עמוד ראשי קדושת פירות שביעית המינים שיש לנהוג בהם קדושת שביעית
שלב גידול הצמח הקובע לקדושת שביעית איסור סחורה אוצר הארץ
הנחיות לשיווק ירקות ופירות ולרכישתם טיפול בשאריות מזון שימושים נוספים בפירות שביעית
ביעור פירות שביעית המצוות התלויות בארץ בשמיטה ביעור מעשרות וּוידוי מעשרות
שמיטת כספים, פרוזבול ו"הקהל" דיני שביעית בשנה השמינית ארבעת המינים
א. אסור לשנות פירות שביעית מברייתם[1] פירוש הדבר הוא שאין לשנות את צורתם של פירות השביעית על ידי עיבוד שאינו מקובל. מותר לעבד מזון בכל דרך המקובלת על ידי רוב בני אדם בארץ לפחות מדי פעם,[2] וכן בדרך המקובלת לעיתים קרובות על חלק גדול מהאוכלוסייה, אף אם הוא מיעוט.[3]
ב. דרך שימוש המקובלת רק במגזר מסוים של הציבור, כגון: מאכלים המקובלים רק בעדות מסוימות – ניתן להקל בה.[4]
ג. דרך שימוש המקובלת רק על טבעונים וצמחונים, הנוהגים בה משיקולי בריאות, אינה מוגדרת כדרך שימוש רגילה בפירות שביעית.[5]
ד. פרי שידוע שאם לא יעבור עיבוד בדרך שונה מהרגיל – ייזרק (כגון בגינה פרטית שהופקרה ואנשים אינם באים לקטוף, או פרי 'סוג ב' הפסול לשיווק), מותר לעבד אותו כך, כדי שלא יאבד.[6]
ה. מותר לקלוף פירות וירקות, כגון מלפפונים וגזר, אף על פי שקליפתם ראויה למאכל,[7] וכן מותר להסיר מהם חלקים שאינם יפים (כגון עלים חיצוניים של כרוב).[8] מן הראוי להימנע ככל האפשר מלהסיר חלקים הראויים למאכל,[9] גם אם מניחים את השאריות בשקית מיוחדת.
ו. פירות וירקות שאין מקובל לקולפם בדרך כלל, כגון עגבניות ומשמש, מותר לקולפם בתנאי שמקלפים יחד עימם גם חלק מהפרי ומניחים אותו במקום המיוחד לפסולת שביעית[10]
ז. מותר לקלוף פירות שעל קליפתם כנימות או מזיקים אחרים, כדי להימנע מאכילת איסור.
ח. ריסוק ומעיכה של פירות וירקות שביעית באופן שבו צורתו המקורית של הפרי ניכרת קצת (כגון הכנת מחית מתפוחי אדמה, מעיכת בננות או תמרים) – מותרים גם אם צורת העיבוד איננה מקובלת,[11] והוא הדין לגירור של פירות מוצקים (כגון גזר) על גבי מִגררת (פומפייה).
ט. ריסוק גמור כאשר צורת הפרי אינה ניכרת (כגון הכנת רסק עגבניות) או טחינה (כגון עשיית קמח מדגנים) מותרים, רק אם זוהי צורת העיבוד המקובלת בפרי זה.[12]
י. פירות וירקות שמקובל לרסק לצורך תינוק, מותר לרסקם בשבילו גם אם לא מקובל לרסק אותם לצורך גדולים.[13]
יא. מותר לסחוט פירות שמקובל בין היתר לסוחטם. אלו פירות שניתן למצוא בשוק מיץ סחוט מהם כגון הדרים שונים,[14] לימונים, תפוזים ואשכוליות. אבל מינים שאין דרך רוב בני אדם לשתות את המיץ שלהם, כגון תאנים – אסור לסחוט אותם למיץ.[15]
יב. בסחיטה זו יש להשתדל לסחוט את כל הפרי, ולהימנע מלסנן את המיץ מחלקי הפרי הראויים למאכל.[16] מותר להשתמש לשם כך במסחטות הביתיות, שיש בהן נקבים גדולים.
