אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

חזור למפתח הערכים

בשמים וחומרי ריח

בס"ד

בשמים, חומרי ריח

א. הקדמה

ב. הרחה- חוש הריח

ג. ההיסטוריה של הבושם

ד. ייצור בשמים

ה. סוגי תמרוקי בשמים

ו. חומרי ריח מהצומח

ז. חומרי ריח מהחי

ח. ריחות שאינם נעימים

ט. הבושם במקרא

י. הבושם במשכן ובמקדש

יא. חשיבות הבשמים

יב. מקורות הבשמים

יג. מקומות גידול הבשמים

יד. ברכת הבשמים

טו. הבשמים במועדים

טז. המצוות התלויות בארץ

יז. הכנת הבשמים לשימוש והפקת הריח מהם

יח. סוגי תערובות בשמים

יט. השפעת הבשמים על האדם

כ. שימוש בבשמים למאכל

כא. ריח לדבר עבירה

כב. הנאה מבשמים של קודש

כג. אזכורים כלליים

 

כתיבה: ד"ר עקיבא לונדון, הרב דוד אייגנר

ערך זה הוא ערך כללי על הבשמים וחומרי הריח, לגבי אפרסמון, לבונה, מור, ראה בערכם.

א. הקדמה – בושם : Perfume) משמעותו- Per ו - Fume - מעלה עשן) הוא שם כולל לכל נוזל [1]או שמן אתרי, המפיץ ריח נעים. בעבר ובהווה, בושם נחשב למוצר יוקרתי. כיום הבשמים מופקים בתעשייה לכדי נוזל, המוזלף על העור כחלק מתהליך התקשטות ו/או רצון להיות עם ריח נעים. הבושם קיים גם במתכונת גז, ואז הוא נקרא בדרך כלל דאודורנט, או מבשם אוויר אותו ניתן להתיז על הפנים או הגוף, וכן גם בחלל פתוח או על בגדים, שטיחים ווילונות, ובעיקר כמשקל נגד לריחות לא נעימים.

חומרי ריח הם תרכובות כימיות בעלות ריח. רוב חומרי הריח הידועים הן תרכובות אורגניות נדיפות. חומרי הריח עשויים להיווצר באופן טבעי על ידי אורגניזמים שונים) צמחים, בעלי חיים, פטריות וחיידקים, ראה להלן) הם עשויים להתקבל גם כן באופן מלאכותי (סינתטי) [2] או מלאכותי-למחצה (חצי סינתטי), בתהליכי ייצור המבוססים על עקרונות של הכימיה האורגנית (להלן פירוט). חלק מחומרי הריח עשויים להיות נעימים לאדם, וחלקם עשויים להיות מצחינים ומעוררי בחילה.

הבושם מורכב בדרך כלל משלוש שכבות (שלושה סוגי בשמים), תווים עליונים, תווים מרכזיים ותווים בסיסיים. ההבדל בין השכבות הוא בגודל המולקולה ובהרכבה, ככל שהמולקולה קטנה יותר ופחות מורכבת, כך היא מתנדפת מהר יותר. התווים העליונים, המכונים גם תווי ראש, מתנדפים תוך 20 דקות מרגע ההתזה, בדרך כלל אלו ריחות קלילים המופקים מפירות הדר. התווים המרכזיים, המכונים לב הבושם, מתפתחים עם הזמן והם יאפיינו, ויגדירו את משפחת הבושם, הללו עמידים במשך שעתיים עד ארבע שעות. התווים הבסיסיים, המכונים נשמת הבושם, הם העשירים העמידים ביותר ומעניקים לבושם את העומק לזמן ממושך יותר. אלו עשויים בדרך כלל מתבלינים, פטריות, טחב ועוד, ואלו עמידים לאורך מספר שעות, המולקולות של תווים אלו הן גדולות, ופעמים רבות גם מעט שמנוניות, דבר התורם להישארות הבושם על הגוף.

בנוסף לכך הבושם מכיל גם מים ואלכוהול שמטרתם היא דילול השמנים הארומטיים היקרים, הם מתנדפים מהר יותר מהשמנים וכך ניחוח הבושם מתפזר מהר יותר.

שימושים עיקריים לחומרי ריח: הם משמשים בייצור של חומרי ניקוי והיגיינה, בייצור של סבונים ותעשיית הבשמים, קרמים ומשחות, כתוספים בתעשיית המזון והמשקאות. כמו כן, הם משמשים גם כחומרי מילוי בהתקנים המשמשים להרחקת בעלי חיים מסוימים או למשיכתם) פרומונים[3],( ובייצור חומרים המשמשים לצורכי פיזור הפגנות - [4]משאית המפזרת סילוני מים עם חומרי ריח מבחילים. חומרי ריח מוספים למכלי גז בישול לצורך זיהוי בעת דליפה (כגון מתאנתיול(.[5]

 

ב. הרחה- חוש הריח

ריחות הם חומרים כימיים בצורת גזים שנודפים מחומרים שונים; מוצקים, נוזליים וגזים, כשגזים אלו מגיעים בריכוז מתאים הם נקלטים בריריות האף (Olfactory cells), שם ישנם קולטנים שהגזים מעוררים אותם, עוברים דרך עצבי הריח אל פקעת ההרחה(Olfactory Bulb)  ואל מרכז ההרחה במוח ושם הם מתפרשים כתחושה מיוחדת של ריח. ריריות האף מצויות בחלק העליון של הנחיר. שטחו של אזור ההרחה בכל אחד מהנחיריים הוא כ2.5 סמ"ר.

הגירוי הכימי ברירית ההרחה מותמר לאנרגיה חשמלית, ועובר דרך עצב ההרחה למרכז ההרחה המוחי באונה הקדמית.

מספר הריחות שהאדם מסוגל להבחין בהם הוא רב מאוד, והוא משתנה בהתאם לאופי החומר הנדיף, ולגורמים נוספים, גנטיים, רפואיים ועוד. ישנם מצבים של פגיעה בחוש הריח עד כדי היעדר חוש הריח לחלוטין באופן זמני או קבוע.

אנוסמיה (Anosmia) היא אבדן מוחלט של חוש הריח. היפוסמיה היא אבדן חלקי של חוש הריח והן מתרחשות כאשר נפיחות תוך-אפית או חסימה אחרת מונעת מריחות גישה לאזור ההרחה; כאשר נוירו-אפיתל ההרחה נהרס; או כאשר סיבי עצב ההרחה, פקעת העצב, מסילת ההרחה, או הקשרים המרכזיים נהרסים.[6].

