עמוד ראשי היכן נוהגת השמיטה אוצר בית דין היתר מכירה ותנאיו
עקרונות המלאכות בשמיטה חרישה זריעה, נטיעה ושתילה זמירה קצירה, בצירה וקטיף
לאוקמי ולאברויי השקייה ספיחין בית, חממה וגידול הידרופוני
א. מן התורה, צמחים חד-שנתיים שגדלו מעצמם ובלא זריעה מכוונת של האדם – מותרים באכילה. היתר זה חל הן על יבול שהחל לגדול לפני השמיטה ונלקט במהלכה, והן על יבול שהחל לגדול בשנת השמיטה, כפי שנאמר: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ומכאן שפירות השביעית מותרים באכילה.[1]
ב. לאחר שראו חז"ל שאנשים עוברים וזורעים בסתר בשמיטה, וטוענים כי יבול זה גדל מעצמו גזרו שהצמחים והירקות החד-שנתיים שגדלו בשמיטה יהיו אסורים באכילה[2]
ג. נחלקו הראשונים באיזה שלב גידול של הצמח איסור ספיחין חל.[3] המנהג המקובל כיום הוא לפסוק כדעת הר"ש שהספיחין שנאסרו הם הצמחים שתחילת הצימוח שלהם הייתה בשביעית, אך אם תחילת הצימוח (הנביטה) הייתה בשנה השישית, לא חל על צמחים אלו איסור ספיחין, אף אם הפרי – החלק הנאכל – עדיין לא צמח, ואין צורך להמתין לשלבי גידול מתקדמים יותר.[4]
ד. צמחים הנובטים במהלך השמיטה, יש לחשוש לאיסור ספיחין בהם. הדבר מצוי בגינות פרטיות, וכן בגינות קהילתיות, שפעמים רבות מגדלים בהן צמחים שונים לאכילה. חלק מהצמחים נותרים בקרקע ואינם נאספים, ופירותיהם מתייבשים, נופלים, נזרעים בקרקע ונובטים בעונתם המתאימה. צמחים אלו אסורים משום ספיחין.
ה. בארבעה סוגי מקומות לא חששו חכמים שמא יזרע בסתר ולא גזרו בהם איסור ספיחין: שדה בור, שדה ניר, שדה כרם ושדה זרע. במקומות אלו לא נהוג לזרוע, או שהצמחים מזיקים לגידול הקיים, ולכן לא גזרו בהם.[5] לכן אין איסור ספיחין במקומות ובמקרים הבאים:
ז. הספיחין אסורים בלקיטה ובאכילה.[16] גם איסור הנאה חל עליהם,[17] פרט לכמה מקרים ייחודיים, כפי שיפורט להלן.
ח. אין להאכיל בהמה בספיחין, אך אם בהמה באה מעצמה ואוכלת את הספיחין, אין חובה למנוע ממנה לאוכלם.[18]
ט. יש קדושת שביעית בספיחין.[19]
י. אין חובה לעקור את הספיחין, ויש שמחמירים לעשות כן.[20]
יא. כאמור, איסור ספיחין נוהג בכל צמח חד-שנתי המיועד למאכל אדם והחל לגדול בשמיטה.
