אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

בשר מתורבת (בשר מבוסס תאים מתא גזע בוגרים)

ב"ה

בשל חשיבות הנושא והאקטואליות שלו, אנו מעלים מאמר לאתר האנציקלופדיה, ולא ערך אנציקלופדי.

לקבלת תמונה מלאה על סוגיה זו עיינו בקובצי תחומין, הרב צבי רייזמן בשר מתאי גזע, כרך  לד.

בתגובתו של הרב אריאל בתחומין לה.

בשר מבוסס תאים- הרב דוד אייגנר

מבוא: אספקת מזון בכמות ובאיכות מתאימה מעסיקה את העולם כולו מאז ומעולם. על המזון להיות בכמות מתאימה, בעל ערכים תזונתיים מתאימים וערב לחיך. בין המזונות המרכזיים בתזונתו של האדם הוא בשר בעלי חיים. בשל צרכים שונים[1], הולכת ומתפתחת בשנים האחרונות מגמה של יצור בשר שמבוסס על תבעלי חיים, אך עיקר גולו הוא לא כחל מבעלי חיים, בכך יהיה די בכמות קטנה של בעלי חיים על מנת לייצר מהם כמות רבה של מזון. לאחרונה פורסם מחקר של פרופ' שולמית לבנברג וחוב'[2] על פיתוח שיטה שתסייע לתאי השריר להתפתח בצורה מסויימת לכדי מבנה שדומה לרקמת שריר, במחקר זה הוכנו מעין "פיגומים" מבוססי סויה[3], שעל גביהם תאי השריר יתפתחו.

מספר מאמרים נתפרסמו כבר בעבר על מעמדו ההלכתי של בשר זה, ראה בקבצי תחומין לד מאמריהם של הרב צבי רייזמן שליט"א מח"ס רץ כצבי שעסק בסוגיה זו "בשר מתאי גזע", ותגובתם של הרב יהודה בצלאל שפיץ ושל הרה"ג יעקב אריאל שליט"א שהפיעה בתחומין לה. ומספר מאמרים נוספים. טענות רבות נשמעו בעד הגדרתו של הבשר כמאכל סתמי, שאינו בשר[4] בין הטענות שנשמעו הן: א. התא הראשוני ממנו מייצרים את הבשר הוא מיקרוסקופי ולא נאסר באכילה. ב. הדבר דומה ליצירת בשר על ידי נס, ג. החומרים שמוסיפים לתאים נחשבים כמעמיד, ועוד.

מאידך, הטענות שכנגד הן: שמדובר בתהליך טבעי שנעשה מחוץ לבעלי החיים, וכי לא ניתן להתייחס לחומרים המוספים כמעמיד, ועוד.

מטרת מאמר זה היא לבחון את התהליך באופן מפורט ככל הנצרך, כפי שפורסם במאמר שהוזכר, ולדון בהשלכות ההלכתיות לכך, לדעת מחבר המאמר, מדובר למעשה ברקמה לכל דבר שממשיכה להתפתח מחוץ לגוף בעל החיים והיא נחשבת כבשר לכל דבר, כפי שסובר הרה"ג אריאל שליט"א.

רקע מדעי: בשר מבוסס תאים-  cell- based meat (CBM) הוא רקמת בשר שמבוססת על תאי גזע, שממשיכים להתפתח (להתחלק) גם לאחר הוצאתם מבעל החיים.

עיקרו של התהליך הוא הנדסת רקמות, תחום שהולך ומתפתח בשנים האחרונות, שמטרתו היא ליצור רקמה שמבוססת על תאים של האדם עצמו שעוברים תהליך של התרבות מחוץ לאדם, ולאחר מכן מוחזרים לאדם[5].

CBM מבוסס על תאי גזע שנלקחים מרקמת שריר של בעלי חיים[6]. יתרונם של תאי הגזע הוא שיכולת החלוקה שלהם היא גבוהה ביחס לסוגי התאים שקיימים בגוף, וכן אין להם מנגנון שגורם למותם של התאים. התא הוא יצור חי שזקוק לחמצן, אנרגיה ומזון באופן רציף על מנת להתפתח. בגוף, התא מקבל את מזונו בעיקר דרך מערכת הדם, תא ללא אספקת רכיבי הזנה דרך הדם- מת. המטרה היא ליצור מצב שבו תאי השריר שנלקחו ימשיכו לבצע את תהליך החלוקה גם כשהם אינם מקבלים הזנה מבעל החיים. דבר זה נעשה על ידי יצירת "מערכת תומכת" שכוללת חומרי הזנה מתאימים כגון גלוקוז, נוזל סרום שנלקח מעובר של בקר שמטרתו היא לספק הורמונים, פקטורי גידול, ועוד[7], מטרתם היא לדמות לתאים את תנאי הגידול הטבעיים שלהם.

