אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

בהמה וחיה

ב"ה

בהמה וחיה

כתיבה: אביעד פרנקל

המונח "בהמה" בספרות ההלכה משמש בשני פנים – גם כשם כללי לבעלי חיים גדולים, ההולכים על ארבע, וגם כשם ספציפי יותר, המובדל מה"חיה".[1]

הגדרת הבהמה והחיה

הגדרת הבהמה איננה מפורשת במקורות המוקדמים. רוב הראשונים שהגדירו את הבהמה כבעל חיים מבויית, לעומת החיה שאיננה מבויתת.[2] הביות הוא תהליך ארוך שנים בו הפך האדם חלק מחיות הבר, באופן מכוון, לחיות משקיות הגדלות בסביבת האדם ומשמשות לצרכיו.[3] לקיבוץ של חיות הבית, הבהמות, קוראים בשפת המקורות "עדרים", ואילו לקיבוץ החיות (והעופות) קוראים "מכונות".[4] אחרים הגדירו את הבהמה כבעל חיים שחי על תזונה צמחית, לעומת החיות שהן טורפות או אוכלות נבילות.[5] פירוש זה מעט תמוה משום שיש מן החיות שנזכרו במקורות, שמתבססים על תזונה צמחית, כמו הצבי.[6]

מהמקורות עולה שישנה הסכמה ביחס לסיווג של רוב בעלי החיים השכיחים במרחב של ארץ ישראל כחיה או כבהמה. שלוש הבהמות הטהורות שנזכרו בתורה - שור, שה ועז,[7] כמו גם החמור, הסוס והגמל והדומים להם מבין הטמאים, נחשבים כבהמות. גם החתול, על אף היותו בעל חיים קטן יחסית, מוגדר כבהמה.[8] לעומת זאת, האייל, הצבי, היחמור, אקו, דישון, תאו והזמר, שנזכרו בתורה כחיות הטהורות, כמו גם הפרא, האריה, הדוב והזאב, נחשבים כחיות.[9] אף על פי כן, אין אצל חז"ל הגדרה מפורשת לעניין, וישנם מינים שחכמים הסתפקו ביחס לסיווגם כחיה או כבהמה (וראו להלן).

דינים מיוחדים הנוגעים לבהמה ולחיה

בתנ"ך ההבחנה שבין הבהמה לחיה איננה חותכת, ולכן, במספר מקומות בדברי חז"ל נאמר ש"חיה בכלל בהמה" וש"בהמה בכלל חיה".[10] עם זאת, בהקשרים הלכתיים שונים ישנה הפרדה בין הבהמה לחיה. דינים שונים נאמרו בבהמה טהורה בלבד, או בחיה בלבד:

בתורת קרבנות: הבדל עקרוני בין הבהמה לחיה הוא, שהקרבנות שקרבים על גבי המזבח מגיעים מבהמות ולא מהחיות.[11]

איסור חֵלֶב: איסור חלב הוא איסור על אכילה של שומנים מסויימים ומוגדרים של בהמה טהורה. חֵלֶב הבהמה אסור באכילה, ואילו חלב החיה מותר.[12] דין זה נלמד ממה שייחדה התורה את האיסור בפירוש ל"חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז".[13]

אותו ואת בנו: מהתורה נאסר לשחוט בהמה עם וולדה ביום אחד.[14] איסור זה נוהג בבהמה דווקא, ולא נוהג בחיה.[15]

מתנות כהונה: אדם השוחט בהמה מחוייב מהתורה ליטול ממנה את הזרוע הלחיים והקבה, וליתנה לכהן.[16] מתנות אלו ניטלים מבהמה בלבד, ולא מהחיה.[17]

בכור: מצווה מן התורה לתת לכהן בכור בהמה טהורה. הבכור נחשב קדוש מרחם. אם הוא תמים הוא מוקרב על גבי המזבח, ואם בעל מום הוא ניתן לכהן ונאכל בתורת חולין.[18] דין הבכור חל על בהמה ולא על חיה, שאין מקריבים ממנה קרבן.[19]

מעשר בהמה מצווה מן התורה להפריש מעשר מכל הבהמות הטהורות שנולדות בעדר מדי שנה.[20] דין זה נוהג בבהמה ולא בחיה.[21]

איסור בשר בחלב: למסקנת ההלכה, האיסור שאסרה התורה על אכילת בשר וחלב יחד חל רק על בהמה ולא על חיה,[22] ואילו אכילת בשר חיה עם חלב נאסרה רק מדרבנן.[23]