יב. איסור זה חל רק בירקות ובצמחים חד-שנתיים, אך אינו חל בירקות רב-שנתיים המתחדשים כל שנה מן השורש והתחילו לגדול בשנה השישית,[21] כגון בננות,[22] נענע,[23] אננס או ארטישוק.[24] אך אם אותם ירקות נזרעו בשנה השישית ונבטו בשמיטה – הם אסורים באיסור ספיחין.[25]
יג. אין איסור ספיחין בצמחי בר, שכן רוב העולם אינו נוהג לזורעם.[26]
יד. ניתן להקל כדעת הסוברים שאין איסור ספיחין בגידולים המיועדים למאכל בהמה, ולכן מומלץ לזרוע בערב השמיטה גידולים המיועדים למאכל בהמה, כגון שעורה,[27] שיבולת שועל, חיטפון, זני חיטה המיועדים לתחמיץ, וכדומה.[28] במינים המיועדים בכל שנה למאכל אדם,[29] יש לקצור את השחת לפני הבשלת הדונג.[30]
טו. צמחי נוי – יש הסוברים שיש איסור ספיחין בפרחים ריחניים.[31]
טז. אין איסור ספיחין בפרחים ללא ריח.[32]
יז. ניתן להקל באיסור ספיחין בגידולים שאין בהם קדושת שביעית.[33]
יח. ירקות הנתונים בגוש אדמה ונשתלים בהיתר, אין בהם איסור ספיחין.[34]
יט. ירקות (כגון חסה, פלפל, גזר, עגבניות וצמחי תבלין חד- שנתיים), איסור הספיחין חל עליהם אם הצמח התחיל לצמוח בשנת השמיטה,[35] אך אם התחיל לצמוח בשנה השישית, אין האיסור חל.[36]
כ. בדגנים וקטניות הנאכלים כשהזרע יבש, האיסור חל גם על מה שהתחיל לצמוח בשנה השישית, אם לפני השמיטה לא הגיעו לשליש מגודלו הסופי של הגרעין.[37]
כא. קטניות הנאכלות לחות בתרמילים, כגון שעועית, דינן כירקות, לפי תחילת גידולן.[38]
כב. יש לחשוש לאיסור ספיחין מעת שייתכן שמצויים בשוק ירקות שנזרעו או נשתלו בשמיטה. מכיוון שמשך הגידול משתנה בין מין למין, זמני האיסור גם כן משתנים, כל מין לפי משך גידולו. אפשר למצוא זמנים אלו בלוחות המתפרסמים וכן באתר 'אוצר הארץ'. כמו כן, מכיוון ששיטות הגידול משתנות ומתפתחות במהלך השנים, אין לסמוך על הלוחות מן השמיטות הקודמות, ויש לבחון בכל שמיטה מהם זמני איסור הספיחין בשנה זו.
כג. איסור ספיחין תקף גם בתחילת השנה השמינית, ויש לחשוש בירקות הנלקטים בתחילת השמינית שמא נזרעו באיסור. האיסור מסתיים כשאפשר למצוא בשוק ירקות מאותו מין שנזרעו בהיתר במוצאי השמיטה; לכן סיומו של האיסור הוא בכל מין לפי משך הגידול שלו. כאמור, אפשר למצוא זמנים אלו בלוחות המתפרסמים,[39] וראה להלן בפרק 'דיני שביעית בשמינית'.
כד. ירקות שידוע שנקטפו בשנה השביעית, במקומות שבהם נוהג איסור ספיחין, אסורים באכילה לעולם.[40]
[1] ויקרא (כה, ו); רמב"ם (שמיטה ויובל ד, א-ב); שבת הארץ (ד, ג, אות ב).
[2] משנה (שביעית ט, א); פסחים (נא א-ב); ירושלמי (ברכות א, א): "רבי שמעון בר יוחאי וכו'". רמב"ם (שמיטה ויובל ד, ב). ועי' מהר"י קורקוס שם וכס"מ ד"ה ולמה; שהרמב"ם דייק זאת מכך שלא גזרו איסור זה על צמחים שלא רגילים לזרוע אותם, בד' שדות שבהם לא רגילים לזרוע.
[3] לדעת הר"ש (שביעית ט, א) ד"ה כל הספיחים מותרין, איסור זה חל רק על הצמחים שהחלו לגדול במהלך השמיטה, ודי אם הצמח נבט לפני השמיטה הוא מוצר באכילה, לדעת הרמב"ם (שמיטה ויובל ד, א-ג) האיסור כולל את כל הצמחים החד-שנתיים שנקטפו בשמיטה, בין צמח שנבט וגדל בשמיטה עצמה, בין צמח שרובו המוחלט של הגידול היה בשנה השישית ואפילו כולו היה בשישית ורק הקטיף בלבד היה בשביעית.
