אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

בהמה דקה

ב"ה

בהמה דקה

כתיבה: אביעד פרנקל

א.      מבוא

ב.      בקורבנות

ג.       איסור גידולה בארץ ישראל

1.      מקורות האיסור

2.      הרקע הריאלי לתקנה

3.      המקומות האסורים והמותרים

4.      האיסור בזמננו

ד.      מכירתה לעכו"ם

חז"ל הבחינו במקומות רבים בין ה"בהמה גסה" (הכוללת בעיקר את הבקר) ל"בהמה דקה", כלומר – הכבשים והעיזים. מושג זה מקביל למושג המקראי השכיח – "צאן".[1] המושג "בהמה דקה" נזכר במשנה בעשר משניות שונות, למעלה מעשרים פעמים בתוספתא ובעשרות מקומות במדרשים.[2] מהמקורות השונים עולה כי הבהמה הדקה שונה מהגסה במספר מאפיינים, כשהמרכזי בהם הוא גודלה ומשקלה. 

מבוא

כבשים ועיזים, גודלו באופן מסורתי בארץ ישראל, במשך אלפי שנים, במרעה "טבעי".[3] המרעה העיקרי הוא מרעה "עשבוני", אך הוא כולל גם מרעה "עצי".[4] הבהמה הדקה, ומיוחד העז, ידועה בשל יכולתה לטפס ולהתרומם על שתי רגליה, ובכך להזין את עצמי מענפי עצים וכיוצא בזה.[5] עם זאת, איכותו וזמינותו של המרעה משתנה ממקום למקום בארץ, ומשתנה בין עונות השנה. אינו דומה ההיצע של המרעה הטבעי באזור הגליל לזה שבמדבר, ולא דומה המרעה הזמין בחודשי החורף והאביב, לזה שקיים בשיא הקיץ. בזמנים בהם השפל מחריף, מגדל הצאן נזקק להגשה של "מזון משלים", שיכול להכיל שלפים ושאריות, מרעה עשבוני יבש וכיוצא בזה.[6]

בחקר המרעה מקובל להגיד כי מגדלי הבהמות חייבים לשמור על ה"קיימות" של כר המרעה כדי להצליח לגדל את העדר לאורך זמן, באופן משתלם.[7] "כושר נשיאה" הוא מושג שמתאר את הכמות המספרית של ראשי הצאן שניתן לגדל באזור מרעה מסויים מבלי לפגוע בקיומו ארוך הטווח. חישוב כושר נשיאה של תא שטח הוא נושא סבוך ונשען על הנחות יסוד משתנות, והחוקרים יכולים להעריכו באופן גס בלבד.[8] קיימים מודלים שונים לחישוב כושר נשיאה, עם זאת, מקובל להניח כי מרחב הרעיה בארץ ישראל יכול להכיל מאות אלפי ראשי צאן, וכך היה מספרם בתקופת המנדט הבריטי.[9]

מרעה צאן שאיננו מבוקר יכול להשאיר נזקים אקולוגים וכלכליים. הצאן אוכל את הצמחייה העשבונית ללא הבחנה בין גידולים טובים למזיקים. והוא יכול להביא להעלמה של מינים מסויימים מתא השטח של הרעייה, ושל צמיחה מואצת של מינים אחרים שמוגנים יחסית מנזקי המרעה.[10] מעבר לנזקים שיכול לחולל המרעה מבחינה אקולוגית וכלכלית (הן בהיבט של השמדת יבולים, והן בהיבט של פגיעה בקרקע), למרעה גם ייתרונות שונים מבחינה אקולוגית. בין השאר, רעייה תורמת לוויסות הצומח הטבעי, והיא אחד האמצעיים האפקטיביים למניעה של התפשטות שריפות ביערות, כיוון שהצאן מכלה צמחייה עשבונית יבשה. מערכת השיקולים לגבי רעיית חורשים סבוכה, כיוון שרעיית יתר יכולה לפגוע ביער בדרכים שונות.[11] בנוסף, הרעייה יכולה להשפיע לטובה על הרכבה המינרלי של הקרקע, בצורה של זיבול טבעי.[12] ייתרונות הזיבול הטבעי והשימוש בו באופן מוכוון הוכרו כבר בתקופות עתיקות.[13]

