עמוד ראשי היכן נוהגת השמיטה אוצר בית דין היתר מכירה ותנאיו
עקרונות המלאכות בשמיטה חרישה זריעה, נטיעה ושתילה זמירה קצירה, בצירה וקטיף
לאוקמי ולאברויי השקייה ספיחין בית, חממה וגידול הידרופוני
א. יסודו של היתר המכירה הוא בפסקו של שו"ת שמן המור (יו"ד סימן ד),[1] ועל פיו התירו גדולי הדור לקראת שמיטת תרמ"ט עשיית מלאכות מסוימות על ידי יהודים.[2] היתר זה התבסס ברבות השנים על ידי הרבנים הראשיים לדורותיהם,[3] ומשמעותו שהגוי הוא הבעלים של הקרקע והפירות, ובמקרה זה אין קדושת שביעית בתוצרת החקלאית ואין איסור ספיחין בצמחים חד שנתיים, גם אם הם נבטו בשמיטה.
ב. מצוות השמיטה נוהגת כיום מדרבנן.[5]
ג. כאשר הקרקע ברשות הגוי,[6] וחיובה של המצווה הוא מדרבנן,[7] בעלותו של הגוי מפקיעה את קדושת הארץ.[8] ראה בהערה.
ד. אין קדושת שביעית בפירות שגדלו בקרקע של גוי,[9] ומתוך כך אף אין איסור המלאכות נוהג בקרקע של גוי.[10] ראה בהערה.
ה. מכירה לזמן נחשבת מכירה.[11]
ו. האיסור למכור קרקע לגוי בארץ ישראל אינו חל על המכירה אלא על החניה בקרקע. לכן אין הוא חל במקרה שהמכירה היא זמנית ונדרשת לחיזוק האחיזה היהודית בארץ, מבלי לתת לגוי אחיזה של ממש בארץ.[12]
ז. למכירה זו של הקרקע ישנו תוקף משפטי מלא עפ"י דין תורה ועפ"י חוקי המדינה.[13]
ח. במקרים רבים, השלכותיה של שמירת השמיטה במלואה חמורות בהרבה מהפסד כלכלי גרידא. שמירת השמיטה עלולה למוטט חלק ניכר מההתיישבות החקלאית בארץ ישראל, בעיקר באזורים מרוחקים, הקשים להתיישבות.[14]
ט. עפ"י גדרי ההלכה, מותר להשתמש ב'היתר מכירה' כדי להפקיע את דיני השמיטה מהקרקע[15]
י. היתר המכירה איננו היתר קבוע, ויש לדון מחדש בכל שמיטה אם יש הכרח להנהיג אותו,[16] בשאיפה להגיע לאפשרות מלאה לשמור את השמיטה כהלכתה, ללא היתרי שעת הדחק.[17]
יא. מכיוון שהיתר מכירת הקרקע נועד רק לשעת דחק חמורה, אין להשתמש בו במקרים שאינם חיוניים לקיום ההתיישבות ולכלכלת המדינה, כגון:
יב. לאחר המכירה אין קדושת שביעית ביבול,[22] ומתוך כך אין בו חובת הפקר, איסור סחורה, איסור הפסד ומצוות ביעור. בכל זאת במידת האפשר יש להדר ולנהוג קדושת שביעית ביבול למרות המכירה,[23] ובמיוחד יש מקום להקפיד שלא להשחית יבול זה.[24]
יג. ירקות הנזרעים בשמיטה בקרקע שנמכרה לגוי – אין בהם איסור ספיחין.[25]
יד. איסוף ושיווק היבול נוהגים כרגיל, אך מן הראוי שייעשו על ידי גוי,[26] או באמצעות אוצר בית דין.[27] מותר לשווק אותם תמורת המחיר המקובל בשוק.[28]
טו. הייצוא לחו"ל מותר לאחר מכירת הקרקע.[29]
טז. השיווק מותר בדרך הרגילה,[30] ויש להחתימו בחותמת 'כשר לשומרי שביעית עפ"י היתר'.[31] ראוי שלא לדקדק במשקל התוצרת כבשאר השנים.
יז. גם לאחר המכירה לא הותרו מלאכות שאיסורן מן התורה[32] או שיש ספק אם אסורות מהתורה.[33] לכן הפעולות הבאות תתבצענה ע"י פועל גוי:
יח. קצירה, בצירה וקטיף מותרים ע"י גוי[34] או בשליחות של אוצר בית דין.[35] בשעת הדחק מותר לעשות מלאכות אלו גם ע"י ישראל.[36]
יט. אין לטעת עצים חדשים, בין עצי פרי ובין עצי סרק, גם לאחר היתר המכירה.[37]
כ. ככלל, אין להרכיב עצי פרי בשמיטה. במקרי הדחק ניתן לעשות כן בתוך מבנה, ראה בפרק 'משתלות'.
כא. כאשר אין אפשרות מעשית להשיג פועלים גויים, ניתן לבצע מלאכות שאיסורן מן התורה בגרמא.[38]
כב. שאר המלאכות החקלאיות שאיסורן מדרבנן, כגון דישון, טיפול נגד מזיקים וכדומה, מותרות ע"י ישראל,[39] ומן הראוי לעשות גם אותן ע"י גוי במידת האפשר.[40]
כג. כדי להשאיר "זכר לשביעית", מומלץ להשאיר חלקה שבה תישמר השמיטה כהלכתה,[41] ללא הסתמכות על היתר המכירה או על שיטות מקילות אחרות. בשטר המכירה יש לציין בפירוש את מקומה של חלקה זו,[42] ומן הראוי לסמן את החלקה בשלט בולט.[43]
כד. אין לעשות פעולות לשם התרחבות המשק.[44]
כה. כל הפעולות החקלאיות שניתן להקדימן לשנה השישית או לדחותן לשנה השמינית – אסורות בשנת השמיטה גם לאחר מכירת הקרקע. לכן בשנה השישית יש לעשות את הפעולות הבאות:
כו. שיווק התוצרת מותר כבכל שנה.