יג. אסור להכין משקאות חריפים על ידי התססה של פירות שביעית (למעט יין מענבים ומצימוקים),[17] אבל מותר להכין ליקר מקליפות הדרים, ענבי הדסים וכדומה.[18]
יד. ירקות ופירות שמקובל לאוכלם מבושלים, אסור לאכול אותם חיים (כגון תפוחי אדמה, חצילים, בטטה, דלעת, קישואים, תירס). ירקות שמקובל לאכול אותם חיים (כגון אבטיחים ומלפפונים[19]), אסור לבשל אותם.[20]
טו. מותר לבשל פירות וירקות שרוב בני האדם רגילים לאכול אותם גם חיים וגם מבושלים (כגון תפוחים, משמש, כרוב, פלפל, בצל, גזר ועגבניות).
טז. פירות או ירקות הנאכלים בדרך כלל חיים, אך רגילים להשתמש בהם גם כתבלין לתבשיל (כגון עגבניות, פלפל, שקדים, צימוקים), מותר להשתמש בהם כתבלין.[21]
יז. לאחר גמר הבישול אין לזרוק פירות אלו מפני שהם עדיין ראויים למאכל ויש בהם קדושת שביעית, ולכן אסור גם לסחוט אותם.[22]
יח. מותר לשים פרוסת לימון בתה לתוספת טעם.[23] לאחר השימוש אין לזרוק את הלימון לפח, ואם רגילים לאוכלו – מן הראוי לסחוט אותו או לאוכלו.[24]
יט. צמחי תבלין (כגון: נענע, שיבה) מותר להשתמש בהם כתבלין לתבשיל או להכנת משקה. אם טעמם של התבלינים הללו פג בגמר הבישול, מותר לזרוק אותם,[25] ומותר גם לסחוט אותם. אבל אם ניתן לעשות בהם שימוש חוזר (כפי שמקובל לעיתים בשקיות תה), אסור לזרוק אותם.
כ. טיגון, צלייה, אפייה, קלייה ובישול נחשבים לצורה אחת של עיבוד מזון, וכל ירק או פרי שרגילים לעשות בו אחת מן הפעולות הללו, מותר לעשות בו גם את האחרות.[26]
כא. מותר להשתמש בשמן של שביעית לצורך טיגון, גם לטיגון עמוק, שאחריו ייזרק השמן.[27]
כב. מותר להכין ריבות מפירות שהדבר מקובל בהם,[28] כגון משמש ותפוזים,[29] וכן מותר להכין ממתקים מקליפות תפוזים.[30]
כג. מותר לכבוש ירקות שרגילים לכובשם (כגון מלפפונים),[31] ומותר להשתמש לצורך הכבישה גם בחומץ טבעי שיש בו קדושת שביעית, מפני ששימוש זה אינו גורם לו להתקלקל.[32]
כד. מותר להקפיא פירות, מיצים או מרקים שיש בהם קדושת שביעית, אם אינו מקלקל אותם בכך.[33]
כה. מותר לייבש פירות שמקובל לעבדם בצורה זו[34] (כגון ענבים, תאנים, תמרים ושזיפים).
כו. מותר להכין שימורים מאותם פירות שרגילים בכך[35] (כגון תירס ומשמש).
כז. אין להוסיף מיץ מלימון שביעית למי השריית דגים לשם הפגת ריחם לפני הבישול, אם שופכים את מי ההשריה לפני הבישול,[36] אך מותר להשתמש בלימון אם משתמשים באותם המים גם לבישול, מכיוון שהדבר משמש לנתינת טעם.
כח. אין להשתמש בבצל לצורך חיטוי המצלה (מנגל), מפני שבכך הוא מאבדו.
כט. מותר לאדם להשתמש בענבים להפקת יין, בכמות המספיקה ליין למשך שנה שלמה (כמות של לפחות כשבעים בקבוקים).[37]
ל. מותר להכין את היין או מיץ הענבים בכל הדרכים המקובלות להכנתו (סחיטה, בישול).[38]
לא. בהכנת יין ביתי ניתן להשתמש בכלי היקב כגון קראשר, ובחביות השונות, כל עוד הכמות שנלקחת היא עבור בני הבית. שליחי אוצר בית דין יכולים להשתמש כרגיל בכל כלי הכנת היין.
לב. אין קדושת שביעית בשזרות (ענפי האשכול), אך אם ישנם ענבים שעדיין מחוברים אליהן, יש בהן קדושה.
לג. לאחר השלייה (סינון היין, הפרדת המוצקים מהנוזל) מותר להכין 'יין שני', אך אין חובה לעשות כן.
לד. מותר ליישן את היין כרגיל, אף אם יעבור זמן הביעור בעוד היין מיושן, ויש לבערו בזמן הביעור.
