אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.
הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.
צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.
מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.
אנגלית: watermelon
שם ערבי: בִּטִّיחַ'ה - بِطِّيخَة
משפחה: דלועיים
חלק מדעי:
א. רקע כללי
ג. ביות
ה. האבטיח בארץ ישראל בימי הבית הראשון
ו. האבטיח בארץ ישראל בימי הבית השני
ז. זנים בעבר
ט. ריבוי
י. הגידול בהווה
יב. סגולות רפואיות
יג. כלאיים
חלק הלכתי:
אֲבַטִּיחַ הוא מין שיח ירק שרוע חד-שנתי ממשפחת הדלועיים שפרותיו משמשים למאכל. האבטיח הוא חד מיני ושייך למחלקת הדו פסיגיים. מוצאו של האבטיח באפריקה המשוונית הדרומית והצפון מזרחית[1]. טרם ביותו נהגו לעיתים הולכי המדבר להשתמש בו כעין ממיה לנוזלים בעת הליכה ממושכת במדבר. במצרים העתיקה אף נהגו לטמון את המתים עם אבטיחים כדי שיספקו להם מים במסעם אל העולם הבא. אף שהאבטיח התרבותי אוגר כמות מים גדולה בפירותיו, הוא יכול לגדול גם ללא השקיה בתנאי בעל. פרחי האבטיח גדולים ובודדים, וצבעם צהוב בהיר. הפריית האבטיח נעשית על פי רוב על ידי חרקים ובעיקר דבורים. ירק האבטיח הוא ענבה גדולה המכילה זרעים רבים. משקל הפרי 1 - 20 ק"ג בדרך כלל ורובו (כ-92%) עשוי מים. צבע הפרי ירוק מבחוץ ואדום או ורוד מבפנים. ניתן גם למצוא אבטיח עם קליפה או ליבה צהובה. טעמו של הפרי מתוק ועסיסי. האבטיח הוא אחד מפירות הקיץ האהובים בישראל. עונת האבטיחים המרכזית בישראל מתחילה בחודש יוני, מגיעה לשיאה ביולי ומסתיימת בספטמבר, כאשר מרקמו של האבטיח הופך ספוגי.
כפי שיבואר להלן, מקובל בין המפרשים והחוקרים כי זיהויו של האבטיח המקראי זהה לאחד מזני האבטיח המוכרים כיום.
על טעמו המר של אבטיח הבלתי מבויית אחראי גן אחד בלבד ועל כן אפשרי שמפעם לפעם גדל אבטיח בר ללא טעמו המר.[2] את האבטיחים הללו ריבו במהלך הדורות, כך הפך צמח אבטיח לא מר, ובמהלך השנים נעשה אף מתוק יותר ואדום יותר כבימנו.[3] צבעו של ציפת אבטיח הבר הוא לבן, במהלך הדורות צבעו הפך בהדרגה מלבן אל הצהוב ומשם לכתום ובסופו של תהליך לצבע האדום המוכר כיום. הגן האחראי על הצבע האדום נמצא לא אחת בקירבת הגן האחראי על המתיקות. ועל כן ככל שטעמו של האבטיח הפך ממר לתפל ומתפל למתוק, בד בבד עם שינוי הטעם גם צבע ציפתו של האבטיח השתנה בהדרגה מלבן ועד ציפת אדומה המצויה בהווה.[4]
ככל הנראה רק בימי הביניים התפשטו בעולם אבטיחים בעלי ציפה עסיסית ומתוקה יותר, בדומה לזנים המוכרים בימינו. מימי הביניים קיימות מספר עדויות לגידול האבטיח ולמסחר בו גם באזורנו. פרטים על מועד גידולו ואופן גידולו מובאים בחיבור על עבודת האדמה שנכתב בספרד במאה התשיעית,[5] ושימושו לצרכים רפואיים ונזכר אצל רופאים שפעלו בארץ, דוגמת הרופא ר' דוד די סילוה (מאה 18).[6]
