אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

אפרסמון (שמן)

ב"ה

שמן האפרסמון- Commiphora Opobalsamum

כתיבה: ד"ר עקיבא לונדון, הרב דוד אייגנר

הקדמה

עץ בושם האפרסמון (ולא עץ הפרי המוכר בהווה בשם זה) על פי מקורות יהודיים קדומים, הוא שמו של צמח שגדל בעבר בארץ ישראל, בעיקר בבקעת ים המלח (יריחו ועין גדי) וכן באזור הגלעד בעבר הירדן. הזיהוי העיקרי לצמח זה הוא עץ הקומיפורה אופובלסמום (Commiphora Opobalsamum) או קומיפורה גלעדית (Commiphora gileadensis), מהסוג קומיפורה (Commiphora) ממשפחת הבושמיים Burseraceae בסוג קומיפורה ישנם כ 19 סוגים וכ800 מינים, ביניהם המור, הלבונה, האפרסמון, קומיפורה גלדינסיס, וקומיפורה קטף הגדלים ברחבי העולם. באזורנו גדלים כ 190 מינים. תוצרי הצמח שישמו כתרופות לבני אדם, לבושם ולקטורת. יש לציין כי אין כל קשר בין עץ הבושם 'אפרסמון' לפרי המכונה כיום בשם זה.[1]

האפרסמון הוא שיח בעל ענפים רותמיים המתנשא עד לגובה חמישה מטרים, בעל פרחים צהובים ופירות בעלי בית גלעין, והוא גדל באזורים חמים. לרבים מבני משפחת הבושמיים יש קליפה מתקלפת שצבעה אפרפר עד אדום, הגבעולים והגזע פולטים שרפים חסרי צבע עד לבנים. הצמחים נושאים פרחים בודדים או מקובצים ופירות בשרניים.

זיהוי האפרסמון[2]

בין החוקרים ישנן מספר דעות ביחס לזיהוי האפרסמון, לדעת לעף מדובר בלבנה רפואי (Styrax officinalis)[3] לדעת זהרי מדובר בליקוידמבר (‏orientalis‏Liquidamber )[4] זיהויים נוספים הם של זקום המצרי‏aegyptiaca) ‏Balanites )[5] ואלת המסטיק (‏lentiscus‏(Pistacia [6] אולם לדעת ז. עמר קשה לקבל זיהויים אלו, והזיהוי הסביר ביותר הוא כאמור העץ  קומיפורה אופובלסמום (Commiphora Opobalsamum) או קומיפורה גלעדית (Commiphora gileadensis).[7]

תיאור השרף והפקתו מהעץ

בין המאפיינים העיקריים של משפחת הקומיפורה, שעליה נמנה האפרסמון, היא עובדת היותם מכילים חומרים ריחניים, וביניהם השרף, שמצויים בצמח לרוב בחללים בין תאיים או במבנים מיוחדים בצמח. חומרים אלו הם חלק ממוהל חלבי (latex)- נוזל הקיים בצמח המכיל שמנים אתריים, שעוות, טאנינים, ועוד. מדובר בתרחיף, ובמקרים מסוימים בתחליב, של חלקיקים קטנים בנוזל בעל מקדם שבירה שונה, המצוי בצמחים רבים, נוזל זה מצוי כאמור בחלקים שונים בצמח.

הפרשה, כגון הפרשת השרף היא תופעה שכיחה בצמחים זאת מכיוון שהמוהל החלבי נמצא בצמח תחת לחץ, ומשום כך הוא משתרבב החוצה במקרים בהם הצמח נחתך. לא ברור מהו תפקידם של השרפים בצמח, ויתכן כי הם נועדו להגנה על הצמח[8]. הנטף הנוזלי היוצא מהעץ, וריחו נודף גם בלי תהליך הפקה מיוחד - מכונה ביוונית "אופו-בלסמום" - מיץ או עסיס האפרסמון.