כז. מהיבול שגדל בקרקע שנמכרה לגוי, וגמר המלאכה שלו נעשה על ידי פועלים יהודים – יש להפריש תרומות ומעשרות בלא ברכה.[46] יש להפריש הן מעשר עני והן מעשר שני,[47] ולהתנות שאם צריך מעשר עני – יהיה זה מעשר עני.[48]
כח. בכל מקרה, אין חובת נתינה ללוי ולעני.[49]
כט. מכירת הקרקעות מיועדת לחול שנתיים, אך הרבנות קונה שוב את האדמות במהלך חודש תשרי שלאחר השמיטה. מכל תוצרת חקלאית שמגיעה ל"עונת המעשרות" לפני הקנייה מחדש יש להפריש תרומות ומעשרות בלא ברכה,[50] ואין חובה לתת את המעשר הראשון ללוי. גידולים שמפרישים מהם תרומות ומעשרות בכל השנים בברכה, יש לברר את המועד המדויק של קניית קרקעותיהם מחדש, כדי לדעת ממתי לברך על ההפרשה.
ל. פדיון נטע רבעי באדמות שנמכרו לגוי ייעשה בלא ברכה.[51]
לא. על השיקולים בבחירת מתווה שעל פיו יש לנהוג בכל משק, ראה בפרק לא.
לב. חקלאי המשתמש בהיתר המכירה יפנה לרבנות הראשית לישראל, לשם חתימה על טופס הרשאה המייפה את כוחם של הרבנים הראשיים לישראל למכור את האדמה לגוי.[52]
לג. המשמעות הקניינית של המכירה היא שהקרקע וכל מה שצומח או יצמח בה[53] קנויים לגוי למשך שנתיים מיום המכירה.[54] המוכר ממשיך להחזיק בשדה כקבלן העובד בשליחותו של הגוי.[55]
לד. לכתחילה יש לחתום על ההרשאה למכירה עד י"ד באב לפני השמיטה.[56]
לה. במקרה שמכירת הקרקע נעשתה רק לאחר ראש השנה של השמיטה, מה שגדל לפני מכירת הקרקע קדוש בקדושת שביעית, כל מין לפי הזמן שחלה עליו קדושת שביעית.
לו. חקלאי שחוכר אדמה השייכת לקק"ל או לרשות מקרקעי ישראל (המנהל) צריך לחתום גם הוא בעצמו על ההרשאה, מלבד החתימה של הממונים על אדמת הלאום.[57]
לז. חקלאי שחוכר חלקה מחקלאי אחר, שניהם צריכים לחתום על שטר מכירת הקרקע, הן החקלאי הרשום בקק"ל או ברשות מקרקעי ישראל (המנהל) כחוכר הקרקע והן החקלאי שמעבד את הקרקע בפועל.
לח. החתימה על מכירתם של שטחי קיבוצים ומושבים שיתופיים צריכה להיעשות על ידי מורשי החתימה של האגודה השיתופית או הקיבוץ.
לט. יש לוודא כי מספרי הגוש/חלקה מדויקים, וכי כל בעלי הקרקע ידועים.
מ. ביהודה ושומרון ישנם שלושה מצבים שונים של בעלות על הקרקע:
מא. על פי חוקי המדינה, הריבון על הקרקעות באזורים אלה הוא אלוף הפיקוד, ובסמכותו להפקיע קרקעות.
מב. המנהל האזרחי הוא יחידת סמך בתוך פיקוד המרכז. ביחידה זו קיים אגף הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש ביהודה ושומרון, והיא כפופה מקצועית לרשות מקרקעי ישראל, ומנהלית – למנהל האזרחי.
מג. על מנת למכור את הקרקע ב'היתר מכירה', על בעל הקרקע למכור את הקרקע, וכן יש לבצע מכירה של הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש.
מד. באדמות פרטיות בבעלות יהודית, די שבעל הקרקע ימכור אותה.
מה. ישנה דרך אחרת של מכירה לגוי, שהונהגה בשנת השמיטה תרנ"ו,[58] והיא: למכור לגוי רק את הצמחים על מנת לעוקרם[59] עם הקרקע בשיעור יניקה.
מו. בשטחים שבהם קיים ספק אם השמיטה חלה, כגון שטח שנתקדש רק על ידי עולי מצרים (הנגב המערבי) או שיש ספק אם נתקדש (הערבה מעין יהב דרומה עד אילת), ומדובר בחממה שמעוניינים לשתול בה, עדיף למכור גם את השטח בהיתר המכירה.[61]
מז. בשדות תבואה למאכל אדם, שבהם זורעים את השדה בשנה השישית אך נביטת הזרעים מתרחשת במהלך השמיטה לאחר הגשמים הראשונים, יש למכור את השדה בהיתר המכירה, על מנת להימנע ככל האפשר מלעבור על איסור ספיחין.
מח. בגידולי מאכל בהמה אין צורך לעשות היתר מכירה, ובלבד שיציץ הגידול מעל פני הקרקע קודם ראש השנה.
מט. במקרים שבהם ישנו צורך לגדל צמחים שונים, כגון בגינון טיפולי וכדומה, מומלץ גם כן למכור את השטח בהיתר המכירה.
[1] רבי מרדכי רוביו רבה של חברון לפני כ 250 שנה, מובא בכרם ציון השלם (אוצר השביעית עמ' כ-לב), בצאת השנה (עמ' קז ואילך). חידש את ההיתר למכור קרקע לנכרי בארץ ישראל בשעת הדחק לצורך שביעית, כדי שהכרם של היהודי יוכל להמשיך להתקיים ולהיות מעובד על ידי נוכרים וכתוצאה מכך דין הפירות יהיה כפירות נוכרים שאין בהם קדושת שביעית.