מקורו של האבטיח הוא באבטיח הבר, פרי דומה לו אך קטן יותר, כנראה אבטיח הפקועה (Citrullus Colocynthis - Bitter Cucumber) או הדומה לו.[7] ענפיו משתרכים על האדמה, ואורכם עשוי להגיע עד למטר וחצי. עליו גדולים ומחולקים לאונות והם בעלי קנוקנות. צבע הפרחים הוא צהוב-לבן, פריחתו היא בחודשים מרץ עד אוגוסט, פירותיו הם מעין אבטיחים המגיעים לגודל של עד 12-15 סנטימטרים. בניגוד לפירות האבטיח המתוקים, אבטיח הפקועה ציפתו לבנה והנו מר רעיל ולא אכיל, עם זאת, הצמח הוא בעל ערך רפואי רב.[8] הצמח מגלה הסתגלות לתנאי יובש במדבר ובקרקע חולית, בין היתר בזכות היותו מעמיק-שורש. בארץ גדל אבטיח הפקועה בקרקעות חוליות בצפון הנגב ובמישור החוף, וכן בערוצי נחלים בנגב ובערבה. תפוצתו העולמית משתרעת במדבריות צפון-אפריקה ודרום-מערב אסיה.[9]
זרעים של אבטיח הפקועה נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בנחל חמר שבדרום ים המלח, והם מתוארכים לאלף השביעי לפסה"נ לערך. ממצא זה מעיד על השימוש בו עוד קודם לתקופת הביות.[10] ישנן עדויות בוטנו-ארכיאולוגיות רבות לגידולו של אבטיח. בארץ ישראל נמצאו זרעי אבטיח מבוית, בתל בבאב א-ד'רע באזור הדרום מזרחי של ים המלח, מתקופת הברונזה הקדומה (3300 – 2400 לפני הספירה) ובתל ערד מהתקופה הישראלית.[11] נראה שהאבטיח בתקופות אלו היה בעל פרי קטן יחסית וציפתו תפלה או מרה. במצרים נתגלו זרעי אבטיח מבויית מהאלף השני והשלישי לפנה"ס וכן נמצאו ציורי קיר של האבטיח. ממצא בוטני- ארכיאולוגי נוסף מימי בר כוכבא נתגלה באזור יריחו.[12] האבטיח נזכר במקרא[13] ופעמים רבות גם במקורות מתקופת המשנה והתלמוד.[14]
האבטיח בארץ ישראל בימי הבית הראשון:
בספר במדבר במהלך הנדודים במדבר סיני נזכרים בני ישראל בירקות אשר אכלו במצרים וכך נאמר: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ".[15] מהקשר הירקות הנוספים המצוטטים בפסוק ניכר כי האבטיח אותו הם מזכירים אינו מבין הירקות המתוקים.[16] פעם נוספת בו נזכר ככל הנראה אבטיח הפקועה הוא בספר מלכים, שם מסופר על בני הנביאים ההולכים עם הנביא אלישע בזמן הרעב וכך נאמר: "וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה וְהָרָעָב בָּאָרֶץ, וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יֹשְׁבִים לְפָנָיו וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד לִבְנֵי הַנְּבִיאִים: וַיֵּצֵא אֶחָד אֶל-הַשָּׂדֶה, לְלַקֵּט אֹרֹת, וַיִּמְצָא גֶּפֶן שָׂדֶה, וַיְלַקֵּט מִמֶּנּוּ פַּקֻּעֹת שָׂדֶה מְלֹא בִגְדוֹ; וַיָּבֹא, וַיְפַלַּח אֶל-סִיר הַנָּזִיד--כִּי-לֹא יָדָעוּ. וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים, לֶאֱכוֹל; וַיְהִי כְּאָכְלָם מֵהַנָּזִיד וְהֵמָּה צָעָקוּ, וַיֹּאמְרוּ מָוֶת בַּסִּיר אִישׁ הָאֱלֹהִים, וְלֹא יָכְלוּ, לֶאֱכֹל".[17] ככל הנראה הפרי אותו מצאו ובישלו בני הנביאים בסיר הנזיד היה אבטיח הפקועה, הם מצאו ירק שעליו דומים לגפן ופריו צהוב כאבטיח, אך בהיותו מר ורעיל הוא זה שהביא לצעקתם 'מות בסיר'. אורכו של האבטיח בתקופה זו עמד על 12 – 15 ס"מ לערך, צבע ציפתו בין לבן לצהבהב וטעמו כאמור בין מר לתפל, צבע קליפתו היה בין ירוק לצהוב.[18] ההנחה המקובלת כי בתקופה זו האבטיח עדיין אינו בין הירקות שאותם גידלו בגינת הירק הארץ ישראלית.
