עמוד ראשי היכן נוהגת השמיטה אוצר בית דין היתר המכירה ותנאיו
עקרונות המלאכות בשמיטה חרישה זריעה, נטיעה ושתילה זמירה קצירה, בצירה וקטיף
לאוקמי ולאברויי השקייה ספיחין בית, חממה וגידול הידרופוני
א. התורה כרכה את קיומה של השמיטה בקיומו של היובל, ובזמן שהיובל אינו נוהג, אף דיני השמיטה אינם נוהגים. בתקופת בית ראשון, עם גלותם של שניים וחצי השבטים, בטל היובל. מאז, מכיוון שגם בבית שני לא חזרו כל שבטי ישראל לנחלתם, לא היה ניתן להשיב את הקרקעות לבעליהן. לכן בימינו לא ניתן לקיים את השמיטה מהתורה, אלא רק מדרבנן.[1]
ב. מכיוון ששמיטה בימינו היא מדרבנן, כל דיני השמיטה הם מדרבנן, ובכלל זה:
ג. מן התורה חיובן של המצוות התלויות בארץ הוא רק בשטחי ארץ ישראל שהתקדשו על ידי עם ישראל לאחר כיבושה וחלוקתה של הארץ.[2]
ד. ארץ ישראל קודשה וחולקה לראשונה בזמן יהושע. קדושה זו נקראת "קדושת עולי מצרים" או "קדושה ראשונה". קדושה זו בטלה בעת חורבן בית ראשון.[3]
ה. בפעם השנייה נתקדשה ארץ ישראל על ידי עזרא ובית דינו במהלך ימי בית שני. לרובם של הפוסקים קדושה זו לא בטלה למרות החורבן והגלות. קדושה זו נקראת "קדושת עולי בבל" או "קדושה שנייה", והיא חלה עד ימינו.[4]
ו. גבולות הארץ שכבשו עולי מצרים הם גם הגבולות המפורטים בתורה בפרשת מסעי.[5] שטח זה כולל את רובם המוחלט של שטחי הארץ כיום.
ז. השטח שקידשו עולי בבל הוזכר במשנה ובתוספתא הקרויה גם 'ברייתא דתחומין',[6] והוא מצומצם יותר משטח עולי מצרים.
ח. להבנת הגבולות ומיקומם חשיבות גדולה בשאלת חיוב המקומות השונים בארץ בדיני המצוות התלויות בה.
ט. יש להדגיש כי לא ניתן לדעת בוודאות מהם הגבולות המדויקים שהוזכרו בתורה ובחז"ל, אלא מדובר בהערכות בלבד, סבירות ככל שתהיינה.
י. ישנם כמה אזורים בשטחי הארץ כיום, שנחלקו הפוסקים לגבי מעמדם ההלכתי: 1. שטחי הערבה, הנגב הדרומי והנגב המערבי. 2. צפון מערב הארץ, אזור עכו – ראש הנקרה וצפון רמת הגולן. להלן נבאר מעמד מקומות אלו, את קידושם על ידי עולי מצרים, ואת קידושם על ידי עולי בבל, ראה מפה מפורטת בנספח בכריכת הספר.
3. שטחי הערבה, הנגב הדרומי והנגב המערבי[7]
יא. עולי מצרים: בפרשת מסעי נאמר שהפינה הדרום-מזרחית של הגבול היא מדבר צין הסמוך לאדום. ממדבר זה עובר הגבול מערבה דרך כמה נקודות ציון מרכזיות: ים המלח, מעלה עקרבים ונחל מצרים.
יב. מיקומו של ים המלח עבר במסורת מדור לדור, כך שאין ספק בזיהויו, והוא אינו נתון במחלוקת.[8]
יג. נחלקו הפוסקים בזיהויו של נחל מצרים: יש הסוברים שמדובר בנילוס,[9] יש הסוברים שמדובר בנחל אל עריש,[10] ויש הסוברים שמדובר בנחל הבשור.[11] להלכה, מקובל לומר שגבול עולי מצרים מגיע לכל הפחות עד נחל אל עריש.