 

ג. ההיסטוריה של הבושם – ההיסטוריה של יצור ושימוש הבשמים עתיקה מאוד. בעבר הרחוק ייחסו למיני הבושם והקטורת חשיבות רבה מאוד, בעיקר משום שהמים לא היו זמינים בכל בית, הרחצה היומית ואף מעבר לכך, לא הייתה דבר שבשגרה, והיה צורך לחפות על ריחות גוף בלתי נעימים, הבושם היה בשימוש תדיר בפולחנים ומקדשים למיניהם. בקברו של פרעה מלך מצרים תות ענח' אמון (1341 – 1323 לפנה"ס) ואף בזמנים קדומים יותר, נמצאו כלים שהכילו עקבות של משחות מבושמות, גם חזקיהו נקבר בקבר מלא בשמים[7].

 גם במקרא נזכרים בשמים למיניהם, ובספר שמות יש הוראות ייצור של בושם, המכונה 'שמן משחת קדש', וכך נאמר: "וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה".[8]

הבשמים בעבר הרחוק הופקו בעיקר מחלקים שונים של צמחים ועצים. באלה יש חומרים שמנוניים, הקרויים "שמנים תמציתיים", או "שמנים נדיפים" או שמנים אתריים,[9] משום שהם הופכים בנקל מנוזל לאדים. הם מצויים בצמחים או עצים בטבע או מצוף או בפרחים, ראה פירוט להלן.

בעבר עשו שימוש בבשמים להרחקת יתושים, פרעושים ושאר מיני חרקים. הוא היה חלק מעבודת האלילים, הוא העניק ריח טוב למקדשים, ובמקומות בהם הקריבו קורבנות, הוא סייע בתהליך הריפוי, כהכנה למוות ואף לאחריו[10]. המצרים הקדמונים השתמשו בבשמים ובמשחות ריחניות דומיננטיות מטעמי דת ומרחו בהם את מתיהם כדי שהגעתם לעולם הבא תתקבל בברכה.

ייצור בשמים, בעיקר כקטורת, החל בערך ובמקביל במסופוטמיה [11]ובמצרים כבר באלף השלישי לפני הספירה ואילך,[12] בתקופות מאוחרות יותר יוצרו בשמים על ידי הפרסים, הרומאים, תושבי עמק האינדוס (הודו) במזרח, וארצות נוספות במזרח אסיה. בעין גדי וביריחו התגלו בחפירות ארכאולוגיות מקומות יצור של בשמים כבר מימי הבית השני וימי המשנה והתלמוד. בשמים הופקו באזורנו ונשלחו ליוון ורומא וכונו לראשונה פרפיום.[13] בשמים אלו יוצרו ממספר עצים אשר קליפת העץ הפיקו את תמצית הבושם ובתוכם: אפרסמון,[14] לבונה, מור ועוד.

הערבים בימי הביניים היו הראשונים בייצור מי ורדים .הם עשו זאת באמצעות זיקוק ואיסוף של אדים שהתקבלו במהלך הבישול של ורדים במים. בשמים אלו התחבבו על נוסעי הצלב, במשך שהותם בארץ הקודש (ארץ ישראל), והם הביאו חידוש זה בחזרתם לארצות אירופה. עד היום מייצרים כמויות גדולות של תמצית מי ורדים, בעיקר באזורים שהיו פעם תחת שלטון המוסלמים.[15]

במאה ה-17 השתמשו בבשמים להרחקת ריחות לא נעימים בבתים. גברים ונשים נהגו להסתיר בשיפולי בגדיהם שקיות קטנות מבושמות. הרופאים בתקופה זאת טענו שהבשמים מרחיקים מחלות מבני אדם. מלכים ומלכות ובני אצולה רבים במאה ה-18 נחשבו לצרכני בשמים גדולים. אולם במרוצת השנים זמינות המים גם בבתים פרטיים התרחבה למדי ויחד עימה מנהג הרחצה הלך ונעשה נפוץ, ואט אט ירדה קרנם של הבשמים החריפים, עד שלפני כ-150 שנה כמעט חדלו גברים להשתמש בבושם, להוציא מי גילוח ותכשירים נגד זיעה.

מאז תחילת המאה ה-20, התפתחה הכימיה עד כדי כך, שכיום ניתן לייצר באופן מלאכותי כמעט כל ריח רצוי, לחקות ריחות של חומרים טבעיים, ואף לייצר תרכובות בעלות ריחות, שלא היו ידועים עד כה לאדם. כל זאת בעיקר מחומרי גלם מצויים, כגון מוצרי לוואי של תעשיית הפחם והנפט.

שווי השוק של תעשיית הבשמים העולמית מוערך בלמעלה מ-40 מיליארד דולר.  אמריקה הצפונית היא הצרכנית הגדולה בעולם של מוצרי בישום .כ-49% מהבשמים המיוצרים בעולם מיוצרים עבור מוצרי ניקיון ולתכשירים לשימוש ביתי, כ-46% מהבשמים משמשים את תעשיית התמרוקים, וה-5% הנותרים מיועדים לשימושים אחרים. בכל שנה, מתווספים מאות סוגי בושם חדשים וכעשרה אחוז מהם שורדים לאורך זמן.

ד. ייצור בשמים - חלק גדול ממוצרי הבישום המודרניים מיוצרים בשיטות שאינן שונות בהרבה מאלו ששימשו בעת העתיקה [16].הן מבוססות על תהליכי מיצוי כימיים של חומרי ריח ממקורות טבעיים וצמחיים כגון: פרחים, פירות, שמנים ובלוטות מן החי.[17]

הדרך הפשוטה ביותר היא כבישה או סחיטה – תהליך שמתבצע בעיקר בפירות הדר. בתהליך הזה מוחצים את קליפת הפרי וסוחטים אותה, ואת השמן שמופרש ממנה מסננים ואוספים.

דרך נוספת היא זיקוק, תהליך שבו מחממים את החומר הטבעי (עלים, פרחים, שורשים או צמחי תבלין) באמצעות אדי מים (קיטור) שגורמים למולקולות הארומטיות (אלה שמקנות את הריח) בצמח להשתחרר. את תערובת אדי המים ומולקולות הריח מעבירים למיכל עיבוי, שבו נעשית ההפרדה בין המים לשמן הריחני על בסיס הצפיפות השונה של שני החומרים.