האבטיח בארץ ישראל בימי הבית ה-II (התקופה הפרסית, היוונית והרומית):
בתחילת ימי הבית ה-II היה האבטיח עדיין היה בין ירקות הבר ושימושו למאכל היה מועט. במקורות חז"ל מצאנו שימושים אחרים לאבטיח הבר (הפקועה), במשנת כלאים נאמר: "... אין נוטעין יחור של תאנה לתוך החצוב שיהא מקירו, אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח שתהא זורקת מימיה לתוכו...".[19] ניראה שהיה שימוש באבטיח כמקור מים זמין לנטיעת ייחור על מנת שייקלט בקרקע בתקופת יובש או קיץ. מזרעיו של אבטיח זה עשו ככל הנראה שמן,[20] כך נזכר במשנת שבת: אין מדליקין בשמן שרפה ביום טוב.... וחכמים מתירין בכל השמנים: בשמן שומשמין, בשמן אגוזים, בשמן צנונות, בשמן דגים, בשמן פקועות...:".[21] אבטיחי הפקועה היבשים שהתרוקנו מתכולתם שימשו כשפופרות – כעין כלי קיבול אשר בתוכם שפכו שמן, ובתוך השמן הניחו פתילה והדליקו את נרות השבת או נר למאור. וכך נאמר במשנת כלים: ....מחצלת הקש ושפופרת הקש רבי עקיבא מטמא ורבי יוחנן בן נורי מטהר רבי שמעון אומר אף של פקועות כיוצא בהן...:".[22] בתקופה זו עשו שימושים במימיו ובקליפתו של אבטיח ולקטו אבטיחים שטעמם אינו מריר. כנראה שבתקופה זו החלו החקלאים לזרוע את גלעני האבטיח שאינו מר, אם כי באופן מדוד ובהיקפים קטנים. נראה כי עדיין יש אבטיחים מרירים וכך נאמר במשנה: לולבי זרדים ושל עדל ועלי הלוף השוטה אינן מיטמאין טומאת אוכלים עד שימתוקו רבי שמעון אומר: אף של פקועות כיוצא בהם".[23]
נראה כי במהלך ימי המשנה והמשכם בתקופת התלמוד, קצב ברירת זני האבטיח שאינם מרים גבר ומתוכם בררו זנים בעלי טעם מתקתק הערב לחך, זאת אנו יכולים אנו להסיק ממקורות חז"ל בהם חל מעבר של האבטיח מחברת הפירות המרים והחריפים לחברת הפירות המתוקים. הצטברות מקורות בהם נזכר האבטיח כפרי מתוק מוכיחה כי בתקופה זו ככל הנראה החלו לגדל את האבטיח כפרי מקשה, וככל שחלף הזמן האבטיח הפך חלק מתפריט המאכל בתקופה זו. להלן מספר דוגמאות:
במשנת תרומות נאמר: "האומר לחברו הילך איסר זה בעשר תאנים שאבור לי בורר ואוכל, באשכול שאבור לי מגרגר ואוכל, ברמון שאבור לי פורט ואוכל, באבטיח שאבור לי סופת ואוכל אבל אם אמר לו בעשרים תאנים אלו בשני אשכולות אלו בשני רימונים אלו בשני אבטיחים אלו אוכל כדרכו ופטור...".[24] במשנה האבטיח מצוי בקבוצה אחת יחד עם תאנים, ענבים ורימונים. המשנה עוסקת במעשרות ובידוע כי אין מעשרות מפרי הפקר, כיוון שמתקיים דיון גם לגבי האבטיח ניכר כי הוא גידול מקשה מוכר ואינו מן הבר. במשנת עוקצין נאמר: "הרמון והאבטיח שנימוק מקצתו אינו מצטרף...",[25] כך גם במשנת מעשרות: "גפן שהיא נטועה בחצר נוטל את כל האשכול וכן ברמון וכן באבטיח דברי רבי טרפון רבי עקיבא אומר מגרגר באשכולות ופורט ברמון וסופת באבטיח...",[26] מדוגמאות אלו ואחרות[27] נראה כי בהדרגה עבר האבטיח לגידול מקשה מקובל הנמצא תדיר 'בחברת המתוקים' וכנראה לא במקרה. אורכו של האבטיח בתקופה זו עמד על 12 – 15 ס"מ לערך,[28] צבע ציפתו בין לבן לצהבהב וטעמו בין תפל למתקתק, צבע קליפתו היה בין ירוק לצהוב.[29]
על מקור האבטיח התרבותי נחלקו החוקרים, חלק ניכר סובר כי מקורו באבטיח הפקועה Citrullus Colocynthis- Bitter Cucumber)), אחרים סברו כי מקורו הוא בזני בר אחרים של אבטיח כגון Citrullus ecirrhosus, - Namib tsamma ,[30] Citrullus amarus,[31] או tsamma melons.[32] מינים אלו קרובים לאבטיח התרבותי ומקורם ביבשת אפריקה.