[4] בצאת השנה (חוזר ט עמ' מב), חזון איש (שביעית סי' ט ס"ק יז בדינים העולים ד"ה ירק); ומוסיף לכך ששמיטה בזמן הזה היא מדרבנן. וכך הוא המנהג המקובל כיום על מרבית הפוסקים בארץ-ישראל, לפסוק לקולא בדין ספיחין. יש לציין שכך גם נקטו חלק מפוסקי יוצאי ספרד, אף על פי שבדרך כלל הם פוסקים כדעת הרמב"ם במצוות התלויות בארץ ראה ילקוט יוסף (שביעית פרק כג הערה יד), וכתב שיש לנהוג כן מכיוון ששמיטה בזמן הזה מדרבנן, אף שבאור לציון (שביעית עמ' סו) כתב שיש לנהוג כרמב"ם, להלכה ניתן להקל כר"ש. יש לציין שבילקוט יוסף שם הוסיף שגם אם המחמיר כדעת הרמב"ם תבוא עליו ברכה, מכל מקום יש להעדיף יבול יהודי המסתמכים על דעת הר"ש, כדי לחזק את החקלאים היהודים לשמור שמיטה ושתהיה להם פרנסה. ראה מנחת שלמה (שם סי' מט-נ) סבר אחרת מהחזו"א, בכל זאת ביטל דעתו מפני ש"כבר הורה זקן".
[5] ירושלמי (ב"ב ה, א): בשדה בור אין כל רגילות לזרוע. שדה ניר הוא שדה חרוש שהבעלים אינו מעוניין לזרוע בו אלא להובירו. גם בשדה כרם אינו מעוניין לזרוע כי השארת הצמחים תאסור את הכרם מדין כלאי הכרם. שדה זרע – שזרוע שם מין אחר שנזרע בהיתר, והבעלים אינו מעוניין בגידול הנוסף. לדעת הרב קוק (שבת הארץ, פ"ד הט"ו אות ב/1) היתר "ארבעה שדות" בזמן הזה נאמר אפילו אם זרע בידיים במקומות אלו, שמכיוון שחכמים לא גזרו כי אין דרך לזרוע שם – מותר. ומסתבר שהוא הדין למקרים דלקמן. ועי' חזו"א (סי' י ס"ק ו ד"ה ואם). ועי' שבת הארץ (פ"ד ה"ד אות ה-ו).
[6] רמב"ם (פ"ד ה"ד) בהיתר "שדה בור". מתוך כך יש שנהגו להקל כאשר משנים ממחזור הזרעים, והגידול הוא בשטחים גדולים.
[7] רמב"ם (פ"ד ה"ד).
[8] בנוגע לשדה גוי, ראה רמב"ם (פ"ד הכ"ט), בנוגע לגידול השייך לגוי, ראה שו"ת המבי"ט (ח"א סי' כא, ריז); שבת הארץ (קונטרס אחרון סי' א אות א ד"ה וכיון)
[9] שו"ת המבי"ט (ח"א סי' כא, ריז). וכ"כ הרב קוק (שבת הארץ, קונ"א סי' א אות א עמ' 726 ד"ה וכיון שלפי), אלא שבמקרה זה אף לדעת הב"י יש בפירות אלו קדושת שביעית, רק שאין בגידול הגוי איסור ספיחין מכיוון שהבעלות על הקרקע היא של ישראל וכך הורה הגר"א שפירא עפ"י מהר"י קורקוס (פ"ד הכ"ט). ועי' כרם ציון (פרק יא, גאון צבי ס"ק ח); חזו"א (סי' ד ס"ק ד ד"ה ועובדא, סי' י ס"ק ו); שו"ת מהריט"ץ (החדשות, סי' קכט); שבת הארץ (פ"ד הכ"ט אות ז והע' 21, פ"ח ה"ח אות י); ועי' מעדנ"א (סי' יא ס"ק א-ב) שחולק ואוסר.