דרך נוספת היא המסה בממסים שונים. בתהליך הזה החומר הטבעי מומס על ידי ממס אורגני שמתאים לתכונותיו ויכול להפריד את כל התרכובות ההידרופוביות (תרכובות שאינן מסיסות במים) שבו. הממס האורגני מאכל את רוב חומר הגלם הטבעי, עד שמתקבלת תערובת צמיגית של שמנים אתריים, פיגמנטים (חומרי צבע טבעיים), שעווה, שרף ושאריות חומר טבעי שומניות. אחרי שהממס מתאדה מועבר התוצר הצמיגי תהליך ניקוי נוסף, שבו מופקות התרכובות הריחניות. [18]

את חומרי הריח שמוצו, מוהלים בממס נדיף, ומשווקים במארז מתאים בדרך כלל בקבוקי זכוכית עם יכולת התזה או ריסוס הנוזל.

בהווה מקובל ונפוץ השימוש בבשמים שיוצרו באופן סינתטי (או חצי סינטתי)[19] בתעשייה הכימית, שהוא, ברוב מוחלט של המקרים, זול יותר, ומאפשר ייצור בכמויות גדולות. הייצור של חומרי ריח סינתטיים, התפתח בעיקר מראשית המאה ה-19, ונזקף בעיקר להתפתחות מדע הכימיה האורגנית. מרבית חומרי הריח הסינתטיים המשווקים כיום, הם למעשה חומרי ריח טבעיים שיוצרו באופן תעשייתי, בתהליכי סינתזה אורגנית, וזהים לחלוטין, מבחינה כימית, לחומרי הטבע שלהן, כך שהשפעתן הביולוגית זהה. רוב חומרי הגלם המשמשים את הייצור של חומרי הריח הסינתטיים, הם תרכובות אורגניות המתקבלות מהתעשייה הפטרוכימית. כגון: בנזן (Benzene), קסילן (Xylene), טולואן (Toluene) ועוד שהם תוצרים ארומטיים של הנפט. רבים ממוצרי הקוסמטיקה הם תוצרים כימיים שונים של רכיבים אלה[20], יש עם זאת לציין כי חלק מתוצרי הנפט חשודים כמסרטנים, ולכן ישנן מגבלות של משרדי הבריאות בעולם על רמת השימוש בהם[21]. מבין חומרי הריח הנעימים לאדם, ניתן למנות את התרכובות האורגניות המורכבות ממשפחת האסטרים[22], תרכובות בהן אטום פחמן אחד קשור בקשר כפול לאטום חמצן, ובקשר יחיד לאטום חמצן אחר. חלק ממיני בושם הנמכרים כיום, הם לא אחת תערובות מתוחכמות מאוד של שמני פרחים וצמחים, בתוספת חומרים מן החי וחומרים כימיים סינתטיים[23].

 

ה. סוגי תמרוקי בשמים – את הבשמים המודרניים המשווקים בהווה נוהגים למהול בתכשירים שבהן חומרי הריח מומסים בתוך ממס [24]נדיף. (בעבר נהגו למהול את הבשמים בשמנים מסוגים שונים, רצוי ללא ריח לוואי). ממס זה, עשוי להיות מימי או אורגני[25] או שילוב של ממסים שונים. תפקיד הממס הוא לאפשר קבלת תרסיס להתזה נוחה של הבושם על גוף האדם, בחלל החדר או בכל מקום אחר. את תכשירי הבושם נהוג למיין, על פי הריכוז הסופי של הבושם - חומרי הריח בהן:

פרפיום - מכיל 100% תמציות בושם טהורות המעורבות ב-96% אלכוהול, מה שמעניק לבושם ריכוז סופי של 20–40 אחוז.

או דה פרפיום \פרפיום דה טואלט - מכיל 100% תמציות בושם המעורבות ב-86% אלכוהול, מה שמעניק לבושם ריכוז סופי של 10–20 אחוז.

או דה טואלט - מכיל 100% תמציות בושם טהורות, המעורבות ב-80% אלכוהול, מה שמעניק לבושם ריכוז סופי של 5 –10 אחוז.

או דה קולון - מכיל 100% אחוז תמציות המעורבות ב-60% אלכוהול, מה שמעניק למי קולון ריכוז סופי של 2–3 אחוז.

ככל שחומרי הריח הנמצאים בתרכובת בריכוז גבוהים יותר, כך איכותם גדלה, והם עשויים להישאר זמן ארוך יותר על עור הגוף או בחלל החדר.

 

ו. חומרי ריח מהצומח

בצמח נוצרים חומרים שונים כגון טרפנים, שמנים אתריים, טאנינים, שרפים, שעוות, חלבונים, גרגרי עמילן ועוד, אלו נוצרים לרוב ברקמות הפרשה יחודיות[26] והם מצויים הן בתא והן בחללים בין תאיים[27], באיברים שונים וברקמות שונות[28]. פעמים רבות חומרים אלו מופיעים כנוזל- תרחיף או תחליב שהרכבם שונה במינים השונים[29], רבים מחומרים אלו הם בעלי ריח.

אחד מהמקורות הבולטים של הריחות בצמח הוא השמנים האתריים. שמן אתרי[30] הוא שם שניתן לחומרים הנדיפים בצמח ארומטי (מלשון "ארומה") אשר יחדיו מקנים לו את ריחו האופייני. כל השמנים האתריים מכילים תערובות שונות ומורכבות של חומרים כימיים נדיפים, בעלי מסיסות נמוכה מאוד במים[31]. אחת ממשפחות הצמחים המרכזיות בעלות שמנים אתריים היא משפחת השפתניים, (labiatae), במשפחה זו ישנם עשבים חד שנתיים או רב שנתיים המכילים שמנים מפיקי ריח, במשפחה זו ישנם צמחים כגון נענע, אזוב, געדה, זוטה, אך שמנים אתריים קיימים גם בצמחים ממשפחות אחרות כגון עשב לימון ממשפחת הדגניים, גד השדה (כוסברה) ממשפחת המורכבים, חרדל השדה ממשפחת המצליבים, ורבים נוספים.

