עמוד ראשי קדושת פירות שביעית המינים שיש לנהוג בהם קדושת שביעית
שלב גידול הצמח הקובע לקדושת שביעית איסור סחורה אוצר הארץ
הנחיות לשיווק ירקות ופירות ולרכישתם טיפול בשאריות מזון שימושים נוספים בפירות שביעית
ביעור פירות שביעית המצוות התלויות בארץ בשמיטה ביעור מעשרות וּוידוי מעשרות
שמיטת כספים, פרוזבול ו"הקהל" דיני שביעית בשנה השמינית ארבעת המינים
א. התאריך הקובע את שייכות הגידולים לשמיטה, כל מין לפי שלב גידולו, הוא ראש השנה.[1] לפיכך גידולים מסוימים – לא חלים עליהם דיני השביעית, אף אם הם נקטפים או נאספים בשנת השמיטה.[2]
ב. עם זאת ישנם גידולים השייכים לשנת השמיטה וחלים עליהם דיני שביעית גם בשנה השמינית.[3]
ג. במינים הגדלים ומתפתחים לקראת סוף הקיץ ותחילת הסתיו, יש לתת את הדעת שלעיתים ניתן למצוא באותו צמח פירות השייכים לשנה השישית ופירות השייכים לשנת השמיטה. על המינים הללו נמנים לימון קיצי, בוטנים ותירס אפיל. לימון קיצי הוא דוגמה גם לעץ שפירותיו שייכים לשביעית ולשמינית כאחד.[4]
ד. שלב הגידול הקובע את קדושת השביעית בגידולים השונים תלוי בחלוקה ההלכתית לשלושה סוגי גידולים:
.1 אילנות. .2ירקות. .3 תבואה וקטניות.
ה. ההגדרה ההלכתית של המינים השונים אינה זהה בהכרח להגדרה הבוטנית.
ו. ככלל, האילנות הם כל הצמחים הרב-שנתיים המניבים פרי בעונה המתאימה. בין מיני האילנות ניתן למצוא גם צמחי תבלין רב-שנתיים שבהם הפרי הבוטני אינו נאכל, והשימוש נעשה בעליהם, לדוגמה רוזמרין ולואיזה.
ז. הירקות הם כל המינים החד-שנתיים או הדו-שנתיים, בין מינים ש"מסיימים", דהיינו מתים לאחר הנבת הפרי, כגון מיני קטנית שונים, שום, בצל, גזר, ובין המניבים בשנה אחת כמה גלי הנבה, כגון חציל ופלפל. תחת הגדרת 'ירקות' נכללים גם המינים שהחלק הנאכל בהם הוא השורש, כגון גזר, או שהחלק הנאכל בהם הוא הפקעת, כגון תפוח אדמה ובצל, וכן צמחי תבלין חד-שנתיים, או רב-שנתיים שאינם מעוצים, כגון נענע.
ח. תבואה וקטניות אלו כל הגידולים החד-שנתיים שהחלק העיקרי שנאכל בהם הוא הזרע,[5] כגון: חמשת מיני דגן, תירס, חומוס, חמניות, קימל, בוטנים וכדומה.
בלוחות המובאים בסוף הספר, הבאנו את זמני קדושת השביעית, איסור הספיחין וחובת הביעור של המינים השונים.
ט. שלב הגידול הקובע את שייכות פירות האילן לדיני השמיטה הוא חנטת הפרי.[6] החנטה היא השלב שבו נוצר הפרי לאחר הפריית הפרח, וניתן להבחין בנשירת עלי הכותרת של הפרח. שלב זה בהגדרתו ההלכתית מקביל להגדרה הבוטנית-מדעית של חנטה.
