העיסוק בנויה של ארץ ישראל מצוה הוא, משום יישוב ארץ ישראל. שונה הוא העיסוק בנוי בארץ ישראל מעבודת הנוי בארצות חוץ. בכל ארץ בעולם אין הנוי אלא צורך, להרחיב דעתו של אדם ולהנותו במראות נחמדים ומשובבי נפש. בארץ ישראל לעומת זאת, עצם העיסוק בנויה של הארץ המביא את חן המקום וחיבתו על יושביו ערך הוא. וכל המוסיף להדר במצוות יישובה של הארץ ע"י תוספת נוי הרי זה משובח.
משום כך נדרשת הפסקה של שנה. שנת המנוחה לאדם ולאדמה מפגישה את כל מי שדורך על האדמה עם יהושע בן נון בכניסתו לארץ, כאשר מלאך ה' אומר לו: "של נעלך מעל רגלך, כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא" (יהושע ה, טו). ועם כל זה אין פירושה של השביתה להחזיר את העולם לתוהו ובוהו ולמלא את כל הגינה חרולים וקמשונים. השביתה ממלאכות מסויימות מחד גיסא, והידיעה שכל מלאכה אחרת תלויה בשאלה הלכתית ודורשת בירור מאידך גיסא מחיות מידי יום ביומו את התודעה הזאת אצל הגנן ואצל בעל הבית כאחד. וקדושתה של אדמת ארץ ישראל חיה בלבבות.
פרקי הדרכה אלו מיועדים לגנן המקצועי ולגנן הפרטי. לא הרי החקלאי כהרי הגנן. החקלאי עוסק בדברים שיש בהם חיי נפש, ואילו הגנן עוסק בדברים הנחשבים למותרות. לכן שונה דרך הפסיקה לחקלאי מדרך הפסיקה לגנן. כאן אין אנו מחפשים אחר הדעות המקילות כדי להסתמך עליהן בשעת הדחק, אלא הולכים אחר שורת הדין, בין לקולא ובין לחומרא. ומכאן ההבדלים בהוראות ההלכתיות.
א. עפ"י הוראות הרבנות הראשית אין להשתמש בהיתר מכירת הקרקע לגוי בגן הנוי הציבורי והפרטי, מפני שאין הדבר מוגדר כשעת הדחק[1] לפיכך יש להערך מבעוד מועד כראוי בשנה השישית, על מנת שנוכל להנות מגן הנוי בשנת השמיטה ולאחריה.
ב. המלאכות האסורות בשביעית הן: חרישה, זריעה, זמירה, קצירה ובצירה )כדרך הקוצרים, בכמויות מסחריות). גם שתילה, נטיעה והשקיית הנבטה אסורות בשביעית. כמו כן אסור המסחר בפירות שביעית.
ג. גם שאר המלאכות הגורמות להצמחה אסורות, אולם הן מותרות אם הן הכרחיות לשמירת הקיים ולמניעת נזק לשנים הבאות.[2]
ד. עבודות פיתוח שאינן חקלאיות, כגון: סלילת מדרכות וכבישים, חפירת תעלה לצנרת וכד' אפשר לבצע כרגיל גם בשנת השמיטה במגבלות מסויימות[3] (בפרט ביחס לעבודות עפר).
ה. גינות בבתים משותפים: כל אדם מישראל מוזהר על שביתת אדמתו לכן הוא עובר על מצוות "ושבתה הארץ" גם כאשר אחרים עובדים באדמתו. קל וחומר, שאין להשתתף בתשלום המיועד לביצוע מלאכות אסורות בגינון. אי לכך, יש לשכנע את שאר הדיירים בבית המשותף שאפשר לקיים את גינת הנוי המשותפת ברמה נאותה בשמיטה עפ"י ההלכה. אם אי אפשר לשכנע אין להיכנס לריב ויש לשאול שאלת חכם.[4]
כמו כן, ניתן להשכיר בית עם גינה לאדם שאינו שומר שמיטה.[5] וכן מותר לשכור בית מאדם שדורש שהגינה תתוחזק בשמיטה, ויש להבהיר לו מהן המלאכות האפשריות.
