפן באופן יחסית מדויק, מכונה זו מופעלת באמצעות חיישנים שמזהים מהו הגובה המתאים וכן כשישנם מפגעים היא זזה באופן עצמאי. גם מכונה זו מחוברת לטרקטור המפעיל אותה מכונות אלו יכולות לתת מענה חלקי בלבד לנושא הגיזום, ועדיין אינן מהוות תחליף מלא לגיזום האנושי הידני. ישנם משקים רבים בהם הזמירה נעשית באופן ידני. חיתוך אחיד גורם לפגיעה משמעותית ביין איכות.

 

11. שמירה על היבול וטיפול בו

בניית גדר- פרוך גדרו.

התקנת משוכת הקוצים שעל הגדר- הסר משוכתו.

בניית מגדל השמירה- ויבן מגדל בתוכו.

הצורך בשמירת היבול: הכרם הוא מקום שיש להגן עליו[125] כפי שאומר שלמה: "כרם היה לשלמה בבעל המון נתן את הכרם לנטרים".[126] השמירה נצרכת מפני מזיקים שונים, כגון שועלים שמזיקים לגפנים בשלב הסמדר שלהם, כפי שנאמר[127]: "אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים וכרמינו סמדר"[128]. וכן חזיר שמכרסם את השורשים או הגזעים[129]: "יכרסמנה חזיר מיער", ועוד. השמירה על הכרם דרשה מאמצים רבים, ביום מוטל על השומר לשמור מפני העופות ובעלי החיים, ובלילה עליו לשמור מפני הגנבים.[130] השמירה נעשתה הן כשהשומר נחשף לשמש[131], והן בתוך מבנה. המבנים שהוזכרו הם: סוכה,[132] שומרה,[133] מגדל[134], אודייני,[135] עירניה.[136]

שומרה: אחד המבנים שחז"ל דנו בו רבות הוא השומרה. השומרה היא: "בית קטן שבשדה שיושב בה השומר"[137]. השומרה עשויה מהאבנים שסוקלו מהכרם, ומאבני המחצב של בור היין והיקב שנחצבו בכרם[138], לעתים היא חופתה בטיט ולעתים לא[139]. ולרוב חופתה על ידי ענפי עצים שהיו בסביבה. ישנן שומרות שחוברו לקרקע וישנן שומרות שלא חוברו לקרקע. נחלקו הראשונים באלו מקרים השומרה נחשבת כמשמעותית בפני עצמה ואינה נמכרת עם השטח בו היא מצויה.[140] השומרה היתה לעתים מרובעת ולעתים עגולה.[141]

השימוש בשומרה היה לתקופה ארוכה יותר מהתקופה שנדרשה בשמירה על המקשאות[142] והיא נעשתה מתחילת ההבשלה עד הבציר ולאחר מכן היא נעזבה,[143] אולם מאידך מדובר במבנה קבוע, שהשומר יכל לדור בו,[144] שניתן לחזור אליו בעונה הבאה.[145] המגורים בשומרה הם זמניים, רק בזמנים בהם יש יבול ענבים שיש לשמור עליו,[146] לכן היא פטורה ממזוזה. [147]

יש לבנות השומרה במקום גבוה, שהצופה יעמוד שם לשמור על הכרם.[148] לעתים זמורות הגפן סככו על גביה.[149]

גובהה של השומרה היה לפחות גובה עשרה טפחים ורוחב ארבע, גם אם היא היתה בתוך הכרם, היא נחשבה בפני עצמה וניתן לזרוע בתוכה.[150]

בהלכות ערובין קיימת מגבלה על השטח שניתן להקיפו ולטלטל בו, לדעת רבי יהודה בן בבא מותר להקיף שטח שגדלו הוא עד 70 אמה ושיריים מרובעות, רק בתנאי שיש בו שומירה או בית דירה.[151]

