עמוד ראשי היכן נוהגת השמיטה אוצר בית דין היתר מכירה ותנאיו
עקרונות המלאכות בשמיטה חרישה זריעה, נטיעה ושתילה זמירה קצירה, בצירה וקטיף
לאוקמי ולאברויי השקייה ספיחין בית, חממה וגידול הידרופוני
א. קצירה ובצירה הן שתיים מהמלאכות שהתורה אסרה במפורש לעשות בשמיטה, כפי שנאמר:[1] "את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור". יחד עם זאת, התורה התירה את פירות השביעית באכילה, כפי שנאמר:[2] "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". מכאן למדו חז"ל שאיסור קצירה ובצירה חל רק אם האדם עושה מלאכות אלו כפי שהן נעשות בכל שנה, דהיינו כדרך הבעלים[3] ובכמויות מסחריות, אך ניתן לקטוף בשינוי ובכמויות קטנות.[4]
ב. פירות השביעית הם הפקר, והם שייכים לכול. לכן אין לקצור, לבצור, לקטוף או לאסוף את היבול למטרה מסחרית לצורך שיווק רגיל, כפי שהבעלים עושים בכל שנה. כך מוכיח האדם בהתנהגותו שאינו רואה עצמו כבעלים על תנובת השדה.
ג. במידת האפשר יש לשנות גם בכלי העבודה שבהם קוטפים את הפירות. לשלוחי בית דין ניתן לקטוף כרגיל.[5]
ד. איסור הקצירה חל על כל המקומות שבהם גדלים פירות השביעית: חצר פרטית, מטע ופירות הפקר הגדלים בשטח הפתוח (כגון תאנים בגדות הנחלים וכדומה).
ה. האיסור מהתורה כולל גם קצירה שמטרתה שיפור תנאי הגידול בקרקע,[6] וכן בצירה שמטרתה שיפור הצימוח של האילן, או שנעשית לצורך ריבוי היבול.[7] "בצירה לעבודת האילן".
ו. איסור הקצירה והבצירה חל רק על פירות השייכים לשנה השביעית, שהם הפקר כאמור, ואינו חל על פירות שגדלו בשישית ונקטפו בשביעית, גם אם בקטיפתם גורמים לצימוח נוסף באילן.[8]
ז. אין לקטוף פירות עורלה מהעץ כדי לחזק את כוחו,[9] אך אם ללא קטיף זה יש חשש שהעץ יינזק מאוד, מותר להורידם.[10] כמו כן מותר לקטוף את הפירות כאשר קיים חשש שאנשים ייכשלו ויאכלו מפירות העורלה.[11]
ח. איסור הקטיף חל גם על פירות מעצי סרק כגון אורן הצנובר, או מעצים שפריים נאכל בשעת הדחק, כגון שזיף פיסרדי, שקד מר וכדומה, ובמיוחד אם קוטף את הפירות כדי לחזק את העץ.[12]
ט. מלכתחילה אסור ליהודי לקטוף פירות השייכים לגוי, כגון פירות שגדלו בשטח שנמכר בהיתר המכירה.[13]
י. חל איסור להפסיד פירות שביעית, לכן אין לקטוף פירות בשביעית כאשר הם עדיין אינם ראויים כלל לאכילה. הקטיף אסור בשביעית החל מהחנטה ועד שהפרי מגיע לשליש הבשלתו, קרוב ל"עונת המעשרות".[14] השלב לאחר הבאת השליש הוא שלב "שבירת הצבע", שבו מתחיל להופיע צבעו האופייני של הפרי הבשל, ואז ניתן לקטוף את הפרי. ניתן לקטוף את הפרי גם אם הוא יהיה ראוי לאכילה רק על ידי הבחלה מלאכותית.[15]
יא. כל עוד הפרח לא חנט, מותר להסיר אותו, שהרי אין בכך הפסד של פרי קיים.[16]
יב. מותר לאדם לקטוף, בשינוי לעומת הדרך הרגילה, רק כמות קטנה הנדרשת לשימוש בני ביתו למשך שבוע.[17]
יג. לשלוחי אוצר בית דין מותר לקטוף את הפירות כרגיל, ראה להלן.