[10] עפ"י מהר"י קורקוס (פ"ד הכ"ט); כ"כ הרב קוק (מבוא לשבת הארץ פרק יא, עמ' 156 ד"ה והנה) בהסתמך על דעות ר"ח, רש"י, הערוך, תוספות, ספר התרומה, הל' א"י לבעל הטורים – שלמ"ד יש קניין לגוי להפקיע – מותרות גם מלאכות דאורייתא ע"י ישראל. ועי' שבת הארץ (פ"ד הכ"ט הע' 18, פ"ח ה"ח אות ה והע' 15). ומכיוון שאיסור ספיחין נאסר שמא יזרע בסתר – בכהאי גוונא, שאין איסור מלאכות – אין מקום לאסור ספיחין.
[11] חזו"א (סי' כב ס"ק ב); דפי הלכה לחקלאים (עמ' 39 סעי' ט והע' 24-23); בצאת השנה (עמ' מב ד"ה ירקות). והגר"מ אליהו בהערותיו למדריכי השמיטה בהוצאת המכון הורה לאיסור. ועי' שו"ת משנת יוסף (ח"א סי' לה); שבת הארץ (פ"ד ה"ד אות ב).
[12] הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה סי' נ); שו"ת ישועת משה (זרעים סי' י-יג).
[13] לדעת מראה הפנים (ערלה פ"א ה"ב) הספק של הירושלמי לעניין שמיטה בבית אמור לעניין איסור ספיחין. והגר"ח ברלין (מובא בספר השמיטה עמ' כח סוף הע' 2) כתב שמכיוון שמעיקר הדין אין איסורי שביעית בבית (עפ"י פאת השולחן סי' כ ס"ק נב) יש להקל לכל הפחות בספיחין, שעיקרם מדרבנן. ועי' שבת הארץ (פ"ד ה"ד הע' 12-11).
[14] ספר השמיטה (עמ' כח סעי' ו). ועי' שבת הארץ (פ"א ה"ו הע' 22); הגר"מ אליהו העיר שלעניין זה יש להקפיד על כל גדרי עציץ שאינו נקוב, כגון שלא יהיה חיבור בין הנוף לקרקע וכן שיהיה בכלי מיטלטל.
[15] רמב"ם (פ"ד הכ"ו, תשובות הרמב"ם סי' קכח). ואף הראשונים המפרשים "נאכל" (פ"ו מ"א) לעניין קדושת שביעית או ביעור – בוודאי מודים שאין איסור ספיחין בגידולים אלו, שכן הוא רק מדרבנן. ועי' "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ו אות ב והע' 16). לגבי השיטות השונות בגבול הדרומי, ראה פרק א, ובמפה בכריכת הספר.
[16] רמב"ם (פ"ד ה"ג). ועי' שבת הארץ (אות א, ד).
[17] עי' שבת הארץ (פ"ד ה"ה אות ב): לדעת המשנ"ר (פ"ז מ"ג ד"ה ירקות) מותר למכרם באופנים שאין בהם איסור אחר. הגר"ש ישראלי (חוות בנימין סי' ט אות יא) הורה שאין בספיחין כל איסור הנאה. לדעת החזו"א (סי' יג ס"ק טז ד"ה ויש) נאסרה בהם הנאה של השתמשות. לדעת הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה סי' נא אות יא) ספיחין אסורים בשימוש שהם מיועדים לו. ולדעת הגר"מ אליהו ספיחין אסורים בהנאה.
[18] שבת הארץ (ד, ה, אות ב).
[19] לדעת ערוה"ש (סי' כב סעי' ט) יש קדושת שביעית בספיחין האסורים. ולדעת הריעב"ץ (לחם שמים פ"ה מ"ד) אין בהם קדושת שביעית. והחזו"א (סי' ט ס"ק ו) מסתפק בשאלה זו. ועי' שבת הארץ (פ"ד ה"ה הע' 5, 6, הי"ח אות ד).