גדר, משוכה: השמירה התבצעה גם באמצעות גדר או משוכה. וכבר אתונו של בלעם נטתה למשעול הכרמים, שיש בו "גדר מזה וגדר מזה"[152], גדר הכרם היא משמעותית להצלחתו של הכרם,[153] ללא המשוכה והגדר הכרם ינזק, כפי שנאמר במשל הכרם[154] "הסר משוכתו והיה לבער פרץ גדרו והיה למרמס". הגדר צריכה תחזוקה מתמדת, לכן אדם חסר לב, שלא מעבד את כרמו: "עלה כלו קמשונים כסו פניו חרלים וגדר אבניו נהרסה".[155]

הגנה מבעלי חיים כיום: מומלץ לגדר את החלקה המיועדת לשתילה בכדי להגן על השתיל מפני בע"ח, וכן הכנסת השתיל לתוך קופסאות להגנה בעיקר מפני מכרסמים כגון: ארנבות שפנים דורבנים וחזירים. כשגפן מגיעה לבגרות אין צורך בשמירה מיוחדת מפני בעלי חיים בשל גובהה של הגפן.

 

12. בציר הענבים: ויעש ביאושים: בספרות חז"ל הובאו מונחים רבים לשלבי ההבשלה של הפירות[156] ובמשנה נזכרו דרגות הבשלת הפרי לעניין חיובם במעשרות: "...הענבים והאבשנים משיבאישו...",[157] רבי נחום בר סמאי הסביר מושג זה: והוא שתהא חרצנה שלהן נראית מבחוץ".[158] ברגע שהפרי מתחיל להבשיל צבעו נעשה ירוק בהיר ואז ניתן לראות את החרצן שבתוך הגרגר. שלבי התפתחות הפרי הם: התעוררות, התנפחות גרגר, בוחל והבשלה[159], ראה הרחבה בערכים "בוסר", "פול הלבן" ו"הבשלה".

זמנים מלבלוב עד בציר: מלבלוב עד החנטה חולפים כ- 45 יום. מחנטה עד בוחל חולפים כ- 45 – 60 יום בזנים הירוקים. מחנטה עד בוחל חולפים כ- 60 יום בזנים הכהים. מבוחל עד מאכל חולפים כ 7 – 10 יום בזנים הירוקים ובזנים הכהים חולפים כ 14 – 20 יום. מבוחל ועד בציר חולפים כ 45 – 60 יום על (פי הזן על דרישות היקב).[160]

יבול הכרם– יבולי הגפן משתנים בהתאם לזן, צפיפות הגפנים, גיל הגפן, אזור הגידול, אקלים קרקע ועוד. בענבי יין היבול המקובל הוא כ 800 – 1500 ק"ג לדונם, בהתאם לזן ומצב הגפן, פחות מכך היבול נחשב נמוך. יבול גבוה יותר, יכול להביא לפחיתה באיכות הענבים וזו תביא לאיכות יין ירודה. אחוז המיץ בפרי איכותי עומד על כ-70%. ענבי מאכל הגדלים שלחין, היבול הממוצע הוא 2500 – 5000 ק"ג לדונם בהתאם לזן.[161]

בציר: הבציר מתבצע באופן ידני או על ידי בוצרת, ראה ערך "בצירה".

 