העלים וחלקי הצמח אחרים, פרחים וגבעולים, מכוסים שערות בלוטיות שהתאים שלהן מכילים שמן אתרי בעל ריח חריף. הריח מורגש ביותר כאשר ממוללים את העלים ושוברים את תאי השערות הבלוטיות. שמנים אתריים, נוצרים בדרך כלל על ידי רקמות הפרשה ייחודיות[32] בפירות ההדר (citrus) טיפות השמן האתרי מצויות בשכבה החיצונית של הקליפה (האכסוקארפ flavedo).[33]

ישנם הבדלים בריכוז השמן האתרי במינים השונים. לדוגמא: מינים עתירי שמן הם זוטה לבנה, לענה שיחנית, רוזמרין, נענה, פרחי לבנדר, אזוב מצוי. במינים אלה ניתן לקבל 0.5-1.5 אחוז שמן מהחומר הטרי. מינים בעלי ריכוז שמן נמוך יחסית (פחות מ-0.3 אחוז) הם: מליסה, ריחן (בזיל), פלרגוניום ריחני, פטרוזיליה. גם לתנאי הגידול ועונת השנה יש השפעה על תכולת השמן תכולה גבוהה תתקבל בדרך כלל בקיץ בגידול בשטח פתוח.[34].

 

ז. חומרי ריח מהחי

אחד הבשמים הבולטים מהחי הוא הבושם המופק מאייל המושק (Moschus), איילים אלו מתייחדים בכך שיש להם בלוטה תת-עורית, המפרישה חומר ארומטי דמוי שעווה, הנקרא "מושק" (musk). צבעו של המושק אדמדם חום, והוא נושא ריח חריף וטעם מר. תפקידו של החומר הוא למשוך את הנקבות, והוא מופרש בעונת הייחום. המושק משמש בתעשיית הבשמים, ונחשב כבושם היקר ביותר המופק מבעלי חיים.[35] ישנם בעלי חיים נוספים שניתן להפיק מהם ריחות דומים כגון מושק הבונה והזבד.

 

ח. ריחות שאינם נעימים

ישנם חומרים שריחם הוא רע, כגון החלבנה[36] שהיא חלק מסממני הקטורת, "ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת, ללמדנו, שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו".[37]

בחז"ל הוזכרה הצואה כמקור ריח רע שיש להרחיק ממנו. הצואה מסריחה כי היא עשירה בחיידקים שמייצרים גזים ריחניים שונים. הגזים המדוברים הם בעיקר מתאן, בוטאן ובוטירטים שונים שאופייניים לחיידקים שמצויים במעי הגס. הריח הרע של הצואה הוא בעצם גז גופרית (sulfide gas) שאותו מייצרים חיידקים במעי הגס. כשאנחנו אוכלים מאכלים שמכילות גופרית (sulfates), מיוצר יותר גז, והריח הרע מתחזק[38].

 

ט. הבושם במקרא

במקרא נזכר הבֹּשֶׂם בלמעלה 30 פעמים, על פי רוב כשם כללי לסממנים ריחניים שהופקו בדרך כלל מצמחים.

הריח הוזכר במקרא כסמל ליציבות של אומה כפי שמנבא ירמיהו:[39] "שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר" ליכולתו של הגואל להנהיג את האומה ולשופטה כראוי[40]: (א) וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה: (ב) וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה': (ג) וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ: לשמו הטוב של האדם[41] לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ".

ראובן מביא לאימו דודאים, הדודאים אלו צמח בעל ריח נעים, ויתכן שהוא מעורר את החיבה והתשוקה בין הבעל לאישה[42]. אחד מהאזכורים הראשונים הקשורים למסחר בבשמים, והמצביעים על הבושם כמרכיב חשוב במסחר הקדום, מופיע בפרשת מכירתו של יוסף למצרים, שם נזכר כי יוסף הורד למצרים בשיירה של סוחרים שהובילו בשמים:" וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל-לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה".[43] איזכור נוסף הוא בעת ירידת בני יעקב למצרים לעמוד בפני יוסף, שם נאמר:" וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם-כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ-קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים[44]." הריח מהווה חלק מהותי מעבודת הקרבנות, וריח זה מביא לכפרה כפי שנאמר: "וירח ה' את ריח הניחוח"[45]

הבשמים בימי שלמה: אזכור נוסף נמצא בספר מלכים שם מתואר המפגש בין המלך שלמה למלכת שבא, במהלכו העניקה למלך מתנות ובשמים: ככל הנראה מוצאם מאזור אתיופיה ואו דרום תימן וכך נאמר: "וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב אֲשֶׁר נָתְנָה מַלְכַּת שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה."[46] על חשיבותם של הבשמים ניתן ללמוד גם כן מכך שהם הובאו כמתנות לשלמה יחד עם "כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂלָמוֹת וְנֵשֶׁק וּבְשָׂמִים סוּסִים וּפְרָדִים".[47]

במגילת שיר השירים נזכר הבושם, וכן נזכר גן ובו גדלים עצי הבושם כאן בארץ (אולי בעקבות ביקורה של מלכת שבא)" :מַה-יָּפוּ דֹדַיִךְ, אֲחֹתִי כַלָּה; מַה-טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן, וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל-בְּשָׂמִים... שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים, עִם פְּרִי מְגָדִים: כְּפָרִים, עִם-נְרָדִים... נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם כָּל-עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים."[48]

הבשמים במגילת אסתר- במגילה ניתן לראות עדות לשימושו הנרחב של הבושם בארמונות המלוכה של העולם העתיק, במגילה מסופר על תהליך ההכנה הארוך של הנשים שיועדו למלך אחשוורוש, וכך נאמר: "וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים".[49]

 

י. הבושם במשכן ובמקדש: הבושם שימש כחלק מעבודת המקדש, במשיחת הכלים על ידי שמן המשחה, שחלק ממרכיביו הם הבשמים, והקטורת שהוקטרה פעמיים בכל יום[50], בזמן חנוכת המשכן הנשיאים הביאו את הבשמים שנצרכו לכך[51].