ו. המגבלות ההלכתיות חלות גם על גננים מקצועיים וקבלני גינון המתפרנסים מעבודות גננות. אם הם נדרשים ע"י גופים ומוסדות לבצע עבודות האסורות בשמיטה - ישאלו שאלת חכם.
ז. ההנחיות לטיפול בגן הנוי במשך שנת השמיטה מתבססות על ההנחה כי גן הנוי טופל כראוי לקראת שנת השמיטה בהתאם להנחיות שבפרק ב: "הכנת גן הנוי לקראת השמיטה".
[1] אגרות ראי"ה (ח"א סי' קעז, קצח) הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים זרעים סי' לא) בצאת השנה (עמ' לא סעי' יב, עמ' מו סעי' א-ב).
[2] הגדרה זו, מקורה בדברי הרב קוק זצ"ל (שבת הארץ פ"א ה"ה וקונ"א סי' י יב).
מקור ההיתר לאוקמי בצמחי נוי הוא בתשובת המבי"ט (ח"ב סי' סד) העוסקת בהשקיית פרחים. ועי' שבת הארץ (קונ"א סי' יב) הגרש"ז אויערבך (כרם ציון פרק ד, גידולי ציון ס"ק ו בסופו מעדנ"א סי' ח אות ח מנחת שלמה סי' נא אות ח) שו"ת משנת יוסף (ח"א סי' ח ח"ב סי' ט-י) שביעית להלכה ולמעשה (עמ' 31, הע' 3).
[3] פעולה הנעשית למטרה שאיננה חקלאית, מותרת בתנאים הבאים:
א. המטרה איננה חקלאית.
ב. ניכר לרואה שזו המטרה, ע"י אופן הפעולה או ההקשר שלה.
ג. אם מדובר במלאכה שאסורה מן התורה, כגון גיזום עליה להיעשות באופן שאינו מועיל לצמח, ולכל הפחות באופן שאיננו אופטימלי לצמח. נושא זה נתבאר בהרחבה ב"שבת הארץ" (פ"א הי"ח אות ה, ה"כ אות ג, פ"ב ה"ח אות א).
[4] אדם מצווה על שביתת שדהו מעבודת בר חיוב: עי' "שבת הארץ" (פ"א ה"א אות א). כדי לא להיכשל באיסור זה, הורה הגר"ש ישראלי לגשת לרבנות ולמכור את החלק בגינה לגוי. והגרש"ז אויערבך (מעדנ"א סי' יג, ובקובץ הערות סי' ח אות ג מנחת שלמה סי' מא אות ג) הורה להפקיר את החלק בגינה בפני שלושה אנשים. מכיון שהתעוררה בעיה חוקית על הפקר ומכירת חלק בלבד של הגינה הציע הגר"א בקשי דורון זצ"ל שיפקיר את חלקו וועד הבית ימכור את כל הגינה לגוי. עוד הורה הגרש"ז אויערבך (מובא בחוברת "טיפול בגינות נוי", בהוצאת חקל"ת, תשל"ב) שהתשלום לוועד הבית מותר, מפני שהוא חובה המוטלת מכוח החוק, ואינו בהכרח השתתפות במלאכה אסורה בדווקא. הגר"מ אליהו הורה לשלם את מחיר הגינון בהבלעה עם התשלום בעד הוצאות אחרות של ועד הבית. ומקורו בשו"ת המבי"ט (ח"ב סי' סד) ומהרי"ט (ח"ב סי' נג), אפשרות נוספת היא להודיע לועד הבית שכל התשלום במהלך השנה הוא רק עבור מלאכות היתר.
[5] עי' מעדנ"א (סי' יג) כרם ציון (פרק א, גידולי ציון ס"ק ג) "שבת הארץ" (פ"ח ה"ו אות ז).