13. ויעש ביאושים- מזיקי הגפן

מחלות ומזיקים - זחלים - המקרא מתאר כמה סוגים של מזיקי הכרם: "כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ וְיַיִן לֹא תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת".[162] הכוונה כנראה לזחלים של מינים שונים של פרפרי לילה, כגון עש-האשכול, שזחליו מכרסמים את הניצה והפרי ומזהמים את האשכולות. מספר מזיקים מכרסמים את העלים.[163] זחל פרודניה ((Spodoptera littoralis, הפוגע בעלי הגפן, וכך גם רפרף הגפן (Theretra alecto), הפוגע בעלים וצימוחים חדשים. בהרי יהודה מצוי סס הגפן, שזחליו מכרסמים את ניצני העלים והפרחים. לזחלים המכרסמים יש להוסיף רימות של חיפושיות הקודחות בגזע ובזמורות של הגפן, כגון: אפטה אבלה ( (Apate abela או חיפושית נוברת (Schistocerus), המיוחדות לגפן ומהן רב-פונדקאיות. כנגד מזיקים אלו זיהמו והתליעו.[164] 'זיהום' הוא מריחת האילן בזבל או בחומר מתאים לשם למנוע כניסת תולעים ומזיקים הקודחים בעץ. הרימות גורמות נזק לשנים רבות, לכן הותרה מלאכה זו בשביעית. מלאכה נוספת היא הוצאת התולעים מהעץ לעומת זאת נאסר בשביעית ה'גיזום', היינו הוצאת אותן רימות מפנים העץ או סילוק הגזמים, הזחלים של החרקים, מן הצמח, מפני שזו טרחה יתרה. במידה והגפן נתקפת בידי מזיקים אלו, יש לטפל בהם בהקדם האפשרי על מנת שנזקם יהיה מינימאלי. הטיפול בסוגי מזיקי אילן אלו נעשה בעיקר על ידי איסופם ביד סילוקם מהכרם או המטע ושמדתם בשריפה, אך היו גם סוגים של חומרים ששמשו להדברה.

כיום מוכרות גם פטריות שונות כגון קימחון הגפן, כשותית, פטריית האסקה, פטריית יוטייפה, ריקבון שחור, ועוד.

הקוצים שהוזכרו במקרא שעולים בכרם הם שמיר ושית"[165] ראה נספח רשימת מזיקים ומחלות הפוגעים בגפן בפרי בהווה.

 

סוכה: בשל היות הגפן צמח שניתן להטותו וכך הוא מודלה על חפצים שונים, חז"ל דנו בכשרותה של סוכה שהודלו עליה גפנים.[166]

נספחים

1. פעולות בחקלאות מתקדמת בכרם

2. מיכון בכרם

3. רשימת מזיקים ומחלות הפוגעים בגפן בפרי בהווה.

4. ביבליוגרפיה כללית לערכי הגפן

 

1. פעולות בחקלאות מתקדמת בכרם

דילול אשכולות –יש לדלל אשכולות במידת והיבול גבוה ליכולת נשיאת הגפן, יש להסיר אשכולות קטנים ומדולדלים.[167] וכן יש לדלל ולהקטין אשכולות במידה והן גדולים מידי וגודל הגרגרים אוינו אחיד.

הגנה מפני השמש– בתקופת הפריחה והחנטה ובמהלך ההבשלה פרי הגפן רגיש לגלי חום וקרינה חזקה, על כן בתקופות הרגישות נהגו להגן על הגפנים מפני השמש.[168]

לעיתים נעשה גם כן "חיגור" שהוא חתך דק והיקפי של שיפת הגזע שנעשה בסכין חתוך מיוחדת, ובכך גורם להגדלת כמות המוטמעים אשר מגיעים אל הפרי, וכך ניתן להגדיל את כמות היבול, לשפר את איכותו ולהקדים את הבשלת הפרי.

 

2. מיכון בכרם

בשנים האחרונות בשל מצוקת כח האדם, וכן בשל רצון להפחית בעלויות הגידול כל הליך גידול הגפן נעשה באופן מכני, להלן פירוט כלי העבודה השונים: חלק מפעולות אלו נעשות רק בכרם יין, חלקן רק בכרם מאכל, וחלקן בשניהם.

בוצרת- לביצוע בציר מכני, מקצרות את זמן הבציר, בצירה באופן זה נעשית אך ורק בכרם יין.

מרססי נוף ועשביה- על מנת לבצע ריסוסים שונים שנדרשים, כגון ריסוסים כנגד מזיקים וכנגד עשבייה.

קוטמות  ומחלנות- מטרת התהליך: לאפשר חדירה של אור (לא קרינה ישירה) הן לאשכולות והן לעלים הנמצאים בחלק התחתון של הגפן. אוורור הכרם בכדי לאפשר הדברה יעילה יותר. עצירת צימוח תוך מתן עדיפות לפרי.

זומרות- מבצעות גיזום מכני.