בתקופה העות'מאנית גידלו ערביי ארץ ישראל אבטיחים מזנים שככל הנראה הושבחו בתנאי הארץ. ידועים אבטיחי 'טללים', כלומר אבטיחים הגדלים רק על מי התהום והתעבות הטל בלילה על השיחים (גידול בעל). אבטיחים מהזן 'אמחסני' גידלו תושבי הכפר הערבי הגדול קקון (שרידיו בעמק חפר על יד מושב אמץ).[33] אבטיחים מזן זה גודלו באזור אגן נחל אלכסנדר[34] בהיקף ניכר, חלקו נמכר בארץ וכל היתרה הוסעה לנמל מכמורת (בקירבת כפר ויתקין)[35] ומשם יוצאו לערי מצרים, לבירות וסביבתה ואף לערי סוריה, יצוא זה נמשך עד שלהי ימי המנדט הבריטי.[36] זן נוסף שהחלו לגדל בתחילת המאה העשרים הוא הזן מללי אשר גודל האבטיחים, האפשרות לגדלו בעל ויכולתו של הזן להתגבר על מחלות עלים הביאו לגידולו באזורי השפלה והחוף. חקלאים במושבות ובישובים החקלאיים טרם הקמת המדינה גידלו גם הם אבטיחים בעיקר מהזן מללי. עם הקמת המדינה החלו חקלאי הארץ לגדל את כל סל הירקות ובתוכו גם זן אבטיח זה אשר גודל עד סוף שנות ה-80, אז החלו לפתח ולגדל את זני האבטיח ללא הגרעינים אשר היו נוחים יותר לאכילה.
את האבטיח ניתן להרבות בשני אופנים: האחד בזריעה של זרעי אבטיח מזנים מבוררים. דרך נוספת מקובלת מאוד היא על ידי שתילה של שתילים מורכבים אותם מכינים כ-שלושה חודשים טרם השתילה על פי הכנה והזן המבוקש. הכנה היא על פי רוב כנת דלעת העמידה יותר למחלות קרקע ועלים ועליה מרכיבים את הזן האבטיח המבוקש. אולם הרכבת אבטיח על דלעת היא בעייתית מבחינה הלכתית, מכיוון שמדובר בשני מינים שונים, להרחבה ראה כאן: הרכבת אבטיח
בישראל שעד תחילת שנות ה-70, האבטיח היה מזוהה באופן מוחלט עם הקיץ. בתחילת שנות ה-70 חלה תפנית בגידול האבטיחים, עם הכנסת הטכנולוגיה של שימוש ביריעות פוליאתילן. עונת הגידול התרחבה לאזורים חמים, דוגמת הערבה ובקעת הירדן, שם אימצו את הטכנולוגיה שהביאה להקדמת הקטיף. מאז, אפשר למצוא אבטיחים למכירה בחלק ניכר של חודשי השנה.[37]
מדי שנה מגדלים בישראל כ-135 אלף טון אבטיחים. בכל שנה מגדלים בישראל כ-25 אלף דונם אבטיחים בגידול שלחין, למאכל טרי, מרביתם מטיפוסים חסרי זרעים.[38] אבטיחים בכירים הגדלים תחת חיפוי מנהרות פוליאתילן, כלומר מנהרות ניילון נמוכות או 'חממיות', נקטפים ממארס עד אפריל. בטכנולוגיה הזאת מגדלים כעשרת-אלפים דונם. בחלק השני של העונה - אביב וקיץ , מגדלים כ-15 אלף דונם אבטיחים בשדה הפתוח. הקטיפים הראשונים של אבטיח בישראל מתחילים מאזור הערבה וכיכר סדום, אחר כך מצפון לים המלח, עמק בית שאן והנגב המערבי. בהמשך העונה, משדה פתוח, מאזור העמקים, גליל מערבי, נגב והמרכז.[39]
במקביל לאבטיח המאכל נוהגים לגדל אבטיח לשם ליקוט זרעיו להכנת פיצוחים, וכן על מנת להפיק מהם שמן מאכל. זן אבטיח הגרעינים הנפוץ בארץ למטרה זו הוא בדרך כלל מללי, זן זה גדל בדרך כלל בעל .זן זה מכיל גרעינים רבים וגדולים במיוחד. קטיף האבטיח לזרעים מתבצע על ידי מכונה מיוחדת המפצחת את הפרי בשדה ומוציאה את גרעיניו, בעוד שאת הליבה והקליפות היא משאירה בשדה.
