אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

גיד הנשה

ב"ה

גיד הנשה

כתיבה: אביעד פרנקל

מן התורה נאסר לישראל לאכול את גיד הנשה הנמצא בגפה האחורית של הבהמה. לאחר שחיטתה של הבהמה יש להסיר את הגיד בשלמותו כדי להכשיר את הבהמה לאכילה, פעולה זאת נקראת "ניקור", והיא נעשית בידי מומחה לדבר. ערך זה יעסוק בהיבטים הריאלים הנוגעים להלכות של גיד הנשה. 

מבוא ביולוגי ואנטומי

גיד הנשה הוא עצב (Nervus) פריפרי גדול, המצוי ברגלם של בני אדם ובעלי חיים רבים. על אף שנקרא בשם "גיד", מוסכם שהכוונה כאן היא דווקא לעצב. למרות שמו, הוא איננו גיד במובנו האנטומי המקובל כיום.

הגידים (Tendons) מורכבים מרקמת חיבור. הם נאחזים בדרך כלל בקצות השריר ומהווים חלק ממנו, ותפקידם לקשר את השרירים לעצם, למתוח את השריר ולאפשר את תנועתו. לעומתם, תפקידם המרכזי של העצבים הפריפרים הוא בהעברת אותות חשמליים של שליטה מוטורית, כאב, לחץ ועוד, בין מערכת העצבים המרכזית (המוח ועמוד השדרה) לאזורים אחרים בגוף ולהיפך. ההעברה העצבית הכרחית לחישה ולתפקוד של כלל מערכות הגוף. עצבים מזוהים על ידי צבעם הלבן ומראיהם האופייני, בעוד הגידים מזוהים הן על פי הגוון שלהם והן על פי מיקומם- בקצה רקמת שריר ובחיבורם לעצם.

החלוקה בין גידים לעצבים לא הוזכרה בחז"ל, וכל הרקמות שאינן כלי דם או רקמת שריר הוזכרו בשם הכולל "גידים". הביטוי "עצבים" לא הוזכר כלל בחז"ל כרקמה בגופו של אדם או של בעלי חיים. כמו כן, מבחינה אנטומית, הרקמות השונות, במיוחד הרקמות הרכות, רקמות השריר, השומן והגידים סמוכות מאוד זו לזו, ובדגימה אחת ניתן למצוא מספר סוגי רקמות.

החלק האחורי של הבהמה מורכב ממספר עצמות: עצם העצה (הקרויה גם קילבוסת) [sacrum] היא המשך ישיר של חוליות השדרה, וממנה יוצאים עצבים המשכיים לחוט השדרה. מתחת לעצם העצה ניתן לזהות את עצמות האגן המאוחות, הנקראים במקורות עצם האליה או אנק"ה [hip bones]. תחתיהם מצויה עצם הירך או הקולית [femur], ותחתיהם השוק המורכב משתי עצמות [tibia ו-fibula]. בבהמות, מתחת לעצם השוק מצוי מקטע גרמי ארוך נוסף (המקביל לעצמות כף הרגל באדם), הקרוי בשפת המקורות 'ארכובה הנמכרת עם הראש' [metatarsal bones].

לפי העולה מן המקורות, גיד הנשה הוא העצב הסכיאטי; [הקרוי גם עצב השת] (sciatic nerve).[1] עצב זה הוא  העצב הגדול ביותר בגוף. הוא יוצא ממקלעת העצה (sciatic plexus) – סבך של עצבים היוצאים בין החוליות המאוחות בעצם העצה, העומדת בבסיס של עמוד השדרה ומהווה המשך ישיר לחוליותיו, ובכך הוא למעשה מהווה המשך ישיר של מערכת העצבים המרכזית. הוא פורץ דרך שרירי האגן ודרך מפרק הירך, מעל עצמות האגן [עצם האליה, אנק"ה], בדרכו לכיוון עצם הירך [קולית] (femur).עצב זה שולח שלוחות המספקות עצבוב מוטורי (כלומר, מעביר פקודות מהמוח לביצוע תנועה) לשרירי העכוז העמוקים ולשריר הירך הארבע ראשי. בנוסף, הוא מספק עצבוב תחושתי לקפסולה העוטפת את מפרק הירק. בשליש התחתון של עצם הירך הוא מתפצל לשניים, כשאחד הענפים הופך להיות עצב השוקה (tibial nerve), והשני הופך להיות עצב השוקית (common fibular nerv). [2]

פגיעה בעצב השת של אדם או של חיה, יכולה לגרום לפציעה חמורה, המלווה בכאבים עזים,[3] עד כדי שיתוק של הגפה.[4]

עוד לפני הפיצול של עצב השת, וגם לאחריו, מצויים פיצולי משנה השולחים שלוחות לשרירים ולמבנים שונים באזור. פיצולי משנה אלו נקראים במקורות "קנוקנות".[5]