יד. בוצר המעוניין להכין יין מענבי הכרם, או מוסק המעוניין להכין שמן לבני ביתו מהזיתים שבמטע, מותר להם לקטוף כמות של פרי שתספיק לתוצר לאנשי הבית למשך שנה. כך גם אדם הנוהג בכל שנה לעבד את הפירות, ומכין שימורים ביתיים, ריבות וכדומה, מותר לו לקחת כפי הכמות הנצרכת לבני ביתו למשך שנה.[18] יש לתת את הדעת לזמן הביעור ולבער את המוצרים שנותרו בבית.
טו. פירות השביעית הם הפקר לכול. אי לכך, אסור לגדור את השדה או החצר[19] אם מטרת הגידור היא למנוע מיהודים לקטוף מהפירות. יש להרשות לכל אדם מישראל להיכנס לשדה ולחצר[20] ולקטוף פירות לצורכי משפחתו.[21]
טז. מותר למנוע כניסת בני אדם שעלולים לגרום נזק לעצים ולציוד בשטח,[22] וכן מותר למנוע את כניסתם של אלה שאינם יודעים לשמור על קדושת הפירות.
יז. מותר למנוע כניסת גויים[23] ובעלי חיים.[24]
יח. בשעת הצורך, מותר לגדור את השדה והחצר ולהודיע היכן ניתן לקבל את המפתח.[25] מותר גם להציב שלט בכניסה לשדה ובו בקשה לקטוף רק בשעות מסוימות.
יט. אף שהפירות הם הפקר, על מנת למנוע לזות שפתיים יש לבקש רשות מבעלי העץ לקטוף את הפירות, ולא להיכנס לחצר או למטע ללא רשות מפורשת. [26]
כ. אין חובה על הבעלים למנוע מאחרים לקטוף פירות בכמות מסחרית.[27]
לדיני הפקר הפירות ראה להלן פרק יג סעיף כו.
כא. מן התורה איסור הקצירה חל על אדם פרטי, מכיוון שבקצירה כדרכה הוא מראה בעלות על הפרי. לכן, אם הקציר נעשה על ידי שליחי אוצר בית דין, אין בו איסור קצירה,[28] ומותר לשלוחי בית הדין לקטוף פירות שביעית בדרך הרגילה, לחלק אותם לציבור ולגבות תמורתם את הוצאות הטיפול.[29]
כב. לאדם פרטי, שאינו שליח בית דין, איסור הקצירה בשדה שאינו שלו הוא מדרבנן, ולכן גם עליו להימנע מלקטוף כדרך שהקטיף נעשה בכל שנה.[30]
כג. מותר לאדם פרטי לקטוף פירות גם ממטע שנמסר לבית דין, במסגרת "אוצר בית דין", אך עליו לשלם לבית הדין על הוצאות הגידול.[31]
כד. מותר לקצור גידולי בעל המיועדים בעיקרם למאכל בהמה, כגון זני שיבולת שועל, שעורה וזני חיטה מסוימים, בכל שלב הגידול שלהם, לפני הבאת שליש או לאחריו.[32] זנים המיועדים למאכל אדם (לגרעינים ולתחמיץ) ניתן לקצור לפני ההשתבלות, או לחלופין בשלב הבאת הדונג.[33]
כה. משק הממיין את התוצרת בבית אריזה מיון המותר בשביעית (כגון הוצאת פירות קטנים ביותר שאינם ראויים כלל לחלוקה על ידי אוצר בית דין), מותר לו להשמיד את הפירות הקטנים ב'גרמא'. לשם כך, יש להשאיר את הפירות במקום מסודר בתוך מכלים במשך כמה ימים ולא להכניסם לקירור. לאחר שהפרי מתחיל להרקיב, מותר לפנותו לפח האשפה.[34]
כו. מותר להשמיד את שאריות הצמח לאחר גמר הגידול, אך אם יש על הצמח פירות שעדיין לא נקטפו, מותר להשמידו רק לאחר שהפירות יתחילו להרקיב.
כז. אסור למסור פירות שביעית להשמדה גם במקרה של עודף פרי. קל וחומר שאסור למסור פירות להשמדה כדי לשמור על מחירם גבוה של הפירות הנמכרים.
