אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

אפרוח

ב"ה

אפרוח

כתיבה: אביעד פרנקל

המונח 'אפרוח' בספרות ההלכה, מתייחס לכל צאצא של עוף, מתחילת ריקומו ועד שיגדל. בעברית המודרנית קיימת חלוקה בין 'אפרוח' ל'גוזל', אך זו איננה קיימת במקורות (וראו להלן).[1]

התפתחות האפרוח

תהליך הביוץ של העופות, וממילא הטלת ביצה, אינם תלויים במפגש בין הנקבה לזכר. עם זאת, אפרוח מתפתח רק בביצה מופרית, כשמחצית מן המטען הגנטי שלו מגיע מהאב. האפרוח מתחיל להתפתח בביצה כבר בתוך השחלה של האם, לאחר המפגש בין הזרע לביצית. לאחר זמן, מטילה האם את הביצה, והאפרוח ממשיך להתפתח בתוכה בזכות הדגירה שמספקת תנאים מיטביים להתפתחותו, עד לבקיעתו מן הביצה. לשלב הראשוני של יצירת העובר בתוך הביצה קוראים בשפה ההלכתית 'ריקום'. בשלב הראשון של הריקום ניתן לראות בעין טיפת דם, המרמזת על תחילת התהליך של יצירת כלי דם זעירים. בהמשך התאים מתחילים להתארגן כך שנוצר מראה ראשוני של עובר, ההולך ומתפתח במשך ימי הדגירה. בסופו של דבר המקום צר לעובר, והוא שובר את קליפת הביצה ובוקע ממנה.[2] הדם מתחיל להופיע בביצה כ36 שעות לאחר תחילת היווצרות הביצה במערכת ההטלה של הנקבה, התפתחות העובר תלויה בתנאים המתאימים- טמפרטורה ולחות, ניתן לשמר את הביצה מספר ימים לאחר ההטלה ולהשאירה חיונית עד לתחילת הדגירה, עיין ערך ביצה . 

כאמור, אצל חלק ממיני העופות בוקע אפרוח עצמאי יחסית, המסוגל להסתדר בכוחות עצמו ולעזוב את הקן תוך זמן קצר. עיניו פקוחות והוא מכוסה פלומה. לוולד זה קוראים בשפה המודרנית "אפרוח" (Precocial). כך קורה למשל אצל וולדות התרנגולים, השלווים והברווזים. לעומתם, ברוב המינים של ציפורי השיר, היונים והדורסים, נולד 'גוזל' (Altricial) חסר עצמאות, המוכרח להישאר תחת חסות הוריו למשך זמן התפתחותו. הגוזלים במינים אלו אינם מפותחים לגמרי בשעת בקיעתם, והם נולדים עם עיניים מכוסות והם חסרי פלומה.[3]

אפרוחים במקורות ובהלכה

האפרוחים נזכרו במקרא שלוש פעמים – פעמיים בקשר לשילוח הקן (ראו להלן), ועוד פעם אחת בתהילים – "גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ ".[4] הפרשנים הסבירו שהמחבר מתאונן על החורבן ומתאר כיצד הוזנח המקדש בחורבנו, עד שהפך למקום קינון וגידול לאפרוחים.[5]

בשילוח הקן

האפרוחים נזכרו בתורה בהקשר של מצוות שילוח הקן – "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים".[6] בין פרטי ההלכות של שילוח הקן, דייקו חכמים את ההגדרה של האפרוחים, ואמרו שאם היו בקן 'אפרוחים מפריחין', אין צורך בשילוח האם בטרם נטילתם. במשנה התבאר שהדבר נלמד מהיקש שבין האפרוחים והביצים – כשם שהביצים שנכללו במצווה עדיין זקוקים לאמם (בדגירתה), כך גם האפרוחים נחשבים כאלו רק כשעדיין זקוקים לאמן.[7] היה מי שהסביר את הסברה שבדבר - שבשלב שהאפרוחים מסוגלים לצאת מהקן בכוחות עצמם ואינם זקוקים לאמם כדי להתקיים, הם יוצאים מגדר "הבנים" שנאמרו בשילוח הקן, ומשום כך יכול ליטול את האם ואת אלו יחדיו.[8]

חכמים תקנו שאפרוחים או ביצים שנולדו בשובכו של אדם, אינם נקנים לו, כל עוד הם תחת אמם.[9] טעם הגזירה הוא שחששו שמא יבוא לקחתם בלי לשלח את האם.[10] ולכן, הרוצה למוכרם לאחרים צריך להפריח תחילה את האם, או לחכות שיפריחו האפרוחים בעצמם, ורק אז להקנותם.[11]