במקביל לעצב השת ומעט קדמי לו, מצוי עצב נוסף הקרוי עצב הירך (femoral nerve). מהלכו של עצב זה דומה לזה של עצב השת, אלא שהוא פורץ מחוט השדרה מספר חוליות לפניו (במעלה עמוד השדרה), והוא מעצבב מבנים סמוכים. בין שני העצבים הללו מצוי גם העצב הסותם (obturator nerve), המגיח מאותה מקלעת עצבית כמו עצב השת, אם כי הוא קצר ממנו ומסתיים באזור האגן.[6]

גיד הנשה במקורות ובהלכה[7]

האיסור ומקורו: התורה אסרה לישראל את אכילת גיד הנשה, כפי שהתבאר בסיפור מאבקו של יעקב עם המלאך בספר בראשית. בפרשת וישלח מתואר מאבקו של יעקב עם המלאך. תוך כדי תיאור המאבק מסופר על פציעתו של יעקב בכף הירך.[8] בסיום סיפור המעשה נאמר – "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה".[9] מפסוקים אלו נלמד איסור אכילת גיד הנשה. אלא שחכמים נחלקו ממתי חל איסור זה – האם חל משעת המעשה או רק ממתן תורה.[10] אחת ההשלכות של מחלוקת זו היא בשאלה האם נאסר גם הגיד של בהמות טמאות. לפי רבי יהודה נוהג הדין גם בבהמה טמאה, והאוכלו לוקה שתיים, שהרי לא נאסרו בהמות אלו באכילה באותו הזמן. ואילו לחכמים, הסבורים שהגיד נאסר רק ממתן תורה, אין חייבים בטמאה שכן אין איסור חל על איסור.[11]

איסור אכילה ואיסור הנאה: נחלקו חכמים לגבי היקף האיסור – לדעה אחת האיסור הוא רק על אכילת הגיד (שנאמר באיסור - "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ"), ואילו לדעה שניה גם הנאה מהגיד בכלל האיסור.[12] בשו"ע הכריע שאין לאסור את הגיד בהנאה, אלא שבבית יוסף כתב שטוב להיזהר בכך, כיוון שבספר הזוהר אסרוהו בהנאה.[13] הפוסקים הזכירו שתי השלכות חשובות לדיון זה: האחת בנוגע לשאלה האם מותר למכור את אחורי הבהמה לנכרי, כדי להימנע מהצורך בניקור גיד הנשה. למעשה נראה שגם לסוברים שיש בו איסור הנאה, מותר למכור בשר שמעורב בו גיד הנשה. זאת, כיוון שהנכרי איננו מכוון לשלם על הגיד, שאין בו טעם, אלא על הבשר.[14] שאלה נוספת שדנו בה הפוסקים נוגעת לשימוש בגיד הנשה לתפירה של יריעות ספרי תורה, ולהלכה נראה שהסכימו שמותר להשתמש בו ואף למוכרו לשם כך.[15]    

באילו בעלי חיים נאסר: גיד הנשה נוהג בבהמה ובחיה,[16] אך אינו נוהג בעוף.[17] הטעם לכך הוא שבפסוק נאמר – " גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ".[18] חכמים למדו שהכף המוזכרת בפסוק, היא למעשה השריר המעוגל העוטף את עצם הירך בבני אדם ובבהמות.[19] לעומתם, השריר העוטף את הירך בעוף הינו שריר מוארך, ולכן איננו מתאים להגדרה של "כף".[20] ובגמרא הסתפקו מה יהיה הדין במקרה וימצא עוף ששריר הירך שלו עגול, וכתבו הפוסקים להחמיר בכך. עם זאת, אין צורך לבדוק בעוף מחשש שמא יש לו כף עגולה, שאין הדבר שכיח.[21]

מיקום הגיד: כאמור במבוא לעיל, מתוך התיאורים של הפרשנים והפוסקים לאורך הדורות, ישנה הסכמה כללית לגבי מיקומו העקרוני של גיד הנשה כ"עצב השת". עצב זה יוצא מעמוד השדרה סביב עצם העצה, ויורד לאורך השוק והירך של הבהמה. במשך הדורות היו שניסו לערער על קביעה עקרונית זו, אלא שהפוסקים דחו את דעתם.[22] 

למרות ההסכמה העקרונית באשר למיקומו של הגיד, כבר בתוספתא נזכר בהקשר זה "גיד חיצוני וגיד פנימי".[23] מוסכם כי שני הגידים נאסרו באכילה ויש צורך לנקרם, אלא שהפנימי אסור מהתורה, וחייבים על אכילתו מלקות, ואילו החיצוני אינו אסור אלא מדברי חכמים.[24] בתלמוד ובראשונים דנו באריכות במשמעות המדויקת של חלוקה זו ובזיהוי מיקומו של הגיד החיצוני.[25] בספרים ניתן למצוא שתי מסורות ביחס לגיד החיצוני: לדעה אחת מדובר בפיצול תחתון יחסית של גיד הנשה. נראה שלדעה זו, המונח חיצוני ופנימי מדבר על החלוקה בין עצב השוקה לעצב השוקית, שהם הפיצול הסופי של עצב השת עצמו (וראו לעיל במבוא).[26] אמנם, המסורת הרווחת יותר היא שמדובר בעצב נפרד, ששורשיו גבוהים יותר בעמוד השדרה. ככל הנראה, מדובר בעצב הירך (femoral nerve).[27]