כח. לאחר סיום הקטיף, במקרה שיש צורך לקטוף את הפירות הנותרים כדי להגן על פירות אחרים מפני מזיקים, יש לקוטפם ולהניחם במקום מסודר, עד שיתחילו להרקיב, ולאחר מכן ניתן להשליכם.
כט. היבול שגדל בקרקע שנמכרה לגוי – אין בו קדושת שביעית,[35] אך מן הראוי להדר ולנהוג בו קדושת שביעית במידת האפשר.[36] במיוחד יש מקום להקפיד שלא להשחית יבול זה.[37]
ל. אין איסור ספיחין בירקות שנזרעו בקרקע שנמכרה, ולכן מותר ליהנות מהם, לקצור ולקטוף אותם.[38]
לא. פירות שגדלו בשטח שנמכר בהיתר מכירה שייכים לגוי,[39] ומכיוון שכאמור איסור הבצירה הוא מן התורה, מן הראוי שגוי יקטוף אותם,[40] או שייקטפו באמצעות אוצר בית דין,[41] ומותר לשווק אותם תמורת המחיר הרגיל בשוק.[42] אם אין אפשרות אחרת, מותר לאסוף את היבול ע"י ישראל ולשווק אותו בדרך הרגילה.[43]
לב. מן הראוי להחתים את הארגזים בחותמת: "אוצר בית דין. התשלום בעד המכשירים והעבודה ולא תמורת הפירות",[44] או: "כשר לשומרי שביעית עפ"י היתר המכירה".[45] כמו כן ראוי שלא לדקדק במשקל התוצרת כבשאר השנים.
לג. הייצוא לחו"ל מותר לאחר המכירה.[46]
לד. ישנם שני סוגי מטעים של קטיף תיירותי:
לה. דין המטע הראשון: בנוגע לעשיית מלאכות, כגון: טיפול בעשבייה או בפירות וכדומה, דין המטע זהה לדין מטע רגיל, ובעל המטע נדרש להחליט אם למכור את השטח בהיתר מכירה או להצטרף ל'אוצר בית דין'.
לו. אם בעל המטע הוא שליח בית דין, אין לו לגבות כסף תמורת הפירות, הן תמורת הפירות שנקטפים בשטח והן תמורת הפירות שנלקחים לבית הלקוח, אלא רק בעבור ההוצאות הנלוות, כמקובל ב'אוצר בית דין'. אם הוא אינו שליח בית דין, אין לו לגבות כלל תשלום במטע זה בשביעית.
לז. מותר למבקר לקחת כמות פירות שמספיקה לשבוע אחד בלבד. אין לשקול את הפירות שנלקחים, אלא לקחתם בקופסאות שמשקלן המוערך ידוע מראש.
לח. דין המטע השני: במטע זה אין היתר כלל למכור את השטח בהיתר מכירה, ומותר לטפל במטע רק לפי ההנחיות למטעים שהצטרפו ל'אוצר בית דין'.
לט. בעל מטע שמעוניין להמשיך לתפעל את המטע בשמיטה צריך להיות שליח בית דין, ועליו להודיע למבקרים שהם קוטפים פירות באישור בית דין, ומן הראוי לציין זאת גם בפרסומים על המטע. במטע כזה אין לשקול כלל את הפירות, ועדיף להחליט על סכום אחיד לתשלום על כל הפעילויות שבמטע, ובו ייכלל גם התשלום תמורת הפירות.[47]
[1] ויקרא כה, ה.
[2] שם, פסוק ו.
[3] בספרא בהר פרשה ו, מוזכר הביטוי שלא לבצור כדרך הבוצרים, והרמב"ם פיהמ"ש שביעית פ"ח מ"ו מדגיש שלא יעשה כדרך שהוא עושה בשאר השנים, ובעקבות כך דנו הפוסקים בהגדרה של "כדרך הקוצרים", ראה חזו"א (סי' יב ס"ק ה-ו); ספר השמיטה (עמ' כא הע' 12); מעדנ"א (סי' ז אות ד ד"ה הנה); הגר"ש ישראלי (התורה והמדינה ח"ג עמ' קלט, ח"ד עמ' קסד-קסה).
[4] רמב"ם שמיטה ויובל: פרטי המצוות: "שלא יקצור כדרך הקוצרים, ושלא יבצור כדרך הבוצרים" (פ"ד ה"א והכ"ב-הכ"ד), ועי' שבת הארץ (פ"ד הכ"ב אות א-ב).