בשנים האחרונות גדלה הדרישה לאבטיח קטן יותר. במקביל החל טיפוח של זנים מתאימים, בקטגוריות גודל שונות, כדי לענות על צורכי הלקוח. יש היום, למשל, אבטיח ננו במשקל עד קילו אחד, אבטיח מיני במשקל 1-3 ק"ג, אבטיח מידי במשקל 4-6 ק"ג ואבטיח רגיל, שמשקלו 6 ק"ג ויותר.
בעולם קיימים יותר מ-1200 זנים של אבטיח, טווח משקלם נע בין 1 - 90 ק"ג צבעה של הציפה: אדום, ורוד, כתום, צהוב או לבן.
הפוסקים התייחסו לשני מיני אבטיחים, אחד לאכילה והשני שהיה לצורך שתיית מימיו, האבטיח שנועד שלם שתיית מימיו שימש כמאכל שגרם לשלשול[40]. הפוסקים דנו בשאלת הברכה על המין שמיועד לשתיית מימיו.[41] וכן האם יש בעייה של ברירה כששותים את המים בלבד.[42] אבטיח שאינו ראוי לאכילה נקרא 'סרוח'[43]
האבטיח התרבותי מכיל ויטמינים רבים כגון B5, B3, B6 ובטא קרוטן. בנוסף, האבטיח הוא מקור יעיל לליקופן, בדומה לעגבניות[44] ולנוגדי חמצון אחרים כמו ויטמין .C מנה של 250 גרם אבטיח מספקת כרבע מהמנה היומית המומלצת לאדם מבוגר של ויטמין .C האבטיח מכיל כ-30 קלוריות ל-100 גרם ושיעור הסוכרים שבו הוא 6.2%. האבטיח משתן ומנקה את מערכת העיכול. קליפת האבטיח מכילה ריכוזים משמעותיים של ציטרולין. האבטיח מסייע להילחם בתופעות דלקתיות בגוף הגורמות למחלות כמו אסתמה, מחלות פרקים, סוגי סרטן מסוימים וטרשת העורקים.[45] לאבטיח הפקועה יש גם כן סגולות מרפא, אמנם הצמח ידוע כרעיל אך הוא משמש במינון זהיר כתרופה עממית חריפה לעצירות ולתולעים בבטן. בשימוש חיצוני הוא מקובל נגד נפיחות ברגליים, כאבי פרקים, שיתוק, טחורים, כאב-גב, דלקת בעור, כאבים בכלל ועוד.[46]
האבטיח גורם לפעילות מעיים מוגברת, ועל כן יש להימנע מלאכלו בתוך הסעודה.[47] אכילת האבטיח גורמת לקושי בלימוד, ויתכן שקושי זה נובע מכך שהוא גורם לשלשול. [48] אבטיח סועד את הלב.[49] האבטיח נזכר כקינוח לסעודה.[50] הבן איש חי מציין שהאבטיח הוא מאכל שנחוץ לאכלו באזורים חמים.[51]
בימי חז"ל היה מקובל אצל החקלאים כי זריעה של אבטיח ביחד עם תפוח יוצרת מלפפון (מילון).[52] נחלקו התנאים האם המלפונות (המילון[53]) והאבטיחים כלאים זה בזה.[54] יש מי שזיהה את הדלעת המצרית כאבטיח[55]. ויש מי שכתב שאבטיח ודלעת נחשבים כמין אחד.[56]
אכילת האבטיח בהלכה: בהלכות סעודה קיים כלל שמזון שנאכל בפני עצמו ואינו בא ללפת את הפת יש לברך עליו בפני עצמו, מכיוון שישנה מתיקות באבטיח הוא שימש כמאכל לאחר אכילת מאכלים מלוחים, אי לכך דנו הפוסקים בברכתו האם במקרה זה הוא נחשב כמאכל שמטרתו היא ללפת בו את הפת[57].