לה. שאריות המוצקים קדושות בקדושת שביעית (מכיוון שבדרך כלל ניתן להפיק מהן יין נוסף), ויש לנהוג בהן בהתאם.[39]
לו. מותר לפסטר את היין בכלי סגור,[40] אך אין להרתיח יין כדי שלא ייפסל במגע הגוי, מפני שהדבר פוגם בטעמו.[41]
לז. אין לבשל יין מפני שממעיטו,[42] אך יש להקל בבישול יין אם הבישול משפר את איכותו.[43] מותר להשתמש ביין של שביעית לשם תוספת טעם למיני מאפה או למשקאות שונים וכדומה, מיני המאפה יהיו קדושים בקדושת שביעית כתוצאה מכך.[44]
לח. מותר לכתוש זיתים לשמן. ניתן למסוק כמות זיתים המספיקה עבור השימוש הרגיל של בני הבית למשך שנה שלמה (יש להביא בחשבון את היחס בין הזיתים לשמן המופק מהם). ניתן למסוק על ידי קטיף ביד, ניעור העץ או הכאה במקלות. המסיק בבוצרת מותר רק לשלוחי בית דין.
לט. ניתן לכתוש זיתים לשם הפקת שמן זית. בגפת ובמים שנותרים לאחר עצירת השמן והפרדתו אין קדושת שביעית, מכיוון שהם אינם משמשים למאכל או לסחיטה נוספת של השמן, וניתן להשתמש בהם לצרכים שונים, כדישון הקרקע. ניתן אף לכבוש את הזיתים לצורך אכילתם כרגיל, כפי שהדבר נעשה בכל שנה, מותר לפצוע אותם כדי שתצא מרירותם, ומותר להחליף את המים שבהם הם מושרים. אין צורך לנהוג קדושת שביעית במים אלו. [45]
מ. מותר להנביט צמחים שונים בבית לצורך אכילתם (כגון הנבטת קטניות ברשת), בתנאי שההנבטה נעשית בתוך קערה המנותקת מהקרקע ואין בה חורים.[46] אגב, אין להנביט בכלי אחד זרעים של צמחים שונים, כי יש בכך חשש איסור כלאיים.
מא. יש להימנע מהנבטה בתוך מצע גידול – אדמה וכדומה, גם אם הדבר נעשה בתוך הבית.
מב. אין קדושת שביעית בנבטים שמונבטים בצלחת בתוך הבית.
מג. הנבטה לצורך לימודי – במקומות שבהם מנביטים צמחים כדי להראות לתלמידים את אופן גידול הצמח, מותר לעשות כן רק בתוך מבנה, כשהצמחים עצמם נמצאים בתוך כלי שאין בו חורים כלל.
מד. אם עבר ועיבד פירות שביעית בשינוי מהדרך הרגילה (כגון בישל, ריסק או סחט), גם במקרה שאין רגילים לעשות כן – מותר לאכול את הפירות כפי שהם לאחר העיבוד.[47]
מה. מותר לערב מאכל שיש בו קדושת שביעית עם מאכל אחר, אף אם קדושת השביעית פוקעת ממנו על ידי כך,[48] אך אסור לעשות כך מתוך כוונה לבטל את קדושת השביעית.[49]
מו. בהכנת מאכלים מפירות שביעית מותר לשקול ולמדוד אותם בכל דרך שהיא, מפני שמדידה זו אינה לצורך מכירה וקנייה.[50]
[1] רמב"ם (שמיטה ויובל פ"ה ה"ג). ועיין משפט כהן (סי' פה).
[2] הרדב"ז (מעשרות פ"ג הי"א) וערוך השולחן (סי' כד סעיף ט) כתבו שהולכים אחר מה שמקובל כ"דרך העולם", אף שאינו השימוש העיקרי במין זה. וכך משמע ממש"כ המשנה ברורה (סי' רה ס"ק ג) לעניין ברכות. החזו"א (סי' כה ס"ק לב ד"ה ויש) מסתפק אם הולכים אחר רוב הפירות, אחר מיעוט מצוי או אחר מה שטוב לרוב בני אדם. ולדעת הרב קוק (משפט כהן סי' פה) קובע השימוש הרגיל עפ"י רוב באותו מין. ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ד).
[3] עפ"י חיי אדם (סי' נא, נשמת אדם ס"ק א).