[2] ההיתר שנפסק בקיץ תרמ"ז בווארשא בסמוך לשנת השמיטה תרמ"ט ולכן מוכר בשם "היתר תרמ"ט". היתר זה התבסס על פסקו של "שמן המור", אך הוא כבר התיר עשיית מלאכות דרבנן על ידי ישראל אחרי המכירה, ואת המלאכות דאורייתא התירו רק על ידי נוכרי, על היתר זה חתומים: הגר"ש מוהליבר, הר"ש קלפפיש ור' יצחק אלחנן ספקטור מקובנא (מובאים בספר השמיטה עמ' נט-ס, בצאת השנה עמ' נה), וכן ר' יהושע מקוטנא (שם ובשו"ת ישועות מלכו יו"ד סי' נג-נה) והראשל"צ ה"יש"א ברכה" (שו"ת שמחה לאיש סי' כב).
[3] שו"ת רבי יצחק אלחנן מכתבים מכתב ה (ביחס לשמיטת תרמ"ט) ומכתב י-יא (ביחס לשמיטת תרנ"ו), ספר הוראות שעה לגבי שמיטות תרנ"ו ותרס"ג, שו"ת משפט כהן (עא, עג, מבוא לשבת הארץ סוף פרק טו), ספר השמיטה עמ' סב שכך נהג הרב קוק בכל מכירה. הגר"י הרצוג, (פסקים וכתבים סימן עב). הגר"א אברהם שפירא, "קדושת שביעית" עמוד 6. בשנת תש"מ חזר על כך הרב יחזקאל דאום בתחילת מאמרו בתחומין א (ע' 163). הגר"ש זוין ב"לאור ההלכה" (עמ' צז) כתב "חבל שמרוב השימוש בהיתר זה כמעט ונשכח האופי הארעי שלו".
וכ"כ: אוצרות יוסף (למהר"י ענגיל, קונט' שביעית בזה"ז, וכן מובא ב"מאורות" 1 עמ' 61 ואילך), שו"ת אבני נזר (יו"ד ח"ב סי' תנו); שו"ת בית יצחק (להגר"י שמעלקס) ח"ב סי' קכא; האדר"ת (אדר היקר סי' י); הרב קוק (שבת הארץ, מבוא פרק יא-יג, פ"ח ה"ח); הגרצ"פ פראנק (הר צבי זרעים ח"ב סי' מו-נב); הגריא"ה הרצוג (תשובות וכתבים זרעים סי' מז, נ, נג); שו"ת ישכיל עבדי (ח"ח יו"ד סי' כח); הגר"ש ישראלי (ארץ חמדה עמ' ריב); הגר"ע יוסף (שו"ת יביע אומר ח"ג יו"ד סי' יט, "ילקוט יוסף" - שמיטה, תשמ"ז), הגר"ש גורן ("מאורות" 1). וכך נהגו כל הרבנים הראשיים לישראל לדורותיהם. ראה עוד מאמר הגר"ש גורן (תורת המועדים עמ' 624-639) והערות הגרצי"ה קוק ("תחומין" ז עמ' 23-24) והרב יהושע מגנס (ניצני ארץ ו עמ' 135-164). ועי' כרם ציון השלם (גידולי ציון עמ' לג).
תיאור מפורט של היתר המכירה ופתרונות נוספים בכל שמיטה ושמיטה ראה במאמרו של הרב יעקב אריאל "תולדות השמיטה" בתוך "הרבנות הראשית לישראל" ח"ב עמ' 653-666. הרב שמואל כ"ץ, "מפעילותה וממסמכיה של הרבנות הראשית בענייני שנת השמיטה", התורה והארץ ח עמ' 268-353. וע"ע ספר השמיטה לרב טיקוצינסקי "אקדמות מילין" למהדורת תשיא; ותשובות של רבנים שהיו שותפים למכירת הקרקעות במשך השנים: הרב הרצוג (פסקים וכתבים זרעים סימן מז, נ, נג); שו"ת ישכיל עבדי ח"ח יו"ד כח; שו"ת הר צבי זרעים ח"ב סימנים מו-נב ; יביע אומר ח"י יו"ד סימנים לז-מג; הגר"מ אליהו מאמר מרדכי ושבתה הארץ; בנין אב ח"ד. ראה בהקדמות לספר.
[4] מלבד העקרונות המובאים להלן, וזכרו בין הפוסקים עוד מספר סניפים להקל:
דעת הסוברים ששביעית בזה"ז אינה אלא מדת חסידות: עי': אוצרות יוסף (דף מו); מבוא לשבת הארץ (פרק ו-ז); הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים זרעים סי' נ); הגרמ"מ כשר (נועם א עמ' קסו, ט עמ' שעב, טז עמ' יד).
הספק במנין שנות השמיטה. עי': רמב"ם (שמיטה ויובל פ"י ה"ב-ה"ו); הרב קוק ("שבת הארץ" פ"ח ה"ח אות ה); הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים זרעים סי' מט); מאמר הרב חגי בר גיורא (ניצני ארץ ו עמ' 185).
היתרו של ר' ינאי (סנהדרין כו ע"ב; רמב"ם פ"א הי"א). עי': ספר השמיטה (עמ' עב סעי' ב); "שבת הארץ" (פ"א הי"א אות א, ד).