שמן המשחה- נעשה משמן זית, מור, קינמון, קידה וקנה בושם. בשמן זה היו מושחים את הכהנים הגדולים, והמלכים בשעת הכתרתם והמלכתם. וכן את כלי המקדש כפי שנאמר" :אַתָּה קַח-לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר-דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן-בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה-בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם. וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁמֶן זַיִת הִין. וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ יִהְיֶה".[52]

על מנת להכין את שמן המשחה יש לעשותו "רוקח מרקחת מעשה רוקח" ומדובר בבישול המרכיבים בשמן, וכך השמן ספג את ניחוחם, או בישול הרכיבים במים ולאחר מכן הצפת המים בשמן ואידוים[53], וכך השמן קלט את ריחות הבשמים[54].

קטורת- בנוסף לשמן המשחה יש להקטיר פעמיים ביום את הקטורת. הקטורת הנזכרת היא תערובת בשמים שהכוהנים היו מקטירים פעמיים בכל יום, בבוקר ובין הערביים על מזבח הזהב, שהיה בהיכל שבבית המקדש. קטורת זו העלו במשכן ובמקדש בין היתר לשם הטבת ריח המקדש בו ביו מקרבים מידי יום קורבנות רבים, וחלקים מהם היו עולים באש. כמו כן, הכהן הגדול היה מקטיר קטורת בקדש הקדשים פעם אחת בשנה - ביום הכיפורים. וכך נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה קַח-לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים, וּלְבֹנָה זַכָּה: בַּד בְּבַד, יִהְיֶה. וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת, רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ, מְמֻלָּח, טָהוֹר קֹדֶשׁ. וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה, הָדֵק".[55]

הכנת הקטורת מכונה" פיטום הקטורת, "הייתה זו מלאכה שדרשה מומחיות מיוחדת. הכהנים היו ממונים על הכנת הקטורת"[56]

בימי הבית שני הכנת הקטורת נעשתה על ידי משפחת בית אבטינס, ששמרה בקנאות על סוד עשיית הקטורת.

הקטורת היתה עשוי ממיני בשמים בלבד ללא נוזלים, ויש לעשותה "רוקח מעשה רוקח ממולח" ולשחקה[57], אופן עשיה זה הוא שחיקת הבשמים ועירובם. דיבור מועיל בעת שחיקת הבשמים[58].

כתישת הקטורת נעשתה פעמיים בשנה, בימות החמה שטחו אותה כדי שלא תתעפש, בימות הגשמים צברו אותה כדי שריחה לא יפוג[59]. בנוסף לכך הבשמים נשחקו מעט גם כן בכל יום[60] הבשמים לקטורת צריכים להיות מנוקים מפסולת[61]. ניתן היה לריח את ריח הקטורת עד יריחו, מרחק של 34 ק"מ מירושלים, הריח הגיע גם כן עד הר מכוור, שם העיזים היו מתעטשות מריח פיטום הקטורת[62], הר מכוון ממוקם כ15 ק"מ מזרחית לים המלח, ומהווה את הקצה הדרום- מזרחי של נחלת ישראל בעבר הירדן[63].

 

יא. חשיבות הבשמים

לחזקיהו היו בשמים רבים[64], והוא מראה לשליחיו של בראדך בלאדן מלך בבל את כל בית נכותו, ובין השאר מראה לו את הבשמים שברשותו: "אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת שֶׁמֶן הַטּוֹב וְאֵת בֵּית כֵּלָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאוֹצְרֹתָיו"[65]

במשנה הובא שחלק מחובותיו של החתן הוא לתת לאשתו בשמים[66], והעשירות היו משתמשות בבשמים בשווי של 500 דינרי זהב בכל יום[67].

המסחר החשוב ביותר הוא בבשמים, בדומה לאבנים יקרות.[68]

לאדם שיש בשמים רבים הדבר מלמד על עושרו.[69] נשים עשירות היו משתמשות בבשמים בשווי של 500 דינרי זהב בכל יום[70].

הבשמים נשמרו בתוך קופה[71]. יש והבושם הונח בתוך צלוחית שהונח בה כמות קטנה של בושם.[72]

 

ב. מקורות הבשמים

בתנ"ך ובחז"ל הוזכרו צמחי ריח רבים, ובשימושים שונים של חלקי הצמח, כגון: "נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים"[73], להלו מספר דוגמאות

צמח שלם: דודאים[74]

פירות: אתרוג[75] חבוש[76] תפוחים[77] אגוז מושקט.

פרחים: נרקום (דגינוניתא- תרבותי הגדל בגינה, או דדברא- בר הגדל בשדה), ככל הנראה מדובר בנרקיס.[78]

חנטים: לאחר החנטה, חנטי הענבים נקראו "סמדר", ואלו מפיקים ריח[79].

עלים: הדס[80]

קנה שורש: אירוס.

קליפת העץ: קינמון[81]

תוצרי הצומח: שמן[82] אפרסמון (שרף)[83]

 

בשמים מהחי

מושק (Moschus) הוא חומר שמופק מאיילי המושק, איילים אלו מתייחדים בכך שיש להם בלוטה תת-עורית, המפרישה חומר ארומטי דמוי שעווה, הנקרא "מושק" (musk). צבעו של המושק אדמדם חום, והוא נושא ריח חריף וטעם מר. תפקידו של החומר הוא למשוך את הנקבות, והוא מופרש בעונת הייחום. המושק משמש בתעשיית הבשמים, ונחשב כבושם היקר ביותר המופק מבעלי חיים.[84] הפוסקים דנו ארוכות בכשרותו ראה בהרחבה בערך אייל

 

פטריות

 ישנן פטריות בעלות ריח, כגון כמהין, גביעונית נאכלת ועוד, חז"ל לא דנו בפטריות בעלות ריח, אולם יש מהאחרונים שדנו בברכתם המתאימה.[85]

 

יג. מקומות גידול הבשמים

הלבנון הוא מקום בו גדלים מינים איכותיים רבים של בשמים[86]. הבשמים גדלו בערוגות[87] ובהרים[88]. את הבשמים גדלו בחלקות קטנות, על אף קוטנן של החלקות כל חלקה נחשבה בפני עמה לדיני מקח וממכר[89]. הבשמים שהובאו מאנטיוכיא היו בשמים חשובים, ואף סחרו בהם בדומה לכסף.[90]

 

יד. ברכת הבשמים

חז"ל תקנו חמש ברכות שונות לבשמים.

