עמוד ראשי קדושת פירות שביעית המינים שיש לנהוג בהם קדושת שביעית
שלב גידול הצמח הקובע לקדושת שביעית איסור סחורה אוצר הארץ
הנחיות לשיווק ירקות ופירות ולרכישתם טיפול בשאריות מזון שימושים נוספים בפירות שביעית
ביעור פירות שביעית המצוות התלויות בארץ בשמיטה ביעור מעשרות וּוידוי מעשרות
שמיטת כספים, פרוזבול ו"הקהל" דיני שביעית בשנה השמינית ארבעת המינים
א. נאמר בתורה ביחס לפירות היובל:[1] "כי יובל היא קדש תהיה לכם, מן השדה תאכלו את תבואתה", ומכאן שיש קדושה ביבול שגדל בשנת היובל. חז"ל למדו שפסוק זה עוסק גם ביבול השנה השביעית, ואף בו יש לנהוג קדושה.[2]
ב. משמעותה המעשית של קדושת שביעית היא שפירות אלו הם הפקר, וחלות מגבלות מסוימות על אכילתם, על אופן השימוש והעיבוד שלהם, וכן על שיווקם. יחד עם זאת לא חלות עליהם כל מגבלות הקדושה שיש בתרומה גדולה, בתרומת מעשר ובמעשר שני, ולכן ניתן לאכול אותם בטומאה.
ג. על פירות השביעית נאמר:[3] "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ומכאן למדים שפירות שביעית ניתנו לאכילה, ואסור להפסיד אותם.[4]
ד. המגבלות על השימוש בפירות הנובעות מקדושת שביעית הן:
ה. יש אומרים שישנה מצווה מן התורה לאכול פירות שביעית,[7] אך למעשה לא חוששים לכך, והציווי "לאכלה" בא לאסור פעולות אחרות שאינן אכילה.[8]
ו. ניתן למצוא פירות הקדושים בקדושת שביעית בעיקר:
ז. קדושת שביעית חלה על תוצרת פירות וירקות שגדלה בשמיטה, אם מתקיימים בה התנאים הבאים:
ח. יש לנהוג קדושת שביעית רק במין ש"הנאתו וביעורו שווה",[11] דהיינו שתוך כדי ההנאה מהפרי, הצמח מתכלה באופן מלא או חלקי (ההנאה מהפרי וכילויו מן העולם קורים בו-זמנית).
ט. יש לנהוג קדושת שביעית רק במין שהנאתו שווה לכל אדם, דהיינו שמין זה משמש למאכל את רוב בני האדם. ואולם אם רק מיעוט מבני האדם משתמש במין זה, אין לנהוג בו קדושה (כגון מיני צמחים שונים שנאכלים רק על ידי טבעונים). ישנם מינים שהשימוש משתנה בהם מעת לעת, ולגביהם יש לבחון כל מקרה לגופו.
י. אין לנהוג קדושת שביעית בפרי שגדל בקרקע בבעלות הגוי.[12]
יא. קדושת שביעית אינה נוהגת בתוצרת חקלאית המיובאת מחו"ל (כגון: אורז, סוכר, שמן סויה, תבלינים שונים וכדו'), גם אם תהליך העיבוד שלה נעשה בארץ.
יב. קדושת שביעית נוהגת גם במה שגדל באופן ישיר בקרקע בתוך בית או חממות,[13] וכן במה שגדל במצע מנותק תחת כיפת השמיים,[14] אך אינה נוהגת במה שגדל בחממה במצע מנותק. לכן ירקות או תבלינים שגדלו על גג הבית, במרפסת שאינה מקורה, וכן בחצר הבית – קדושים בקדושת שביעית. לעומת זאת, צמחים שגדלו בתוך הבית, בתוך עציץ שאינו נקוב, אינם קדושים בקדושת שביעית.