[5] כדעת רבי מו"ק ג, א, גטין לו, א רמב"ם שמיטה ויובל פ"י ה"ט); מבוא לשבת הארץ (פרק א-ח); "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ה אות ב). מתוך כך העירו כמה מהמתירים שבשעת דחק גדולה, מותר לסמוך על דעת יחיד לקולא גם נגד רבים: מהר"י ענגיל (אוצרות יוסף דף מו); הרב קוק (מבוא לשבת הארץ פרק י, משפט כהן סי' סג). הרב כותב שם שלדעת הט"ז (יו"ד סי' רצג ס"ק ד) נוהג כלל זה אף באיסורי תורה, ולדעת הש"ך (נקה"כ שם, וכן בכללי הוראת איסור והיתר בסוף סי' רמב) נוהג כלל זה רק באיסורי דרבנן. החזו"א (סי' כג ס"ק ד ד"ה והנה) חולק ואומר שגם בשעת הדחק אין סומכים על יחיד נגד רבים אם כבר הוכרעה ההלכה כמותם בפירוש. ועי' מעדנ"א (סי' יב אות יד); הערת הגרצ"פ פראנק (מעדנ"א, בתחילת הספר); אנציקלופדיה תלמודית (ערך הלכה, אות ז).
[6] ר"ח ורש"י (סנהדרין כו ע"א ד"ה אגיסטון); ספר התרומה (הל' א"י עמ' סג). וכן מובא בביאור הגר"א (לשו"ע יו"ד סי' שלא ס"ק ו, כח). ועי' חזו"א (סי' י ס"ק ו ד"ה ואתרוגין). "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ט אות ב/ 2, פ"ח ה"ח אות ד). לדעה החולקת, שביעית בזה"ז מוגדרת כ"דבר שעיקרו מן התורה". ועי' שדי חמד (מערכת התיו כלל כג, ח"ה עמ' 329). בבית הלוי (ח"ג סי' א ענף ו) מבחין בין סוריא, שחסרון הקדושה שלה הוא בעצם, לבין א"י בזה"ז, שהיא קדושה בעצם, ורק בגלל תנאים צדדיים לא חלה בה מצוות השמיטה. ועי' מש"כ על כך הרב קוק (מבוא לשבת הארץ, פרק יא).
[7]ראה מבוא לשבת הארץ אות יא: "במידי רבנן אמרינן יש קניין לנכרי להפקיע".
[8] גיטין (מז ע"א); רמב"ם (תרומות פ"א ה"י). ועי' מבוא לשבת הארץ (פרק יא); הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים זרעים סי' נד).וכ"כ במור וקציעה (או"ח סי' שו, קונט' יישוב ארץ ישראל) לענין גבולות עו"מ (כגון: עזה). ועי' "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ו אות ו). לענין קנין לזמן לדין זה, עי' שו"ת ישועות מלכו (סי' נו); משפט כהן (סי' סג); חזו"א (סי' כא ס"ק ח); ספר השמיטה (עמ' קט-קיב); מעדנ"א (סי' יד-יז).
[9] שו"ת אבקת רוכל (סי' כד-כה); "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ט אות ב/ 2, ו). ועי' חזו"א (סי' כ ס"ק ז).
[10] ספר התרומה, עמ' 193 מהד' הר"י פרידמן, שם; כס"מ (תרומות פ"א ה"י, הי"ג וה"כ; שמיטה ויובל פ"ד הכ"ט) כתב בדעת הרמב"ם (שם) שבזמן שהקרקע בידי הגוי - יש לו קנין להפקיע את קדושתה גם בא"י גמורה. ועי' מש"כ על כך הגר"ש ישראלי (ארץ חמדה ספר א סעי' ה סי' ח). המהריט"ץ (סי' מז) מסביר שהרמב"ם (פ"ד הכ"ט, פ"ח ה"ח) אוסר את המלאכות רק מדרבנן. וכ"כ הרב קוק (מבוא לשבת הארץ, פרק יא, ועי' "שבת הארץ" פ"ד הכ"ט אות ב/ 2) והוסיף שבזה"ז לא גזרו. ועי' מעדנ"א (סי' ט-י) המביא את דעת הסוברים שגם לדעת הכס"מ וסיעתו אין קנין הגוי מועיל אלא להפקיע את קדושת הפירות.
[11] שמן המור (יו"ד סימן ד), וכן התירו המבי"ט (ח"ב סימן סד), ומהרי"ט (ח"ב סימן נב). הר צבי (זרעים ח"ב סימן מח). ראה משפט כהן (סימן סה) שמבאר שמכירה לזמן מותרת למרות שהשכרה אסורה. וע"ע מנחת חינוך (סוף מצוה תכו).
[12] שו"ת שמן המור (יו"ד סי' ד); שו"ת ישועת מלכו (יו"ד סי' נה-נט); שו"ת אבני נזר (ח"ג יו"ד סי' תנח); אגרת האדר"ת (אדר היקר סי' י, מובאת בסוף שבת הארץ); מבוא לשבת הארץ (פרק יב); הר צבי (זרעים ח"ב סי' מז); לאור ההלכה (עמ' קכג-קכד); מאמר הגר"ב ז'ולטי (כרם ציון הלכות פסוקות, בתחילת הספר). ומקורם בירושלמי (ע"ז פ"א ה"ט בסופה); כפתור ופרח (פרק י); חכמת אדם (שערי צדק, שער משפטי ארץ פרק יא סעי' טז). ועי' שו"ת ציץ הקודש (ח"א סי' טז אות יט); חזו"א (סי' כד); מאמר הרה"ג אליהו בקשי דורון (תורה שבעל פה טו).
ליסוד זה נצטרפו עוד כמה סניפים:
האדר"ת הנהיג מכירה על תנאי שהגוי לא יקוץ את האילנות, וא"כ מעשה המכירה נגמר ע"י מעשהו של הגוי. עי': בצאת השנה (עמ' פא); ספר השמיטה (עמ' עה). ועי' מש"כ על כך במעדני ארץ (סי' א).