א. בושם שמקורו הוא  עץ- בורא עצי בשמים. ב. בושם שמקורו הוא עשב- בורא עשבי בשמים. ג. בושם שמקורו הוא שונה, כגון שמקורו הוא מבעל חיים, פטריות וכדומה- בורא מיני בשמים. ד. פרי בעל ריח טוב ששראוי לאכילה- הנותן ריח טוב בפירותה. ה. על שמן אפרסמון, מברכים בורא שמן ערב.

הגדרת עץ וירק לענין ברכת הבשמים

אחת הסוגיות המרכזיות ביחס לבשמים היא הברכה המתאימה לצמחים מעוצים ועשבוניים. בדיני ברכות הנהנין, בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, (ומהן נלמד גם לגבי דיני ערלה) הקריטריון להגדרת צמח כאילן או ירק, ומתוך כך את ברכתו, מתייחס למבנה הצמח, כפי שהובא בגמרא במסכת ברכות[91]: "היכא מברכינן בורא פרי העץ? {כיצד מברכים בורא פרי העץ?} היכא דכי שקלת ליה לפירי {היכן שאתה קטף את הפרי} איתיה לגווזא והדר מפיק {הגווזא- ראה להלן, עדיין קיים וממשיך להניב}, אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק - לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה". בהסבר "גווזא" חלקו הראשונים, יש הסוברים שמדובר בענף של העץ, ואם כן כל צמח שהענף הוא רב שנתי הגדרתו היא כאילן[92], שהגזע הוא רב שנתי[93], או שדי בכך שמערכת השורשים היא רב שנתית, והצמח יוגדר כעץ גם אם הגזע קמל[94].

לעומת זאת, כשהגמרא דנה בהלכות ברכת הריח, לא הובאו קריטריונים ברורים, אלא דוגמאות לצמחים: סמלק, חלפי דימא- ברכתם בורא עצי בשמים. נרקום, כשמדובר בצמח שגדל בגינה- עצי בשמים, כשגדל בר- ברכתו עשבי בשמים, סיגלי- ברכתם עשבי בשמים[95].

הראשונים חלוקים האם הדוגמאות שהובאו ביחס לבשמים זהות לגדרי אילן וירק לענין ברכות, לדעת הערוך הקריטריון הוא דומה, וצמחים על אף שהם רכים נקראים עץ אם הם בעלי גבעול וענפים: "דכל שתחלת ברייתו מוציא עץ- אילן הוא"[96], אך לדעת ראשונים אחרים המדד הוא הקשיות של הגזע, וכל גבעול קשה, על אף שלדיני ברכות הוא יחשב כירק, לדיני ברכת הבשמים הוא יחשב כעץ[97].

להלכה, ברור הוא שצמח רב שנתי מעוצה כגון רוזמרין, לכל הדעות מוגדר כעץ וברכתו היא "עצי בשמים", מאידך צמח עשבוני חד שנתי כגון שמיר לכל הדעות מוגדר כעשב וברכתו "עשבי בשמים".

מחלוקת הפוסקים היא אם כן ביחס למקרי ביניים שונים כגון צמחים עשבוניים רב שנתיים, צמחים מעוצים חד שנתיים וצמחים שרק מערכת השורשים נשארת פעילה ואילו הענפים מתייבשים[98]

צמחים כגון אלו וזכרו בפוסקים: נענע, קורנית (טימין) שהם צמחים רב שנתיים עשבוניים, צמחים ריחניים מטפסים, גרניום לימוני, שדנו בו האם להחשיבו כמעוצה.

יחודיות נוספת קיימת בברכת הריח והיא, שבשונה מברכות הנהנין, אם אדם בירך על פרי העץ בורא פרי האדמה, יצא ידי חובתו, שהרי מקור העץ הוא גם כן באדמה, בברכת הריח, מכיוון שהברכה מתארת את הצמח עצמו, אם בירך בורא "עשבי בשמיןם" על עץ, לא יצא ידי חובה, ולכן נפסק בשולחן ערוך שבכל מקרה של ספק ניתן לברך על הצמח בורא מיני בשמים, ולא עשבי בשמים[99].

 

ברכות נוספות: מלבד ברכת עצי בשמים או עשבי בשמים, חז"ל קבעו ברכות גם לפירות בעלי ריח טוב שמברך הנותן ריח טוב בפירות. וכן בברכה המתאימה לשמן ערב, ביחס לכך הוזכרו כמה אפשרויות: "אשר נתן ריח טוב בשמן ערב", "אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים" "ברוך שנתן ריח טוב בעשב הארץ" "אשר נתן ריח טוב במיני בשמים"[100] ולהלכה נפסק שעל שמן אפרסמון מברך בורא שמן ערב[101], ברכת הבשמים במוצאי שבת: חז"ל תקנו לברך על הבשמים בשעת ההבדלה במוצאי שבת, מכיוון שבמוצאי שבת הנשמה היתירה ניטלת מהאדם הנשמה היתירה, תקנו את ברכת הבשמים כדי להשיב את נפש האדם.[102]

 

דינים כלליים בדיני הברכות: אין לברך על בשמים של גויים, של מתים, של עבודה זרה[103], של ערלה וכלאי הכרם.[104] אין מברכים על הבשמים שבמרחץ[105]. לא מברכים על שמן שמטרתו היא ניקוי הבית, או שמטרת סיכתו על הגוף היא הסרת זוהמה.[106] אדם העומד בחנות של בשמים, מברך פעם אחת ביום את ברכת הבשמים, אך אם הוא יצא ונכנס שנית הוא צריך לברך על כל כניסה וכניסה לחנות זו[107].

 

טו. הבשמים במועדים

פסח: הבשמים השונים מכילים גם כן אלכוהול, במקרים רבים מקורו של האלכוהול בתעשייה המודרנית הוא מתסיסת דגנים (עיין ערך דגן, תסיסה), דבר שמעורר שאלה האם ניתן להשתמש בבשמים אלו בפסח. מחד יתכן שמקורו של האלכוהול הוא מדגן, בבשמים שמבוססים על שמן הבושם נשאר על הגוף מספר שעות ויתכן שיש בכך סיכה שהאדם מעוניין בה והיא אסורה, מאידך כשהאלכוהול מעורב בבושם הוא כבר לא ראוי לאכילה, ואף נפסל מאכילת כלב[108].

שבועות: בחג השבועות יש שנוהגים לשטוח עצי בשמים[109] או עשבי בשמים בבית הכנסת "לשמחת הרגל"[110] .