באפרסמון, יש להבחין בין מוהל נוזלי דביק וריחני (sap), שמופרש מיד עם חיתוך העץ, לבין השרף (resin) המוצק יותר, שמופרש זמן מה לאחר החיתוך, או שהמוהל מתקשה (מתחמצן) ונעשה לשרף. המוהל מופרש מצינורות הממוקמים בהיקף הגזע בסמוך לתאי השיפה. הפקתו מתבצעת על ידי חריצת חריצים בקליפת העץ, מחריצים אלו יוצא אט אט מוהל שקוף עד לבן, מוהל זה נוטף מהעץ ואותו היו אוספים בעזרת כלי או בעזרת מטלית משיפה מחורצת של עץ התמר[9]. הנוזל המופרש לאחר מכן חלבי וצמיג יותר ומתקשה ואוטם את מקום הפצע בענף בקרום דק. לאחר כמה ימים צבעו הופך לחום-צהבהב. מלאכה האיסוף תוארה על ידי פליניוס ככזו הדורשת מומחיות רבה וזהירות שלא לפגוע ברקמות מתחת לקליפה.

מוהל זה מתקשה (מתחמצן) מספר שניות לאחר שנטף מהעץ ואז הוא נקרא "שרף", ולכן מיד לאחר חריצת העץ היו מערבים אותו עם שמן או חומר ממיס אחר, וכך היה נשמר, פעולה זו דרשה מומחיות רבה, ונטשו על כך מאבקים רבים במהלך הדורות. במידה והשרף היה מתקשה השימוש בו היה קשה וערכו היה יורד פלאים. סוגי השמנים שבהם השתמשו לצורך ערבוב שרף האפרסמון היו: שמן שומשומין, שמן זקום המצרי, שמן מורינגה רותמית, שמן שקד (מר), שמן זית ועוד, צמחי שמן שהיו נפוצים באזורנו. השימוש באלכוהול כממיס נודע רק בעת החדשה. עדויות על הנוהג לערב שמן אפרסמון בשמן ניתן למצוא על קנקנים שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות ועליהם נמצאה הכתובת "בלסנה" או "בלזמה" - שמותיו היוונים של האפרסמון [10].

מלבד תכונת ההתחמצנות (וההתקשות בעקבות כך), השרף של האפרסמון הוא שמן נדיף, שהופך לגז בעת חשיפתו לחמצן, ערבובו בשמן מיד לאחר הוצאתו מהעץ מאט באופן משמעותי את התנדפותו.

מוצא העץ וגידולו בארץ

מוצאו של עץ האפרסמון הוא במזרח אפריקה ודרום חצי האי ערב. אולם ממקורות רבים עולה כי צמח זה בוית רק באזור ים המלח, "מעין גדי ועד רמתא"[11] ורק חקלאי האיזור הצליחו לגדל אותו כראוי ולהפיק ממנו את השרף[12] בשל העובדה כי גידול האפרסמון והפקתו היו ידועים רק ליהודים, נבוזראדן לא הגלה את המומחים לגידול זה מהארץ בזמן החורבן. אלו נקראו "הכורמים והיוגבים."[13]

באזור עין גדי ויריחו נמצאו מערכות השקייה מסועפות שפותחו באופן ניכר בתקופת החשמונאים, ויתכן כי תחילתה הוא כבר בתקופה התלמיית- (הלניסטית), שיתכן ושימשו להשקיית האפרסמון.[14] יתכן שהאפרסמון הופק גם במטעים בצפון הארץ, בנחלתו של אשר[15]. יש הסוברים שהשם "יריחו" ניתן לה בשל העובדה כי גדלו בה צמחים בעלי ריח יחודי.[16]