יד. הפוסקים נחלקו בזיהויו של 'מעלה עקרבים':[12] יש הסוברים שמדובר באזור ים המלח, משם הגבול ממשיך דרך נחל צין ונחל לבן, עד לחיבורו עם נחל מצרים;[13] יש הסוברים שמדובר גם כן באזור ים המלח, אך הגבול מדרים לאזור עין יהב דרך מצפה רמון, עד לחיבורו עם נחל מצרים;[14] ויש הסוברים שמדובר בשטח מישורי גדול הקרוי 'עקבה', שתחילתו מדרום לים המלח וסיומו בחוף ים סוף, ומדובר באזור העיר אילת והעיר עקבה בימינו.[15]
טו. עולי בבל: בברייתא הובא שנקודת הגבול הדרום-מערבית של עולי בבל היא אשקלון, המזוהה כיום עם 'תל אשקלון'. מאשקלון הגבול נע דרומה לכיוון קדש.
טז. שני זיהויים מרכזיים ל'קדש': לפי השיטה הראשונה זהו אזור קדש ברנע בימינו, 'עין קדיס' בגבול מצרים; לפיכך קו הגבול הוא ישר מאשקלון דרומה. מעין קדיס הגבול חובר לנחל לבן ולנחל צין, עד ל"דרך הגדולה" או "דרך החוגגים" שמזוהה כיום ממזרח לים המלח. זיהוי נוסף לקדש הוא בפטרה[16] או באזור דרום ים המלח.[17]
יז. המשמעות ההלכתית להבדלים אלו נוגעת לשטח שדרומי לקו נחל צין – נחל לבן, הוא ה'ערבה הדרומית', שחל עליו ספק אם הוא נכבש על ידי עולי מצרים,[18] וכן לשטח שמערבי לקו אשקלון – דיר קדיס, הנקרא 'הנגב מערבי', שלרוב הדעות נכבש על ידי עולי מצרים,[19] אך לא קודש על ידי עולי בבל.
יח. מכיוון שיש הסוברים שעולי מצרים כבשו את כל שטח הנגב והערבה (דעת הרב טוקוצ'ינסקי), ודוד ושלמה כבשו אזור זה ומשום כך נתקדש בקדושת עולי מצרים,[20] ואף צה"ל כבש אזורים אלו ומדינת ישראל החילה עליהם את ריבונותה,[21] להלכה יש לנהוג את דיני השביעית בכל שטחי הנגב והערבה עד אילת, ומותר לשלוח פירות שביעית לכל חלקי הארץ.
4. צפון מערב הארץ: אזור עכו – ראש הנקרה; צפון רמת הגולן
יט. עולי מצרים: הנקודה הצפון-מערבית שכבשו עולי מצרים היא הֹר ההר הסמוך לים,[22] הנקרא בפי חז"ל גם "טורי אמנון" או "אמנה".[23] הזיהוי הדרומי ביותר לאמנה נמצא כיום מחוץ למדינת ישראל, בשרשרת הרים הסמוכה לביירות[24] שבמדינת לבנון. הנקודה הצפון-מזרחית של גבול עולי מצרים היא חצר עינן שמזוהה צפונית ל"הר הדרוזים", או הר החורן שבדרום-מזרח סוריה,[25] כך שבוודאי כל אזור צפון הארץ, הן הגליל והן הגולן, נכלל בתחום עולי מצרים.