סוכות: ההדס והאתרוג הם שני מינים שהתייחדו גם כן בריחם.

יום כיפור: מותר להריח בשמים ביום כיפור, כדי להשלים מאה ברכות שעל האדם לברך ביום.[111]

הבדלה במוצאי חג: בחג, בשל העובדה כי ביום טוב אין "נשמה יתירה" לא תקנו ברכת הבשמים בהבדלה[112]

הבערת בשמים ביום טוב (מוגמר): כאמור, בלשון חז"ל הבערת הבשמים על מנת להפיץ את ריחם נקראת "מוגמר" פעולה זו גורמת ליצירת ריח בבגדים או במאכלים. ביום טוב, מותר לעשות כן רק כדי להתקין פירות לאכילה, ולא כדי לבשם את הבית או הבגדים.[113] יש לציין כי לדעת שו"ת בית יצחק[114], איסור השימוש בחשמל בשבת נלמד מכך שאסור בשבת להכניס בגדים למקום בו יש ריח טוב כדי לבשם את הבגדים, ויש בכך משום איסור מוליד.[115]

 

טז. המצוות התלויות בארץ

ככלל, דיני המצוות התלויות בארץ חלים על מינים שמשמשים את האדם ואינם חלים על צמחי בר או צמחים שאין לאדם כל הנאה מהם, אולם בכל דין ישנן הגדרות שונות שלא בהכרח חופפות האחת לשניה. כמו כן ייחודיותם של מיני הבשמים הם שהשימוש הוא בכל חלקי הצמח, עלים, ענפים, פרחים, שורשים ולא רק בפרי עצמו.

ערלה: איסור ערלה הוא רק בפרי הבוטני ולא חל על חלקי צמח אחרים[116], לכן מותר לקטוף חלקי צמח שונים (עלים, ענפים וכו') מעצי ערלה ולהשתמש בהם לבשמים.

שמיטה: קדושת שביעית נוהגת בכל מין ש"הנאתו וביעורו שווה", דהיינו שהשימוש בצמח וכלויו מהעולם באים כאחד, ולכן יש קדושת שביעית במיני בשמים שמטרת גידולם הוא לריח[117], הדס שמטרת גידולו היא רק למצווה ולא למען שימוש בריחו, אין לנהוג בו קדושת שביעית, עיין ערך הדס.

צמחי תבלין רב-שנתיים מעוצים,  מוגדרים בהלכה כעצים, ולכן קדושת שביעית חלה בהם מתחילת היווצרות הענף. בדרך כלל ניתן להבחין בין ענפים צעירים לענפים מבוגרים בעיקר מהאביב ואילך. הענפים המבוגרים הם בחזקת שייכים לשנה השישית, והענפים הצעירים הם בחזקת שייכים לשנה השביעית. כך גם לגבי קדושת שביעית בשנה השמינית: הענפים המבוגרים שייכים לשנה השביעית, ואלו הצעירים – לשנה השמינית.^[118]

בעצים ושיחים שמגדלים לשם הנאה מריחהפרחים, שלב הגידול המחייב הוא הופעת הניצן של הפרח.^[119]

ענפים ופרחים בשיחים חד-שנתיים, או בשיחים רב-שנתיים שאינם מעוצים המיועדים לריח או לתבלין, יש לנהוג בהם בקדושת שביעית מעת הקטיף, בדומה לירקות.^[120]

כלאים: איסור כלאי זרעים חל על כל צמח שמיועד למאכל אדם, האחרונים חלקו בשאלה האם גם צמחים שמיועדים רק להרחה ולא לטעם יש בהם איסור כלאים. אך אם מדובר בצמחים שגם מיועדים למאכל יש בהם איסור זה[121].

תרומות ומעשרות: הבשמים אינם אוכל בפני עצמם, אך ניתן לערבם עם אוכל. לכל הדעות בשמים אלו אינם נטמאים בטומאת אוכלים, נחלקו התנאים האם בשל העובדה שניתן לאכלם, ניתן לרכשם בכסף מעשר שני, הואיל ובכסף מעשר ניתן לרכוש רק אוכל.[122] מיני בשמים שמשמשים להרחה בלבד ואינם נאכלים כלל אין בהם חובת הפרשת תרומות ומעשרות, אמנם אם יש במינים אלו גם טעם, יש הסוברים שהם חייבים בהפרשה[123].

 

יז. הכנת הבשמים לשימוש והפקת הריח מהם

הרחת הבשמים נעשתה באופנים שונים[124], הרחת צמח שלם, צמח קטום, מלילה, שריפה, טחינה והרחה, בישול, וכן טחינה או כבישה בשמן. שחיקת הבשמים נעשתה באמצעו קורנס מיוחד[125] שמקפידים על נקיונו, ולכן הוא מוגדר כ"מוקצה מחמת חסרון כיס" ואין לטלטלו בשבת[126]. כתישת הבשמים נעשתה בתוך כלי קיבול שנקרא מדוכה- מכתשת, הכתישה נעשתה באמצעות בוכנה[127]. בין מדוכות הבשמים היו גם מדוכות קטנות[128] הבוכנה היא מוט- רגל[129], ראשה עגול ועבה יותר משאר הבוכנה[130]. המכתשת שהיתה בימי משה היתה עשויה נחושת.[131] ישנן מדוכות קטנות לכתישת בושם אחד וישנן מדוכות גדולות יותר לכתישת מספר בשמים[132]. הבשמים נעשו לעיתים גם כאבקה.[133]

מפרשת הקטורת אנו למדים שישנם חומרים שיש/ להכינם לפני השימוש בהם, השרייה ביין (קפריסין), שפשפוף במיני סבון (בורית כרשינה) או אף השרייה במי רגליים[134]. עירוב מלח או דבש בבשמים מדגיש את הניחוח/ מוסיף לניחוח[135].

הרחת על ידי טחינתם וכבישתם בשמן, השמן מקבל את ריח הבשמים וניתן להריחו או למשוח בו את הגוף.

ישנם חומרים שמסייעים ליצירת עשן בעת ההקטרה, ואין להוסיפם בעת עשיית הקטורת במקדש.[136]

 

יח. סוגי תערובות בשמים

לעיתים השמן מריח טוב יותר מאשר הבושם[137]. על ידי פיטום השמן ניתן להריח כמה סוגי ריחות (בדומה לתווי הבושם) חז"ל המשילו זאת לדברי תורה[138]: "וריח שמניך מכל בשמים, אמר ר' שמואל בר נחמן מה שמן זה חלק על ידי שאת מפטמו את מריח בו כמה ריחות, כך הפסוק הזה את דורש ומוצא בו כמה טעמים טובים".