גידול האפרסמון לאחר החורבן

גידול האפרסמון המשיך באזורנו אף לאחר חורבן בית שני, והיה בבעלות השלטון הרומי[17]. ככל הנראה גידול האפרסמון התקיים עד למאות ה6- 8 לספירה, עם הכיבוש המוסלמי המוקדם חלה ירידה הדרגתית באיכות ובפעילות החקלאות בארץ (בכל תחומי החקלאות), וגם מטעים אלו ננטשו. אז ככל הנראה אבדה גם טכניקת הפקת שרף האפרסמון. יתכן כי הדבר קשור גם לירידה בביקוש לבושם האפרסמון.[18] בעת האחרונה החל מאמץ ייחודי, לזהות את "האפרסמון המקראי", להרבותו ולחדש ימיו כקדם כגידול חקלאי לארץ. בתחילה הובא העץ לקיבוץ עין גדי, ובהמשך הוא הובא ל"חוות האפרסמון" שבקיבוץ אלמוג בצפון ים המלח,[19] במטרה לגדלו בצורה מסחרית כפי שהיה בעבר, וכמיזם ביו-טכנולוגי, וכחומר גלם לתעשיות הקוסמטיקה והרפואה.

האפרסמון בתיאורי חוקרי טבע ביוון ורומא

בגלל חשיבותו של בושם האפרסמון, הוא נזכר גם על ידי מספר חוקרים יווניים ורומיים אלו תיארו את מקום גידולו, אופן הפקת השרף מהעץ, הערבוב עם השמן ועוד.

הבוטנאי היווני החשוב תאופרסטוס (371 לפנה"ס - 286 לפנה"ס) כתב בספרו: "בלסם גדל בעמק הסורי. אומרים כי ישנם רק שני גנים בהם הוא גדל... גובהו העץ כמו עץ רימון גדול והוא מרובה ענפים, יש לו עלה כמו זה של פיגם ,אבל צבעו חיוור, והוא ירוק עד .גודלו של פרי עץ האפרסמון הוא כמו זה של האלה, כך גם צורתו וצבעו, גם הפרי מאוד ריחני, לעיתים אף יותר מהשרף... אומרים שהבלסם אינו גדל בר בשום מקום. מהגן הגדול יותר מפיקים כשנים עשר לוג ,מהגן השני רק שניים... נראה כי הבלסם הוא בעל ריח יוצא דופן[20]".

במקור נוסף הוא כותב: "אומרים כי השרף נאסף על ידי חריצת הקליפה בחתיכות ברזל מאונקלות בעונה החמה (של השנה). בשיטה זו הכמות שניתן לאסוף היא קטנה, ריח הבושם עז למדי, ולמעשה מערבבים אותו עם סממנים שונים. לכן, ההנחה היא שנעשה שימוש גם בענפים של העץ, שגם הם ריחניים ונמכרים במחיר גבוה[21]."

לדעת מ. מור. אפשר שמטעי התמר ומטעי האפרסמון, שעליהם שומעים לראשונה מפי תיאופרסטוס הם פרי מדיניות הקמת הפרדסים המלכותיים, שנקטו השליטים האחמנים בתקופה הפרסית, מדיניות שיושמה גם ביריחו. גידול האפרסמון היה גידול שמומן על ידי הממשל המרכזי[22].

הגאוגרף היווני סְטְרָאבּוֹ (64 לפנה"ס- 24 לספירה) מתאר את גידול האפרסמון באזור בקעת יריחו בשני גנים, וכך כתב: "בכל מקום זורמים מים, היא מלאה בתי מגורים. כאן נמצאים הארמון ומטעי האפרסמון, שהוא שיח בעל טעם רב. התושבים עושים חריצים בגזע ותופסים את הנוזל היוצא מהם בכלים[23]."

יוסף בן מתתיהו מזכיר את האפרסמון בספרו 'מלחמות היהודים ברומאים' וכך כתב: אורך עמק יריחו הוא שבעים ריס ורוחבו עשרים ריס. והוא מגדל פרדסים נחמדים וצפופים... ושם נמצא עץ βάλσαμον – בלסמון היקר בכל פרי הארץ ההיא[24]." גם בספרו 'קדמוניות היהודים' הוא מזכיר את בקעת יריחו וים המלח וכך כתב: "הארץ הזאת מגדלת את הצרי, היקר ביותר מן הצמחים האחרים המצויים שם והוא הגדל רק במקומות ההם.[25]

הרופא דיוסקורידס (המחצית השנייה של המאה ה-1) כתב על סגולותיו הרפואיות של שמן האפרסמון: "הוא הגדל רק ביהודה בעמק מסוים."[26] והוא אף המליץ על שרף האפרסמון כתרופה נוגדת רעלים וארס בעלי חייים, לטיפול בכפיון ובסחרחורות.