[5] בצאת השנה עמ' נט סע' יח, חוות בנימין סימן צח.
[6] רמב"ם (פ"ד ה"א); שבת הארץ (פ"ד הכ"ב אות ה). בספר השמיטה (עמ' קד ד"ה דרך) נאמר שקצירת שחת ותבואה לצורך הכנת הקרקע לזריעה אסורה מהתורה משום "קצירה לעבודת הארץ". וכן הורה הגר"ש ישראלי שאיסור תורה זה אמור דווקא בקצירה לתועלת הקרקע ולא כשהיא לטובת הצמח.
[7] רמב"ם פ"ד הכ"ב; שבת הארץ (פ"ד הכ"ב אות ה-ו). לדעת ערוה"ש (סי' כא סעי' ב) האיסור הוא "ליקח מעט פירות כדי שהשאר יגדילו". וכן דעת ספר השמיטה (עמ' ק סי' ד). הגרש"ז אויערבך (מעדנ"א סי' ג פרק ב אות ה-יא) כתב שבכלל איסור זה כל קטיף פירות למניעת ניצול של העץ. ואיסור זה הוא משום "מנהג בעלות". לדעת הגר"ש ישראלי, איסור זה אמור דווקא בבצירה הנעשית לטובת האילן ולא כשהיא לטובת הפירות. ועי' מצוות הארץ (סי' מ הע' יט); "הליכות שדה" (מס' 3 עמ' 1); שמיטה ממלכתית (פרק ד סעי' 2); שבת הארץ (פ"ד הכ"ב אות ג-ד).
[8] משנה שביעית ו, ב.
[9] שו"ת משנה יוסף ג, כה- כו, משום שיש בכך בצירה לעבודת האילן.
[10] בצאת השנה עמ' נג הע' 1.
[11] עפ"י אמונת עתיך 108, תמוז תשע"ה, עמ' 27-26.
[12] מכיוון שאיסור הבצירה לא חל רק על פירות הקדושים בקדושת שביעית, שבת הארץ ד, כב אות ה, וכן הנחיות עשיית המלאכות, "לאוקמי" או "לאברויי", הם גם ביחס לעצי סרק, לכן ודאי שדיני השביעית שייכים גם בעצי סרק.
[13] שבת הארץ ה, ח אות ה.
[14] משנה שביעית ד, י רמב"ם שמיטה ויובל ה, יז.
[15] הבחלה מלאכותית היא הזרמת הגז אתילן על הפרי כדי לגרום לו לייצר סוכרים, ישנם מינים שמלכתחילה נקטפים בעודם בוסר ולא ראויים לאכילה, וזאת משום שמיד עם הבשלתם הם מתחילים לפתח תהליכי ריקבון ולא ניתן לשווק אותם.
[16] משנה שביעית פ"ד מ"י; רמב"ם פיהמ"ש שם, מהדורת מוסד הרב קוק: "משיוציא פרי"; ועי' שבת הארץ פ"ה ה"ד אות ח, וכן פ"ח ה"ו אות ו והע' 18-17.
[17] עפ"י משנה שביעית ה, ז, תורת כהנים בהר פרשה א תחילת פרק א, ראה רמב"ם (פ"ד ה"א והכ"ב-הכ"ד); בצאת השנה (עמ' נט סעי' יח). ועי' שבת הארץ (פ"ד ה"א אות ג-ד, הכ"ב אות א, הכ"ג אות א-ו).
[18] עפ"י המשנה שביעית ה, ז, שניתן לקחת חמישה עשר כדי יין וחמישה כדי שמן.
[19] רמב"ם (פ"ד הכ"ד). ועי' שבת הארץ (שם, אות א). בתנאים שבהם מותר לגדור (לקמן סעי' ה) מותר גם לתקן גדר שנפרצה. במקרים אחרים, עי' רמב"ם (פ"ב הי"ג); שבת הארץ (שם, אות א-ב); שביעית להלכה ולמעשה (עמ' 67-66 סעי' ה-ו).