[4] ישנן כמה סוגיות בש"ס העוסקות במנהגי מקום מסוים, עד כמה הן משפיעות על שאר העולם ראה שבת (קמד ע"ב), רמב"ם (כלאים פ"ה הי"ח), תוספות (שבת צב ע"ב ד"ה ואת"ל), מג"א (סי' שכ ס"ק א), חזו"א (סי' כה ס"ק לב ד"ה ובכל), ועי' חוקות הארץ (כלאים ה, יח, עמ' 446).
[5] ראה בהערה הקודמת. ועי' מש"כ במשפטי ארץ (פרק כב סעי' ד) עפ"י שו"ת הרדב"ז (ח"א סי' מד). וכן משמע מהרמ"א (או"ח סי' שכ סעי' א). ועי' שו"ע (או"ח סי' רד סעי' ח).
[6] כך הורה הגר"מ אליהו, משום שאם יאבד ללא פעולה זו - זוהי "דרכו". וכך הורה הרה"ג יעקב אריאל עפ"י דברי הגרא"מ שטיינברג והגר"נ ויידנפלד (בית רידב"ז, משמרת להבית דף כא-כג). והגר"ש ישראלי הורה שניתן להקל רק בגרמא.
[7] חזו"א (סי' יד ס"ק י) וכשם שמותר לנפות קמח גם יותר מהרגלו. ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ז).
[8] פאת השולחן (סי' כד סעיף ג). ועיין רמב"ם (פ"ה ה"ג, ובפיה"מ תרומות פי"א ה"י).
[9] משפט כהן (סי' פה); ספר השמיטה (עמ' לא סעיף ב); כרם ציון (פרק יד סעיף ב). והגרי"ב זילבר (הלכות שביעית סי' ה; כסא דוד ס"ק ט; משנת בנימין סי' מב סבור שיש להחמיר אף אם רוצה לחתוך קליפות עבות מפני שממהר וכדומה.
[10] פירות שביעית (פרק יח סעיף ה) בשם הגרי"ש אלישיב.
[11] עפ"י רמב"ם (תרומות פי"א ה"ב), פאת השולחן (סי' כד סעיף ד) ועיין משפט כהן סי' פה ושבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ד הערה 35-34).
[12] עפ"י הרב קוק (משפט כהן סי' פה).
[13] כך נמסר בשם הגרי"ש אלישיב (משפטי ארץ פרק כב סעיף טז והערה 35).
[14] עפ"י תוספתא (שביעית פ"ו ה"ד) המתירה סחיטת תבלין. וכ"כ: חזו"א (סי' כה ס"ק לב ל"ה ולימון); כרם ציון (פרק יג סעיף ח). חזו"א (סי' כה ס"ק לב ד"ה אמנם); הגרצ"פ פראנק (כרם ציון פרק יג, גידולי ציון ס"ק ב); והגרש"ז אויערבך (כרם ציון שם ס"ק א; מנחת שלמה סי' מו. אומנם הרמב"ם (מעשר שני פ"ג הי"א) כתב שאסור להכין מיץ ממינים אחרים, פרט לזיתים וענבים, אך כתבו הפרשנים שדין זה הוא מכיוון שאין לעשות משקה מאוכל, לכן כל מין שדרך השימוש המקובלת שלו היא משקה, ניתן לסחטו.
[15] כרם ציון (פרק יג סעיף ח) לעניין סחיטת גזר. וכך הורה הגר"מ אליהו.
[16] חזו"א (סי' כה ס"ק לב); הגרש"ז אויערבך (כרם ציון פרק יג; גידולי ציון ס"ק א; מנחת שלמה סי' מו). ועיין משפטי ארץ (פרק כב סעיף יד).
[17] עפ"י פאת השלחן (סי' כד סעיף ד). ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ד). אך אם יתברר שדבר מסוים מקובל בתעשיית המשקאות - מסתבר שיהיה מותר. לעניין הכנסת דובדבנים של שביעית ליין לשם הכנת יין דובדבנים (וישניאק), עיין בהלכות שביעית (סי' ה, כסא דוד ס"ק לה). ולעניין הכנת וישניאק מיין של שביעית - נראה שמותר, מפני שמשביחו בכך. וכך משמע במשפט כהן (סי' פה) שדן בעניין יינומלין.