הזרעים והנוזלים של האבטיח נקראו "מעי אבטיח" בלשון המשנה, נחלקו התנאים האם האדם מעוניין בהם ויש לחלקים אלו חשיבות או שאין בהם חשיבות.[58]
לאבטיח ישנם זנים העשירים בגרעינים שמיועדים לפיצוח, וישנם זנים המיועדים למאכל, בשל כך דנו הפוסקים במספר השלכות הלכתיות; כיצד יש לאכלו בשבת ולהימנע מאיסור בורר[59]. האם יש הבדל לדיני ברכות בין אבטיח שמיועד לגרעינים ובין אבטיח שמיועד לאכילת בשרו.[60] בזנים המיועדים לפיצוח האם ניתן להפריש תרומות ומעשרות מגרעיני האבטיח על בשר האבטיח.[61] בזמן המשנה גרעיני האבטיח לא היו ראויים לאכילה אלא לזריעה בלבד ולכן אסור לאספם בשבת.[62]
כתיבה: ע"ל, ד"א
משרד החקלאות והכפר, 2014.
1937.أورغاد، دوريت، -
[1] ד"ר הרי פריס – מכון וולקני – מגזין נשיונל ג'אוגרפיק ספטמבר 2016.
[2] ד"ר הרי פריס – מכון וולקני – מגזין נשיונל ג'אוגרפיק ספטמבר 2016.
[3] עמר, תשע"ב, 81.
[4] ד"ר הרי פריס – מכון וולקני – מגזין נשיונל ג'אוגרפיק ספטמבר 2016.
[5] עמר, תשע"ב, 81 – 82.
[6] שם.
[7] ד"ר הרי פריס – מכון וולקני – מגזין נשיונל ג'אוגרפיק ספטמבר 2016.
[8] ליפשיץ, תש"ן, 148. ראו להלן הרחבה בפסקה העוסקת בסגולות הרפואיות של האבטיח.
[9] ארנון, 1994, 69- 70.
[10] Liphschitz, 1986, 203-209
[11] Zohary & Hopf, 2000, 286 -188
[12] ארנון, 1994, 70.
[13] במדבר יא, ה; מלכים ב, ד, לט.
[14] לדוגמא: משנה, מעשרות א, ד; מעשרות ב, ו; תוספתא, כלאים (ליברמן) א, א, כלאים (ליברמן) ג, יב, מעשרות (ליברמן) א, ו, פסחים (ליברמן) א, י; בבלי, יומא עה, א ועוד.
[15] במדבר יא, ה.
[16] גם הקישואים שייכים לסוג זה של ירקות. במשנה תרומות ג, א נאמר: "התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום..." וראו גם: בבלי, קידושין מו, ב; ירושלמי, תרומות ג א; ג, ה, פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר פרשת בהעלותך ק, ב ד"ה זכרנו את הדגה, ממקורות אלו משמע שלא אחת נמצא קישוא שהוא מר.
אולם במהלך הדורות, השתנה המצב, במשנה תרומות ב, ו נאמר: "האומר לחברו הילך איסר זה בעשר תאנים שאבור לי בורר ואוכל, באשכול שאבור לי מגרגר ואוכל, ברמון שאבור לי פורט ואוכל, באבטיח שאבור לי סופת ואוכל..." עתה האבטיח מצוי בקבוצה אחרת יחד עם תאנים, ענבים ורימונים, האבטיח עבר 'לחברת המתוקים' וכנראה לא לחינם. בתקופה זו האבטיח הוא כנראה כבר מתוק יותר והוא נזכר לא מעט יחד עם הפירות המתוקים (ראו להלן הרחבה ודוגמאות נוספות).
[17] מלכים ב', ד, לט.
[18] טרם ההבשלה צבעו ירוק ועם תהליך ההבשלה הפך גון קליפתו לצהוב.
[19] משנה וירושלמי, כלאים א, ח; ראה פליקס, כלאי זרעים והרכבה עמ'.... שביאר מספר אופנים שבה נעשתה פעולה זו.
[20] לדעת מ. רענן, הזרעים אכילים, אם כי הם מרים, וטעמם כאגוזים, הזרעים עשירים בשומן וחלבון, תכולת השמן בזרעים גבוהה יחסית והיא מגיעה ל 17- 19%. אין ספק שניתן היה להשתמש באבטיח הפקועה לצורך הפקת שמן למאור. ז. עמר ביצע ניסוי הדלקה ומצא שנר חרס שהכיל 30 סמ"ק שמן פקועות ופתילה מפשתן בער בשלהבת יפה במשך שלוש שעות.