בנוסף לתנאי הגידול יש צורך ליצור מעין מבנה בסיסי ("פיגום"- scaffold ) שעל גביו יתפתחו התאים ויצרו את צורת הרקמה המבוקשת.

ישנם אתגרים רבים עד ליצור מסחרי של בשר זה, בין האתגרים שיש לפתרם הוא יצור מבנה שידמה רקמת שריר וכן טיפוח טעמה של הרקמה.

שיטת העבודה במחקר בקצרה: במחקר זה נלקחו מספר סוגי תאי גזע מבקר בן שנה, בגיל שבו חלוקת התאים והגדילה של בעל החיים נעשית בצורה נמרצת.

תאים אלו עורבבו בארבעה תמהילים שונים[8]. התמהיל (בצורת נוזל) הונח (נזרע) על גבי ה"פיגומים". ב"פיגומים" אלו היו נקבים בקוטר של 200 - 600 מיקרומטר (מיקרו מטר= 10^-6) שנועדו לזריעת התאים. הפיגומים נחלקו לרצועות של 6 מ"מ, והונחו בתוך צלחות גידול. תוצאות הניסוי הם שהתאים התפתחו כראוי על "הפיגומים", וכיסו מהם שטח נרחב בצפיפות מתאימה[9], הרקמה נטעמה על ידי שני מתנדבים והם ציינו כי היא ראויה למאכל.

חשוב לציין כי עוסקות בכך מספר חברות, ויתכן כי ישנו הבדל בשיטות העבודה בין החברות השונות, ויש לבחון כל שיטה לגופה, אם כי תאי הגזע מהווים את השיטה העיקרית לפיתוח בשר זה.

דיון הלכתי:

כאמור בסקירה, התהליך של חלוקת התאים וגידול הרקמה הוא טבעי אלא שהוא נעשה מחוץ לבעל החיים, ומטרת המחקרים היא ליצור המשכיות בתהליך חלוקה זה, ושהרקמה שתיווצר, תיווצר במבנה הרצוי. כלומר אין הדבר דומה כלל ל"בשר מן השמים" או "לבשר שנוצר על ידי ספר יצירה" שיצירתו היא בדרכים שאינן טבעיות. אלא מדובר ברקמת בשר לכל דבר שהמשיכה להתפתח באופן שמשמר את תנאי מחייתה גם לאחר הוצאתה מבעל החיים. אין חולק שפעולה זו היא מורכבת ביותר מבחינה מעשית, אך מהותו של התהליך הוא המשך מצב טבעי. השאלה אם כן שצריכה להתברר האם רקמת בשר שנלקחה מבעל חיים והמשיכה להתפתח מחוצה לו, נשארת מוגדרת כבשר.

בשר שתפח: לענ"ד ניתן לדמות דין זה לדין בשר שתפח. במשנה[10] הובא: "בשר העגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעט משתערין בכמות שהן", דהיינו בשר של בעל חיים צעיר מתמלא במים בשעת הבישול (שנתפח), ואילו בשר של בעל חיים מבוגר מתכווץ בשעת הבישול (נתמעט). חז"ל דנו בשיעור של הבשר במקרה ובו בשר העגל היה פחות משיעור קבלת טומאה לפני הבישול והתנפח לכדי שיעור קבלת טומאה בשל הבישול, וכן בשר של בהמה מבוגרת שהיה בשיעור קבלת טומאה לפני הבישול והתכווץ לפחות מכשיעור לאחר הבישול. במשנה נאמר שהדין הוא: "משתערין בכמות שהן". נחלקו התנאים בגמרא במנחות[11] מהו הסבר דברי המשנה ב"כמות שהן", האם כמו שהם היו לפני הבישול, כדעת ריש לקיש, או כפי שהם כעת לאחר הבישול, כדעת רבי יוחנן.  בהמשך, הגמרא מבארת שמחלוקתם נסובה סביב השאלה מה הדין במקרה של בשר שהיה בו כשיעור, הצטמק וחזר ותפח האם אומרים שיש דחייה באיסורים, וכשהוא הצטמק בטל ממנו שם האיסור, ועכשיו הוא תפח בשל המים ואין כאן איסור. או שלא אומרים כן ואיסורים אינם נדחים, וכיוון שכעת הוא בשיעור האסור, מתייחסים אליו כאיסור, למרות שהמים גרמו לו לתפוח.