כיסוי הדם: השוחט חיה או עוף, צריך לכסות את דם השחיטה בעפר. מצווה זו ייחודית בכך שהיא נוהגת בחיה אך אינה נוהגת בבהמה.[24] טעם הדבר, שבבהמה נאמר – "רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם".[25] ולמדו חז"ל שדם זה כמים, וכשם שמים אינם צריכים כיסוי, כך דם בהמה אינו צריך כיסוי.[26]

גיד הנשה: מן התורה נאסר לישראל לאכול את גיד הנשה הנמצא בגפה האחורית של בהמה. הפוסקים הדגישו את העובדה שגיד הנשה אסור בחיה כמו בבהמה, שלא כאיסור חלב שאיננו חל על חיה.[27]. יתר על כן, הפוסקים הכריעו שלמרות שחלב חיה מותר, השומן העוטף את הגיד דורש ניקור בחיה כמו בבהמה, שאין איסורו משום חלב אלא משום גיד הנשה.[28]

אבר מן החי: מן התורה נאסר לאכול אבר שהופרש מבעל חיים בעודו בחיים.[29] תנאים נחלקו האם איסור זה חל על חיה ובהמה בשווה, או שחל רק על בהמה.[30]

סימני הבהמה והחיה

בתורה נמנו שני סימני טהרה, המעידים על בהמה שהיא טהורה ומותרת באכילה: האחד, שהיא בעלת פרסה שסועה, והשני – שהיא מעלה גירה ("מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה"). כדי שתהיה כשרה הבהמה צריכים להיות בה שני סימנים אלו. בתלמוד נזכרו סימני עזר נוספים, שיכולים לעזור בקביעת כשרותה של בהמה. אחד הסימנים הנוספים שנזכרו בגמרא הוא שלמעלי הגרה הטהורים אין שיניים "למעלה", כלומר, בלסת העליונה.[31]

סימני הכשרות של חיה זהים לסימני הכשרות בבהמה – העלאת גירה והפרסת פרסה. [32] עם זאת, ישנם סימנים המבדילים בין חיה טהורה לבהמה טהורה. החשיבות של סימנים אלו נובעת מההבדלי הדינים שבין החיה לבהמה, ובעיקר, כדי להתיר את חֵלֶב החיה ולחייב בה במצוות כיסוי הדם.[33]

סימני החיה לא התפרשו בתורה, אלא נאמרו "מפי השמועה".[34] שני הסימנים שנזכרו קשורים לקרניים ולטלפיים הייחודיות לחיה, ומבדילות אותה מהבהמה, אלא שנחלקו חכמים ביחס שבין הסימנים: יש מי שאמר שדי בזיהוי קרני החיה כדי להתיר את חלבה, ויש מי שאמר שצריכים למצוא גם את סימני הטלפיים.[35]

לגבי הקרניים נאמר, כי אם היו קרניים מפוצלות, מספיק הדבר כדי להתיר את החלב כחיה.[36] ואמרו בטעם הדבר, שאין בהמה שקרניה מפוצלות.[37] אמנם, אם הקרניים אינן מפוצלות, עדיין יתכן שמדובר במין חיה (כמו הצבי). במקרה כזה, צריך שיהיו בקרניים שלושה תנאים אחרים – "כרוכות, חרוקות וחדורות", כדי להגדיר את המין כ"חיה", ולהתיר את חלבה.[38] הראשונים נחלקו בפירוש המדויק של תנאים אלו, ואף בגרסאות שלהם נמצאו הבדלים בין הראשונים.[39] רוב הראשונים הסבירו ששלושת הסימנים נדרשים כדי להבדיל ממינים טהורים אחרים הנחשבים כבהמות, ולהם קרניים שאינן עונות על דרישות אלו.[40]

גם לגבי סימן הטלפיים נחלקו ראשונים: יש מי שאמר שהטלפיים הן אותן פרסות סדוקות, המאפשרות להבחין בין מין טהור לטמא בכלל ("מפריס פרסה"). ולפי דעה זו, צריך להסביר שלדעת הסבורים שאין צורך בטלפיים, די בכך שנמצאו קרניים שמתאימות לחיה, כדי להגדירה כחיה טהורה.[41] אמנם, אחרים סברו שהטלפיים הם סימן ייחודי שקיים רק בחיה ולא בבהמה. הסוברים כך מסבירים כי הטלפיים הם פרסות מחודדות, ואילו פרסת הבהמות רחבה יותר.[42] רוב הפוסקים לא התייחסו לסימן הטלפיים להלכה, בהסתמך על הדעה שסימן הקרניים הוא העיקרי.[43]