[18] קליפות ההדרים מיועדות בדרך כלל למאכל בהמה. שימוש בהן לצורך האדם הוא תוספת מעלה, ולכן יש להתיר אף ששריית הקליפות באלכוהול גורמת לכך שייפסלו משימוש אף לבעלי חיים. בענבי הדס לא מקובל להשתמש, ומסתבר שאין בהם קדושת שביעית כלל. ואף אם נאמר שיש בהם קדושת שביעית (ועיין רע"ב מעשרות פ"א מ"ג ד"ה וכל השחורים), היא נובעת רק ממחשבת המלקט או הנוטע, שעשה זאת לצורך שימוש כזה, ואם כן שימוש זה מותר.
[19] מסתבר שכבישה ובישול הם שני דברים שונים במהותם, ואף שיש דינים שלגביהם דין כבוש כמבושל - אין הדבר נוגע לעניין שביעית. וכך נמסר בשם הגרי"ש אלישיב (משפטי ארץ פרק כב סעיף ג).
[20] רמב"ם (פ"ה ה"ג). בטעם האיסור ראה ר"ש (פ"ח מ"ב ד"ה ירושלמי) לעניין דרך אכילה המקובלת רק במגזר מסוים של הציבור, ראה לעיל סעיף ג.
[21] משפט כהן (סי' פה) עפ"י פאת השולחן (סי' כד ס"ק טו). ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ה הערות 43-42, פ"ה הכ"ב הערה 3). ועיין משפטי ארץ (פרק כב סעיף ח).
[22] כרם ציון (פרק יג סעיף ה, ז); שו"ת משנת יוסף (ח"א עמ' קכא).
[23] הלכות שביעית (סי' ה, כסא דוד ס"ק לד).
[24] בהלכות שביעית (שם) כתב שמותר לזרקו, אך קשה להקל בזה מפני שטעמו של הלימון נשאר בו גם לאחר השימוש. ועיין הלכות שביעית (סי' ו, כסא דוד ס"ק נז).
[25] רמב"ם (פ"ה הכ"ב). ועיין שבת הארץ (שם).
[26] כך הורה הגר"מ אליהו. וכן נמסר בשם הגרי"ש אלישיב (משפטי ארץ פרק כב סעיף ג). הגר"מ אליהו הוסיף שאסור לעשות דבר שאינו מקובל אם גורם לכך שבני אדם אחרים לא ירצו לאכול ממנו.
[27] כך נמסר בשם הגרי"ש אלישיב (משפטי ארץ פרק כב סעיף ז והערה 15). במקום אחר (פרק כא סעיף ז והערה 10) נמסר שאין למרוח מחבת או תבנית אפייה בשמן של שביעית למניעת הדבקה של המאכל, אלא אם נועד גם להוספת טעם. והגר"מ אליהו הורה להקל גם במקרים אלו.
[28] עפ"י חזו"א (סי' כה ס"ק לב ד"ה מן). בהלכות שביעית (סי' ה, כסא דוד ס"ק יח) הוסיף שצורת הפרי צריכה להיות ניכרת. וכך הורה הרה"ג יעקב אריאל.
[29] ולדעת הרב קוק (משפט כהן סי' פד, פה; דעת כהן סי' רמ) אסור להכין ריבה מפרי התפוז, ולא התיר אלא בקליפות.
[30] משפט כהן (סי' פד, פה); דעת כהן (סי' רמ).
[31] ספר השמיטה (עמ' כט סעיף ב); כרם ציון (פרק יג סעיף ב). החזו"א (סי' יד ס"ק יב ד"ה תניא) מוסיף שאסור לכבוש כמות גדולה, מפני שנחשב כסחורה.
[32] כך הורה הגר"מ אליהו, והסביר שהרמב"ם (תרומות פי"א ה"ד), האוסר לכבוש בצל בשמן של תרומה, אוסר משום שהבצל מקלקל את השמן לגמרי (ועיין רדב"ז שם). לעומת זאת בכבישת ירקות בחומץ אין החומץ נפסל לשימוש חוזר, אף שלא מקובל לעשות כך. וכך הורה הגר"ש ישראלי.
ועיין הלכות שביעית (סי' ה, כסא דוד ס"ק מ) שמתיר לכבוש בחומץ מפני שכיום לא מקובל כל כך להשתמש בו לאכילה אלא לכבישה.
