במשנה ובגמרא במסכת סוכה (נא ע"א – נג ע"א) מופיעים תיאורים מרהיבים של השמחה הגדולה שהייתה מתקיימת בימי חג הסוכות בבית המקדש – 'שמחת בית השואבה'. גם היום במקומות רבים נוהגים להזכיר את השמחה הגדולה שהייתה בבית המקדש, ומתקיימים אירועים רבים של שמחה בימים הללו של סוכות תחת הכותרת 'זכר לשמחת בית השואבה'  ובוודאי גם מתוך רצון ותקווה לראות במהרה את השמחה שתתקיים בפועל בבית המקדש.

אולם נראה כי יש שאלה חשובה שצריכה להישאל: מדוע אנו מסתפקים באירועים שהם רק 'זכר' לשמחה זו? מדוע באמת אין מקיימים את שמחת בית השואבה עצמה? האם יש דין שעל שמחה זו להתקיים דווקא כאשר המקדש קיים? האם שמחה זו יכולה להתקיים רק בתוך שטח המקדש, או שמא מצווה זו יכולה להתקיים גם בסמוך למקום המקדש, מבחוץ?

במאמר שלפנינו נראה כי להלכה ולמעשה יש מקום לקיומה של שמחה זו – לא רק כאשר המקדש עומד על תִלו, אלא אף כאשר המקדש חרב. ולא רק בתוך מקום המקדש עצמו השמחה יכולה להתקיים, אלא אף סמוך למקום זה (ככל שאפשר), וגם אירוע של שמחה המתקיים בירושלים מחוץ להר הבית, יכול להיקרא 'שמחת בית השואבה', ולא רק 'זכר' לשמחה זו. נכון הוא שהשמחה היותר מושלמת תהיה כאשר המקדש יעמוד על תִלו, אך בוודאי שאין אנו רשאים להיפטר מן החיוב המוטל עלינו בשמחה זו גם בזמן הזה. אם כך, כיצד עלינו לנהוג כבר בימי החג הקרובים? מדוע לא נקיים את 'שמחת בית השואבה'?

שנת השמיטה מציבה אתגרים מורכבים ביותר בפני ציבור החקלאים. במשך שנה שלמה התורה מצווה עליהם לשבות מעבודת האדמה. התורה כבר הייתה מודעת לקושי הגדול שבקיום מצוות השמיטה, ושמה בפי העם את הטענה: 'מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנוּ' (ויקרא כה, כ). תשובתה של התורה לטענה זו היא בהבטחה: 'וצוויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים' (ויקרא כה, כא). התורה מבטיחה שהיבול בשנה השישית יפצה את החקלאים על אבדן היבולים בשנת השמיטה. הבטחה זו אמנם עשויה להועיל בחברה החקלאית העתיקה, שבה כל כפר גידל בערך את כמות היבול הדרושה לו לצרכיו, אך אין בה כדי לענות על מצוקתם של החקלאים בימינו.

משום כך, לאורך הדורות ניסו הפוסקים למצוא פתרונות שונים שיאפשרו לחקלאים להתפרנס תוך שמירה על השמיטה כהלכתה. במאמר זה נדון בשאלה: איזו תוצרת עדיף לקנות? יבוא מחו"ל או תוצרת של היתר המכירה?

מעמדה של האישה השתנה בדורנו, ונפתחו בפניה מסלולים שעד כה היו בלעדיים לגברים. הנשים דורשות ומקבלות הזדמנות שווה בתחום העיסוק המקצועי, בקידום בו, ברמת השכר, ובכל תחום אחר. הדרישה שנשים תקבלנה הזדמנות שווה לא פסחה גם על השירות בצבא. חוגי נשים פמיניסטיות דרשו מצה"ל שנשים לא תהיינה מופלות לרעה לעומת הגברים, והצבא קיבל את דרישתן. הבנות מצטרפות ליחידות קרביות ומתאמנות יחד עם הגברים, ובכך מתאפשר להן להוכיח את יכולתן בכישורים הנדרשים ללוחמי צבא, ולפעמים הן טובות יותר מן הגברים. כך הן נהנות מהיוקרה, הכבוד והמעמד המוקנים להן בשירות ביחידה לוחמת.