ההיסטוריון הרומי טקיטוס (117-56 לספירה) מתאר את ארץ יהודה ובתוך כך את עץ האפרסמון הייחודי לארץ הזו ואת סגולות המרפא שלו."[27]

ההיסטוריון היווני פלוטרכוס (127-46 לספירה) מציין שהקיסר מרקוס אנטוניוס העניק לאהובתו קלאופטרה מלכת מצרים, את אזור יריחו הפורה ובו גדל גם עץ הצרי".[28]

הרופא היווני גלנוס) המאה ה-2 לספירה (מזכיר גם הוא את הבלסם הגדל ביריחו ומקשר באופן מפורש את הבלסם לעין גדי.[29]

אוסביוס אב הכנסיה מקיסריה (275 – 339)כותב בחיבורו "האונומסטיקון: "והיום עין גדי כפר גדול מאוד ליהודים, נמצא אצל ים המלח, משם האפרסמון".[30]

בגלל חשיבות האפרסמון, הקדיש חוקר הטבע הרומי פליניוס הזקן (23- 79 לספירה), בספרו 'תולדות הטבע' פרק לנושא.[31] פליניוס עוסק בסגולותיו של הבלסם, ומציין את ייחודו מעל לכל הצמחים הארומטיים האחרים שהכיר, ומדגיש כי "הארץ היחידה לה הוענק צמח זה היא יהודה". הוא מציין שהצמח גדל בעבר רק בשתי אחוזות מלכותיות (יריחו ועין גדי), ושבתקופת המרד הגדול היהודים ביקשו לכלות את זעמם בעצי האפרסמון. לטענתו, נערכו קרבות עזים על הגנת השיח, ורק ההגנה של החיילים הרומאים מנעה את השמדתם. פליניוס כותב שהפרי (שרף?) הובל בתהלוכות הניצחון של אספסיאנוס וטיטוס וזאת לאחר שפומפיוס הנהיג את התקדים שבתהלוכות ניצחון יישאו חוטֶרי עצים שגדלים בארצות שנכבשו. פליניוס כותב כי בחלוף חמש שנים מכיבוש ארץ יהודה (בשנת 70 לספירה), הכניסו הזמורות והמוהל המופק מהן 800,000 ססטרציות לאוצר רומא.

פליניוס טוען כי הבלסם גדל יותר כמו שיח הדומה לגפן" ,העץ פורה רק במולדתו, אך הנְצָרים גדלים גם בארצות אחרות. הם מפיקים פרות לאחר שלוש שנים. לעלים יש מראה דהוי יְרוק-עַד. בזמנו השיח הגיע לגובה נמוך יותר מאשר היה מקובל בעבר, היות שהשימוש בענפיו ועליו נעשה אינטנסיבי יותר. מעץ האפרסמון מפיקים את המוצרים הבאים: העלים - eutheriston - הזול ביותר, אחריו - ענפים קטנים ומחוספסים – ה -trachy בעל ריח משופר, והמשובחים ביותר אלו הם eumeces הנגזרים מהעץ עצמו. לתוצרת הבושם יש רמות מחירים: האדום[32] הוא המשובח, אחריו - הלבן, והירוק-השחור הוא הנחות מכולם. גרעיני הפרי דומים לגרעיני הגפן, אדמדמים.