בשנות החמישים חוקק בארץ החוק "להגנת הצומח" שנודע בשם "חוק העז השחורה", שבא להגביל באופן קיצוני את אפשרות המרעה של העיזים, מתוך הנחה שמדובר במין מזיק. עם השנים התחדד הצורך בשינוי הגישה, בין השאר בשל הטעמים שנזכרו לעיל ובשל הירידה הדרסטית במספר העיזים שרעו בארץ, ולפני מספר שנים בוטל החוק. יתר על כן, המדינה מעודדת באופן אקטיבי את מגדלי העיזים להחזיק בשטחי מרעה בכדי למנוע התפשטות שריפות.[14]

בקורבנות

בהמה דקה קרבה על גבי המזבח בכלל קרבנות הבהמה, כמו בקרבן עולה חטאת ושלמים. עם זאת, ישנם קרבנות בהם מקריבים רק בהמה דקה: קרבן פסח שבא מן הכבשים או מן העיזים, ולא מהבקר.[15] קרבן אשם בא רק מזכרי הכבשים (הקרויים אֵילִים).[16] קרבנות נוספים הבאים דווקא מן העיזים הם: קרבן הציבור שבא על עבודה זרה,[17] חטאת עבודה זרה של יחיד,[18] קרבן חטאת של נשיא,[19] שעירי המוספים,[20] שעירי ראש חודש[21] ושני שעירי יום הכיפורים.[22]

איסור גידול בהמה דקה בארץ

א.      מקורות האיסור

איסור גידול בהמה דקה בארץ נזכר לראשונה במשנה במסכת בבא קמא, שם נאמר ש"אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל".[23] הפרשנים נחלקו בטעמה של גזירה זו – לפי רוב הפרשנים הטעם הוא משום איסור גזל, "מפני שפושטים לשדות".[24] אך  היו שכתבו שטעמו הוא משום יישוב ארץ ישראל, שמפסיד את הזרעים שבארץ.[25]

בתוספתא אמרו שגזרו על בהמה דקה ולא על בהמה גסה, מפני "שאין גוזרין על הציבור גזירה שאינו יכול לעמוד בה".[26] ובמקום אחר אמרו שבהמה דקה אפשר להביא (לצורך בשרה וכיוצא בזה) מחוץ לארץ בקלות, ואילו את הגסה לא ניתן להביא.[27] חוקרים שונים העריכו שרק לצורך הקרבנות במקדש היה צורך בלמעלה מ20,000 ראשי צאן בשנה. כושר הנשיאה של אזורי המרעה באותה התקופה עמד על שיעור נמוך יותר, מה שמכריח את ההנחה שחלק מהקרבנות יובאו מחוץ לגבולות היישוב, הנחה שנתמכת גם במקורות.[28]

מעבר לאיסור עצמו, נאמר שמי שמגדל בהמה דקה נחשב כפסול לעדות.[29] עוד נאמר שמי שמקבל על עצמו להיות בדרגת "חבר", לא יגדל בהמה דקה כלל.[30] מהבבלי משמע שדרגת חסידים היתה שלא להשהות בהמה דקה אפילו בבית.[31]

בנוסף, אנו מוצאים במקורות ביטויים קשים כנגד מגדלי בהמה דקה.[32] כך למשל נאמר בתוספתא – "מפני ארבעה דברים מאורות לוקין... ומגדלי בהמה דקה".[33] ובמקום אחר – "תגרי סימטא ומגדלי בהמה דקה... אינן רואים סימן ברכה לעולם".[34] ובאופן קיצוני יותר, כללו את רועי הבהמה הדקה עם הגויים, בתור אלו ש"לא מעלין ולא מורידים" – כלומר, על אף שאין לגרום למותם, אין חובה לעזור להם במקרה של סכנת חיים.[35]

היבט נוסף של איסור ברעיית בהמה דקה נאמר בהקשר של חשד לאיסור משכב עם בהמה. בתוספתא נאמר בשם רבי יהודה שרווק לא ירעה בהמה דקה, אך חכמים חולקים עליו וסוברים שלא נחשדו ישראל על כך.[36]