י. במינים שבהם לא ניתן להבחין בחנטה, או שעלי הכותרת אינם נושרים, כגון ברימון, שלב הגידול המחייב הוא השלב שבו ניתן להבחין בצורת הפרי.[7]
יא. באתרוג הולכים הן אחר חנטה והן אחר לקיטה, ולכן אם אחד משני השלבים היה בשמיטה, יש לנהוג באתרוג קדושת שביעית ואף להפריש ממנו תרומות ומעשרות, ומכיוון שמדובר בספק אין לברך על ההפרשה.[8]
יב. בשאר ההדרים, המנהג המקובל הוא ללכת אחר תחילת הגידול. לכן חלים דיני שביעית רק על פירות ההדר הנקטפים בשנה השמינית.[9]
יג. ישנם מינים שיש מחלוקת בין הפוסקים אם הגדרתם היא אילן או ירק,[10] כגון פסיפלורה,[11] פפאיה,[12] בבאקו,[13] גוג'י ברי, דובדבן היהודים (שלפח) ועוד. מכיוון שיש ספק בשאלה זו, ניתן להקל ולנהוג בהם קדושת שביעית בתחילת השמיטה משלב 'עונת המעשרות', ואילו בפירות הראשונים שיחנטו לאחר השמיטה אין צורך לנהוג קדושת שביעית.[14]
יד. קדושת שביעית בזיתים חלה כשהם "הביאו שליש" מכמות השמן. צבירת השמן בזיתים מתחילה לרוב כמה חודשים לפני ההבשלה המלאה, ולכן יש לנהוג קדושת שביעית בזיתים החונטים בשנה השביעית ונמסקים בשמינית, ולא באלו שחנטו בשישית ונמסקו בשביעית.[15]
להגדרת שלב החנטה ישנן השלכות נוספות, למשל בדיני דילול הפרי, באיסור הפסד הפירות ועוד.
טו. השלב הקובע במיני הירקות השונים הוא לקיטת הירק, גם אם גדל בשישית ורק נלקט בשביעית, וגם אם נבט בשישית וכל גידולו היה בשביעית.[16]
טז. עם זאת, ירקות הנזרעים בקיץ, כגון בצל לזרעים,[17] פפריקה, דלעות וכדומה, שמשאירים אותם בשדה לאחר הבשלתם כדי שיתייבשו, או מטעמי נוחות של זמן איסוף, אם הפסיקו להשקותם לפני ראש השנה, והשארתם בשדה נעשתה לא כדי שימשיכו לגדול אלא בשל שיקולי הנוחות כאמור, הם שייכים לשנה השישית, אף על פי שהם נאספים בשנה השביעית.[18]
יז. אבטיחים שמגדלים אותם לשם שימוש בגרעינים ("אבטיח מללי") – הולכים בהם אחר גמר הגידול של הגרעינים, אם אכן השקיית הצמחים הסתיימה לפני ראש השנה, והאבטיחים נותרים בשדה רק עד להפרדת הגרעין מהציפה.[19] בכל מקרה הגרעינים נחשבים כירק ולא כקטנית.[20]
יח. בכלל ירקות נכללים גם המינים הבאים:
.1בננות.[21]
יט. שלב הגידול הקובע בתבואה ובקטניות הוא שליש הגודל (בדגנים, שלב זה קרוב להבשלת הדונג[25]).
תבואה היא כל אחד מחמשת מיני דגן: חיטה (בין חיטת הלחם ובין חיטה המיועדת למאכל בהמה), שעורה, שיבולת שועל, שיפון וכוסמין,[26] וכן מיני ביניים כגון החיטפון. מינים אחרים, אף שהם נחשבים מבחינה בוטנית כמיני דגן, הלכתית הם מוגדרים כקטנית: תירס, בוטנים וכדומה. לגבי גרעיני כותנה, ראה בהערה.[27]
כ. באורז, דוחן, פרג ושומשום הולכים אחר גמר הגידול.[28]
כא. צמחי תבלין רב-שנתיים מעוצים, כגון רוזמרין ולואיזה, מוגדרים בהלכה כעצים, ולכן קדושת שביעית חלה בהם מתחילת היווצרות הענף. בדרך כלל ניתן להבחין בין ענפים צעירים לענפים מבוגרים בעיקר מהאביב ואילך. הענפים המבוגרים הם בחזקת שייכים לשנה השישית, והענפים הצעירים הם בחזקת שייכים לשנה השביעית. כך גם לגבי קדושת שביעית בשנה השמינית: הענפים המבוגרים שייכים לשנה השביעית, ואלו הצעירים – לשנה השמינית.[29]
כב. בעצים ושיחים שמגדלים לשם הנאה מריחהפרחים, שלב הגידול המחייב הוא הופעת הניצן של הפרח.[30]
כג. במקרים שבהם לא ניתן להבחין בשלב ההתפתחות של הענף או הפרח, ניתן לנהוג קדושת שביעית החל מלקיטת הענף או העלה.