פליניוס[33] כתב כי לחצי ליטר של החומר, מחירו 300 דינר, סכום עתק באותם ימים, ויכולה להגיע אפילו עד ל–1,000 דינרים, מחיר הכפול ממשקל מתכת הכסף. עקב ערכו הכלכלי הגבוה של הפרי, פליניוס מתאר שיטות שבעזרתן נהגו יצרני שמנים מחבלי ארץ כמו פטרה להציג את תוצרתם בתור שמן האפרסמון המקורי, אך הדבר לא עלה בידם. מדבריו של פליניוס הזקן עולה כי מחיר גרם שרף אפרסמון טהור היה כ-1000 ₪ לפי מחירי זמננו.

בשל עלותו הגבוהה של השמן הרמאים ניסו לזייפו לא מעט, יש שהביאו סוגי סימנים שונים כדי לדעת אם השמן מקורי או מזויף. [34]

באפריל 1988, פרופ' ונדל ג'ונס(Vendyl Jones) ממכון Vendyl Jones Research Institutes אשר מימן את החפירות באתר יריחו ועינות צוקים, מצא פכית חרס קטנה ובה נוזל שמנוני ובלתי מזוהה. היא נבחנה במעבדות המחלקה לתרופות בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, לדבריו ככל הנראה אלו שרידים של שמן האפרסמון, אך רבים חלקו על זיהוי זה. יש לציין כי נמצאו ממצאים ארכאולוגיים נוספים המאוששים את המידע כי באזור יריחו וים המלח גידלו את עץ האפרסמון. ובתוכם: מצדה, במפת מידבא נראה האפרסמון סמוך ליריחו[35] ביריחו, בעינות צוקים (עין פאשחה), ובעין גדי, עין בוקק ועוד.

המסחר בשמן אפרסמון

בושם שרף האפרסמון וחלקי העץ האחרים נסחרו בצורה נרחבת בעת העתיקה ובמיוחד לאורך דרך הבשמים [36],ובקצה הדרך נמל עזה ונמלים נוספים לשם הובא הבושם לשם שיווקו לרומא, יוון ועוד. שרף העץ האפרסמון נקרא גם בושם הגלעד (Balsam of Gilead) או הבושם של מכה Balsam of) (Mecca בלטינית שרף העץ נקרא אופובלסמום ,(Opobalsamum) הפירות היבשים של העץ שצבעם אדום–כתום כהה נקראו קרפובלסמום ,(Carpobalsamum) והענפים כסילובלסמום .(Xylobalsamum)

הביקוש לבשמים היה גבוה בעיקר לצורך טקסים דתיים, בישום אנשי האצולה ולאירועים מיוחדים. יש לציין כי בעת העתיקה זמינות מים זורמים בבית פרטיים הייתה נדירה, ועל כן רחיצת הגוף הייתה לרוב בסופי שבוע או לקראת חגים או אירועים מיוחדים, גם בשל כך עלתה חשיבותו של הבושם. מחירם היה גבוה מאוד והתחרה בזהב ובכסף. ככל שאחוז שרף הבושם היה גבוה יותר בשמן כך מחירו היה גבוה בהתאמה, עיין ערך בשמים.      

השפעות רפואיות

האפרסמון שימש גם לרפואה, והיו מערבים אותו ביחד עם יין ישן ומים צלולים, משקה זה נקרא "אלונטית" משקה זה נשתה לעיתים גם אחרי המרחץ ומטרתו היא רפואית.[37] האפרסמון שימש גם לחניטת מתים.[38]

במחקר ראשוני שנערך התברר שלשני הנוזלים המופקים מהאפרסמון השפעה אנטי בקטריאלית, דבר המסביר מדוע השתמשו בעת העתיקה באפרסמון לחבישת פצעים[39]. מחקר אחר הצביע על מיצוי מחלקי הצמח השונים כבעל פוטנציאל לטיפול בבעיות רפואיות שונות כמו למשל דיכוי סלקטיבי של גידולים סרטניים[40].