[20] גם הקרקע מופקרת לעניין זה שכל אדם רשאי להיכנס למטע. עי' נדרים (מב ע"א); שבת הארץ (פ"ד הכ"ד אות א, פ"ז הי"ח).
[21] לדעת הרב קוק (שבת הארץ פ"ו הט"ו אות א) תיקנו חכמים שלא לקחת ללא בקשת רשות מבעל הבית. ועי' הלכות שביעית (סי' ז סעי' טו וכסא דוד ס"ק קי) שחולק על כך.
[22] חזו"א (מובא בדפי הלכה לחקלאים, עמ' 43 סעי' ה); הלכות שביעית (סי' ד, כסא דוד ס"ק צ).
[23] רמב"ם (פ"ד ה"ל); שבת הארץ (פ"ד ה"ל אות א). ועי' שו"ת הרשב"ש (סי' רנח ד"ה ולענין) שכתב שלא התירו שמירה זו אלא לאוצר בי"ד. ועי' שו"ת משנת יוסף (ח"ב סי' כ).
[24] חזו"א (סי' יד ס"ק ד ד"ה שם פירות); מצוות הארץ (סי' מד סעי' ג). ועי' "שמיטה ממלכתית" (פרק יג סעי' 2).
[25] כך נמסר בשם החזו"א (מצוות הארץ סי' מד הע' פט). וכך הורה הגר"מ אליהו, והוסיף שמותר לגדור בלילה בפני בני אדם שאינם יודעים לשמור על קדושת הפירות, כאשר אין אפשרות להודיע להם את הדבר. ועי' הלכות שביעית (סי' ד, כסא דוד ס"ק צ).
[26] שבת הארץ ו, טו אות א.
[27] אף אם הבעלים הרשה לאחר להיכנס כדי לקטוף, אין בכך משום איסור לפני עיוור שהרי הקוטף עושה זאת מעצמו.
[28] כפי ההבנה בתוספתא ששליחי אוצר בית דין קוטפים את הפירות, ולא צוין שם שהדבר נעשה בשינוי, ראה חזון איש (שביעית יב, ו). חוות בנימין (א, ט, ט). היסודות ההלכתיים של אוצר בית דין (התורה והארץ ח"ו עמ' 400 אות ד).
[29] ראה היסודות ההלכתיים של אוצר בית דין (התורה והארץ ח"ו עמ' 411 אות ז סעי' 2-1).
[30] מעדני ארץ ז, ד ד"ה הנה.
[31] מעדני ארץ (שביעית סי' ז) עפ"י דין המשנה (שקלים פ"ד ה"א); שהיו שומרי ספיחין בשביעית, אך תפקידם היה לבקש מאחרים שלא יקטפו כפי שביארו זאת התוספות (מנחות פד ע"א ד"ה שומרי ספיחים); וראה במאמר היסודות ההלכתיים של אוצר בית דין (התורה והארץ ח"ו עמ' 410 אות ו).
[32] במאכל בהמה התבואה ראויה למאכל בכל שלבי הגידול, בין כשהצמח צעיר ובין כשהוא מבוגר יותר. ולכן בכל שלב אין הצמח נפסד, מכיוון שגם כשהצמח יבש אפשר להאכיל בו בהמה.
[33] מזמן ההשתבלות עד זמן "הבשלת דונג" חל איסור לקצור את התבואה מפני שהקצירה גורמת להפסד גידולים שקדושים בקדושת שביעית. בעניין זה עי' חזו"א (סי' ט ס"ק ו ד”ה וכשתולשין); שו"ת משנת יוסף (ח"ב סי' טו אות ד(.
[34] בקבורת פירות שביעית יש חשש לאיסור הפסד פירות שביעית. אך יש לשקול אם לראות בכך גרם הפסד, שמותר. לעניין זה עי' שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ו).
[35] שבת הארץ פ"ח ה"ח אות ה, ועי' פ"ד הכ"ט אות ב2/, ו); בצאת השנה (עמ' מה, נו).
[36] שו"ת אבני נזר (יו"ד סי' תנח אות כ); הרב קוק (אגרות הראי"ה ח"א סי' שו, שי, שיב, שיח; ח"ב סי' ת; אגרות חמדה עמ' 166; משפט כהן סי' סז, עה, עו, פו, פז); הגרי"מ חרל"פ ("ניצני ארץ" ו עמ' 41); בצאת השנה (עמ' נז ד"ה ניתנים, עמ' ס ד"ה יבול); תורת השמיטה (סי' טז סעי' פז); החלטת מועצת הרבנות הראשית (תשל"ט, מאורות 1 עמ' 1).