כ. עולי בבל: קיימת סתירה בין שתי משניות העוסקות בנקודה הצפון-מערבי של גבול עולי בבל, אם הוא עכו[26] או כזיב.[27], כמו כן נחלקו הדעות בהסבר דברי הגמרא שעסקה ביישוב סתירה זו, ש"רצועה היתה עוברת בין עכו לכזיב" – איזה צד של אותה רצועה מוגדר ארץ ישראל, ואיזה צד חו"ל. בשל ספק זה, להלכה מקובל כי יש לנהוג בכל הגליל המערבי את כל דיני המצוות התלויות בארץ.[28]
כא. צפון רמת הגולן: לפי המובא בברייתא, שהגבול נע מאזור עכו-כזיב מזרחה, ייתכן כי חלקים מצפון רמת הגולן אינם נכללים בתחום עולי בבל.[29]
כב. בדרום רמת הגולן ובמרכזה נוהגים כל דיני השמיטה.[30]
5. אזורים שלא קודשו על ידי עולי בבל
כג. ישנם אזורים שלא קודשו במכוון על ידי עולי בבל, וזאת כדי ש"יסמכו עליהם עניים בשביעית",[31] בהם אזור בית שאן. למעשה הנחייתה של הרבנות הראשית היא לנהוג את המצוות התלויות בארץ בכל חלקי ארץ ישראל, גם באזורים אלו, ובשמיטה יש לאסור עשיית מלאכות ולנהוג קדושת שביעית בכל הגדל בארץ,[32] או לחלופין למכור את הקרקע בהיתר המכירה.
6. המצוות הנוהגות בגבולות עולי מצרים
כד. כאמור, קדושת עולי מצרים בטלה בחורבן בית ראשון, ובכל זאת נוהגים באזורים אלו דינים שונים. איסורי המלאכה חלים בשטח זה,[33] ולמעשה יש לנהוג שם קדושת שביעית,[34] אך לא נוהג שם איסור ספיחין.[35]
כה. יש אומרים שבאזורים אלו אפשר להקל ולזרוע על ידי גוי.[36]
כו. יש הסוברים שאין איסור 'לא תחנם' בשטח עולי מצרים,[37] ולכן היתר המכירה בשטח זה מרווח יותר מאשר בשטח שקודש גם על ידי עולי בבל.
[1] גטין (מז, ב- מח, א), מחלוקת רבי וחכמים בגמרא (מו"ק ב, ב), לדעת חכמים השמיטה אינה תלויה ביובל ולכן על אף שלא ניתן לקיים את היובל, השמיטה היא מן התורה, ולדעת רבי השמיטה תלויה ביובל, לכן השמיטה נוהגת מדרבנן.
וכפי שכותבים: רש"י (סנהדרין כו ע"א); רמב"ם (שמיטה ויובל פ"י, ה"ח-ט); ספר התרומה (הלכות ארץ ישראל עמ' 191 מהד' הר"י פרידמן), הסובר שגם קדושה שנייה בטלה; טור (יו"ד סי' שלא): "ובשביעית היא שמיטה... ובארץ האידנא מדרבנן"; וב"י (יורה דעה סימן שלא אות יט, ד"ה ובשביעית): "דהכי קיי"ל ולא כתנאי דסברי דשביעית נוהגת אע"פ שאין היובל נוהג", וראה בהרחבה בדברי הגראי"ה קוק (במבוא לשבת הארץ אות ח).
יש לציין כי לדעת בעל העיטור (אות פ פרוזבול); הובאו דבריו בראב"ד (שמיטה ויובל א, יא; ד, טו), יש לפסוק כדעת חכמים שהשמיטה בזמננו היא מהתורה. ראה גטין (נג ע"ב). ולדבריהם אין הכרח לתלות את חובת שמיטת הכספים בשמיטת הקרקע, ולכן אף שתקנת הפרוזבול יכולה להתקיים רק כשחיובה של שמיטת הכספים הוא מדרבנן, עדיין חיובה של שמיטת הקרקע מן התורה. וכך פסקו ערוה"ש העתיד (סי' טו סעי' ה-י); דעה נוספת היא של בעל בית הלוי (שו"ת בית הלוי ח"ג סי' א) שהשמיטה כיום היא מדברי קבלה – מנהג שחכמים תיקנו, עפ"י נחמיה (י, פסוק א ופסוק לח). חשוב לציין שאין שם אזכור מפורש לשמיטה, אך בדרך כלל חיוב מעשרות היה כרוך עם חיוב השמיטה, עפ"י שביעית (פ"ו מ"א) ורמב"ם (שמיטה ויובל פ"ד הכ"ו).