זיהוי האפרסמון במקורות

השם "אפרסמון" בפני עצמו לא נזכר כלל במקרא, אולם לדעת רבים ה"צרי" שהוזכר מספר פעמים במקרא[41], מזוהה כאפרסמון[42]. הצרי הוא "שרף, הנוטף מעצי הקטף"[43], והוא נזכר בתורה כאחד מסממני הקטורת.[44]. יש המזהים את ה 'פַּנַּג' שהוזכר ביחזקאל כאפרסמון.[45]

בגלל חשיבותו הרבה בעבר, לצמח זה שמות רבים, ביניהםbalsamon : ביוונית, בלסם, בלסאן, בלסמון, אפובלסמון, אפיבלסמון, אפורסמא ,פורסמא, פרסמה, בשאם בערבית ועוד, כולם כנראה נגזרים מהמילה העברית-כנענית בָּשָֹם, אחותה של בֹּשֶׂם.. המילה אֲפַרְסְמוֹן מקורה בתלמוד והיא כנראה מיזוג בין שתי מילים אפורסמא (המינוח הארמי אשר היה רווח בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד) לבלסמון (המינוח היווני).[46]

יש אומרים כי עץ בושם אפרסמון הגיע לארץ בתחילת ימי המלוכה בביקורה של מלכת שבא את שלמה המלך.[47] לדעת מספר חוקרים,[48] המושג כ"בֹּשֶׂם הַהוּא" שהוזכר במתנתה של מלכת שבא מתייחס לאפרסמון, הוא הבושם המשובח. זאת ניתן ללמוד גם מדברי יוסף בן מתתיהו, שמציין כי ישנה מסורת שהבלסם הובא על ידי מלכת שבא מדרום חצי האי ערב - [49]שאכן ידוע עד היום כמקום שבו גדל הבלסם. גם במגילת שיר השירים נכתב על גן המלך בו גדלים עצי בושם, קטורת ותבלינים מן המשובחים ביותר[50]

הזיהוי של הצרי-אפרסמון במאמרי חז"ל הוא מבוסס למדי, ונסמך על מסורת זיהוי רציפה שהשתמרה בימי הביניים. מסורת הסורית-ערבית מתעדת את העץ ואת פירותיו בהרחבה, כולל איורים. הצרי מזוהה במדרש בראשית כ"בלסם-קטף":[51] בלסם –קטף נזכר גם בתרגומים הקדומים (כגון תרגום השבעים לאזכוריו במקרא; וכך מתגבש הזיהוי נטף=צרי=קטף=בלסם. הבלסם הלוא הוא הבושם הידוע במקורות הקדומים בשם "שמן האפרסמון" המייחד את ארץ ישראל.. באופן זה זיהה גם הערוך.[52]

בבית הכנסת של עין גדי נתגלתה כתובת ארמית ובה נכתב: "כל מי כל מי שיגרום למחלוקת בין אדם לחברו, ועל מי שיספר לשון הרע על חברו לגויים, על מי שגונב חפצו של חברו ועל מי שמגלה לגויים את "סוד הכפר", תחול עליו הקללה הבאה: "זה שעיניו משוטטות בכל הארץ ורואה את הנסתרות, הוא יתן פניו באיש ההוא ובזרעו ויעקור אותו מתחת השמים. ויאמרו כל העם אמן ואמן סלה.[53]"

בביתו של הנשיא רבי יהודה עשו שימוש בבושם ושמן האפרסמון, ככל הנראה איכותו של בושם זה היה ברמה הגבוהה ביותר עד שהשווה עם האפרסמון בית הקיסר הרומי וכך נאמר: "אין מברכין בורא עצי בשמים, אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר".[54]

מאפייני השמן והשימוש בו כפי שהוזכרו בחז"ל

שמן האפרסמון, כפי שהוזכר בחז"ל הוא תוצר של "שרף המופק מעץ הקטף"[55], בחז"ל יש שתי התייחסויות שונות למקור השמן- השרף, השרף המופק מהפרי והשרף המופק מהענפים[56] כשהעץ עצמו נקרא גם כן קטף.[57] ניתן להפיק מהעץ את הריח האופייני בצורת נוזלים: שרף, מוהל, השריית ענף מהעץ בשמן וכך השמן מקבל את ריח האפרסמון[58]. אפשרות נוספת היא שריפת העצה [59]של העץ, ("מוגמר" בלשון חז"ל). עיין ערך מוגמר.