[21] משנה, שבת ב, ב.
[22] משנה, שבת יז, יז; משנה כלים יז, יח.
[23] משנה, עוקצין ג, ד; ראו גם בבלי, יומא עה, א; ירושלמי, תרומות ג, א, בבלי יבמות פט, א.
[24] משנה, תרומות ב, ו.
[25] משנה, עוקצין ב, ג.
[26] משנה, מעשרות ג, ט.
[27] כגון: תוספתא כלאים (ליברמן) א, א; תוספתא, פסחים (ליברמן) א, י; ירושלמי, תרומות ח, ב, מעשרות ג, ד.
[28]ראו לדוגמא: על גודלו של האבטיח כגודל אגרוף גדול: בבלי, בכורות לז ע"ב; מדרש זוטא - קהלת (בובר) פרשה ז יב.
[29] טרם ההבשלה צבעו ירוק ועם תהליך ההבשלה הפך גון קליפתו לצהוב.
[31] Chomicki and Renner, 2015.
[32] The Plant List: A Working List of All Plant Species". Retrieved 8 October 2014.
[33] אבטיחים שלא בעונה (ערבית), 1937.
[34] ואדי 'חווארית' כפי שכונה בפי תושבי האזור.
[35] לנמל מכמורת ניתן שם נוסף – 'מינת אל-בטיח', שפירושו בעברית נמל האבטיחים. המבנה שנבנה על הגבעה בין כפר ויתקין לנמל מכמורת בתקופה העותומאנית נקרא ח'אן סמארה (ע"ש משפחת סמרה מטול כרם שלה היו אדמות רבות באזור זה), שימש לשליטה על המעבר הצר של נחל אלכסנדר להגנה על סוחרי האבטיחים העוברים בסמוך לאפיק הנחל ולגביית מסים מהם.(ע"פ שרית פלצ'י-מיארה, מנהלת מרכז חינוך והסברה של רשות הטבע והגנים בשרון).
[36] ע"פ שרית פלצ'י-מיארה, מנהלת מרכז חינוך והסברה של רשות הטבע והגנים בשרון.
[37] על פי נתונים מאת שמשון עומר, מנהל אגף הירקות וגד"ש (גידולי שדה) ומדריך ארצי לגידול דלועים במשרד החקלאות. אתר שה"מ משרד החקלאות והכפר 2014.
[38] בהווה נוהגים לזרוע שטחי אבטיח בלי גרעינים הוא זן מיוחד אשר פירותיו עקרים ונושאים בתוכם רק מספר מועט של מעטפות הזרע – שקיקים לבנים דקיקים וקלים לאכילה. על מנת ליצור פרי נטול גרעינים יש לגדל תחילה צמח אבטיח טריפלואידי על ידי הפריה של צמח נקבה של זן טטרפלואידי באבקה של צמח מזן רגיל, דיפלואידי. זרעיו של הצמח הטריפלואידי גדולים יותר מהזרעים של הצמחים הדיפלואידיים וגדלים לצמחי אבטיח טריפלואידיים שהם עקרים בהפריה הדדית. עם זאת, כשפרחים נקביים של צמח טריפלואידי מואבקים באבקה של צמח דיפלואידי רגיל, נוצרים פירות עקרים שהם האבטיחים בלי גרעינים. לפיכך, בשדה שבו זורעים את הצמח הטריפלואידי נזרע בסמוך גם צמח דיפלואידי רגיל שיפרה אותו על ידי האבקה.
[39] על פי נתונים מאת שמשון עומר, מנהל אגף הירקות וגד"ש (גידולי שדה) ומדריך ארצי לגידול דלועים במשרד החקלאות. אתר שה"מ משרד החקלאות והכפר 2014.
[40] כך מבאר ר"ת בתוספות שבת קט, א את דברי הגמרא שמותר בשבת לשתות 'שריקא טויא' למרות שמדובר ברפואה, מכיוון שמדובר באכילה רגילה של האבטיח, ולא בפעולה רפואית מיוחדת.
[41] ראה שו"ת גינת ורדים או"ח כלל א סימן כו שהביא דעה הסוברת שעל החלק הנאכל שסמוך לקליפה יברך בורא פרי האדמה, ועל המים שבתוך האבטיח יברך שהכל, ראה בהמשך דבריו שחלק על כך. וראה הלכות קטנות א, סג. וכן בן איש חי שנה ראשונה פרשת פינחס סעיף ט: "אבטיחים השחורים שקורין בערבי רק"י לפעמים ימצא מים מכונסים בתוכם את שותה המים לבדו ואינו אוכל מן הפרי של האבטיחים יברך שהכל".