[2] כפי שנאמר (ויקרא כה, ב) "כי תבואו אל הארץ", שהחיוב במצוות התלויות בארץ תלוי בישיבתם של ישראל בארץ, ראה קידושין (לו, ב).
[3] אם כי כפי שיבואר בהמשך, חלק מהמצוות התלויות בארץ חלות גם בשטחים אלו.
[4] להבדל בין סוגי הקידושים השונים ראה רמב"ם (תרומות א, ה; א, כו).
[5] תוספות (גיטין ב ע"א ד"ה 'ואשקלון'), כפתור ופרח (פרק יא). אמנם בתורה נזכרו שני גבולות שונים של ארץ ישראל: 1. בברית בין הבתרים (בראשית טו, יח), וכן בשמות (כג, לא); בשני מקומות אלו מפורש בתורה שגבולות הארץ הם בבכל השטח שבין נהר מצרים לנהר פרת.
[6] משנה שביעית (ו, א), תוספתא שביעית, הובאה בירושלמי (שביעית ו, א). בכתובת שנמצאה ב"תל רחוב" מובאת ברייתא זו שבה נזכרו הגבולות וכן דינים שונים הנוגעים לשביעית. כשיש הסוברים שאף שבתקופות מאוחרות בימי בית שני הורחבו הגבולות אך הם לא התקדשו, ראה שו"ת מנחת שלמה (ח"ב סי' יד אות ג ד"ה ולכן יותר); וכמו שמפורש בגמ' (חולין ז ע"א); שהרבה כרכים יכולים היו לקדש ולא קדשו אותם, וכך דעת תבואות הארץ (פרק א עמ' כ-כא ד"ה אני טרם אכלה): אמנם יש חולקים ראה אמונת עתיך (106 עמ' 57).
[7] הגבול המערבי הוא הים התיכון, כפי שנאמר בתורה במדבר (לד, ו), הפוסקים דנו בשאלה האם הגבול נעשה בקו ישר מנחל מצרים להר ההר; כשבתוך קו זה נכללים גם כן כל האיים והשוניות שבים שנמצאים בין קו החוף של ארץ ישראל לבין קו האלכסון המתוח מנחל מצרים עד הר ההר, וכן לגבי הגדל בספינה בתחום זה. ראה תוספתא (תרומות פ"ב הי"ב- הי"ג, שביעית פ"ה ה"ב), בבלי (גיטין ח ע"א), ירושלמי (חלה פ"ב ה"א; פ"ד ה"ה), פני משה (חלה פ"ד ה"ט ד"ה ואיכן שתייו); וחסדי דוד (שביעית פ"ה ה"ב ד"ה בתר הכי); ראה משנת יוסף (שביעית ח"ב קונטרס ביאור גבולות הארץ עמ' קיד הע' ז).
[8] אמנם בשל ירידתו של מפלס ים המלח במשך השנים עקב התייבשותו החלקית, מיקומה המדויק של הנקודה הדרומית מזרחית של ים המלח בזמן הכניסה לארץ אינה ברורה, ויתכן שיש לכך השלכה מסוימת על אזורים מסוימים בדרום ים המלח. ראה הליכות שדה (גיליון 88) במאמרו של הרב יוסף אפרתי לגבי המשך התוואי של ים המלח וקובץ מוריה תשנ"ד במאמרו של הרב זלמן קורן שדחה את דבריו.
