אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

גפה

ב"ה

גפה

הגפה היא גדר נמוכה,[1] אבנים הסדורות זו על גב זו בלא טיט,[2] בדומה לטרסה. גדר זו עשויה מעץ או מקנים,[3] משער שמגיפים אותו, או מקום הסמוך לשער במקום שבו מגיפים אותו.[4]

הגפה הוזכרה במשנה במסכת כלאים כחוצצת בין שני מיני זרעים, וניתן לזרוע שני מיני זרעים שונים משני צידיה ואין בכך משום כלאי זרעים.[5] הגפה הוזכרה גם בדיני מציאה ואבדה, כשהונח סמוך לה חפץ ללא סימן מיוחד, והסימן היחיד הוא מיקום האבדה. במקרה זה נפסק כי אין ליטול את החפץ, מכיוון שהגפה היא מקום ש"משתמר קצת".[6] לכן הנחת חפץ סמוך אליה יש בה משום סימן מסוים.[7] אזכור נוסף הוא במשנה במסכת פאה, האם חילם דיני שכחה על עומר שנשכח בסמוך לגפה.[8]

הקרקע שיועדה לחקלאות הייתה פעמים רבות זרועה אבנים, במיוחד בשדות המצויים בהרים, או בעמקים הסמוכים להם. כדי לעבד את הקרקע כראוי היו צריכים לסקל אותה. האבנים שסוקלו שימשו לשימושים מגוונים, למשל לבניית מדרגות חקלאיות – טרסות, להדליית צמחים עליהן, או להקמת גדרות המפרידות בין השדות או בין השדה לרשות הרבים.