כד. ענפים ופרחים בשיחים חד-שנתיים, או בשיחים רב-שנתיים שאינם מעוצים המיועדים לריח או לתבלין, יש לנהוג בהם בקדושת שביעית מעת הקטיף, בדומה לירקות.[31]
[1] משנה (ראש השנה א, א); רמב"ם (פ"ד ה"ט); שבת הארץ (פ"ד ה"ט אות ד, הי"ג אות א), ולדעת השל"ה (שער האותיות, אות ק, בסוף דיני שביעית) התאריך הקובע בפירות האילן הוא ט"ו בשבט.
[2] רמב"ם (פ"ד ה"ט).
[3] רמב"ם (פ"ד הי"ג).
[4] במקרה זה עדיף להוריד את חנטים בתחילת השנה, וכך לשייך את הפירות הקיימים על העץ לאותה שנה, אם הדבר לא נעשה, ונוצרה תערובת, יש לנהוג קדושת שביעית בכל הלימונים.
[5] רמב"ם (כלאיים פ"א ה"ח); שו"ע (יו"ד סי' רצז סעי' ג); חזו"א (סי' כז ס"ק ז, ד"ה וא"כ).
[6] כדעת התוספות (ר"ה יב ע"ב, ד"ה התבואה) וראשונים רבים.
אומנם לדעת הרמב"ם (פ"ד ה"ט והי"ג) והשו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' קכה), שלב הגידול המחייב הוא "הבאת שליש", שלב זה מקביל ל'עונת המעשרות". להגדרת שלבים אלו, עי' שבת הארץ (פ"ד ה"ט אות א ואות ב), ובאנציקלופדיה הלכתית חקלאית בערכים: הבאת שליש, חנטה, ועונת המעשרות לחוששים לדעת הרמב"ם יש לחשוש לכל הדעות, ולנהוג קדושת שביעית החל מהשלב המוקדם ביותר כך הורו הגרש"ז אויערבך, הגר"ש ישראלי והגר"מ אליהו, ועי' שו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קל אות א). במינים שאכילים כבר בשלבים המוקדמים שלהם, ולחלופין מינים שאינם ראויים כלל לאכילה גם לאחר הבאת השליש, יש לנהוג בהם קדושת שביעית מהשלב שבו הם ראויים לאכילה, כך הורו הגר"ש ישראלי והגר"מ אליהו .
[7] עפ"י הנחיית הגר"י אריאל.
[8] רמב"ם (שמיטה ויובל פ"ד הי"ב, מע"ש פ"א ה"ה); בצאת השנה (עמ' מד ד"ה אתרוגים). ועי' שבת הארץ (פ"ד הי"ב, ד-ה) שם מובאת דעת רוב הראשונים, שהולכים לעניין שביעית רק אחר החנטה. עונת המעשרות באתרוג היא בשלב מוקדם, שהוא "כזית" (ר"ה טו ע"ב), "כפול" (רמב"ם פ"ד הי"ב) או "משיעגילו" (רמב"ם מעשר פ"ב ה"ה). ועי' עוד חזו"א (סי' ז ס"ק יב, סי' כא ס"ק טז, תשובות וכתבים זרעים סי' מ בסופו). אתרוג הנקטף בשמינית - חייב בתרו"מ רק לדעת הרמב"ם. לכן יש להפריש ממנו ללא ברכה, בצאת השנה (עמ' נז סעי' ו).