קדושת שביעית חלה גם על מטבעות כסף שבהם נקנו פירות שביעית, ובמה שנקנה באותם מטבעות.[15]
יג. איסור הפסד הפירות כולל:
יד. גרמא עקיפה של הפסד בפירות שביעית מותרת, אם הם הפירות עומדים להתקלקל מעצמם.[21]
טו. אין שיעור מזערי לאיסור הפסד פירות שביעית, ואסור להשחית אף כמות מועטה. עם זאת, אם כמות מועטת נותרת בצלחת לאחר האכילה, ובכל השנים אין מקפידים עליה, מותר לשטוף את הצלחת כרגיל.[22]
טז. אין לקטוף פירות שביעית כשאינם ראויים לאכילה (לפני תחילת ההבשלה), מפני שבכך הוא מפסיד את הפירות, אך מותר לקטוף פירות לפני הבשלתם, אם ניתן להביא אותם להבשלה על ידי הבחלה.[23]
יז. מותר להשתמש בפירות שביעית שימוש הדומה לאכילה (כגון: הדלקת הנר בשמנים המיועדים לכך), אך אסור להשתמש בהם לכל שימוש שאינו דומה לאכילה (כגון: רפואה או כביסה).[24]
יח. מותר לתת לתינוק או לילד קטן פירות שיש בהם קדושת שביעית, גם אם באכילתו מקלקל חלק מהם, ואף אם יש חשש סביר שהוא לא יסיים את המזון.[25]
יט. אין למלא כוס של הבדלה ביין של שביעית באופן שיעלה על גדותיו ולכבות בו את הנר, מפני שגורם בכך להפסד של היין.[26]
כ. מותר להשתמש ביין של שביעית לארבע כוסות בליל הסדר,[27] אך אין לטפטף ממנו טיפות יין בהזכרת המכות.[28]
כא. פירות השביעית הם הפקר והם שייכים לכול, ללא כל הגבלה. עם זאת, יש מצוות עשה להשמיטם ולהפקירם,[29] כפי שנלמד מהפסוק: "והשביעית תשמטנה ונטשתה",[30] כדי שיהיו זמינים לכל אדם.[31]
כב. גם אם אדם לא הפקיר את פירותיו, הם הפקר, מכיוון שהתורה הגדירה אותם כמופקרים.[32]
כג. מצוות ההפקר אינה דורשת הפקר מפורש, ע"י דיבור, אלא שלא לנהוג בפירות כבעלים.[33]
כד. מותר למנוע כניסת בני אדם שעלולים לגרום נזק לעצים ולציוד בשטח,[34], וכן מותר למנוע כניסתם של מי שאינם יודעים לשמור על קדושת הפירות.
כה. ההפקר הוא לכל אדם מישראל,[35] ואין לתת את פירות השביעית לגויים,[36] אך אם גוי בא ולקח מעצמו, אין חובה למנוע אותו מכך.
כו. אם בעל השטח עבר על האיסור ושמר את הפירות לעצמו – הם אינם נאסרים כלל באכילה, הן לבעל השטח והן לאחרים.[37]
לשאר דיני קטיף הפירות, ראה פרק ח סעיף טו.
[1] ויקרא (כה, יב).
[2] רמב"ם שמיטה ויובל (פרק ה), ראה רש"ס (שביעית ז, ד) שכתב שעיקר הקדושה היא שלא יביא את הפירות לכדי הפסד.
[3] ויקרא (כה, ו).
[4] פסחים (נב ע"ב); רמב"ם (פ"ה הי"ז); שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ה).
[5] משום שנאמר "לאכלה", דרשו חז"ל - ולא לסחורה. רמב"ם (פ"ו ה"א). גדרי איסור סחורה יבוארו בפרק טז.
[6] רמב"ם (פ"ה הי"ג).
[7] כך כתב המגילת אסתר בדעת הרמב"ן (סהמ"צ, נוספות מ"ע ג). ולכך נוטה דעת הרב קוק (דעת כהן סי' רמ, משפט כהן סי' פה, ועי' שבת הארץ פ"ה ה"א אות א, פ"ו ה"א אות ב, קונ"א סי' כא) שלדעתו צריך ליטול ידיים לפני אכילת פירות שביעית, ראה הרב קוק (שבת הארץ, פ"ה ה"ז אות א-ב, קונ"א סי' כה).
[8] חזו"א (שביעית יד, י).
[9] כדעת הרמב"ם (פ"ד הכ"ו, פיה"מ שביעית פ"ו מ"א). וכך פסקו: תורת השמיטה (סי' טז סעי' פה); ועי' חזו"א (סי' ג ס"ק כא). אומנם לדעת הגר"א (שנו"א פ"ו מ"א ד"ה מא"י) קדושת שביעית אינה נוהגת בגבולות עולי מצרים. ועי' שבת הארץ (פ"ד הכ"ו אות ב). לעניין הפרשת תרומות ומעשרות בגבולות עולי מצרים בשמיטה עי' שבת הארץ (שם הע' 12, 15, 20-19), לגבולות אלו ראה פרק א.