[20] ערוה"ש (סי' כב סעי' ט); בית רידב"ז (סי' ג סעי' ה). לדעת החזו"א (סי' כא ס"ק יד ד"ה בסי', סי' ט ס"ק ד ד"ה ר"מ, ס"ק ו ד"ה וכשיתלשו) מצווה לעקור את הספיחין ולהניחם במקום שירקבו מאליהם. ומפני הפסד פירות שביעית אין לעשות זאת לפני שהגיעו לעונת המעשרות. ועי' דפי הלכה לחקלאים (עמ' 36 סעי' ג).
ולדעת הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים ג סי' סג) והגר"ש ישראלי (חוות בנימין סי' ט אות י) אין מצווה לעקרם. ועי' שבת הארץ (פ"ד הי"ח אות ד). מאידך גיסא ישנו איסור לקיים ירקות הרכים. עי' רמב"ם (פ"ד הי"ח); שבת הארץ (שם, אות ה). לדעת הגריא"ה הרצוג (שם) והגר"ש ישראלי (שם) איסור זה אמור בקיום ע"י מעשה ואינו מחייב עקירה. ויש אומרים שמצווה לעקור את הירקות הרכים בשביעית, ואף אם אין בהם איסור ספיחין. ועי' שבת הארץ (פ"א ה"ו והע' 45, פ"ד הי"ח אות ד-ה).
[21] רש"ס (פ"ה ה"ג ד"ה בעלה לוף) בדעת הר"ש (שביעית פ"ט מ"א ד"ה כל), הסובר שהולכים אחר תחילת הגידול. וכ"כ הגרצ"פ פראנק (כרם ציון פרק יא, גאון צבי ס"ק ב); תורת השמיטה (סי' ט ס"ק מז); הלכות שביעית (סי' ח ס"ק מב).
לדעת הריבמ"ץ (פ"ה מ"ה, פ"ז מ"א) יש איסור ספיחין גם בצמחים רב-שנתיים. וכ"כ בספר השמיטה (עמ' כז סעי' א) עפ"י דיוק לשון הרמב"ם (פ"ד ה"א-ב). והגר"מ אליהו כתב שמכיוון שלא זורעים גידולים אלה בכל שנה לא שייכת בהם הגזרה שמא יזרע בסתר. ועי' תשובות הרמב"ם (מקיצי נרדמים סי' קכח, קלו); שבת הארץ (פ"ד הי"ח אות ז).
[22] הגרצ"פ פראנק (כרם ציון פרק יא, גאון צבי ס"ק ב); חזו"א (מובא בשמיטה כהלכתה פרק ב סעי' ו); שו"ת ישועת משה (זרעים סי' ה); שו"ת משנת יוסף (ח"א סי' כ); משנת יוסף (ח"ד עמ' כד בשיה"מ אות יא). בשו"ת ישועת משה (שם אות ג) כתב להקל בבננות גם אם הן מניבות כבר בשנה הראשונה, מפני שאין גזירת ספיחין בירקות הנשתלים בשביעית אלא רק באלו הנזרעים בשביעית.
[23] כדעת רוב האחרונים המקילים בירקות חד-שנתיים, והוא הדין נענע כמפורט בהע' הקודמת, ושלא כדעת המחמירים. ראה: שו"ת ישכיל עבדי (חלק ח יו"ד סימן )ל לגבי איסור ספיחין בנענע, שלדעת הרמב"ם פ"ד ה"ב; כל מה שתוציא הארץ בשביעית חל עליו איסור ספיחין, וכן שו"ת אור לציון (שביעית עמ' סט).
[24] עי' שבת הארץ (פ"ד הי"ח אות ו).
[25] רש"ס (פ"ה ה"ג ד"ה בעלה הלוף). וכך הורה הגר"נ קרליץ (מובא בשביעית להלכה ולמעשה, עמ' 70 סעי' ז והע' 59). בבננות בכל מקרה אין איסור ספיחין מפני שמה שמתחיל לגדול בשביעית מבשיל לאחר זמן ההיתר בשמינית. ועי' בספר שביעית כהלכתה (להרב משה הורביץ, בני ברק תשנ"ג, עמ' מה סעי' כח); שבת הארץ (פ"ד ה"ו אות ב, הט"ו אות א).