[9] תרגום ירושלמי בפרשת מסעי (במדבר לד, ה): וכך ביארו פרשנים נוספים את דברי ה' ליהושע (יהושע יג, ב-ג): 'זאת הארץ הנשארת... מן השיחור אשר על פני מצרים', שהשיחור הוא הנילוס. כך הכריע גם הגר"א מוילנא בביאורו (יהושע טו, ד) ראה רש"י (יהושע יג, ג), רד"ק (יהושע יג, ג); רש"ס (שביעית פ"ו ה"א במשנה ד"ה ועד אמנוס); תוספות (ערכין טו ע"א), תוס' (גיטין ח ע"א), רבינו יהודה הלוי (כוזרי מאמר שני אות טו; מאמר רביעי אות ג); משנת יוסף (שביעית ח"ב פ"ו ה"א); בשם רבי יעקב קשטרו בספר (ערך לחם או"ח סי' קנח); ראה בדרך אמונה (תרומות פ"א ה"ז בציון ההלכה ס"ק קס); שכתב שאין הבדל גדול בין דעת הסוברים שמדובר בואדי אל עריש, לבין הסוברים שהגבול הוא הנילוס, כי מדובר במקום בו הנילוס נשפך לים.
[10] הרס"ג בתרגומו ל'נחל מצרים' המובא בפרשת מסעי, נחל מצרים הוא נחל אל עריש – נחל אכזב העובר מדרום לעיר אל עריש של ימינו. בעקבותיו של הרס"ג כתבו גם כן ה'כפתור ופרח' והרדב"ז, 'תבואות הארץ', 'אדמת קודש' חמדה ח"א עמ' קסז.
[11] רבי שלמה מחלמא בספרו 'חוג הארץ' (עמ' פא, במהדורת מכון הרב פראנק).
[12] חשיבותו של זיהוי מקום זה הוא בשל העובדה שהתורה מתארת שהגבול "נסב" במקום זה ומדובר בשינוי זווית, הקפת המקום או בליטה מסוימת, ומובן שהגבול לא ממשיך דרומה בקו ישר מים המלח אלא נע בזווית ממעלה עקרבים.
[13] ישנם כמה חוקרים מרכזיים שעסקו בגבולות הארץ בדורות האחרונים, מהם הפוסקים מרבים להזכיר את רבי יהוסף שווארץ בספרו 'תבואות הארץ', ואת רבי יצחק גולדהאר בספרו ה'אדמת קודש', ונוקטים אותם להלכה, לדעת שניהם מעלה עקרבים הוא באיזור ים המלח, אם כי לדעת "תבואות הארץ" מעלה עקרבים הוא מזרחית לים המלח, סמוך לעיר "חנזירי", על תוואי שרידי דרך רומית רחבה סמוך ל"מעלה צין" של היום, ניתן להבחין בשרידי דרך זו אף היום, ויתכן שזו "הדרך הגדולה" או "דרך החוגגים" שהוזכרה בברייתא דתחומין, משם ממשיך הגבול לכיוון מערב דרך נחל צין עד מקום הנקרא "ואדי ביריין" המזוהה לדעתו עם "קדש ברנע" ומשם ל"קוצימה" שלדעתו היא עצמון, ומשם ל"ואדי אל עריש" שהוא נחל מצרים לדעת כמה מן מפרשים. על שיטה זו הסתמך המנחת יצחק בשמיטת תשכ"ו בתוספת הרחבה לחומרא עד נחל הערבה, הובא במשנת יוסף (חלק ב סימן מז).
[14] לדעת האדמת קודש הגבול יורד מים מלח לכיוון דרום מערב עד סמוך לעין יהב של ימינו ומשם פונה בזוית נוספת לדרום מערב ל"כורנוב" המזוהה על ידו כ"מעלה עקרבים" שקרויה עד היום הדרך הישנה מאילת לבאר שבע מתרפ"ז עד תשי"ז. משם ממשיך הגבול ל"עין מרדה" שלדעתו היא "מי מריבה" ומשם דרך "לוץ" עד "עין קדיס" שהיא סמוך לישוב "קדש ברנע" בימינו, ומשם ל"עין אל קודיראת" שמזוהה לדעתו עם חצר אדר ומשם לואדי אל עריש שגם לדעתו הוא נחל מצרים
[15] הרב יחיאל מיכל טיקוצינסקי בספרו 'עיר הקודש והמקדש' (ח"ג עמ' רסד; ספר 'ארץ ישראל' עמ' לד-לה, פב-פד).