[10] כס"מ (פ"ד הכ"ט), שו"ת אבקת רוכל (סי' כד). וכך הכריעו: הרב קוק (שבת הארץ פ"ד הכ"ט אות ו, מבוא לשבה"א, פרק יא, משפט כהן סי, ע); הגרצ"פ פראנק (הר צבי זרעים ח"ב סי' לט); כרם ציון (פרק יט סעי' א); הגרש"ז אויערבך (מעדנ"א סי' ב ד"ה הנה); הגר"ש ישראלי (ארץ חמדה, נוספות לשער ה, סי' ב; חוות בנימין ח"א סי' ט אות יב); הגר"ע יוסף (שו"ת יביע אומר ח"ג יו"ד סי' יט). לגבי קדושת שביעית של צמחים שנשתלו על ידי עובדים זרים עבור עצמם ראה בפרק מז.
[11] סוכה (מ ע"א); בבא קמא (קב ע"א). ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"י אות א).
[12] עפ"י המנהג בארץ ישראל, שהתייסד מזמן מרן הבית יוסף וכפי הכרעתו שלא חלה על פירות אלו קדושת שביעית, מכיוון שלדעתו קניינו של הנוכרי על הפירות שגדלו בבעלותו גורם להפקיע ממנה את קדושתה, ואת החובה לנהוג בגדל בה את המצוות התלויות בארץ, והוא מצרף לכך את העובדה כי חיובה של השמיטה בזמן הזה היא מדרבנן. כראיה לדבריו מציין הבית יוסף כי כך הוא המנהג בארץ ישראל, ראה פאת השולחן ובהרחבה בהקדמה לשבת הארץ.
יש הסוברים שפרי שגדל בקרקע שבבעלות גוי, יש לנהוג בו קדושת שביעית, ראה דעת המבי"ט (ח"א סי' יא ועוד) קדושת שביעית נוהגת גם בקרקע של גוי. וכך הנהיג החזו"א (סי' ג ס"ק ח). ועי' בהרחבה שבת הארץ (פ"ד הכ"ט אות ב), זאת מכיוון שקניינו של הנוכרי אינו גורם כלל להפקעת המצוות התלויות בארץ, דבריו מבוססים בין השאר על הבנתו את דברי הרמב"ם שרק הקל שאין איסור ספיחין בקרקע שהגוי קנה, אך לא לשאר דיני שביעית, וכן על דברי הרמב"ם בהלכות תרומות שגוי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעהּ מהמצוות התלויות בארץ.
[13] דין זה הוא מספק, עי' כרם ציון (פרק ג, גידולי ציון ס"ק ו). לדעת הרב קוק (קונ"א סי' ג), הגר"מ קליערס (תורת הארץ פרק ו אות כה בהערה) והגרצ"פ פראנק (הר צבי זרעים ח"ב סי' לה ד"ה והנה), הספק אמור גם לעניין קדושת הפירות. אך גם לדעה זו נראה שיש להחמיר בקדושת הפירות ובמה שנובע ממנה, שכן איסור זה הוא מן התורה. וכך הסיק הרה"ג יעקב אריאל (התורה והארץ א עמ' 174). ועי' שבת הארץ (פ"א ה"ג אות ב).
[14] כרם ציון (פרק יא, גידולי ציון ס"ק ה). ולדעת הגר"מ אליהו יש להסתפק אם נוהגת שם קדושת שביעית. ועי' שבת הארץ (פ"א ה"ו אות ד).
[15] רמב"ם (פ"ו ה"ו). לעניין ביעור מטבעות אלו ראה פרק כב.
[16] רמב"ם (פ"ה ה"ג).
[17] עפ"י שנות אליהו (פ"ח מ"ב סד"ה שביעית). ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"ג הערה 2-1).
[18] משפט כהן (סי' פד-פה) עפ"י תוספות (כתובות ל ע"ב ד"ה לא); תורת הארץ (פרק ח אות לא); שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ו). בתורת הארץ (פרק ח אות מו) נכתב גם שאסור לערב דבר מר בפירות שביעית כך שלא יהיו ראויים לאכילה או שיהיו ראויים לכך רק בדוחק.
[19] תורת הארץ (פרק ח אות מו).