ניתן לערב את הקטף בחומרים שונים, אין לערב את הקטף בחלב חמור, ככל הנראה הקטף הוא חומר נוזלי בגוון דומה לחלב חמור ומסיבה זו לא ניתן להבחין בתערובת של שניהם[60].

 עיקר השימוש בעץ היה לצורך השרף.[61] השימוש באפרסמון הוא גם על ידי חיתוך הענף וקילופו, וכך השמן נוטף.[62]  

אין להשתמש בשמן אפרסמון לצורך הדלקת נרות שבת, מכיוון שמדובר שמן דליק, ויש חשש שמא תיגרם שריפה בגינו, וכן שמכיוון שריחו טוב יש חשש שמא האדם יבוא להשתמש בו בשבת..[63] ממעשה שהובא בתלמוד עולה כי בושם האפרסמון היה דליק ולעיתים אף מסוכן ביותר. מובא מעשה באישה שהתקשטה בשמן האפרסמון והדליקה נר שבת ואחזה בה האש ונשרפה.[64]

ריחו הטוב של השמן מעורר את התאווה אצל האדם, ובשל העובדה שבנות ציון גירו כך את בחורים הן נענשו על כך[65]

שמן האפרסמון נחשב לשמן יקר ואיכותי, שריחו משפיע על כל סביבתו[66]. וכולם חפצו בהרחתו.[67]

הפצת הריח היתה גם על ידי התזה ברגל[68] נשיאת האפרסמון על האדם היתה בנתינתו בתוך צלוחית[69], קליפת ביצה[70] בתוך זפק של תרנגול.[71] לאחר גניזת שמן המשחה שגנזו יאשיהו משחו את המלכים בשמן אפרסמון[72] על אנשי סדום נאמר שהיו נותנים עיניהם בבעלי ממון ומפקידים אצלו אפרסמון ומניחים אותו בבית גנזיהם לערב באים ומריחין אותו ככלב, וגונבים את ממונו.[73].

שמן פלייטון

בחז"ל הוזכר מספר פעמים שמן "פלייטון", ומדובר בשמן אפרסמון[74]. שמן זה נחשב כשמן יוקרתי[75] ברומא וגם בארץ ישראל[76] לדברי מ. רענן מקור שם זה הוא במילה foliatum שמשמעותה "של העלים". בגלל היותו שמן מותרות היה מקום לאוסרו בשימוש לאחר החורבן[77]

ברכות: השימוש באפרסמון להרחה הוא הן בעצה- הגזע והענפים, והן בשרף, שעורבב עם שמנים. השימוש בעצה הוא שריפתה וכך הריח נודף. אופן הפקת הריח על ידי שריפה נקרא "מוגמר" ומדובר באחד מהאופנים המקובלים בעבר להפקת ריח. הברכה על הריח שמופק מהעצים הוא בורא עצי בשמים, והברכה על שמן האפרסמון היא "בורא שמן ארצנו" או "בורא שמן ערב" וזאת בשל חביבות האפרסמון שגדל בארץ[78].

חז"ל ציינו את האפרסמון שגדלו בביתו של רבי ובביתו של הקיסר, או שמדובר באפרסמון המצוי שם.[79] יש המבארים שיחודם של עצים אלו התבטא בכך שמשך הבעירה שלהם היה ארוך, לעומת מיני בשמים אחרים שנשרפו מהר ונותר רק הריח[80].

תרומות ומעשרות

כל תוצרי האפרסמון, העץ והשרף המופק ממנו אינם מיועדים לאכילה, אלא לריח או לסיכה בלבד, לכן הם פטורים מהפרשת תרומות ומעשרות, במידה והאפרסמון עורב בשמן למאכל, והאדם משתמש בו לשם כך, חייב בהפרשה[81].