[16] הרב יהוסף שווארץ, (תבואות הארץ הוצאת לונץ, עמ' נ ועמ' רנב); והסתמך על דברי יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים עמ' 117); סימוכין לזיהוי זה עי' בביאור דעת מקרא (יחזקאל מז, יט, הע' 33); גבולות השדה (עמ' קכז), צבי אילן מחניים (גיליון קכז עמ' פט ד"ה רקם). על שיטה זו הקשה בספר אדמת קודש (עמ' קמב ד"ה ומאן דגריס ובהע' ב); ראה במאמרו של הרב יעקב אריאל שליט"א (קובץ "תורה שבעל פה" תשנד עמ' קכא-קכב).
[17] כפי שדעת הגר"י אריאל ביחס לגבולות עולי מצרים, ראה בהקדמתו לספר "הלכות הארץ", וראה עוד במאמרו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ, (אמונת עתיך גיליון מס' 102 עמ' 65 -71); ושל הרב זלמן קורן, (מוריה אב תשנד עמ' קכה-קנה; קובץ בית אהרן וישראל כרך נו, עמ' קג).
[18] יש דעה נוספת הסוברת שהגבול הדרומי של ארץ ישראל הוא דרומית לישוב פארן, בקו רוחב שלושים, עפ"י רמב"ם (הל' קידוש החודש פי"ח הט"ז); ראה אנציקלופדיה תלמודית (כרך ב', ארץ ישראל, גבולות הע' 241); הרב יוסף אפרתי ("על גבולות הארץ וצרכנות בשמיטה" הליכות שדה 88); הרב משה מרדכי קארפ ("הגבול הדרומי של ארץ ישראל" הליכות שדה 93); וכן בקונטרס "וערבה לה' הובאו דבריו בשו"ת (משנת יוסף ח"ד סי' כה אות ב-ג); שהשיג על דבריו. וכן השיג על שיטה זו הרב זלמן קורן במאמרו קובץ מוריה תשנ"ד.
[19] אם כי יש לציין כי לפי הבנת הרב ישראלי (ארץ חמדה עמ' קפח אות ה) בדעת הרמב"ם, אזור הנגב המערבי לא נכבש כלל אפילו לא בידי עולי מצרים.
[20] דוד המלך כבש בעמון ובאדום עד אילת, כפי שמובא בספר שמואל, וכפי שמוכח ששלמה המלך שלט עד אילת הנמצאת על חוף ים סוף. בדרך דומה כתבו למעשה וכן נקטו למעשה שאילת היא בתחום ארץ ישראל, הרבנים הראשיים לישראל בזמן קום המדינה הרב הראשי לישראל הראשון לציון והרב הראשי לישראל הרה"ג בן ציון מאיר חי עוזיאל (שו"ת משפטי עוזיאל ח"ח סי' מח-מט); הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (שו"ת היכל יצחק חאו"ח סי' נה, ב ס"ק ו); וכן חברי מועצת הרבנות לישראל; הרב הראשי לירושלים הרה"ג צבי פסח פרנק (מקראי קודש פסח ח"ב, סי' נח); הרה"ג עובדיה הדאיה (שו"ת ישכיל עבדי ח"ו או"ח סי' ב); שו"ת ציץ אליעזר (ח"ג סי' כג).