לעומת זאת, אתרוג שחנט בשישית ונלקט בשביעית - חייב בתרו"מ לדעת רוב הפוסקים, ובדעת הרמב"ם יש אומרים שחייב בתרו"מ מגזירה ולא מספק. לכן כתב הגרח"ז גרוסברג (תורת השמיטה סי' יז הע' קפג, שבילין יד-טו עמ' פד) שיש לברך על ההפרשה. אולם בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קל אות ב) כתב שאין לברך על ההפרשה מפני שעפ"י עיקר הדין קדושת שביעית שבאתרוג מפקיעה לכו"ע את חובת המעשר. וכך הורה הגר"מ אליהו . ועי' שבת הארץ (פ"ד הי"ב אות ו, ז) לעניין חובת הפקר ותרו"מ באתרוג.
[9] לעניין לימון: הרש"ס (פ"ט ה"ד אד"ה חזור וזכי בה) כתב שדינו כאתרוג. וכך הורה הגר"מ אליהו . ולדעת הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה סי' נא אות כב) דינו כשאר הפירות. ובשמיטה כהלכתה (פרק ב סעי' ה) העיר שלימונים מזן "יוריקה", הנקטפים בחודש אדר, מביאים שליש לאחר ראש השנה. אך בשאר פירות ההדר הדעה המקובלת היא שמתייחסים אליהם כמו לשאר פירות לעניין קדושת שביעית, חזו"א (סי' כא ס"ק טז); הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים ג סי' עב בסופו); הרב קוק (מובא בספר השמיטה עמ' יא והע' 5); בצאת השנה (עמ' לח סעי' ג, עמ' מב ד"ה פרדסים, עמ' ס ד"ה יבול). ועי' הערת הגרצ"פ פראנק (כרם ציון תרומות פרק טז, גאון צבי ס"ק ב); שבת הארץ (פ"ד הי"ב אות ט), אולם לדעת הגר"מ אליהו יש להחמיר בכל ההדרים כאתרוגים, וללכת בהם הן אחר החנטה והן אחר הלקיטה.
[10] המחלוקת היא ביחס לדיני עורלה, אך יש לה שייכות גם לדיני השביעית, נטע הלולים (סי' ז סעי' כז, זרע גד ס"ק לא); כרם ציון השלם (אוצר פרי הלולים עמ' עב ואילך); חקר ועיון (ח"ה עמ' רא ואילך).
[11] לדעת הגר"מ אליהו - מוגדרת כירק. ולדעת הגרי"ש אלישיב ("הליכות שדה" 37) דינה כאילן לעניין עורלה.
[12] לדעת הגר"מ אליהו (תחומין ז עמ' 188) מוגדרת כירק, ומהחזו"א (ערלה סי' יב ס"ק ג, דיני ערלה סעי' לח) משמע שדינה כאילן.
[13] צמח דומה מאד לפפאיה. לדעת הגר"מ אליהו הוא מוגדר ג"כ כירק. ולפי החזו"א ערלה סי' יב ס"ק ג, דיני ערלה סעי' לח, משמע שדינה כאילן.
[14] עפ"י הנחיית הגר"י אריאל .
[15] ר"ה (יב ע"ב, יג ע"ב); רמב"ם (מעשר פ"ב ה"ה). הגדרת "שליש" בזיתים, עי' שבת הארץ (פ"ה הט"ז אות ג). אע"פ שרוב צבירת השמן נעשית לקראת סוף הגידול,
[16] בצאת השנה (עמ' מד-מה הע' 1א), ראה שבת הארץ (הי"ב אות א-ב).
[17] ראה שבת הארץ (פ"ד ה"ז הע' 17, ה"כ והכ"א).