[42] שו"ת אגרות משה או"ח, ח"ד סימן עד אות ב.
[43] משנה תרומות ג, א.
[44] באבטיח יש עד פי 10 יותר ליקופן מאשר בעגבניה טריה. הליקופן באבטיח ידוע כאנטיאוקסידנט המסוגל לבלום רדיקלים חופשיים בגוף. מחקרים מעידים על כך שיש לו חשיבות בהפחתת הסיכון למחלות לב וסרטן, כגון סרטן במערכת העיכול וסרטן הפרוסטטה.
[45] ע"פ לירון לדנהיים, דיאטנית קלינית.
[46] עמר, 115 – 117, 1960.
[47] רמב"ם דעות ד, ו.
[48] פסיקתא זוטרתא במדבר, בהעלותך דף ק עמוד ב.
[49] שכל טוב (בובר) בראשית פרשת תולדות - ויצא פרק כח : ורוב דגן. אלו אבטיחים המסעדים ללב:
[50] חזקוני במדבר יא, ה.
[51] ראה בן איש חי שנה ראשונה פרשת דברים סעיף יט שכתב ביחס לאכילת פירות בסעודה מפסקת: "ואף על גב דמותר לאכול פירות חיים כמה מינים, מ"מ נכון למעט הנאותיו בסעודה זו ולא ירבה בפירות, ורק יאכל פרי הצריך לו בשביל התענית כמו פרי שקורין רק"י (אחד משמותיו של האבטיח בערבית) שצריך מאד במדינות אלו בשביל החום".
[52] כך מובא בירושלמי כלאים א, ב בשם רבי יהודה, וראה פליקס, כלאי זרעים והרכבה עמ' 53, שכתב בשם פליניוס שזרעי דלעת שמקורם ממקומות שונים בפרי מניבים פירות בעלי תכונות שונות, אך פשוט הוא שמבחינה חקלאית זריעה של שני מינים אחד ליד השני אינה יוצרת מין חדש.
[53] ראה פליקס, כלאי זרעים והרכבה עמ' 49.
[54] תוספתא כלאים (ליברמן) א א, וראה ציץ אליעזר ב, יב שדן בשאלה האם אבטיח עם מלון לענין כלאים מכיוון ששניהם ממשפחת הדלועיים, וישנו דמיון מסוים בין צורת הפרי והעלים.
[55] רבינו נתן אב הישיבה...... ר' פרחיה (בשיטת הקדמונים) שבת קנו, ב.
[56] ספר הישר לר"ת (חלק החידושים) סימן רסז, "אבטיחין ודילועין כחדא חשיב לה".
[57] שו"ת פרח שושן או"ח כלל א סימן ו.
[58] משנה עדויות ג, ג, משמעות הדבר היא לענין תרומה, שאם אין להם חשיבות אזי שהם מותרים לזרים.
[59] בן איש חי שנה שניה פרשת בשלח הלכה ז: "אבטיחים שקורין בערבי רק"י שיש בקרבם גרעינין הרבה מפוזרים אנה ואנה", שו"ת אגרות משה או"ח ד, עד.
[60] בהלכות ברכות קיים כלל שהאוכל גרעינים בפני עצמם ברכתם היא שהכל מכיוון שהם טפלים לפרי, לכן לדעת אור לציון חלק ב פרק יד - דיני ברכות, וכן שו"ת עשה לך רב ז, יד, שכתב "על גרעיני האבטיח שגדולו שלם שימוש בגרעינים מברך עליהם שהכל נהיה בדברו. ואם הגרעינים באו מאבטיחים שגודלו במיוחד לשם גרעיניהם, מברך עליהם בורא פרי האדמה". אולם לדעת היביע אומר ח"ט, או"ח קח, ח"ז או"ח לא, שלמרות שיש שנוהגים לברך עליהם שהכל, המברך עליהם בורא פרי האדמה הרשות בידו.
[61] ראה שו"ת שבט הלוי ט, רלט.
[62] ירושלמי מעשרות א, ב: כך מעיד רבי יוחנן ששמע בקטנותו מרבי שמעון בן אלעזר.
ניצן, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