[37] בצאת השנה (עמ' נג סעי' ב).
[38] לדעת הרמב"ם (פ"ד הכ"ט) אין איסור ספיחין במה שזרע הגוי באדמתו. ונחלקו המפרשים בדין מה שזרע ישראל בקרקע הגוי: עי' שבת הארץ (פ"ד הכ"ט אות ב1/). לדעת הכס"מ ההיתר אמור דווקא במה שזרע שם הגוי. ועי' חזו"א (סי' י ס"ק ו); מעדנ"א (סי' ט אות יא). ולדעת מהר"י קורקוס הוא הדין למה שזרע ישראל בקרקע הגוי. ועי' תשובת הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים זרעים סי' נד בסופו); שבת הארץ (שם, אות ב/ 1); הגרי"ז מינצברג (פירות שביעית סי' ט); פרי הארץ (להרב אלעזר הכהן כהנוב, סי' כא-כב); חוות בנימין (סי' ט אות יב); ילקוט יוסף (שמיטה, תשמ"ז, עמ' לד); "ניצני ארץ" (ח"ו עמ' 138); מכתב ועדת השמיטה תשמ"ז (אגרות חמדה עמ' 16). ועי' כרם ציון (פרק יא, גאון צבי ס"ק ז).
[39] ולכן אין בהם קדושת שביעית.
[40] רי"א ספקטור (מובא בבית הלוי סי' א ענף ה בסופו, ובניצני ארץ ו עמ' 16); הרב קוק (שבת הארץ פ"ח ה"ח אות ה; משפט כהן סי' עא סעי' ג; אגרות ראי"ה ח"א סי' קעז); שו"ת שערי זיו (להגרי"ז וינוגרד, סי' ט); הגר"ש ישראלי (התורה והמדינה ח"ד עמ' קסא ואילך); כרם ציון (פרק יט סעי' ג).
[41] התורה והמדינה (ח"ד עמ' קלט סעי' ז); בצאת השנה (עמ' נג סעי' ג, עמ' נו סי' ב סעי' בעמ' סז); מכתב הגרי"מ חרל"פ (אגרות חמדה עמ' 247); מכתב ועדת השמיטה תשמ"ז (אגרות חמדה עמ' 18). ועי' אגרות ראי"ה (ח"א סי' קצח). בספר השמיטה (עמ' קג-קד סעי' ב, עמ' קכה סעי' ד) נאמר שהמשקים השיתופיים יכולים לפעול כאוצר בית דין לעניין זה במה שהם לוקחים לתצרוכת עצמית.
[42] עפ"י משפט כהן (סי' עו), אגרות ראי"ה (ח"א סי' שי, שיח)
[43] הרב קוק, שבת הארץ פ"ח ה"ח אות ה, משפט כהן סי' עו, פז; התורה והמדינה ח"ד עמ' קסא ואילך. ועי' ספר השמיטה (עמ' קג-קד סעי' ב, עמ' קכה סעי' ד); בצאת השנה (עמ' סז); ועי' הגרש"ז אויערבך (מעדנ"א סי' ב) שהתיר מלכתחילה.
[44] עפ"י משפט כהן (סי' סז, פז); מכתב הגרי"מ חרל"פ (אגרות חמדה עמ' 247); בצאת השנה (עמ' לב סעי' טז, עמ' נו סעי' ד); התורה והמדינה (ח"ד עמ' קלט).
[45] עי' שו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' נג), שם נאמר שאין להכשיל את אלה שאינם נוהגים עפ"י היתר המכירה באכילת מה שאסור להם עפ"י מה שנהגו בהוראת רבותיהם.
[46] האדר"ת ("בשמן רענן" ח"ב; "שבח הארץ" עמ' רח סי' לב); משפט כהן (סי' פז); בצאת השנה (עמ' נו סעי' א). ועי' אגרות ראי"ה (ח"א סי' קצו).
[47] באופן זה מוכח שכל התשלום התקבל בהבלעה.