מאמר זה בשאלת גיוס בנות לצה"ל, נכתב בגלל פניית מחנכים ומחנכות הנשאלים על ידי תלמידותיהם בנושא גיוסן לצה"ל. השאלה הנשאלת היא האם אפשר לשקול מחדש את נושא גיוס הבנות לצה"ל, אם הצבא יאפשר להן להקפיד הקפדה מלאה במצוות, ולשמור על הצניעות הנדרשת - בלי אימונים של בנים ובנות יחד?

במצב שגרה, אדם שהתקשר ביחסי עבודה עם מקום עבודה, מחויב הוא למקום עבודתו במשך כל תקופת ההעסקה, כפי שקבע עם מעבידו. מובן שתמיד עומדת לו הזכות להתפטר מעבודתו, אולם גם זכות זו מוגבלת; ונקבע כי על העובד להודיע על ההתפטרות מספיק זמן מראש כדי שלא ייגרם נזק למעביד, ואם לא כן עליו לשאת בתוצאות התפטרותו. כשם שהעובד מחויב למעביד כך המעביד מחויב לעובד, ועליו לספק לו עבודה במשך כל תקופת ההעסקה, כפי שקבעו ביניהם. כל זאת נכון כאמור, לימים של שגרה.

בקיץ האחרון הייתה מדינת ישראל במצב חירום לאומי. טילים נפלו ברחבי הארץ ובעיקר בדרומה, משפחות עקרו ממקומן וגברים רבים גויסו לצבא. מצב זה השפיע רבות גם על הכלכלה, בין השאר בתחום יחסי העבודה. נשאלות שאלות כגון: כיצד יש לנהוג כאשר עקב המצב נבצר מן העובד להגיע למקום עבודתו? מה לעשות כאשר המעביד מקבל הוראה מפיקוד העורף לסגור את שערי מקום העבודה עד יעבור זעם? ובכלל, מי אמור 'לשלם את המחיר' הכלכלי של המצב?

שנת השמיטה כוללת לא רק מצוות ואיסורים הנוגעים לחקלאות אלא גם מצוות שמיטה של החובות הכספיים שהגיע מועד פירעונם. על פי ההלכה, שביעית משמטת בסופה 'וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב'.  יישום דיני שמיטת כספים בכלכלה המודרנית מעורר קושי גדול: המשק כיום מושתת על אשראי הניתן לא רק למשקי הבית הזקוקים לו כדי לרכוש מצרכי יסוד, אלא גם, ובעיקר, למגזר העסקי, המשתמש בו כדי להרחיב ולפתח את העסקים. נתינת האשראי כיום היא מקור הכנסה חשוב, יישום שמיטת כספים במצב כזה עלול לפגוע פגיעה אנושה במשק: חששם של המלווים מהשמטת החובות עלול לצמצם מאוד את היקף נתינת האשראי, ובכך לפגוע הן בפיתוח ובצמיחה והן בהכנסתם של נותני האשראי. זאת נוסף על הפגיעה הקשה בנותני האשראי בכך שלא יוכלו לגבות חלק ניכר מחובותיהם.

לכאורה ניתן היה לפתור את הבעיה בפשטות באמצעות הפרוזבול, המאפשר לגבות את החובות גם לאחר שנת השמיטה. אלא שהשימוש בפרוזבול הוא פיתרון חלקי בלבד, משתי סיבות: האחת – על פי ההלכה מועיל הפרוזבול רק כאשר חיוב שמיטת כספים הוא מדרבנן, ואין להשתמש בו כאשר שמיטת כספים דאורייתא.  השנייה – השימוש בפרוזבול מביא לכך שבפועל אין מקיימים את מצוות שמיטת כספים, ומפסידים את מכלול ערכיה של מצווה זו. אם כן מהו הפתרון הראוי?