אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

אוזן (בכור בהמה)

ב"ה

אוזן (בכור בהמה)

כתיבה: הרב דוד אייגנר

מבנה האוזן[1]

האוזן של בעלי החיים מחולקת לשלושה חלקים מרכזיים, אוזן חיצונית (outer ear), אוזן תיכונה (middle ear) ואוזן פנימית (inner ear),[2] האוזן החיצונית, שבה עוסק ערך זה, מורכבת מאפרכסת (pinna) ותעלת השמע, עד עור התוף. אוזן זו עשויה מסחוס (cartilage) אלסטי בעל מבנה גמיש. הסחוס הוא רקמת חיבור גמישה העשויה בעיקר מחלבונים (קולגן- collagen). ניתן לחלק את האפרכסת לשני חלקים מרכזיים: חלקה החיצוני עשוי מסחוס דק וגמיש באופן יחסי (helix)[3], וחלקה הפנימי עשוי סחוס עבה וקמור יותר המצוי במרכזה של האוזן (auricular cartilage) כמעין ריבוע, ובו יש מספר קימורים ותעלות. במרכז חלק זה מצויה תעלת השמע הממשיכה לעור התוף ולאוזן התיכונה, הסחוס בחלק זה של האוזן הוא עבה וקשה יותר מזה המצוי בשולי האוזן. החלק הסחוסי הדק מקיף את החלק הפנימי משלוש צדדיו. כל חלקי האוזן החיצונית עטויים בעור ובשיער משני צדדיהם. האוזן מחוברת לגולגולת במערכת שרירים ועצבים שמטרתם היא לכוון את האוזן למקור הקול. מלבד זאת מצויים באוזן מספר עורקים מרכזיים המספקים דם לאוזן.

מבוא הלכתי

בכור בהמה טהורה שנולד, ללא שאמו נמכרה לנוכרי, הוא קדוש בקדושת בכור ואין לתת בו מום, וחכמים אף קנסו את מי שהטיל מום בבכור שלא להתירו על ידי מום זה[4]. כדי שמום בבכור יתיר אותו לאכילה צריך הוא לעמוד בשני תנאים: א. הוא צריך להיות מום קבוע, שאינו עתיד לעבור. לכן לדוגמא, מחלת עור שעתידה להתרפא איננה נחשבת כמום מתיר.[5] ב. הוא צריך להיות במקום גלוי בגופה של הבהמה, ולא במקום מוסתר (כמו שבר בצלעות וכיוצא בזה).[6] לאחר שנפל בבכור מום כזה, צריך להראותו לחכם הבקיא במומי בהמה כדי שיפסוק שמותר הבכור באכילה לכהן.[7]

מום באוזן

בין המומים שנמנו במשנה כמתירים את הבכור הוזכרו פגיעות באוזן: "נפגמה אזנו מן הסחוס[8] אבל לא מן העור, נסדקה אף על פי שלא חסרה, נקבה מלא כרשינה או שיבשה. איזהו יבשה כל שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם, ר' יוסי בן המשולם אומר: יבשה שתהא נפרכת."[9]

במשנה מובא שלא כל פגיעה באוזן מתירה את הבכור, אלא הפגיעה צריכה להיות פגימה בסחוס ולא די שהיא תהיה בעור, וכן במקרה שיש באוזן סדק, נקב או שהאוזן יָבְשָׁה. התנאים חלקו מה הגדר של אוזן שיבשה, האם די בכך שהיא תינקב ולא תוציא דם, או שהיא יבשה באופן כזה שהיא מתפוררת. מום נוסף שהובא הוא במקרה של אוזן שהיא ארוכה והיא מקופלת, כל עוד מדובר בסחוס אחד, הדבר אינו נחשב למום, אך אם האוזן עשויה משני סחוסים, הדבר נחשב למום.

סחוס

ישנן מספר אפשרויות בפרשנים לבאר מהם הסחוס והעור, ומתוך כך לבאר מה הפגיעה המתירה את הבכור.

1.הסחוס הוא החלק הפנימי של האוזן, ואילו העור הוא העור המקיף את סחוס האוזן.[10]

2. הסחוס הוא החלק הקשה של האוזן, מידת קשיותו קטנה משל עצם.[11]

3. הסחוס הוא תנוך האוזן[12] תנוך זה ממוקם במרכז האוזן[13] העור לעומת זאת יכול להתרפא, והוא החלק הרך של האוזן.[14]

4. מדובר בחלקים הפנימיים של האוזן החיצונית בתוך הגולגולת, אולם פוסקים רבים חלקו על הסבר זה, מכיוון שמום זה צריך להיות בגלוי, ואילו החלק הפנימי הוא אינו גלוי.[15]

5. התנוך הוא "הרך הדבק בעיגול האוזן", ויתכן שלדעתו מדובר בחלק החיצוני של האוזן.[16]

יש לציין כי לדעת הרב קוק, הסחוס הוא חלק באוזן שאינו רך כעור, ומאידך אינו קשה כעצם שהאינו מתרפא במידה ונעשה שם פצע, ויש לבחון כל בעל חיים לגופו, לפי מבנה אזנו, ואם המום הוא במקום שאינו רך ואינו קשה ניתן להתירו מדין מום.[17]

השלכות מעשיות

כל הבהמות שנולדות בישראל צריכות להיות מסומנות לצורך מעקב, זיהוי וחיסונים סדירים. אופן הסימון כולל ניקוב של אוזן הבהמה  והכנסת תגי זיהוי דרך הנקב לפי רוב הפוסקים, נקיבת האוזן באופן כזה יוצרת מום בבכור, המתיר אותו באכילה.[18] עם זאת, לא ברור האם עצם פעולת הניקוב מותרת, או שיש בכך משום גרימת מום מכוון. מדברי הפוסקים נראה שאין היתר מלכתחילה לסמן את הבכור בדרך זו. הסימון הוא קבוע, והוא צמוד לבהמה בכל ימי חייה, ולכן הוא נחשב כמום קבוע. לעיתים סימון זה נופל מסיבות שונות, ובשל העובדה כי סימון זה היה זמן ארוך באוזן הבהמה, החור שנוצר אינו מתאחה.

הפוסקים דנו האם נקב זה, שנעשה באופן שלא קונסים את האדם הנותנו, נחשב כמום. אמנם, היו שכתבו שאם הבעלים ניקבו את אוזן הבכור כדי לסמנו, בלי שידעו שדבר זה מתירו בשחיטה, הבכור מותר באכילה.[19]

נקב כמלוא הכרשינה והתייבשות האוזן

מלוא כרשינה ההוא שיהיה ניתן להכניס בנקב זה גרגר של כרשינים[20], עיין ערך 'בקיית הכרשינה', התייבשות האוזן יכולה להיגרם בשל מחלות שונות, או נמק הגורם לחוסר מעבר דם לאיבר ובכך למותו והתייבשותו.

סימון באוזן בהמה.