בספר "מזבח אדמה" (יו"ד סי' קנא, מובא בהר צבי זרעים ח"ב סי' מז, בצאת השנה עמ' פב) נאמר שאין איסור לא תחנם במכירה לגוי שאינו עובד ע"ז. וכ"כ במשפט כהן (סי' ס, סג) עפ"י: ראב"ד (הל' עבודת כוכבים פ"י ה"ו) ושו"ת הרשב"א (ח"א סי' ח). וכ"כ ר' יצחק אלחנן ספקטור (מכתבים המופיעים בחוברת "ניצני ארץ" ו, עמ' 11-16). ועי' ב"י וב"ח (חו"מ סי' רמט); ספר השמיטה (עמ' קט).
המכירה היא לזמן. הגרצ"פ פראנק (הר צבי זרעים ח"ב סי' מח) כתב עפ"י ספר החינוך (מצוה שלט, ועי' מנ"ח שם), שאין איסור תורה במכירה שאיננה לצמיתות. ועי' ספר השמיטה (עמ' קו-קטז).
ר' זלמן ש"ך (מובא במבוא לשבת הארץ, פרק יב) העיר עפ"י הרמב"ם (הל' ע"ז פ"י ה"ד) שאין איסור תורה במכירת קרקע לגוי שכבר יש לו קרקע בארץ. ועי' ספר השמיטה (עמ' קח סעי' ג).
[13] הרב קוק מסביר שהמכירה מועילה מבחינה קניינית למרות שלא נועדה אלא להפקיע איסור: משפט כהן (סי' נח); אגרות הראי"ה (ח"א סי' שיב); מבוא לשבת הארץ (פרק יד). וכך משמע מהרשב"ם (ב"ב קלז ע"א ד"ה עד כאן, ע"ב ד"ה דאי) המובא במשנה ברורה (סי' תרנח סעי' ד, בה"ל ד"ה ומותר) לענין אתרוג. ועי' תוס' (סוכה מא ע"ב ד"ה הילך); אנציקלופדיה תלמודית (ערך הערמה); חוברת "הפרשת תרו"מ במערכת הציבורית" (פרק א סעי' 2 והע' 10).
לענין גמירות דעת באדם שאינו שומר מצוות, עי' קונט' "מילי דאבא" (מעדנ"א שביעית עמ' 283). ועי' שם (עמ' 285) שהסביר את תוקפה הקנייני של המכירה להפקעת איסור.
אחת ההשגות על המכירה היתה הטענה שאין תוקף למכירה שאינה רשומה בטאבו. וכך כתבו הגר"ש סלאנט (מובא במכתבו של רבי יצחק אלחנן ספקטור, ניצני ארץ ו עמ' 14) והרידב"ז (בהקדמה לבית רידב"ז).אולם רבי ' יצחק אלחנן ספקטור (ניצני ארץ ו עמ' 14) והגרצ"פ פראנק (הר צבי זרעים ח"ב סי' מט) כתבו שאין לחשוש לכך. ועי' מעדנ"א (סי' יח-יט).
לקראת שנת השמיטה תש"ם, הועבר חוק בכנסת, הנותן תוקף חוקי למכירה זו גם ללא רישום בטאבו, אם נעשתה באישור מועצת הרבנות הראשית.
לדעת החזו"א (סי' כד ס"ק ד ד"ה ולפיכך) מכירה ע"י שליח לא מועילה, מפני שאין שליחות לדבר עבירה. ולדעת הרב קוק (משפט כהן סי' ס) והגרצ"פ פראנק (הר צבי סי' נ) אין בכך בעיה, אף לסוברים שיש איסור במכירה.
היו שהציעו שהחקלאים ימכרו את האדמה לרב הראשי והוא ימכור את הקרקע כבעלים: הרה"ג חיים יהודא ליב אויערבך (מעדנ"א, קונט' "מילי דאבא" עמ' 286); הגרח"ז גרוסברג (בצאת השנה עמ' פג). ועי' משפט כהן (סי' ס). וכך נהג הגר"ש גורן ("מאורות" 1).
[14] עי' מבוא לשבת הארץ (פרק יד-טו). ועי' מכתבו של הגרצי"ה קוק (אגרות חמדה עמ' 268). הסמ"ע (חו"מ סי' סז ס"ק א) כותב שההבטחה "וציויתי את ברכתי בשנה הששית" (ויקרא כה כא) לא נאמרה בזה"ז, כשהשמיטה מדרבנן. ועי' שו"ת ישועות מלכו (יו"ד סי' נג). והחזו"א (סי' יח ס"ק ד) כתב: "ולא אמרה תורה לסמוך על הנס להמנע מהשתדלות המחוייבת בדרכי הטבע
[15] כ"כ האדר"ת ("בשמן רענן" ח"ב, "שבח הארץ" עמ' רט סי' לג). ועי' שו"ת ישועות מלכו (סי' נג) שכתב: "תמה אני, הלא למכור הקרקע הוא היתר פשוט וכל ישראל הדרים בחו"ל נוהגים כן: הן לענין בכורים והן לענין מכירת חמץ בפסח...". ועי' הרחבת הדברים בקונט' "מילי דאבא" (מעדנ"א עמ' 286-288). הרב קוק (מבוא לשבת הארץ פרק יג) מביא לכך שני נימוקים: 1. המדובר בהפקעת איסור דרבנן. 2. מדובר במצוה דרבנן שניתנה בתור "זכר", ועצם ההזדקקות להערמה כדי להתיר את האיסור משמרת את ה"זכר".
[16] אגרת המתירים הראשונים (מובאת בספר השמיטה עמ' סו).
[17] ראה חוות בנימין (הקדמה לסימן צח).