[20] כך הורה הגר"מ אליהו. לדעתו איסור זה נוהג גם לאחר שהפירות נפסלו ממאכל ופקעה מהם קדושת שביעית, ואף שמותר להפסידם.
[21] הגרצ"פ פראנק (הר צבי זרעים ח"ב סי' נד). והחזו"א (סי' יד ס"ק י ד"ה ולמדנו) כתב להקל רק כשמונע ריקבון וגורם במקומו לייבוש. ועיין שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ו).
[22] תשובת ר"ח הכהן רפפורט (יו"ד סי' נט, מובאת בכרם ציון פרק יד הערה 2); בית רידב"ז (סי' ה סעיף ה בהג"ה לפאת השולחן); תורת הארץ (פרק ח אות לו); שבת הארץ (פ"ה ה"א אות א).
[23] רמב"ם (פ"ה הט"ו-הי"ח). גדר האיסור, עי' שבת הארץ (פ"ה הט"ו אות א).
[24] רמב"ם (פ"ה ה"א).
[25] בית רידב"ז (סי' ה סעיף א בסופו). והתיר משום שהוא גרם הפסד; תורת השמיטה (סי' יג סעיף סב); כרם ציון (פרק יד סעיף א); הלכות שביעית (סי' ה, כסא דוד ס"ק ח), אך בביאור הלכה (שם סעיף ח סד"ה הלכה) כתב שאין להקל אלא בתינוק שאוכל את רוב מה שקיבל. ובחידושים וביאורים (סי' ז) כתב להחמיר משום שלדעתו גרם הפסד אסור. ועיין משפטי ארץ (פרק כא הערה 16). והגר"מ אליהו הורה להקל משום שזוהי דרך אכילתו של התינוק.
[26] הרב קוק (שבת הארץ, קונ"א סי' כב). ועיין משפטי ארץ (פרק כא סעיף ה) וברית עולם (סי' ה סעיף ג), אם כי יש שהקלו בכך, ראה אור לציון, הלכות שביעית פרק ב אות ו.
[27] הרב קוק (שבת הארץ, קונ"א סי' כב) עפ"י ירושלמי שקלים (פ"ג ה"ב); חזו"א (סי' טו ס"ק ז); ועיין שו"ת הר צבי (זרעים ח"ב סי' נג).
[28] הרב קוק (שבת הארץ, קונ"א סי' כב). ויש מקילים כי זה אופן השימוש, ראה אור לציון, הלכות שביעית פרק ב אות ו.
[29] רמב"ם (פ"ד הכ"ד). גדר ההפקר בשביעית, עי' שבת הארץ (פ"ד ה"ל אות א); 'ניצני ארץ' (ח"ו עמ' 55-53). ועי' מכתב האדר"ת (שם עמ' 21).
[30] שמות כג, יא, מכילתא, רמב"ם (פ"ד הכ"ד). גדר ההפקר בשביעית, עי' "שבת הארץ" (פ"ד ה"ל אות א); "ניצני ארץ" (ח"ו עמ' 55-53). ועי' מכתב האדר"ת (שם עמ' 21).
[31] כפי שנאמר (ויקרא כה, ו): "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עימך".
[32] אפקעתא דמלכא.
[33] הרב קוק (מבוא לשבת הארץ פרק יא). ועי' "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ב אות ג). מה שהצריך הרב קוק לחתום על שטרי הפקר - היה רק למי שמסר את המטע לאוצר בית דין, שאז התנהגותו יכולה להתפרש כדרך בעלים. כיום, כאשר אנשים רבים אינם יודעים שהפירות בשמיטה הם הפקר, מן הראוי לשים שלט המודיע על ההפקר. הדברים אמורים במטע שלא נמסר לאוצר בית דין או בגינת הבית.
[34] חזו"א (מובא בדפי הלכה לחקלאים עמ' 43 סעי' ה); הלכות שביעית (סי' ד, כסא דוד ס"ק צ).
[35] רמב"ם (פ"ד הכ"ד), עי' שבת הארץ (פ"ד הכ"ד אות ג, ה"ל אות א).
[36] כפי שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, דרשו חז"ל לכם ולא לאחרים.
[37] כדין "שמור ונעבד", שעל אף שהפירות נשמרו באיסור הם אינם נאסרים באכילה, ועי' שבת הארץ (ו, טו אות א).