מרסקות גזם- מרסקות את הזמורות שנזמרו ומשאירות את הגזם על הקרקע, פעולה זו מסייעת גם להקטנת האידוי מהקרקע. סילוק ענפים יבשים הגוררים מזיקי עיצה לכרם.

מחתר (קילטור)- עיבוד השטח מתחת לגפנים למניעת עשביה ולאוורור של הקרקע.

לעיתים יש צורך לדלל את כמות הזמורות, לאחר פעולת הדילול יש להשכיב את הזמורות על חוטי ההדליה (פעולה זו נקראת 'הרמת חוטים', כשבענבי יין זמורות העוברות את חוט ההדליה השלישי נקטמות.

במהלך התפתחות הפרי נעשות מספר פעולות על ידי הכורם על מנת להבטיח שהענבים יהיו ברמת ההבשלה המתאימה ליקב, פעולות כגון: דילול מספר האשכולות באופן ידני או על ידי ריסוס, חיתוך הצומח שסביב לאשכול (קיטום), ובמקרים מסוימים אף דילול הענבים באשכול עצמו.

 

 

3. רשימת מזיקים ומחלות הפוגעים בגפן בפרי בהווה (גור, שפיגל, 1961, 470 - 480)

 

4. בביליוגרפיה כללית לערכי הגפן:

1.     א. אשכנזי, חקלאות נבטית, עבודת מסטר על חקלאות עתיקה בנגב - מדרשת שדה בוקר

2.     אנציקלופדיה לחקלאות, כרך ג, 1976

3.     אנציקלופדיה מקראית, כרך ב עמ' 543, ירושלים 1954

4.     אריאל, כתב עת לידיעת ארץ ישראל –חוברות 62- 63 ערי הנבטים בנגב, עמ' 104 ירושלים, תשמ"ט

5.     בן יעקב, י. להיות לגפן אדרת, דרך ארץ: אדם וטבע, ישראל תשמ"ה.

6.     גור א', פירות ארץ ישראל- תולדות ומקראות, תל אביב תשל"ד (1974).

7.     זהרי מ', המגדיר לצמחי-בר בארץ ישראל, ירושלים, 1991.

8.     זרטל, א. הכרם החצוב – שיטה חקלאית בלתי ידועה מהתקופה הרומית ביזנטית בשומרון, בתוך: מחקרי יהודה ושומרון ח.

9.     לונדון, עקיבא. 'סוגיות חקלאיות במטע בתקופת בית המשנה והתלמוד, לאור מקורות חז"ל והספרות הקלאסית', עבודת דוקטור. אוניברסיטת בר אילן, 2010.

10.  ליפשיץ נ', עצי פרי מאפייניהם תולדתם ושימושם, תל-אביב, 1998.

11.  מייזלר (מזר) ב', תולדות ארץ ישראל מהימים הקדומים עד זמננו, תל אביב, 1938.

12.  סריג פ', זהבי י', פרוטוקול גידול הגפן, משרד החקלאות, בית דגן, 1977.

13.  ע. הראובני, לקסיקון לארץ ישראל.

14.  עמירן, ד. תמורות בהערכת הקרקע בישראל כמשאב חקלאי, גליון מיוחד לרגל 80 שנה לקק"ל.

15.  פאהן, א. אנטומיה של הצמח עמ' 40- 61, 69- 70, 443

16.  פליקס  י', , עולם הצומח המקראי, רמת גן, 1968.

17.  פליקס י', החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד, ירושלים תל-אביב, תש"ן (1990).

18.  פליקס י', החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תל-אביב, תשכ"ג.

19.  פליקס, י. הגפן ושיר הכרם במקורות, מגדים ח.

20.  פליקס י', חי וצומח בתורה, ירושלים, תשנ"ד.

21.  פליקס י', טבע וארץ בתנ"ך, ירושלים, תשנ"ב (1992).        

22.  פליקס י', פירוש למסכת שביעית א-ב, (על פי כתב יד ליידן), ירושלים, תש"ם – תשמ"ז.

23.  פליקס י', פירוש לתלמוד ירושלמי, מסכת מעשרות, (על פי כתב יד ליידן), רמת גן, תשס"ה (2005).