[18] אגרות ראי"ה ח"א (סי' קעז, קצח, רעב); הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים זרעים סי' עא); בצאת השנה (עמ' לא סעי' יב, עמ' מו סעי' א-ב).
[19] עי' מכתבו של הגרי"מ חרל"פ לבנו ("מכתבי מרום" סי' עא). יש לתת את הדעת על כך, שכמעט אין גידול שאפשר להחזיק אותו בשמיטה ללא הסתמכות על דעות מקילות. הרב קוק (אגרות ראי"ה ח"א סי' קצו) כתב מתוך כך, שיש יותר מקום להשתמש בהיתר המכירה במטעים, בהם ישנן דרכי היתר נוספות הראויות להצטרף אל המכירה.
[20] בצאת השנה (עמ' כח בהקדמה ובסעי' ב, עמ' לח סעי' ב, ועי' עמ' נא חוזר יד). ראה משפט כהן (סי' עג): אגרות ראי"ה (ח"א סי' קעב):
אגרות ראי"ה (ח"א סי' קעז, ח"ב סי' ת): אגרות חמדה (עמ' 140, אגרת מכת"י) והגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים זרעים סי' רא).
[21] בצאת השנה (עמ' לח סעי' ב, עמ' פז סי' ב סעי' א).
[22] שבת הארץ" פ"ח ה"ח אות ה, ועי' פ"ד הכ"ט אות ב2/, ו); בצאת השנה (עמ' מה, נו).
[23] שו"ת אבני נזר (יו"ד סי' תנח אות כ); הרב קוק (אגרות הראי"ה ח"א סי' שו, שי, שיב, שיח; ח"ב סי' ת; אגרות חמדה עמ' 166; משפט כהן סי' סז, עה, עו, פו, פז); הגרי"מ חרל"פ ("ניצני ארץ" ו עמ' 41); בצאת השנה (עמ' נז ד"ה ניתנים, עמ' ס ד"ה יבול); תורת השמיטה (סי' טז סעי' פז); החלטת מועצת הרבנות הראשית (תשל"ט, "מאורות" 1 עמ' 1(/.
[24] בצאת השנה (עמ' נג סעי' ב).
[25] עפ"י רמב"ם (פ"ד הכ"ט). ועי' "שבת הארץ" (שם, אות ב1/). לדעת הכס"מ ההיתר אמור דוקא במה שזרע שם הגוי. וכן משמע מתשובות הרמב"ם (סי' קלו). ולדעת מהר"י קורקוס - ה"ה למה שזרע ישראל בקרקע הגוי. ועי' חזו"א (סי' י ס"ק ו); מעדנ"א (סי' ט סוס"ק יא); חוות בנימין (ח"א סי' ט אות ט).
[26] רי"א ספקטור (מובא בבית הלוי סי' א ענף ה בסופו, ובניצני ארץ ו עמ' 16); הרב קוק ("שבת הארץ" פ"ח ה"ח אות ה; משפט כהן סי' עא סעי' ג; אגרות ראי"ה ח"א סי' קעז); שו"ת שערי זיו (להגרי"ז וינוגרד, סי' ט); הגר"ש ישראלי (התורה והמדינה ח"ד עמ' קסא ואילך); כרם ציון (פרק יט סעי' ג).
[27] התורה והמדינה (ח"ד עמ' קלט סעי' ז); בצאת השנה (עמ' נג סעי' ג, עמ' נו סי' ב סעי' בעמ' סז); מכתב הגרי"מ חרל"פ (אגרות חמדה עמ' 247); מכתב ועדת השמיטה תשמ"ז (אגרות חמדה עמ' 18). ועי' אגרות ראי"ה (ח"א סי' קצח). בספר השמיטה (עמ' קג-קד סעי' ב, עמ' קכה סעי' ד) נאמר שהמשקים השיתופיים יכולים לפעול כ"אוצר בית דין" לענין זה במה שהם לוקחים לתצרוכת עצמית.
[28] הגרש"ז אויערבך (מעדנ"א סי' ב); התורה והמדינה ח"ד עמ' קסא ואילך. ועי' ספר השמיטה (עמ' קג-קד סעי' ב, עמ' קכה סעי' ד); בצאת השנה (עמ' סז); "שבת הארץ" (פ"ח ה"ח אות ה).
[29] האדר"ת (מובא ב'בשמן רענן' ח"ב; 'שבח הארץ' עמ' רח סי' לב); 'משפט כהן' (סי' פז); 'בצאת השנה' (עמ' נו סעי' א). ועי' 'אגרות ראי"ה' ח"א (סי' קצו, סי' שי, שיח).
[30] הרב קוק (משפט כהן סי' עו, פז; אגרות ראי"ה ח"א סי' קצו, סי' רפט ד"ה ומה, סי' שי ד"ה נ"ב, סי' שיג ד"ה הנני, סי' שיד ד"ה כל, סי שיז ד"ה ע"ד, סי' שיח ד"ה והנה, סי' שכו בסופו); בצאת השנה (עמ' נג סעי' ג, עמ' נו סי' ב סעי' ב-ד).
[31] שו"ת 'יחוה דעת' ח"ד (סי' נג). שאלה: האם כאשר כתוב כיום "יבול היתר מכירה", זה היינו הך, או שיש הקפדה לציין "שומרי שביעית"
[32] ר' יצחק אלחנן ספקטור (מובא בשו"ת בית הלוי ח"ג סי' א ענף ה בסופו); שו"ת ישועות מלכו (יו"ד סי' נג, נה); הרב קוק ("שבת הארץ" פ"ח ה"ח אות ה, משפט כהן סי' עא סעי' ב-ג, אגרות ראי"ה ח"א סי' קצח, רלב); ספר השמיטה (עמ' צד); בצאת השנה (עמ' לח סעי' א). ובשעת הדחק עי' ספר השמיטה (עמ' קה); שו"ת יביע אומר (ח"ג יו"ד סי' יט).