[18] עפ"י רש"י (ר"ה יד ע"א ד"ה איכא בינייהו), תוספות (ר"ה שם ד"ה פול), ועי' שבת הארץ (פ"ד הי"ז אות א הערה 5). ועי' רמב"ם (פ"ד הי"ז) ושבת הארץ (שם).
[19] עפ"י רמב"ם (פ"ד הי"ד והי"ח).
[20] הם אינם קטניות אלא ירקות, מפני שהחלק הנאכל העיקרי הוא הפרי עצמו ולא הגרעינים.
[21] כפתור ופרח (פרק ו).
[22] אף שגם גידולים אלו הם זרעים הנאכלים, מן הבחינה ההלכתית אין הם קטניות אלא ירקות, מפני שהם גדלים מתחת לפני הקרקע.
[23] הלכות שביעית (סי' ג, כסא דוד ס"ק עה), ועי' שבת הארץ (פ"ד הי"ד אות א-ב).
[24] אמונת עתיך ( 99, תשע"ג, הפטל אילן או ירק לענין ערלה או ברכות).
[25] עי' רמב"ם (פ"ד ה"ט); שבת הארץ (שם, אות ג). והגר"ש ישראלי מסופק שמא יש ללכת בתר גמר פרי עפ"י רש"י (ר"ה יג), עי' ס' התורה והארץ (ח"ג, עמ' 114-110).
בספר שביעית להלכה ולמעשה (עמ' 62 הע' 12) נכתב עפ"י החזו"א (סי' יט ס"ק כג) שהולכים אחר שליש הגודל, וציין שבדגנים וקטניות הוא קרוב מאוד לשליש ההבשלה. ובהליכות שדה (מס' 4 עמ' 6) נאמר ששליש הוא בערך "הבשלת דונג". ועי' שו"ת משנת יוסף (ח"ב סי' לה); דפי הלכה לחקלאים (עמ' 38 סעי' ו, עמ' 40 סעי' ב).
[26] יש להבחין בין הכוסמין שכיום מדובר באחד מזני החיטה- חיטת הספלטה, לבין כוסמת- שמדובר בצמח ממשפחת הארכוביתיים.
[27] בעבר, גרעיני הכותנה שימשו למאכל בהמה, והשמן שימש למאכל אדם. בשנים האחרונות התגלה כי בגרעין יש חומר רעיל הנקרא גליסופול, ולכן גרעיני הכותנה אינם משמשים עוד למאכל בהמה, והם אף מוגדרים בחוק כמין רעיל שאין להשתמש בו, לכן כמובן אין בגרעינים אלו קדושת שביעית. ועי' שבת הארץ (פ”ח הי"ד אות ב והע' 13-10) לגבי איסור ספיחין בפשתן וכותנה אע"פ שאין בהם קדושת שביעית.
[28] רמב"ם (פ"ד הי"א), ועי' שבת הארץ (שם, אות ד).
[29] לדעת הגר"מ אליהו הולכים אחר תחילת היווצרות הענף. והביא לכך ראיה מרש"י (פסחים נב ע"ב) שפי': "משיוציאו" היינו: עלים. ועי' חזו"א (סי' ז ס"ק טז, סי' יט ס"ק כג, סי' י ס"ק יב, יד) שכתב שקשה להגדיר שלב גידול המקביל ל"חנטה" או "עונת המעשרות" בענפים. ועי' שביעית להלכה ולמעשה (עמ' 65 סעי' ח). וייתכן שכשם שעונת המעשרות היא השלב שבו הפרי ראוי למאכל בשעת הדחק כן תחילת הענף הוא השלב שבו הוא ניתן להרחה.
[30] בצאת השנה (עמ' מח סי' ג סעי' ה והע' 27).
[31] לדעת הגר"מ אליהו זאת עפ"י מג"א (או"ח סי' רטז ס"ק ט) ובן איש חי (שנה א פ' ואתחנן סעי' ה); שביעית להלכה ולמעשה (עמ' 64 סעי' ז והע' 25) בשם החזו"א.