[21] ראה הרב יצחק רוזנטאל, (כרם ציון אוצר התרומות השלם ח"א עמ' 3-5); הרב אליעזר יהודה וולדינברג (כרם ציון השלם אוצר התרומות – פרק א - עמ' יז-כח; ובשו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' א אות א ס"ק ב-ה); וראה בהרחבה קובץ סיני (מג תשי"ח) הרב נתן צבי פרידמן; הגר"ש גורן, (אמונת עתיך מס' 50; התורה והארץ ח"ז אות ז); הרב אהרן סולובייצ'יק (תורה שבעל פה" טז, עמ' צ) הרה"ג יעקב אריאל (שו"ת באהלה של תורה ח"ד סי' מב אות ד סעי' 1); הגר"א שטרן (אמונת עתיך גיליון מס' 50 חשוון-כסלו תשס"ג).
[22] רש"י (במדבר לד, ז).
[23] משנה (שביעית ו, א).
[24] אדמת קודש (ה ע"ב); לשיטה זו הגבול ממשיך מזרחה בקו ישר כפשט הכתוב ולא יורד מ"הר ההר" לדרום מזרח כפי הפירושים האחרים. לדעתו "קפלוריא" אינה שם מקום אלא קרן סלע הבולטת לים, בתרגום "קפ – לוריא". ומו"ר הגר"ש ישראלי הכריע דווקא כדעה זו בספרו ארץ חמדה (ח"א עמ' קעב- קעג סי' ה אות א-ב); ועי' בתשובת ראב"ד דמשק הרב נתנאל חבובא תרומות ומעשרות ושביעית בעיר בירות, נדפסה מכתב ידו באמונת עתיך (130 עמ' 29); ישנם זיהויים נוספים כמפורט להלן: תרגום יהונתן ובתרגום הירושלמי (במדבר לד, ח) מתרגמים רכס ההרים הנקרא גם כיום בשם 'טוורוס אמאנוס', בין קו רוחב 36 מעלות לקו רוחב 37 מעלות, בגבול סוריה–טורקיה. הכפתור ופרח (פרק יא) מזהה כ ג'בל אקרע' הנמצא כמה עשרות ק"מ דרומה מרכס 'טוורוס אמאנוס'. שו"ת הרמב"ם (סימן קכז ד"ה השאלה התשיעית) מזהה כהרי 'באניאס' רבי שלמה סיריליאו (הרש"ס) בפירושו לירושלמי שביעית (פ"ו ה"א ד"ה 'אמנוס'), מיקומו הוא סמוך לעיר טריפולי בלבנון.
[25] ראה שו"ת משנת יוסף (חלק א עמ' קס- קסח).
[26] משנה (גטין א, א).
[27] משנה (שביעית ו, א, חלה ד, ח).
[28] ראה גיטין (ו ע"ב והגהות הגר"א שם); רמב"ם (תרומות פ"א ה"ז ה"ח). ועי' מאמר הרב אהרן קלר ("תורה שבעל פה" ח, עמ' קכו).
[29] משנת יוסף (ח"ב עמ' קכח אות ו). ראה אנציקלופדיה תלמודית, (ערך ארץ ישראל, פרק ז עמ' רי).
[30] אף שבעבר הירדן, הקלו בחלק מדיני השביעית עי' רמב"ם (פ"ד הכ"ח); "שבת הארץ" (שם, אות ב). אולם לגבי רמת הגולן ישנם שני נימוקים להחמיר (עי' "שבת הארץ" שם אות א):
א. לדעת חלק מהפוסקים רמת הגולן אינה בכלל עבר הירדן אלא חלק מהגליל, כפי שסבר הרב שאול ישראלי זצ"ל. ב. יש אומרים שהיה שם כיבוש עולי בבל. ועי' מאמר הרב יגאל אריאל (בחוברת "ארץ ירדן וחרמונים"). וכך המנהג בישובי הגולן.