להסבר ההבדל שבין מלאכות דאורייתא למלאכות דרבנן, עי' שו"ת ישועות מלכו (יו"ד סי' נה); הוראת שעה (דף קכה); הגרצ"פ פראנק (כרם ציון פרק יט, גאון צבי ס"ק ג); לאור ההלכה (להגרש"י זוין, עמ' קי; הגרש"ז אויערבך (מעדנ"א סי' ב ד"ה וטעמם, סי' יב אות טו; התורה והמדינה ח"ד עמ' קעג-קעה); הגר"ש ישראלי (התורה והמדינה שם בהערות, ועמ' קעא). ועי' נמוק"י (לרי"ף יבמות מו ע"א ד"ה של עזיקה).
[33] כרם ציון (פרק יט סעי' ג).
[34] רי"א ספקטור מקובנא (מובא בניצני ארץ ו עמ' 16); הרב קוק ("שבת הארץ" פ"ח ה"ח אות ה; משפט כהן סי' עא סעי' ג; אגרות ראי"ה ח"א סי' קעז); שו"ת שערי זיו (להגרי"ז וינוגרד, סי' ט); הגר"ש ישראלי (התורה והמדינה ח"ד עמ' קסא ואילך); כרם ציון (פרק יט סעי' ג).
[35] בצאת השנה (עמ' נג סעי' ג ועמ' סז). ועי' אגרות ראי"ה (ח"א סי' קצח). בספר השמיטה (עמ' קג-קד סעי' ב, עמ' קכה סעי' ד) נאמר שלמשקים שיתופיים יש גדר של "אוצר בית דין" לענין זה.
[36] עפ"י הגרש"ז אויערבך (מעדנ"א סי' ב; התורה והמדינה ח"ד עמ' קסא ואילך) שאין איסור כיוון שהיבול הוא יבול נוכרי. ועי' ספר השמיטה (עמ' קג-קד סעי' ב, עמ' קכה סעי' ד); משפט כהן (סי' סז); בצאת השנה (עמ' סז); "שבת הארץ" (פ"ח ה"ח אות ה).
[37] בצאת השנה חוזר ב.
[38] בהוראות הרבנות הראשית לשנת השמיטה תשי"ב (בצאת השנה עמ' פז סי' ב סעי' ב, ועי' עמ' פד) התירו זריעה ע"י מכונה מונעת ע"י בהמות, ואם אי אפשר - ע"י טרקטור. הוראה זו חזרה גם בשנת השמיטה תשי"ט (בצאת השנה עמ' ס והע' 3) לענין חרישה, אם כי בצורה מודגשת פחות. וכך הורה הגר"ש גורן ("מאורות" 1 עמ' 8-14) לאותם קיבוצים המקפידים בכל השנים על כך שלא ייכנסו אליהם פועלים נכרים. ובשעת הדחק עי' מש"כ הגרצ"פ פראנק (הר צבי זרעים ח"ב סי' לב-לג; כרם ציון השלם, הר צבי סי' יא; ועי' כרם ציון הלכות פסוקות פרק א, גאון צבי ס"ק א-ג). ועי' מאמר הרב יחזקאל דאום ("תחומין" א עמ' 166).
[39] הגר"ש מוהליבר (מובא בבצאת השנה עמ' לח סעי' א ועמ' פג; ניצני ארץ ו עמ' 17-18) הוסיף שחקלאי עשיר לא יעשה את המלאכות בעצמו אלא ישכור פועל עני. והרב קוק (מבוא לשבת הארץ פרק טו; משפט כהן סי' עא אות ב) התיר ללא הגבלה זו.
[40] מכתב ר' יצחק אלחנן מקובנא (ניצני ארץ ו עמ' 14); שו"ת ישועות מלכו (סי' נו); ספר השמיטה (עמ' צד פרק ז סעי' ג, עמ' קב פרק ט, עמ' קכה סעי' ב); הגריא"ה הרצוג (התורה והמדינה ח"ד עמ' קמח פרק ב; פסקים וכתבים זרעים סי' מז אות ג).
[41] שו"ת שמחה לאי"ש (להיש"א ברכה, יו"ד סי' כב); הגרש"י זוין (לאור ההלכה עמ' קכו); בצאת השנה (עמ' ל סעי' ב, עמ' סב ד"ה חוץ); ספר השמיטה (עמ' עג סעי' ה, עמ' קכה סעי' ו); תורת השמיטה (סי' טז ס"ק מו). ועי' "מאורות" (1, עמ' 30). הרב קוק (אגרות ראי"ה ח"א סי' רעב) הסתייג מהצעה זו.
[42] בצאת השנה (עמ' ל סעי' ב והע' 2) עפ"י שו"ע (חו"מ סי' רמא סעי' ד). וכן בנוסח ההרשאה שם (עמ' סב).
[43] בצאת השנה (עמ' לא סעי' ב). בצאת השנה (עמ' לא סעי' ב).
[44] 'אגרות ראי"ה' ח"א (סי' שד, ח"ד סי' א'רה); 'אגרות חמדה' (עמ' 140); 'בצאת השנה' (עמ' כט הע' 1).
[45] עפ"י 'בצאת השנה' (עמ' כח סעי' ב, עמ' לב סעי' יד, טו).