24.  פליקס, יהודה. עצי פרי למיניהם. תל אביב 1994.

25.  פרנקל ר' ואיילון א', גפן, גתות ויין בעת העתיקה, מוזיאון ארץ ישראל,  תל – אביב, , תשמ"ט – 1988.

26.  פרסומים שונים של משרד החקלאות.

27.  רבן אייל, 'עלון הנוטע' שנה ס“ח, יוני , 2014, עמ' 14.

28.  רבן אייל, 'עלון הנוטע' שנה ס“ח, יוני , 2014, עמ' 15; ע"פ נתוני מועצת היין.

29.  רבן, א. ציפלביץ, א. בדיקות קרקע בכרם, שה"מ, משרד החקלאות, 2016

30.  רענן, מ. פורטל הדף היומי- במה דברים אמורים בזמן שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים – גפן.

31.  Bruns K.G. & Sachau, E. Syrisch-römischesRechtsbuch aus dem fuenften Jahrhundert. Leipzig: F. A. Brockhaus. 1880.

32.  Cato & Varro. On agriculture, (De Re Rustica), Loeb Classical Library (with an English translation by William Davis Hooper), London. 1967.

33.  Columella, Lucius Junius. On agriculture (De Re Rustica), Trans. H. B. Ash. London 1926.

34.  Helbaek H., First impression of the Catal Huyuk plant husbandry. Anatolian Studies 14, 3- 121, 1964.

35.  Hopf M., Jericho plant remains In: Excavations at Jericho, Vol. 5, pp 576-621, London, 1983.

36.  Loew I., Die Flora Der Juden, I. 1924-1934;

37.  Pliny Gaius Secundes  Natural History (XIII, 113- 115,XIII,214.26), trans. H. Rackaman. London 1938, Taken from Stern Menachem.. Greek and Jewish Authors on Jews and Judaism. Jerusalem 1976, pp.490-493.

38.  Postgate J. N., The ‘oil plant’ in Assyria. Bulletin on Sumerian agriculture, Vol. 2, pp. 52-145, Press, 1985.

39.  Stager L. E., First fruits of civilization In: Palestine in the Bronze and Iron Age: Papers in

40.  Theophrastus, Tyrtamus.  Historia Plantarum, Trans. Sir A. Hort. London 1961.

41.  Varro M. T., Res Rusticae, Loeb Classical Library (with an English translation by  Roland   Kent G.), London, 1969.

42.  Voobus A., The canons ascribed to Maruta of Maipherqat: and related sources, Lovanii. 1982.

43.  Zohary, Dan & Maria Hopf  .  Domestication  of  Plants  in  the  Old World, (2 nd  ed.). Oxford 1993.

44.  Zohary, Dan & Maria Hopf  .  Domestication  of  Plants  in  the  Old World, (2 nd  ed.). Oxford 2000.

45.  Liphschitz, Nili. Timber in Ancient Israel:  Dendroarchaeology and Dendrochronology. Tel- Aviv 2007.

46.  McCreery D. W., Flotation of the Bab edh-Dhra and Numeira plant remains. Ann. Am. Schools Orient. Res. 46, 9 -165, 1979.

47.  Safrai Z; The Economy of Roman Palestine, Londom- New York, 1994.

48.  Zohary, Dan & Pinchas Spiegel-Roy. 'Beginnings of Fruit Growing in the Old World'. Science 187. (1975), pp. 319-327.

49.  Cato & Varro, On agriculture, (De  Re  Rustica), Loeb Classical Library (with an English translation. by William Davis Hooper), London, 1967.

50.  Varro M. T., Res Rusticae, Loeb Classical Library (with an English translation by  Roland   Kent G.), London, 1967. 

51.  Growth Stages of the Grapevine: Adoption of a system for identifying grapevine growth stages, Australin Jurnal of Grape and Wine Rescarch 1, Pp100- 110, 1995

52.  Parts of the Grape Vine: Shoots, Ed Hellman, Texas AgriLife Extension