מינים שהסתפקו בהם אם הם מין בהמה או חיה

כוי: הכוי נזכר מספר פעמים בספרות חז"ל, אם כי חכמים התלבטו לגבי מהותו וזיהויו. במקומות רבים הוא מהווה דוגמה לבעל חיים טהור, הנמצא על הגבול שבין בהמה לחיה. חז"ל התלבטו האם להגדירו כספק חיה ספק בהמה, או להגדירו כבריה בפני עצמה, כלומר, כקטגוריית ביניים בין הבהמה לחיה. ויש שאמרו שהוא צאצא של הכלאה בין חיה לבהמה. לכן, החמירו בדינו – שינהגו בו הן בחומרות החיה והן בחומרות הבהמה.[44]

שור הבר: נחלקו חכמים במשנה בדינו של שור הבר, האם הוא מין חיה או מין בהמה. בעוד חכמים סוברים ששור הבר הוא בהמה, רבי יוסי סובר שהוא נחשב כחיה. [45] בתלמוד הירושלמי הסבירו שמחלוקתם נעוצה בשאלה האם שור הבר הוא מין 'מדברי' בעיקרו, כלומר, חיית בר, או שמדובר במין שמקורו ביישוב האדם, אלא שברח למדבר. הפרשנים נחלקו בזיהוי של 'שור הבר המשנאי': לפי רס"ג, ובעקבותיו הלכו רוב הפוסקים, מדובר במין הנקרא כיום 'תאו מים' או בשמו בשמו האנגלי 'בופלו' (Bubalus bubalis). מין זה היה מצוי בארץ ישראל עד לתחילת המאה ה-20. התאו הוא סוג במשפחת הפריים, והוא דומה מאוד לפר הבית. הוא מבויית למחצה, ובאזורים רבים בעולם התשמשו בו במשך אלפי שנים למלאכות שונות כמו חרישה ונשיאת משאות. אפשרות נוספת היא שהמין המדובר הוא שור הבר האירופי (Bos primigenius) שנכחד לפני כארבע מאות שנים. מין זה הוא ככל הנראה האב הקדום של הבקר המבויית, וייתכן שהמחלוקת במשנה משקפת שלב ביניים של ביות, כשהחכמים דנו האם הוא הזן שלפניהם נחשב מבויית דיו או לא.[46]

כלב: באותה משנה נחלקו חכמים האם הכלב נחשב כמין חיה או כמין בהמה.[47] גם הכלב עבר תהליכי ביות ממושכים. יש שהצביעו על כך שכיוון שבתקופה העתיקה הכלבים שימשו בעיקר לצייד. כיוון שיהודים לא נהגו לצוד, הם החשיבו את הכלבים בחיה מתורבתת למחצה, ועיקר המפגש איתה היה מחוץ לאזורי היישוב.[48] אף על פי שהכלב הוא מין טמא, קיימות מספר השלכות הלכתיות להגדרתו כבהמה או כחיה. בין השאר, דנו חכמים בשאלה האם הכלב נחשב לכלאיים עם "כלב כופרי" (שאיננו מבוית לגמרי), ולפי הירושלמי הדבר תלוי בשאלה זו, שכן כלב כופרי נחשב כחיה.[49] השלכות נוספות למחלוקת זו קשורות לדיני קניין – וכגון שהוריש אדם לבנו את כל החיות שלו (ולא את הבהמות), או שמכרם, הקדישם וכיוצ"ב.[50]

עז הבר: נחלקו אמוראים האם 'עיזי דבאלא' נחשבת כחיה או כבהמה.[51] משמעות השם – עיזי דבאלא – איננה ברורה דיה. רש"י כתב שבאלא בארמית משמעותו "יער", והסביר שאלו עיזים שהגיעו מיער הלבנון.[52] אמנם, היה מי שכתב שבאלא הוא שם של מקום ספציפי בארץ ישראל, ממנו הגיעו עיזים אלו.[53] ובערוך הביא גרסה נוספת – 'עיזי ברא', ממנה ברור שהכוונה היא לעז בר שאיננה מבוייתת. וכעין זה היה מי שהוכיח ש'עיזי דבאלא' בארמית משמעו ממש כך – עיזי בר.[54] יש לציין כי ידוע על תת מין מסויים של עיזי בר בשם 'קְרִי-קְרִי' או 'עז הבר הכרתית' (Capra aegagrus creticus), שמקובל לראותם כצאצאים של עז מתורבתת.[55]