[46] עפ"י ב"י (יו"ד סי' שלא בתחילתו, ד"ה ואין בה); רמ"א (סעי' יט). ועי' "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ט אות ד). חובת ההפרשה היא כדין כל פרי שגדל באדמה של גוי וגמר מלאכתו היה בידי ישראל. ועי' בצאת השנה (עמ' מה). ועי' הפרשת תרו"מ בשביעית התורה והארץ ח"ו עמ' 502-528
[47] כפתור ופרח (פרק מז); ב"י (יו"ד סי' שלא ד"ה ואין בה); רמ"א (סעי' יט); פאה"ש (סי' כג סעי' יב); שו"ת ישכיל עבדי (ח"ו, השמטות יו"ד סי' ז); שו"ת ציץ אליעזר (חי"א סי' פו). הגר"ש סלאנט והאדר"ת (אדר היקר, אגרות האדר"ת סי' טו), דעת כהן (סי' רלט אות א, ב), מנחת שלמה (סי' לז); כרם ציון (פרק יט, גידולי ציון ס"ק א). ועי' "שבת הארץ" (ד, כט הע' 29-30).
[48] וכך כתב הרב קוק במסקנת דבריו (שבת הארץ ד,כט).
[49] כרם ציון (פרק יט סעי' א, ה); תורת השמיטה (סי' י סעי' ג). בפירות שנקנו מן הגוי אין חובת נתינה: רמב"ם (תרומות פ"א הי"א). דין נתינה ללוי ולעני בשאר השנים, עי' "הפרשת תרו"מ במערכת הציבורית" (פרק יד סעי' 5).
[50] עי' "שמיטת תשמ"ז בכפר עציון" (עמ' 81 הע' 98). דינם של פירות שהגיעו לעונת המעשרות ברשות גוי, עי' רמב"ם (תרומות פ"א הי"ב-הי"ג); מנחת שלמה (סי' נא אות כא); מעדנ"א (סי' א).
[51] 'בצאת השנה' (עמ' נד סעי' י, ועי' עמ' נה סעי' יב). ועי' בהרחבה נטע רבעי מפירות היתר מכירה אמונת עתיך תשס"ב
[52] לכתחילה יש לחתום על ההרשאות ולמסור אותן עד י"ד באב בערב השמיטה כדי להתיר גם את הנטיעה עד ערב ר"ה: אגרות חמדה (עמ' 121); בצאת השנה (עמ' פז סי' א). לענין הרשאות הנחתמות באיחור, עי' מש"כ הרב קוק (משפט כהן סי' סו, עא; אגרות חמדה עמ' 121) והגרצ"פ פראנק (כרם ציון פרק יט, גאון צבי ס"ק ג, ה); בצאת השנה (עמ' פד-פה).
בדיעבד, עי' מה שכתב הרב קוק (משפט כהן סי' ג, סי' פח בסופו); אגרות הראי"ה ח"א סי' ריא; אגרות חמדה עמ' 121, 128-127) והגרש"ז אויערבך (מעדנ"א סי' א אות יט).
[53] לענין מכירת הצמחים בנוסף למכירת הקרקע, עי' משפט כהן (סי' סו, ע).
[54] שו"ת שמן המור (יו"ד סי' ה); מכתבי ר' יצחק אלחנן ספקטור ("ניצני ארץ" ו). ומקור הדברים בשו"ת המבי"ט (ח"ב סי' סד), שו"ת מהרי"ט (ח"ב סי' נב); פאה"ש (סי' כג סעי' טו). במשפט כהן (סי' סו ד"ה את) כתב שהמכירה תהיה עד לאחר ט"ו בשבט של השנה השמינית. וכן במעדנ"א (סי' א אות יא) והעיר שעדיף למכור רק למשך השמיטה. ובשטר המכר המובא במשפט כהן (סי' פח) נכתב שהמכירה היא עד סוף השנה השמינית. המכירה מעלה ספק בתוקף המשפטי של עסקות במקרקעין או בעציצים במהלך שנת השמיטה. לענין זה עי' קונט' "מילי דאבא" (מעדנ"א שביעית עמ' 284). חקלאים הרוצים לשמור שמיטה ללא היתר המכירה, אך רוצים למכור את הקרקע לזמן מוגבל של שבוע כדי לעשות מלאכות בעייתיות - יעשו שאלת חכם.
[55] הרב קוק ("שבת הארץ" פ"ח ה"ח אות ה).
[56] 'בצאת השנה' (עמ' פז סע' א).
[57] עפ"י 'משפט כהן' (סי' עא).
[58] כך הנהיג הגרנ"ה הלוי (עי' ספר "הוראת שעה") עפ"י הוראת מהרי"ל דיסקין והגר"ש סלאנט. ועי' אגרות האדר"ת (אדר היקר סי' ט); הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים זרעים סי' נג); חזו"א (סי' כא ס"ק ח); הגרח"ז גרוסברג (בצאת השנה עמ' פ); ספר השמיטה (עמ' עד-עה, עט-פ, קיד-קטז, קכג); מעדנ"א (סי' יב אות טו ד"ה אך). דרך זו מעשית בעיקר בירקות הנשתלים בששית
[59] במכירה זו אין איסור "לא תחנם": שו"ע (יו"ד סי' קנא סעי' ז).
[60] הנהגת הגרנ"ה הלוי (ספר 'הוראת שעה'), עי' פסקי הגרנ"ה הלוי, 'בצאת השנה' (עמ' עז-עט); מאמר הגרח"ז גרוסברג, 'בצאת השנה' (עמ' פ); 'תחומין' יג (עמ' 49-52).
[61] מצד הסברא היה מקום להקל להתיר שתילה בחממה בשמיטה באזורים המסופקים, גם ללא היתר מכירה. אף שחוץ מהספק אם חייבים לנהוג שמיטה במקומות אלו ניתן לכאורה לצרף את הספק שמא אין איסור לגדל בבית בשמיטה, וכן את דעת פאה"ש שבכל ארץ ישראל מותר לזרוע בשמיטה בבית בשביעית בזמן הזה. אך למעשה מומלץ לעשות גם בחממה במקומות אלו היתר מכירה, אלא אם כן מגדלים שם במצע מנותק.