מוגמר: יש והיו מניחים בשמים על גחלים, ובשל החום שנוצר הבשמים היו מפיצים את ריחם או אף נשרפים, אופן זה נקרא "מוגמר". פעולה זו נעשתה במהלך הסעודה ולאחריה, וגם במהך היום, כדי לתת ריח טוב בבית. ניתן לברך על המוגמר מעת שהעשן מתחיל לעלות, גם אם לא הריח את הבשמים בפועל[139] הגמרא דנה בברכה המתאימה כשניתן רק להריח את ריח הבשמים, ואילו הבשמים עצמם נשרפו[140].

בושם פלייטון: בושם שמשתמשים בו בכמות קטנה, והוא נחשב לבושם באיכות גבוהה.[141] מקור השם פלייטון הוא מהמילה הלטינית: foliatum [142] ומשמעותו היא עלי צמח הנרד, בבושם זה עירבו כמה חומרים ביניהם הג'ינגר, קינמון, חומץ בלסם ועוד.[143] הפלייטון הונח בתוך כלי שצורתו כשפופרת שפיה צר, על מנת שהבושם לא יתאדה במהרה[144], לעיץתים אף לא נותר בושם בשפופרת זו, ובכל זאת ניתן היה להריח בושם זה.

שמן ערב: לעיתים אף ערבו את השמן ביחד עם חומרים נוספים על מנת לשפר את ריחו, חז"ל דנו במספר השלכות לכך: דיני קדימה בברכות, יציאה לשוק כששמן זה היה ריחני[145], חובת הפרשת תרומות ומעשרות ממנו כשהוא דמאי[146]. ישנם מספר סוגי שמנים ריחניים שנוצרו מצמחים שונים, או שערבו צמחים עם שמן זית, כגון: שמן ורדים הוא שמן שהשרו בו ורדים, ושמן זה קיבל את ניחוח הורד.[147] שמן אפרסמון[148] נקרא גם בלסאם או בלזם[149],. שמן נרד שהופק משיבולת נרד.[150]

 

יט. השפעת הבשמים על האדם

הקטורת משמחת את הלב.[151] הריח מסייע לנביא להתנבא, יצחק בירך את יעקב לאחר שהריח את ריח בגדיו.[152] הבושם גורם לחיזוק הגוף, ולכן בעת החורבן במקום הבושם בשר האדם ירקיב.[153] הבשמים משיבים את לימודו של האדם.[154] הבשמים מסייעים לרפואת החולה, ומותר לטלטלם בשבת לצורך כך[155], מותר לחולה להניף את הבשמים, ליצור רוח, ואף למלול את הבשמים אך אסור לקטמם[156].  שיעור ההוצאה בשבת עליו האדם עובר נקבע לפי השימוש המועט ביותר בחפץ, שיעור ההוצאה של הבשמים הוא כל שהוא[157].

אין להביא בשמים ומוגמר לבית האבל ואף אין לברך עליהם בבית האבל[158], אך ניתן להביא ולברך בבית האבלים[159]. הבשמים מסייעים לריפוי מקום המילה מותר להניח את הבשמים על מקום המילה בשבת[160]. לשחוק את הבשמים ביום טוב אך אסור לשחקם בשבת[161]. חז"ל ראו חשיבות בכך שבנות ישראל תהיינה מבושמות, לכן התירו לרוכלים המוכרים בשמים למכור את מרכולתם בכל מקום, ללא מגבלה.[162]

 

כ. שימוש בבשמים למאכל

הבשמים אינם אוכל בפני עצמם, אך ניתן לערבם עם אוכל. לכל הדעות בשמים אלו אינם נטמאים בטומאת אוכלים, נחלקו התנאים האם בשל העובדה שניתן לאכלם, ניתן לרכשם בכסף מעשר שני, הואיל ובכסף מעשר ניתן לרכוש רק אוכל.[163]

לעיתים אף מבשמים את היין, יין מבושם צריך להחזיק מעמד ולא להחמיץ עד העצרת, לאחר מכך בשל החום היין יכול להתקלקל[164]. ניתן להוסיף מיני תבלין לעצים בהם אופים את הפת וכדומה, במידה והוסיפו תבלין של תרומה, הפת אינה נעשית תרומה מכיוון שאין בה ממשות של התבלין אלא רק את ריחו.[165]

 

כא. ריח לדבר עבירה

אין לתלמיד חכם לצאת מבושם לשוק מכיוון שיש חשש שהוא מעורר בכך את האנשים למשכב זכור[166], אין לברך בושם המצוי על אישה מחשש עבירה[167]. הבשמים יכולים להביא את האדם לידי זנות[168] בנות ציון שמו בושם ברגליהן וכשהיו עוברות ליד הבנים היו מחטיאות אותם.[169]

 

כב. הנאה מבשמים של קודש: ככלל, הריח הוא דבר שאין בו ממשות, ולכן גם אם אדם הריח ריח של בשמים של קודש או את הקטורת לאחר שהיא הועלתה במקדש, הוא לא עובר על איסור מעילה מכיוון שכאמור "אין בו ממש". עם זאת אין לכתחילה ליהנות מבשמים אלו וכן אם הריח את הקטורת לפני הקטרתה עובר על איסור מכיוון שהסממנים קיימים.[170]

 

כג. אזכורים כלליים

אדם המוכר בשמים נקרא בשם[171] (ב' בפתח וש' שמאלית בקמץ), ישראל נמשלו לבושם.[172] התלמוד נמשל לבשמים[173]. במתן תורה, בכל דיבר ודיבור שצא מהקב"ה העולם כולו התמלא בשמים[174]. מרדכי נקרא "ראש לכל הבשמים"[175] הריח הטוב הוא סמל לטהרה, וכשניטלה הטהרה שהוא דבר רוחני, ניטלו הריח והטעם שגם הם רוחניים[176]. הדוד משבח את הרעיה על כך שניחוח השמנים שלה טוב מכל שאר מיני הבשמים וריח בגדיה הוא כריח לבנון[177]. דוד מתפלל על כך ש"תפילתו תיכון קטורת".[178]