ב.      הרקע הריאלי לתקנה

האיסור לרעות צאן בתחומים באזורי אדמה פוריים משקף מתח קיים בין עובדי האדמה – הפלאחים, לבין רועי הצאן. מתח זה משתקף במקומות רבים במקרא, החל מהמאבק שבין קין והבל והלאה.[37] החוקרים נחלקו לגבי זמן קביעתה של התקנה: יש שקבועוה בדור שלפני חורבן הבית, ויש שקבועה לדור שאחרי החורבן.[38] טעמו המפורש של האיסור הוא החשש מגזל השדות שנגרם על ידי הרועים שרעו את צאנם בלי פיקוח מספק. אמנם, ייתכן שלקח התלוו גם חששות כללים יותר באשר למקומה של החקלאות בארץ, בתקופות מורכבות.[39]

עצם קיומה של הגזירה די מתמיה, כשהוא עומד אל מול האיזכורים התכופים של שימוש בצאן בספרות ההלכה.[40] כמו כן, העדויות ההיסטוריות מצביעות על גידול צאן אינטנסיבי בתקופות אלו.[41] לכן, היו חוקרים שטענו שגזירה זו לא קוימה מעולם, והיא נאמרה באופן תיאורטי בלבד.[42] אחרים טענו שהגזירה קוימה באופן מקומי, והיתה תחומה לזמנים מסויימים. לטענתם, הגזירה באה על רקע מקומי של נטישת חקלאים רבים את מלאכת האדמה והתעצמות המסחרית-תעשיתית, שבאה יחד עם הרצון בהתעשרות. מטרתה של גזירה זו היתה לעודד שיבה לחקלאות שמטרתה יישוב ארץ ישראל והעמדת המשק הלאומי.[43]

היו שתלו את הגזירה ברקע ההיסטורי של הדורות הקודמים לחורבן. הם הטעימו את הצורך בהגנה על החקלאים בגזירות ומיסים שונים שהטילו הרומאים, ושגרמו להתמעטות העוסקים בענפי החקלאות. לחיזוק טענתם הביאו עדויות מעמים שכנים מראים כי גם בפרובינציות רומאיות אחרות, ובייחוד במצריים, גברה בדורות אלו מגמה של נטישת עבודת האדמה. יתר על כן, ישנם עדויות לא מעטות על קבוצות חקלאים שפנו לרעיית צאן, יחד עם נטיה לחיי הפקר שלוו במעשי ביזה ומרד כנגד השלטון. היו שכתבו שכנופיות אלו היוו את הבסיס הריאלי לצורך בגזירה, כמו גם ליחס השלילי הכללי לרועים במקורותינו.[44]  

ג.       המקומות האסורים והמותרים

במשנה נאמר שאין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלים בסוריא ובמדברות של ארץ ישראל. בתוספתא הוסיפו שמגדלים בהמה דקה במדברות שביהודה ובמדברות שבכפר עמקו.[45] בגמרא הובאו שתי בריתות שהגדירו את המקומות בהם מותר לרעות – באחת נאמר שמגדלים במדבר שביהודה ובמדבר שבספר עכו. המושג "מדבר" בספרות חז"ל שונה משימושו ביימנו, והוא מרמז בעיקר על אזור המשמש למרעה, ושאינו מתאים לעיבוד חקלאי.[46] בבריתא נוספת נאמר שבין התנאים שהתנה יהושע עם ישראל כשנכנסו לארץ הוא שיהיו רועים את הצאן בחורשים. ובגמרא הסבירו שהכוונה היא לרעיה של בהמה דקה בחורש של עצים עבים, שאינה יכולה להזיק להם.[47] גם היערות היו אזורי מרעה, ואולי גם נכללו במושג "מדבריות".[48] הרמב"ם כתב שהאיסור חל בארץ במקומות השדות והכרמים, אבל מותר לגדל ביערים ובמדברות שבארץ, ובסוריא בכל מקום.[49]

עוד אמרו בגמרא שאיסור זה פשט גם לבבל.[50] נחלקו הפרשנים בטעם הדבר: יש שאמרו שרוב השדות והכרמים שבבבל באותה תקופה היו שייכים לישראל.[51] ואילו אחרים כתבו שהוא משום חשיבותה של בבל, וריבוי היהודים שגרו בה.[52]

בהמה דקה שהובאה בהיתר מחוץ לארץ לצורך שחיטתה (לפני החג, או לפני שמחה משפחתית), מותרת בשהיה בביתו של האדם עד שלושים יום, ולא יאוחר מזמן השמחה. בזמן השהיה אינו מוציאה לעדר אלא קושרה בביתו.[53]  אמנם, מדברי הרמב"ם משמע שגם בביתו אסור להשהותה יותר משלושים יום.[54]