נוסף על שאלת מיקומו המדוייק של הגיד, נחלקו תנאים לגבי גבולותיו של האיסור בתוך הגיד עצמו: יש מי שאמר שהאיסור פושט לכל אורכו של הגיד.[28] אמנם, לדעת חכמים האיסור מהתורה חל רק על המקטע של הגיד שעובר במקביל לעצם הירך, שנאמר בגיד - "על כף הירך".[29] להלכה נראה שדעת רוב הפוסקים כחכמים, שאין לוקים על אזורי הגיד שמעל או מתחת לירך, והם אסורים מדרבנן.[30]. ולמעשה, אורכו של הקטע האסור מן התורה הוא כארבע אצבעות (כשמונה סנטימטר) בבהמה גסה, וכשתי אצבעות (כארבעה סנטימטר) בבהמה דקה.[31] ומכל מקום, נראה שהמשך הגיד היורד מתחת ל"צומת הגידין", מותר.[32]

צדדי הבהמה: למסקנת ההלכה, איסור גיד הנשה חל על שני רגלי הבהמה – הימנית והשמאלית.[33] אמנם, בתוספתא  נחלקו תנאים בדבר: לפי חכמים האיסור נוהג בשתי הירכיים, ואילו לרבי יהודה אין האיסור חל אלא בירך ימין.[34] בגמרא הוסבר טעמו של רבי יהודה בשני אופנים: לשיטה אחת הטעם הוא שבדרך העולם שזוהי הירך שנפגעת בשעת מאבק גופני.[35] הסבר אחר הוא שמה שנאמר הירך ("גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ") בה"א הידיעה, מעיד על כך שמדובר על הירך הדומיננטית ("המיומנת שבירך") שהיא ירך ימין.[36] מחקרים שונים מראים כי גם בבעלי חיים יכולה להתקיים העדפה לאחת משתי הגפיים (ימין/שמאל), אם כי בשונה מהאדם, אין העדפה סטטיסטית מובהקת לאחד הצדדים.[37] עם זאת, בהחלט ייתכן כי רבי יהודה התכוון לדומיננטיות של צד ימין באדם, שהרי עצם האיסור נלמד מיעקב.

הקנוקנות והשומן: כאמור במבוא, באורכו של גיד הנשה יוצאים פיצולים רבים שמעצבבים מבנים שונים, ואף מחברים בין העצבים השונים.[38] שלוחות עצביות אלו מכונות "קנוקנות". האמוראים נחלקו ביחס שבין הגיד עצמו לבין הקנוקנות לעניין איסור גיד הנשה. היה מי שסבר שהאיסור חל רק על הגיד המרכזי, ולא על שלוחותיו. לעומת זאת, היה מי שסבר שרק השלוחות נאסרו, שהן ואילו הגיד הראשי איננו אסור, שהוא "כעץ בעלמא".[39] להלכה נקבע כי גם הגיד המרכזי וגם הקנוקנות אסורים, אלא שאיסורם של הקנוקנות הוא רק מדברי חכמים, ואין לוקים על אכילתם.[40] למרות שאיסורם מדרבנן, צריך לחטט אחריהם, ולהסיר למעשה את כל השלוחות הנמצאות באזור הירך.[41] כיוון שקצוות הקנוקנות נכנסים לתוך הרקמה שבראש העצם, יש צורך לשבור את ראשי העצמות בתהליך הניקור.[42] בנוסף, מסביב לגיד הנשה מצויה רקמה שומנית. שומנו של הגיד איננו אסור מהתורה, אך נאמר כי "ישראל קדושים, נהגו בו איסור",[43] והפוסקים נחלקו בחומרת איסורו.[44]

מי רשאי לנקר את הגיד: בשל המורכבות הרבה והדיוק הנדרש בניקורו של גיד הנשה, אין ללמוד את סדר הניקור בעל פה, אלא רק אחרי ראיה ושימוש של מנקר מומחה הבקי בניקור.[45] ואחרונים כתבו שבמקומות רבים לא התירו לנקר אלא למי שמחזיק תעודה ממנקרים מפורסמים שהסמיכו אותם לניקור.[46] למעשה, היו מקומות בהם נהגו שלא לנקר את החלק האחורי של בהמה כלל, אלא למוכרו לנכרי (וראו גם בערך ' חֵלֶב').

טעם בגידים: גיד הנשה נאסר, למרות שהוא נחשב כ"עץ" ואין בו טעם. בניגוד לסיבי עצב קטנים הנבלעים בשרירים וראויים לאכילה, הגידים המרכזיים, העשויים מרקמת קולגן, אינם ראויים לאכילה. לכך ישנה השלה משמעותית בדיני תערובות – שאם נפל הגיד לתבשיל, אין הוא אוסר משום טעמו. לעומת זאת, הקנוקנות והשומן של הגיד אוסרים גם בתערובת אם נותנים בה טעם.[47]