כשרות אפרוחים למאכל בטרם בקע מהביצה

משעת ריקומו של האפרוח בתוך הביצה ועד בקיעתו ממנה, הוא אסור באכילה. כאמור, שלב זה מתחלק לשניים: בשלב הראשון נוכל לראות בביצה מעט דם המעיד על צמיחת כלי הדם ('דם ריקום'). חשוב להבדיל בין דם זה לדם שמופיע בביצה לא מופרית, שמגיע ממקור חיצוני (כמו קרע בשחלה של האם וכדומה), האסור משום גזירה בלבד.[12] הראשונים נחלקו אם דם הנמצא בביצה מופרית נחשב כבר כחלק מהעובר ונאסר משום 'נבלת העוף', או שמא איסורו הוא רק מדרבנן.[13]

גם לגבי השלב השני, בו יש בתוך הביצה כבר דמות אפרוח ממש, נחלקו ראשונים במהות האיסור: יש מי שאמר שאיסורו הוא משום דין נבילה (אם היה ממין טהור) או שרץ העוף (אם היה ממין טמא), ויש מי שאמר שאיסורו משום הדמיון ל"שרץ השורץ על הארץ", ואיסורו רק מדרבנן.[14] ההבדל המעשי בין השיטות נוגע למקרה בו הוצא האפרוח מהביצה באופן מלאכותי, בטרם בקע מאליו: לסוברים שאיסורו משום נבילה, לא תועיל בו שחיטה, אך לסוברים שהוא מדרבנן ייתכן שיהיה מותר לשוחטו ולאוכלו.[15]

אם בישל מספר ביצים באותו כלי, ולאחר הבישול נמצא באחת מהן אפרוח, נאסרות גם שאר הביצים שקיבלו מטעם האפרוח. ואינן ניתרות אלא אם יש כנגד הביצה האסורה שישים ואחת ביצים של היתר.[16] אמנם, אם נמצאה בכלי ביצה של מין טמא, ולא היה בה אפרוח, היא איננה אוסרת את האחרות כלל. בטעם הדבר הסבירו שהביצה עצמה איננה מוציאה טעם למים משום הקליפה שעליה, אך אם יש בתוכה אפרוח הרי שהאפרוח עצמו מוציא טעם למים.[17] ועוד כתבו שהסיבה שבביצים הצריכו שישים ואחד לביטול, ולא שישים כמו בכל האיסורים, היא שהביצים שונות בגודלם, וכדי לוודא שיהיה די נפח לביטול החמירו להצריך שישים ואחד כנגד האיסור.[18]

ממתי מותר לשחוט אפרוח?

אפרוח של עוף טהור שכבר בקע מהביצה, מותר באכילה לאחר שחיטה.[19] אמנם, במקורות מצאנו דעות שונות בשאלה ממתי בדיוק הוא מותר: בבבלי הובאה מחלוקת – שיש מי שאמר שרק לאחר שפקח האפרוח (למעשה, הגוזל, ראו לעיל) את עיניו הוא מותר בשחיטה, ועד אז הוא עדיין נחשב כ"שרץ השורץ על הארץ".[20] אמנם, לשיטת חכמים אין צורך להמתין לפקיחת העיניים. בירושלמי היה מי שאמר שאפרוח מותר רק אם יש לו כבר כנפיים, אך אם נולד ללא כנפיים, מותר לשוחטו רק אחרי שייצמחו.[21] הראשונים הבינו שהכוונה היא לצמיחת הנוצות הגדולות של הכנפיים.[22] נוצות הכנפיים (הנקראות גם 'אברות') מניצות בשלבי התפתחות שונים במינים שונים, אך תהליך זה מתרחש בדרך כלל לפחות שבועיים אחרי בקיעתם מהביצה, אחרי נשירת הפלומה הראשונית.[23] בטעם האיסור, כתבו חלק מהראשונים שהוא משום שבשלב זה האפרוחים עדיין מאוסים לאכילה, והם אסורים משום היותם 'שקץ'.[24]  

הראשונים הביאו דעות שונות בייחס למחלוקת על היחס לפקיחת העיניים.[25] בשולחן ערוך פסק כשיטת חכמים, שמתירים לשחוט אפרוח מיד אחרי בקיעתו מהביצה.[26] אמנם, היה מי שכתב שגם לשיטת השו"ע צריך לחכות לצמיחת הכנפיים, ושלפני כן האפרוחים נחשבים כשקץ.[27] בשיטה זו ישנו קושי מסויים משום שברוב המינים העיניים נפקחות לפני צמיחת נוצות הכנפיים. עם זאת, סדר ההתפתחות משתנה בין מינים שונים. ובערוך השולחן הציע שהאיסור משום 'שקץ' הוא אידסור סובייקטיבי, התלוי בדעתו של אדם, ואיננו איסור כללי. ולפי זה, האיסור לאכול אפרוחים צעירים שלא התפתחו כנפיהם שייך רק לאותם אנשים שלדידם אכילה כזו נחשבת כדבר מאוס.[28]