ערלה ונטע רבעי

דיני ערלה חלים רק על פרי כפי שנאמר "וערלתם ערלתו את פריו", אי לכך כל שאר השימושים שנלקחים מהעץ אינם חייבים בערלה, ולכן אין דין ערלה בתוצרי העץ- המוהל שמופק מהגזע, העלים והענפים שמשמשים לבעירה[82].  

קדושת שביעית

במשנה[83] מובאת מחלוקת תנאים האם יש לקטף קדושת שביעית, לדעת חכמים יש לנהוג בו כך, ולדעת רבי שמעון אין לנהוג בו "מפני שאינו פרי", בגמרא מובא שנחלקו האמוראים ביחס לאיזה קטף מדובר, האם הקטף היוצא מהענפים, או הקטף שמופק מהפרי.[84] ואף נחלקו בכך הפוסקים הלכה למעשה לדעת הרמב"ם יש לנהוג קדושת שביעית רק מהשרף המופק מהפירות[85]. ולדעת ראשונים אחרים יש לנהוג קדושת שביעית מכל שרף המופק מהעצים.[86]

גידול האפרסמון כיום בארץ:

ביבליוגרפיה

1.      בן-יהושע, ש. ורוזן, ב., הסוד של עין גדי, קתדרה, 132, תשס"ט; עמ' 77-100.

2.      טאקיטוס, דברי הימים, ספר חמישי, פרק ו. תרגום: שרה דבורצקי.

3.      יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ד, סעיף 2.

4.      יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר שמיני, פרק ו, פסקה ו, סעיף 174

5.      יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ד, פרק ח, פסקה ג, (שמחוני).

6.      לעף, ע DIE FLORA DER JUDEN, III P. 388- 389  

7.      מ. זהרי  Plants of the Bible עמ' ‏192.

8.      מחקרים בתולדות ישראל בעת העתיקה מוגשים לאוריאל רפופורט, עורך מ. מור, ירושלים, מרכז זלמן שזר, 2005 עמודים 582, 592.

9.      עמר, ז  'אפרסמון והלכותיו' –תחומין כח,  עמ' 368

10.  עמר, ז אילוז, ד, האפרסמון בארץ-ישראל מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה, דברי הכנס ה-11 (קובץ). ירושלים, 2010. p. כרך 5: 61-73.

11.  עמר, ז האפרסמון מעין גדי וסיפורה של מצדה,  מחקרי יהודה ושומרון כא (תשע"ב) עמ' 227- 234.

12.  עמר, ז, ספר הקטורת, עמ׳ 58 – 75.

13.  פאהן, א אנטומיה של הצמח,  1987 עמ' 166, 173- 176.

14.  פלוטרכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרק ל"ו, סעיף 3.

15.  פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 12, CHAP. 54. (25.)--BALSAMUM; OPOBALSAMUM; AND XYLOBAL- SAMUM

16.  פליקס, י, עצי בשמים, עמ׳ 39 – 43

17.  רענן, מ, פורטל הדף היומי, "אין מדליקין בצרי, מאי טעמא? אמר רבה מתוך שריחו נודף- צרי".

18.  שמש א, א חומרי מרפא , 259.,  

19.  שמש, א, א, ריח שדה עמ' 58 .

20.  De Materia Medica, I, 19:1

21.  Dudai, Nativ et al. “Chemical Composition and Monoterpenoid Enantiomeric Distribution of the Essential Oils from Apharsemon (Commiphora gileadensis).” Medicines (Basel, Switzerland) vol. 4,3 66. 

22.  Iluz, David & Hoffman, Miri & Gilboa-Garber, Nechama & Amar, Zohar. (2010). Medicinal properties of Commiphora gileadensis. African Journal of Pharmacy and Pharmacology. 4. 516-520.

23.  Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II, CXIV. Galen, p. 326

24.  The Geography of Strabo Lcl XVI,2

25.  Theophrastus, p. 17

26.  Theophrastus, Historia Plantarum, IX, 6:1-4