לכל הדעות במקרה ובו הבשר היה בשיעור האסור והוא הצטמק וכעת אין בו שיעור אסור, הבשר אינו מקבל טומאה, מאידך כשבתחילה לא היה בו כשיעור וכעת בשל הבישול יש בו שיעור, הבשר מקבל טומאה מדרבנן, וכך פוסק הרמב"ם[12] שבשר שתפח איסורו הוא מדרבנן. וכן פוסק הרמב"ם כדעת רבי יוחנן בגמרא במנחות שיש להתייחס למצב הנוכחי של הבשר, אי לכך, בשר שהמשיך להתפתח מחוץ לבעל החיים, הוא מהווה חלק אינטגרלי מהבשר עצמו ודינו ממשיך להיות כבשר.

אבר מן החי- אחת הטענות שנשמעו היא שכיוון שמדובר בתאים מיקרוסקופיים לא חל עליהם איסור של אבר מן החי- בשר הפורש מן החי[13]: איסור אכילת אבר מן החי הוא גם בפחות מכזית, אמנם חיוב המלקות הוא הוא רק מכזית. דין זה נזכר רק בטור יו"ד בסימן סב ולא הוזכר בשו"ע. הט"ז בסימן סב כותב שאין צורך להזכיר דין זה בפני עצמו כיוון שזה פשיטא שהרי גם חצי שיעור אסור מהתורה. ולכן גם אם הכמות שמוציאים בכל פעם מבעל החיים היא קטנה והיא פחותה מכזית, עדיין חל עליה שם איסור של אבר מן החי.

במקרה זה "זורעים" את התאים על ה"פיגום" שגדלו הוא: 6 מ"מ אורך על 6 מ"מ רוחב בגובה 1 מ"מ- סה"כ 36 ממ"ר, שיעור זה הוא קטן מכזית ובכל זאת מכיוון שהוא ניתן לראיה בעין חל עליו שם איסור אבר מן החי מהתורה.[14] התאים שנזרעים מצויים בתוך נוזל שמכיל רבבות תאים, יוצקים את הנוזל על גבי הפיגום, התאים נכנסים לתוך החורים, שקטרם כאמור נע בין 200 ל600 מיקרומטר והם מתפתחים בחורים אלו, אם נדון כל תא בפני עצמו הרי שהם מיקרוסקופיים ולא ניתן להבחין בהם. אך מכיוון שמדובר בסופו של דבר בנוזל שמצויים בו כל התאים יש לדון את כל התאים כיחידה אחת, הנראית לעין. וגם אם הם נזרעים על שטח קטן, יש בו לכל הפחות דין חצי שיעור שאסור מהתורה.

מעמיד: מעמיד הוא רכיב שמוסיפים אותו לחומרי הגלם במהלך הכנתם למזון, רכיב זה גורם לחומרי הגלם לעבור תהליך וליצור מהם מזון. הדוגמא המוכרת היא תהליך הכנת הגבינה. אנזים[15] הרנין / כימוזין (rennin / chymosin)[16] שנמצא באופן טבעי בתוך קיבת בעלי חיים, גורם לפירוק המעטפת של כדורי החלבון המצויים בחלב, האנזים "חותך" את המעטפת וכך כדורי החלבון "נפגשים" זה עם זה ויוצרים את הגבינה.

להלכה[17], אם הרכיב שגורם לתהליך מקורו הוא באיסור והוא היחיד שגורם לכך, אזי המאכל אסור, גם אם שיעורו הוא כל שהוא. אך אם ישנם שני מרכיבים הגורמים לייצור המזון, ואחד מהם הוא מותר, אזי מדובר בזה וזה גורם, והמזון מותר באכילה.

דיני מעמיד נידונים במקרה בו יש חומר גלם שלא מתבצע בו שום תהליך משמעותי. ובא האנזים ויוצר בו תהליך, ואז נשאלת השאלה האם מדובר במעמיד אחד שאסור, או בכמה מעמידים שאחד הוא היתר ואחד הוא אסור.