ד.      איסור בהמה דקה בארץ בזמנינו

האשתורי שחי במאה ה-13 כתב שגם בזמן שארץ ישראל חריבה, נוהגת בה גזירה זו, משום שהוזהרנו בהפסדה של ארץ ישראל עצמה, ולא רק משום גזל של אחרים.[55] עם זאת, בשו"ע פסק שאין דין זה נוהג בזמנו, "שאין מצוי שיהיו לישראל בארץ ישראל שדות".[56] בביאור הגר"א הסביר שפסקו של השו"ע מעיד שהאיסור לא תלוי בארץ ישראל עצמה, אלא ביישוב ארץ ישראל על ידי יהודים.[57]

לאחר ששבנו בחסדי ה' לארץ ישראל ולגאול את אדמותיה, הפוסקים דנו בתוקפה של גזירה זו. הראשון לעסוק בשאלה היה הרב פרנק, שנטה להתיר גידול בהמה דקה. לדעתו, פסיקת השו"ע כמוה כביטול הגזירה, ואין בידינו לגזור על הדבר מחדש.[58] אמנם, לא כולם סברו כך – הרב קוק בפסקיו אסר על גידול בהמה דקה גם בזמן הזה.[59] הרב עובדיה השיב לדבריו של הרב פרנק וטען שלא ניתן לומר שמדברי השו"ע הותרה הגזירה לגמרי, אלא שהמציאות היתה שלא היו השדות בחזקת ישראל, ולכן לא חלה הגזירה באותה שעה. וממילא, כששוב חזרו ישראל להחזיק באדמת הארץ ולעבדה, נאסרו שוב בגידול בהמה דקה בה.[60] באופן דומה כתב גם הרב וואזנר לאסור.[61] הרב ישראלי התיר גידול בהמה דקה, אם כי מטעמים אחרים לאלו של הרב פרנק - לדבריו, התועלת המעשית שנגרמת ליישוב בכללו מגידול בהמה דקה בארץ, מובילה להסכמה רחבה בצורך בגידולם גם מצד בעלי הקרקעות, שלטובתם נתקנה התקנה מלכתחילה.[62] ובציץ אליעזר כתב שניתן לסמוך בשעת הדחק על שיטת יחיד של הרמ"ע מפאנו, שכתב שהאיסור חל דווקא במרעה חופשי, ולא על גידול צאן במכלאות. זאת, בצירוף הטעמים שנזכרו לעיל.[63]

מכירתה לנכרי

במסכת עבודה זרה נשנתה רשימה של נכסים שאסור למכור לנכרים מטעמים שונים. בין השאר, הוזכר איסור על מכירה של בהמה לנכרי. עם זאת, קיים הבדל בין מכירה של בהמה גסה, שנאסרה בכל מקום, לבין בהמה דקה, שנאסרה רק במקום שבו נהגו בדבר איסור.[64] הפרשנים והפוסקים נחלקו בהבנת הדברים: בתלמוד מבואר שאיסור מכירת הבהמה הגסה נובע מהחשש שמא ישתמש הגוי בבהמה לצורך מלאכה אסורה בשבת, בטרם יושלם הליך המכירה.[65] עם זאת, לא ברור עד הסוף מהו החשש במכירת בהמה דקה, שאיננה מזומנת למלאכה בשדה או במשא. לפי חלק מהפרשנים, החשש הוא שמא ירבע הנכרי את הבהמה, דבר שנאסר עליו מדין שבע מצוות בני נח. ולכן, האיסור חל רק במקומות בהם מצוי מצויים נכרים שחשודים על משכב בהמה. [66] אפשרות נוספת היא שהאיסור הוא בעצם הרחבה של איסור מכירת בהמה גסה, ונובע מהחשש שמא הנוהג לסחור בהמה דקה יביא אנשים למכור גם את הגסה. לפירוש זה, האיסור הוא מעין חומרה שנהגו במקומות מסויימים בלבד, והיא מחייבת רק את בני המקום.[67] ובירושלמי נתנו טעם אחר לאיסור – מפני שמפקיע את הבהמה מן המצוות, שמזמן המכר איננה חייבת במתנות כהונה, בבכורה ובראשית הגז.[68] ובכל מקרה, הפוסקים כתבו שאיסור מכירת בהמה לנכרי איננו תקף בימינו, והובאו לכך סיבות שונות.[69]