מבחינה מעשית, העדויות ההיסטוריות מראות שבכל קהילות ישראל נהגו שלא לשחוט אפרוחים בני יומם. שוחטים שונים העידו שהגיל הנמוך ממנו התחילו לשחוט אפרוחים היה כשבועיים לאחר בקיעתם. ייתכן שעד לגיל זה לא היה ערך רב בשחיטת האפרוחים מפני מיעוט הבשר, אך נראה שהייתה בדבר גם השפעה של הדעות המחמירות שנזכרו בש"ס ובפוסקים דלעיל.[29]

אפרוח שבקע מביצת טריפה

בתלמוד נחלקו לגבי דינו של אפרוח שבקע מביצה של נבילה או טריפה. יש שאמרו שהוא אסור, משום שתהליך הדגירה הוא חלק משמעותי מהתפתחותו של הולד, ותהליך זה יונק מגופה של האם הטריפה. ולדעה שניה אפרוח כזה דווקא יהיה מותר, משום שבשלב הביצה הוולד נחשב כעפר, ולכן אי אפשר לדונו עוד כתוצר ישיר של אמו הטריפה.[30] בשו"ע פסק כדעה השניה, אך ברמ"א כתב שיש שנהגו להחמיר ולא לאכול ביצה כזו.[31] 

המתת אפרוחים זכרים בתעשייה

בתעשיית הביצים, מגדלים תרנגולים מזן מיוחד, במטרה להגביר את קצב ייצור הטלת הביצים. בזנים אלו, אין לזכרים משמעות כלכלית, ולכן המגדלים נזקקים להיפטר מהאפרוחים הזכרים בסמוך לבקיעתם. בישראל מושמדים מדי יום לפחות 15,000 אפרוחים.[32] ישנם מספר שיטות להרג הזכרים שמשמשות בתעשייה: ישנם מכונות גריסה שבעזרתם הורגים כמויות גדולות של אפרוחים בזמן קצר, ישנם שיטות שונות של חנק (עם גז או בלעדיו), וישנם מקומות בהם זורקים את האפרוחים ומרעיבים אותם. פוסקי זמננו דנו בשאלה האם ההמתה של האפרוחים מותרת באופן עקרוני.[33] השאלה תלויה בבירור מעמדו של איסור צער בעלי חיים לצורך האדם.[34] גם הפוסקים שמתירים את ההמתה, משום הצורך שבה לצרכי האדם והתעשייה, מסכימים שיש לברור את דרך ההמתה שגורמת להכי מעט סבל לאפרוחים משום איסור צער בעלי חיים. [35]  ועוד כתבו, שאם ימצא פתרון טכנולוגי לזיהוי הביצים בהם יש זכרים, ולהשמידם עוד בטרם בקיעתם, הדבר עדיף.[36]

האם אפרוחים נחשבים כמוקצה בשבת?

באופן עקרוני, בעלי חיים נחשבים כמוקצה ואסור לטלטלם בשבת.[37] דין זה נלמד על ידי הראשונים ממה שנאמר במשנה שמותר לכפות את הסל לפני האפרוחים בשבת, אך אסור לטלטלו בעודם עליו.[38] אמנם, היו מהראשונים שכתבו שישנם מצבים בהם אפרוח חי איננו מוקצה, משום שהוא ראוי למשחק על ידי ילדים.[39] ואכן, נחלקו ראשונים ואחרונים בדינם של חיות המשמשות את האדם, אם יש בהם דין מוקצה. והיה מי שחילק בין בעלי חיים המשמשים את האדם באופן מזדמן, לבין חיות מחמד, שכל מטרתם היא לשעשע את האדם ולכן נחשבות כמזומנות לו ואינן מוקצה.[40]

הלכות נוספות הקשורות לאפרוחים

אפרוח שנולד ביום טוב או בשבת, אסור משום "נולד", ואין לטלטלו[41]

בהלכות חול המועד נאמר שאסור להושיב במועד תרנגולת על הביצים כדי לגדל אפרוחים.[42]

בדיני מקח וממכר נאמר שאדם שמכר ביצים, והן התגלו כביצים "מוזרות", כלומר מקולקלות, הדבר נחשב כמקח טעות וצריך המוכר להחזיר את הכסף.[43] בהג"ה על השו"ע כתב שהכוונה היא לכך שהתחילו להתרקם בתוכם אפרוחים.[44] אמנם, בשו"ע כתב שהמנהג בזמנו הוא שלא לבטל את המקח במקרה כזה, אך אחרונים כתבו שאין לנהוג באופן זה.[45]