[31] חולין (ז, א). בין ראה רמב"ם (תרומות פ"א ה"ה), ובאור שמח במקום שדן בדבריו, וראה בתשובת רבי נתנאל חבובא כת"י בתשובתו שנדפסה באמונת עתיך 130 שדן בהשוואת דעת הר"ש לדעת הרמב"ם לגבי תרו"מ ושביעית במקומות אלו. לגבי עמק בית שאן, ראה רמב"ם (תרומות פ"א ה"ה). לדעת רבי יצחק גולדהאר בספרו אדמת קודש (דף ע ע"א, וקי ע"ב); ההיתר של חכמים כולל את כל עמק בית שאן. וכן לדעת הגרצ"פ פראנק (עפ"י עדותו של מו"ר הגרצי"ה קוק, במכתב ל"עמודים", אלול תשל"ב), והגר"ש גורן ("מאורות" 1 עמ' 32) והגר"ש ישראלי - יש להקל. ועי' תשובת הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים ג סי' ג-ד). לדעת החזו"א (סי' ג ס"ק יט ד"ה נראה) לא הותרה אלא העיר עצמה ולא סביבתה. ועי' "תחומין" (יג, עמ' 39 - 30). וכן במשנת יוסף (שביעית ח"ב פרק ו קונטרס גבולות הארץ עמ' קכז ד"ה בית שאן); שכתב שמסתבר כדעת המרחיבים את השטח שהקלו בבית שאן, אך הלכה למעשה הוא נקט דברי החזו"א.
לגבי עמק הירדן שמדרום מזרח לכינרת (איזור צמח - עין גב). ראה תוספתא (פ"ד ה"ה) וירושלמי (פ"ו ה"א) המונים עיירות מותרות ואסורות בתחום סוסיתא.
[32] ראה שו"ת משנת יוסף (חלק א סוף סימנים נא- נב). וכתב שמכיוון שאין ידיעה ברורה מהם אותם המקומות, ומאחר שקיימת מחלוקת בפוסקים מה המשמעות המעשית של הפטור של אותם מקומות לעניין תרומות ומעשרות ושביעית, למעשה מתייחסים לכל השטח של עולי בבל בתור שטח שהתקדש על ידם ונוהגים בו את כל המצוות התלויות בארץ.
[33] רמב"ם (פ"ד הכ"ו). ויש מקילים: עי' שבת הארץ (פ"ד הכ"ו אות ד). ועכ"פ, היתר המכירה שם מרווח הרבה יותר: עי' שבת הארץ (שם, אות ו), גבולות עולי מצרים נקראים גם כן 'קדושה ראשונה', גבולות עולי בבל נקראים גם כן 'קדושה שניה'.
[34] אף שיש מחלוקת האם יש קדושת שביעית בעולי בבל עי' שבת הארץ (פ"ד הכ"ו אות ב), שלדעת הרמב"ם יש קדושת שביעית, ובדעת הר"ש נחלקו האחרונים האם הוא רק פוטר מחובת ביעור בתחום עולי מצרים או שהוא סובר שגם אין שם קדושת שביעית., לאור סתירה בדבריו, אמנם עי' תשובת ראב"ד דמשק רבי נתנאל חבובא בתשובתו באמונת עתיך 130 שיישב את הסתירה בדעת הר"ש שבאותן כרכים מסוימים בעולי מצרים שחז"ל פטרו אותם מתרו"מ ומשביעית רק לגביהם סבר הר"ש שאין בהם קדושת שביעית בדיוק כפי שכתב הרמב"ם בהל' תרומות פ"א ה"ה; ועי' במאמרו של הרב יואל פרידמן יתרונותיו של היתר המכירה בגבול עולי מצרים, (אמונת עתיך 103), בגדרי קדושת שביעית ראה פרק יג.
[35] רמב"ם (פ"ד הכ"ו), בביאור המושג ספיחין ראה בפרק יא.
[36] הרב קוק, שבת הארץ (פ"ד הכ"ו סעיף ד).
[37] מנחת חינוך מצווה צד, שמן המור (יורה דעה סימן ד) ואחרונים נוספים.