[26] רמב"ם (שמיטה ויובל פ"ד ה"ג).
[27] עפ"י חזו"א (סי' כ ס"ק ב, ובמכתב הנדפס במוריה צז, אלול תשל"ט, ובשביעית להלכה ולמעשה עמ' 8). בהליכות שדה (מס' 3 עמ' 1) מוסבר שבאופן עקרוני הגבעולים מותרים גם לאחר מכן, אבל לא מעשי לברור את הקש מהגרעינים לאחר ההשתבלות. ועי' שו"ת משנת יוסף (ח"ב סי' טו-טז) שנוטה להקל במקרים מסוימים גם לאחר הבאת שליש. לעניין האכלת ספיחי אדם לבהמה, עי' שבת הארץ (פ"ד ה"ה אות ב) הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים סי' סא-סב) מסתפק בדינו של הזורע מאכל אדם בצפיפות, כך שיגדל באופן שיהיה ראוי רק לבהמה, ונוטה להקל.
[28] רש"ס (פ"ט סוף ה"ה ד"ה בקדושת); פנ"מ (ד"ה מתניתא); ניר (ד"ה הצבעין); הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים ג סי' נז-סא); חוות בנימין (סי' ט אות יא). ועי' שבת הארץ (פ"ד ה"ד אות ז והע' 18).
ויש אוסרים: מעשה אורג (מובא במשנת יוסף ח"ד עמ' עא); הרב יצחק ירוחם דיסקין (מובא בשמיטה כהלכתה פרק ב סעי' ז); בצאת השנה (עמ' מח סי' ג סעי' ד והע' 25); שו"ת ישועת משה (זרעים סי' א אות יג). וכן משמע מדברי הרב קוק (שבת הארץ פ"ד ה"ד אות ז, ועי' הע' 19). ועי' רדב"ז (פ"ד ה"ד, פ"ה הי"ט); ישועת משה (זרעים סי' א אות כח).
[29] וכן זנים המיועדים לשתי המטרות.
[30] ירושלמי (פ"ט ה"ה); רמב"ם (פ"ד ה"ד). ועי' שבת הארץ (שם אות ז) הבשלת דונג היא השלב השני של התפתחות גרעין החיטה, ראה אנציקלופדיה הלכתית חקלאית ערך 'דגן'.
[31] פרחים ריחניים הם פרחים שמגדלים וקונים אותם גם בגלל ריחם, כגון נרקיסים.
[32] בצאת השנה (עמ' מח סי' ג סעי' ד).
[33] הגרש"ז אויערבך (מעדנ"א סי' ג ס"ק ט ד"ה וכמו, מנחת שלמה סי' נא אות יא, ועי' במכתבו הנדפס בחוברת מפרי הארץ שביעית עמ' 9, שם הוא חוכך להחמיר). ועי' שמיטה כהלכתה (פרק ב סעי' יב).
ויש אוסרים, מהטעם שגם בהם קיים טעם הגזירה "שמא יזרע בסתר": שו"ת אז נדברו (ח"ד סי' ג-ה). ועי' חזו"א (סי' כז ס"ק ב, מעשרות סי' א ס"ק יט); ברית עולם (סי' ג סעי' יז ובהערה שם); שו"ת משנת יוסף (ח"א סי' ט אות א); שביעית להלכה ולמעשה (עמ' 70 הע' 63); שבת הארץ (פ"ז הי"ט אות ד; פ"ח הי"ד אות ב).
לעניין קדושת שביעית בכותנה ראה לעיל פרק יד (סעיף י, 9 ובהערה). ולעניין איסור ספיחין עי' שו"ת ישועת משה (זרעים סי' א, ג); שו"ת משנת יוסף (ח"ב סי' לא, לג); שבת הארץ (פ"ח הי"ד אות א-ב).