בנידון דידן, התאים נלקחים מבעל החיים בעודו בחיים, והם ימשיכו להתחלק כל עוד הם יקבלו מספיק חמצן, אנרגיה, סביבה תומכת וכו', כך שהתהליך קיים,[18] התפקיד של "המערכת התומכת" היא לשמר את מצב חיותם ולגרום להם להמשיך להתחלק. כך שהסביבה התומכת אינה יכולה להיות מוגדרת כמעמיד משום שכאמור אינה יוצרת את התהליך, אלא רק משמרת תהליך קיים.

פנים חדשות באו לכאן: יש הסוברים שמכיוון שהתפתחות הרקמה נעשתה מחוץ לבעל החיים ונתמכה על ידי אמצעים שונים, יש בכך משום דין "פנים חדשות באו לכאן". דין זה עוסק במקרה ובו חפץ, או אוכל מסוים עברו שינוי מהותי שלא ניתן להכיר את החפץ או האוכל המקורי, הוא נחשב כ"פנים חדשות באו לכאן", דהיינו נחשב כחפץ[19] או אוכל חדש, שבטלו ממנו דיניו הקודמים, יש לכך השלכה למשל בדיני טומאה וטהרה שזרע טמא שנזרע באדמה, ויצאו ממנו גידולים חדשים, הגידולים החדשים טהורים מצד עצמם, אלא שחכמים גזרו עליהם שיהיו אסורים בהנאה.[20] הרדב"ז[21] מבאר שאפרוח שנולד נחשב כפנים חדשות כיוון שהביצה נפסדת לגמרי ונוצר יצור חדש. בתשובתו המפורסמת המתירה את הג'לטין כותב האג"מ[22] שבשל כל התהליכים הנעשים בעצמות, טחינה, בישול, הוספת חומרים וכו' הדבר נחשב כפנים חדשות, ולא חל על הג'לטין שם בשר והוא נחשב כסתמי. הצד השווה בכל אלו הוא שהחפץ הקודם כבר אינו קיים; הזרע נזרע באדמה, השורשון והנצרון לקחו את כל האנרגיה הטמונה בו והוא עצמו כבר לא קיים. הביצה כבר לא קיימת, והעורות שמהם יצרו את הג'לטין כבר אינם קיימים בצורתם המקורית. אולם התהליך שבו אנו עוסקים אינו כזה, אלא להיפך, המטרה היא לקיחת תאים חיים, לשמר אותם במצבם הנוכחי ככל האפשר, ולאפשר להם להמשיך ולהתפתח כך שבוודאי אין כאן פנים חדשות אלא אותם פנים שממשיכים ומתפתחים.

סרום: כאמור בסקירה, הסרום מהווה חלק מהותי מהמצע שעליו מגדלים את הרקמה. הסרום הוא נוזל שניתן להפיק אותו מהדם, ובמקרה זה הוא הופק מדם של עובר בקר.

דם העובר אסור ככל דם אחר, ואפילו דם השליל, שניתר בשחיטת אימו ואין צורך לשחטו אסור גם כן ככל דם אחר.[23] אם כי ישנה חלוקה בחומרת האיסור, דם שהנפש יוצאת בו אסור בכרת, ודם הבלוע באברים הוא דם שאסור בלאו, רק דם שלא פירש מהאברים ולא נצרר, אלא נשאר בלוע באיבר מותר בהנאה.

הסרום הוא לכל הפחות דם שפרש והוא אסור באכילה, תפקידו הוא לשמש מצע שעל גביו גדלה הרקמה. ומכיוון שמדובר באיסור אכילה ולא באיסור הנאה, אם הוא אינו נבלע ברקמה אלא רק רכיבים מהדם מסייעים לרקמה לבצע את התהליך, והדם אינו בלוע ברקמה יתכן שיש יותר מקום להקל בענין.

סיכום ומסקנות:

אין חולק שרקמה שניטלת מבעל חיים, בין אם מדובר ברקמה שלימה ובין אם מדובר בתאים שמעורבים כנוזל, מוגדרים כאבר מן החי ואין לאכלם אם הם נלקחו מבעל החיים בעוד בחייו, ללא שחיטתו כהלכה. על מנת להגדיר רקמה זו כמאכל סתמי (פרווה), יש להעביר אותה תהליכי שינוי ועיבוד משמעותיים, לפחות כפי שנעשה בייצור ג'לטין (וגם אז הדבר נתון במחלוקת). כפי שהובהר במאמר, המטרה המרכזית ברקמה זו היא המשך המצב ההתחלתי שלה, ובשל כך יש להגדירה כבשר לכל דבר.