[33] כך הורו הגר"ש ישראלי והגר"מ אליהו. וטעמם, שאף על פי שעל ידי כך אינם ראויים לאכילה באותו הזמן – מותר להקפיא, מפני ששינוי החוזר לקדמותו אינו נחשב שינוי או הפסד. בעל ערוך השולחן (סי' כד סעי' ח) כתב שאסור להקריש משקה. ונמסר בשם הגרי"ש אלישיב (משפטי ארץ פרק כב הערה 29) שהקרשה היא תוספת חשיבות ולכן מותרת.
[34] עפ"י תוספתא (פ"ו הכ"א, פ"ח ה"ב); ועיין תוספתא כפשוטה (עמ' 541, 571). ומוכח שמותר אף כשעושה מעשה בידיים ולא רק בגרמא על ידי השמש. ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ד והערה 28).
[35] שימור בחומר משמר הרי הוא ככבישה, המותרת במינים הרגילים בכך. ואם מבשלים את הפירות, הדבר מותר גם באותם מינים הרגילים בכך. הרה"ג יעקב אריאל הוסיף שאותם מינים שיש בהם עודף ויש חשש שייזרקו אם לא ייעשו מהם שימורים, מותר לשמר אותם גם אם אין דרכם בכך.
[36] רמב"ם (פ"ה ה"י): "אבל אין מכבסין בפירות שביעית... שנאמר והיתה שבת הארץ 'לכם לאכלה' ולא למלוגמא".
[37] עפ"י רמב"ם (פ"ח ה"ה) ושבת הארץ שם, מותר למכור לחשוד כדי שמן ויין בכמות המספיקה לו לצריכה שנתית.
[38] עפ"י רמב"ם (תרומות פי"א ה"ב).
[39] באופן מעשי ניתן להשאיר את השאריות מגולות למשך הלילה, ומכיוון שלאחר מכן אין אפשרות להשתמש בהן (מדין משקים מגולים) אין בהן קדושה וניתן להשליכן.
[40] עפ"י מנחת שלמה (סי' כה בסופו); ברית עולם (סי' ה סעיף מז). והגר"מ אליהו הורה שמותר לפסטר מפני שכיום זוהי דרך הכנת היין.
[41] משפטי ארץ (פרק כב סעיף ו). אך באופנים שבהם אין טעמו של היין נפגם נראה שיש להקל.
[42] עפ"י רמב"ם (תרומות פי"א ה"ד). וכך פסק הרב קוק (משפט כהן סי' פה). ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ה).
[43] פאת השולחן (סי' כד סעיף ו וס"ק יח); בית רידב"ז (שם סי' ה סעיף ו בהג"ה). הגרצ"פ פראנק (כרם ציון פרק יג; גאון צבי ס"ק ד) כתב להקל בשביעית בזמן הזה לעשות מרקחת מיין של שביעית. ועיין הלכות שביעית (סי' ה, כסא דוד ס"ק לח-לט). מכאן יש מקום להסיק שמינים הנאכלים חיים ומבושלים, אין לבשל באופן שבו מתמעטת הכמות שלהם, כגון לאדות אותם ללא מים, אלא אם הדבר משביח אותם בעליל. וכך משמע במשפט כהן (סי' פה).
[44] משפטי ארץ (פרק כב סעיף ז).
[45] עפ"י רמב"ם (תרומות פי"א ה"ב).
[46] זאת משום שמדובר בפעולה שמהותה הצמחה, ויש בכך סוג של זריעה, ולכן מותר לעשות פעולה זו רק בבית ובמצע מנותק (קערה נחשבת גם היא למצע מנותק).
[47] פאת השולחן (סי' כד סעי' ד). ולדעת הרב קוק (משפט כהן סי' פה) ייתכן שיש אף מצווה לאכול את הפירות במצב זה כדי שלא ייפסדו.
[48] הגרצ"פ פראנק (כרם ציון פרק יג, גאון צבי ס"ק א); הגרש"ז אויערבך (כרם ציון שם; גידולי ציון ס"ק א; מנחת שלמה סי' מו).
ויש אוסרים: הערת הגר"ש ישראלי. וכך משמע מפאת השולחן (סי' כז ס"ק מה), מהרידב"ז (סי' ז סעיף יא ד"ה והנה) ומהחזו"א (סי' יג ס"ק ח). ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ב, ה, ז).
[49] כשם שאין מבטלים איסור מלכתחילה.
[50] שו"ת אז נדברו (ח"י סי' מה). ועיין שבת הארץ (פ"ו ה"ג אות ב).