[34] שתילי ירקות שהוכנו בהיתר, כגון בחממה במצע מנותק, מותר לשותלם על ידי גוי בקרקע שנמכרה בהיתר מכירה. ומכיוון שגידולם התחיל בהיתר, אין בהם איסור ספיחין כדעת הר"ש (פ"ט מ"א ד"ה כ), שכן שתילתם באדמה אינה יוצרת איסור ספיחין מחדש מפני שהיא אינה שתילה מחודשת וגם אין בה איסור דאורייתא בשמיטה. עי' שבת הארץ (פ"א ה"ד אות ג); נוסף על כך, יש הסוברים שאיסור ספיחין חל רק על ירקות שנזרעו ולא על ירקות שנשתלו: שו"ת ישועת משה (זרעים סי' ה אות ג). הגר"מ אליהו העיר שלדעת הרמב"ם שתילה באופן זה אסורה. שבת הארץ (פ"ח הי"ד אות ב).
[35] כדעת הר"ש שביעית ט, א; חזו"א (סי' ט ס"ק יז ד"ה ירק, סי' כו, סדר השביעית אות ו). ועי' שבת הארץ (פ"ד ה"ג אות ב, הי"ב אות ג).
[36] חזו"א (מובא במנחת שלמה סי' נ). הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה סי' מט-נ) כתב בדעת התוספות שכוונתם לכך שהחלק הנאכל התחיל לגדול בשישית, אך למעשה הורה לסמוך על דעת החזו"א. ועי' שו"ת ישועת משה (זרעים סי' י, יב, יד); שו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קכה).
[37] רמב"ם (פ"ד ה"ט; שם הי"ג); חזו"א (סי' ט ס"ק יז ד"ה דינים); שבת הארץ (פ"ד ה"ג אות ב-ג). הגדרת "שליש", ראה (פרק טו סע' יט ובהערה). בספר שביעית להלכה ולמעשה (עמ' 62 הע' 12) נכתב עפ"י החזו"א (סי' יט ס"ק כג) שהולכים אחר שליש ההבשלה, וציין שבדגנים וקטניות הוא קרוב מאוד לשליש הגודל. ובהליכות שדה (מס' 4 עמ' 6) נאמר ששליש הוא, בערך, "הבשלת דונג". ועי' דפי הלכה לחקלאים (עמ' 38 סעי' ו, עמ' 40 סעי' ב)
[38] הלכות שביעית (סי' ג, כסא דוד ס"ק עה) על פי רש"ש (פ"ב מ"ח). ועי' שבת הארץ (פ"ד הי"ד אות א).
[39] רמב"ם (פ"ד ה"ה). לדעת 'פאת השולחן' (סי' כב ס"ק ט) איסור הספיחין במה שנלקט בשמינית הוא גזירה מיוחדת, שכן מעיקר הדין היה צריך ללכת אחר הלקיטה. ועיין שבת הארץ (פ"ד ה"ו אות א/1, הי"ב אות ג, הי"ג אות ג).
[40] חזו"א (סי' ט ס"ק יג ד"ה פ"ו, והא). ועיין שבת הארץ (פ"ד ה"ו אות ב, ה"ח אות ב/3).
[17] רמב"ם (פ"א ה"ט); חזו"א (סי' יט ס"ק י ד"ה ונראה). ועי' שביעית להלכה ולמעשה (עמ' 42 סעי' לא). ועי' שבת הארץ (אות א-ב): לדעת הרב לא התירו חפירת עוגיות לגפנים אלא לאוקמי אילנא. אך מסתבר שלא אסר אלא פעולה בקרקע, שהיא תולדת חריש. ראה שביתת השדה (מהד' חדשה), עמ' תמ.
[18] עי' מאמר הגרי"ש אלישיב (מפרי הארץ א עמ' 15-11).
[19] בצאת השנה (עמ' לא סעי' ד).