כמו כן יש לבחון כי כל המרכיבים שניתן לייצר עימם את רקמת הבשר גם הם כשרים, וביחוד לתת את הדעת לנוזל הסרום שמהווה חלק מהותי מהמצע שעליו גדלה הרקמה.

ראו בקישור הבא: פרופסור שולמית לבנברג- תיאור התהליך

[1] בין הצרכים ניתן למצוא עלייה משמעותית במספר האוכלוסייה, רמת החיים, ועוד. 

[2] Ben-Arye, T., Shandalov, Y., Ben-Shaul, S. et al. Textured soy protein scaffolds enable the generation of three-dimensional bovine skeletal muscle tissue for cell-based meat. Nat Food 1, 210–220 (2020).

[3] החוקרים השתמשו בסויה מכיוון שהיא ראויה למאכל אדם.

[4] ראה מאמרו של הרב רייזמן, וכך נטו ב"צהר לאתיקה", בשר מתאי גזע" המוצר הסופי אינו בשר, בשל תהליכי הייצור והעיוד שהוא עובר, ומשום שלא מתקיימים בו היסודות הבסיסיים ביותר של החיים", ועוד

[5] ישנן שיטות להשלמת עצמות, תיקון שרירי לב, ועוד.

[6] שיטה זו מבוססת על טכניקת הנדסת רקמות.

[7] ראה במאמר עמ' 218, Cell culture protocols  בין החומרים יש זרזי גדול וצמיחה, אנטיביוטיקה ועוד.

[8] Cell seeding on TSP scaffolds: Four different cell combination

[9] עמ' 211.

[10] עוקצין ב, ח.

[11] מנחות נד, א.

[12] טומאת אוכלין ד ,ט, ראה שאר אבות הטומאה ד, יג.

[13] חולין קכא, ב

[14] בנוסף לכך יש לדון בשאלה,  שברור הוא שאדם מכניס לגופו בכל יום יצורים רבים שהוא לא רואה אותם, או מרגיש אותם, מה שלא נראה בעין בשר אינו אסור באכילה, ולא נדרש מהאדם להסתובב עם מיקרוסקופ לפיו. מאידך גיסא, אם אדם באופן מודע חותך חלק מבהמה בעודה בחיים ואוכל חלק זה, גם אם לא ניתן לראות אותו בעין, יתכן שזה נכנס לגדר של חצי שיעור אסור מהתורה, וצ"ע.

[15] אנזים הינו חלבון המזרז תהליכים ביצורים חיים. רנין הינו אנזים פרוטאוליטי – בעל יכולת לחתוך חלבון אחר.

[16] רנט – מינוח מקובל נוסף. רנט הינה תערובת אנזימים פרוטאוליטיים המופקים מקיבה. הרנין הינו האנזים העיקרי ביניהם.

[17] שו"ע יו"ד פז, יא.

[18] כפי שהשערות והציפורניים של האדם ממשיכים להתפתח גם אחרי מותו של האדם.

[19] ראה למשל ר"י מיגאש סימן נא שדן במקרה שהרקיבו חלק מקירות הבית, והוחלפו על ידי השוכר, שיש לבית דין פנים חדשות, ועוד.

[20] ראה רמב"ם תרומות יא, כא, וכך כותב בשו"ת הרי"ד סימן קיא שכיוון שנזרעו הזרעים והשרישו בקרקע הם בטלו, " פקע האיסור מעליהם מדין תורה, מפני שאין כאן אוכל הראשון ופנים חדשות באו לכאן".

[21] שו"ת רדב"ז ב, תרצט.

[22] יו"ד ב, כז.

[23] שו"ע יו"ד סו, א.

[24] ראה הרחבה בחוברת "על בשר ומוסר" בהוצאת המכון.

[25] כפי שהיתר הפסד מרובה הוזכר לא מעט פעמים בהלכה, אך הוא נלקח בחשבון רק אחרי שהוגדר האיסור, ואז נכלל בחשבון גם היתר הפסד מרובה.